אילת השחר/שבת/קלה/א
לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא. צ"ב דאם הוי ערלה מה יועיל הא דמטיף דם ברית, הרי צריך להסיר הערלה, ועיין מנ"ח (מצוה רפ"ב) שכתב דע"כ למאן דס"ל צריך הטפת דם ברית, ע"י הטפה זו יורד הערלה דאל"ה מאי מהני ההטפה, וצ"ע איך ע"י טיפת דם יורד עור הערלה. גם צ"ב המחלוקת לקמן אם ספק ערלה כבושה היא או ודאי ערלה כבושה היא, ועיין מאירי. ובאור זרוע (הל' מילה סי' צ"ט) כתב דפליגי אם עור רך כ"כ שדבוק כשאר עור שבגוף יש עליו שם ערלה שצריך למולו, או שהוא כשאר עור הבשר שאין עליו שם ערלה [ובחזו"א יו"ד סי' קנ"ד סק"ג ג"כ מעיר דאם יש חשש ערלה כבושה ע"כ דצריך לקלוף כל העור הנכבש, וכן משמע מהא דאהדרי' רב אדא בר אהבה אתליסר מהולאי עד דשויה כרות שפכה, ואם הי' רק שרט להטיף דם לא הי' נעשה כרות שפכה עיי"ש, וע"ע באילת השחר קידושין דף ס"ב ב' בתוד"ה אלא].
והנה הטפת דם ברית הוא ג"כ מכלל מצות מילה כמבואר ברש"י לעיל (דף קל"ד א') ד"ה ראיתיו שהיה ירוק, [ומה"ט איכא מ"ד בע"ז (כ"ז א') דאשה פסולה למול משום שאינה בדין המול ימול, דמהא דאינה במצות חיתוך מילה אין עדיין הכרח שאינה בכלל מילה, דהי' אפשר לומר דאין עיקר מצות מילה חיתוך הערלה אלא שלא יהי' ערלה, וא"כ מצד חיתוך הערלה נחשבת אשה כנולד מהול דאינו נקרא שאינו במצות מילה, אבל במצות הטפת דם ברית דעיקר המצוה היא עשיית ההטפה, א"כ מה דאשה גם אינה במצות ההטפה זה גורם שנחשבת מופקעת ממצות מילה, כמו שכ' כל זה באילה"ש ב"ק דף פ"ח א' ד"ה מה לאשה, עפ"י המתבאר מהשטמ"ק שם].
ולכך נראה דגם הטפת דם ברית נחשב מצוה שמוטלת על האב כמו עיקר מצות מילה, כדתנן בקידושין (דף כ"ט א'). ומ"מ מסתמא אם לא הטיף דם ברית אינו חייב כרת ולא הוי כמו מי שלא מל, דהוא מצוה בעלמא ואינו פרט המעכב במילה.
ר' אדא בר אהבה איתיליד ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול [והוא ס"ל דחייב למולו אפילו בשבת] אהדר אתליסר מהולאי עד דשויה כרות שפכה. ופירש"י דכולם לא רצו למוהלו בשבת דלא הוי ס"ל דהוי ודאי חייב, ולכן מספיקא לא מחללינן שבת עד דמל בעצמו ועשאו כרות שפכה.
והנה ידוע שיטת הש"ך חו"מ סי' שפ"ב דדייק מהרא"ש (חולין פ"ו סי' ח') דעל מצות האב למול בנו לא שייך למנות שליח אלא דאם האב אינו יודע למול הוא אנוס וכל ישראל חייבין למולו אבל לא מהני ע"ז שליח ולכן מי שיודע למול אסור לכבד אחר למול דהא מבטל מצות מילה המוטל על האב.
וצ"ע מכאן דהא מדלבסוף מל בעצמו בשבת הרי דהוי דעתו דיודע למול, דקשה לומר שהי' הולך לעשות בשבת ספק של איסור סקילה אם לא החזיק עצמו שיודע למול, ומסתמא לכתחילה רצה ליתנו למוהלים יותר מומחים, וכיון שהם לא רצו מל בעצמו, ואיך לכתחילה היה מותר לו לבקש שימולו אחרים הא כיון שהוא לדעתו יודע למול הא מוטל עליו מצות מילה שמוטל עליו למול בנו בעצמו ובשלמא אם לא כהש"ך אע"פ שמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ כיון שסבר שיש מומחים יותר טובים מותר לו לתת להם למול אבל להש"ך צ"ע.
והנה קשה לומר דלא רצה למול תחילה בעצמו, משום דמעולם לא מל, וכתבו הפוסקים בשם התה"ד (והובא בשו"ע יו"ד סי' רס"ו ס"ז ואו"ח סו"ס של"א) דאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת, דא"כ למה בסוף מל ואיך יכניס עצמו בשבת לספק איסור סקילה. אלא ע"כ שידע למול. [ועי' מה שהערנו על שיטת התה"ד באילת השחר יבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה שבת לכל נאסרה].
ואולי יש לומר דתחילה לא רצה למול משום דהי' לו ספק רק אולי יחתוך יותר מדאי, והנה יש להסתפק אם יחתוך קצת גם מהעטרה ולמטה אם מקיים מצות מילה או דהמצוה דוקא אם חותך עור הערלה ומשאיר השאר. ואם נימא דמקיים מצות מילה נמצא דקיים מצות מילה אלא דהסתפק אם יהיה חבלה כשיחתוך יותר מדאי והחלק הנוסף שחתך הוא רק מקלקל וס"ל דמקלקל פטור אבל אסור מדרבנן ובזה ס"ל דבמקום זה [שלא מצא מוהל שיסכים למול] יש להקל על ספק דרבנן כזה במקום ספק קיום מצוה, אלא דצ"ע אם א' אינו יודע אם יחתוך יותר אי מקרי ספק. ואולי זה תלוי בהא דחידש הט"ז סי' שט"ז דכה"ג הוי ספק פסיק רישא וכיון שאין מתכוין מותר.
עוד יש לעיין אם יש לאסור דהוי יש לו מתירין לאיסור חבלה דחילול שבת אחרי שבת, ובדבר שיש לו מתירין גם ספק אסור כמבואר בביצה דף ד', ואע"ג דיש לו מתירין רק מחמת ספק איסור חבלה בשבת אבל אין לו מתירין מצד דאסור לחבול יהודי אפילו ביום חול. וזה יהי' קצת תלוי במה שדן בתשו' צמח צדק (סי' צ"ה) הובא בשו"ת רעק"א (סי' ס"ט) בביצה טריפה שנולדה ביו"ט אם בטילה ברוב כיון דלאיסור טריפה על זה אין לה מתירין לכן גם איסור מוקצה בטל או לא, הה"נ כאן מצד סתם איסור חבלה אין לו מתירין ומצד חבלה בשבת יש לה מתירין לכן גם ספק חבלה בשבת מותר כספק דרבנן דזה בכה"ג לקולא.
ואולי יש לחלק דביטול ברוב הוא עושה שהדבר ניתר לכן גם מצד איסור מוקצה ניתר אבל מה דספק דרבנן שאין לו מתירין מותר אינו היתר אלא דספק דרבנן לא נאסר כשאין לו מתירין, אבל למה יהא ניתר ספק שיש לו מתירין.
אמנם יתכן דר' אדא בר אהבה לא ס"ל כרב אשי ביצה דף ד' דספק בדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אסור ואע"ג דבביצה שנולדה ביו"ט דאסורה רק מדרבנן נהי דלא בטילה ברוב מ"מ אי ספק דרבנן מותר אפילו ביש לו מתירין א"כ ביצה הא היא רק ספק אסור והיא איסור דרבנן א"כ למה אסורה וע"כ כרב אשי דבדבר שיש לו מתירין אפי' ספק דרבנן אסור, לא דמי דביצה בתערובות כיון דאם נתיר משום ספיקא דרבנן א"כ נתיר לכולם ונמצא דבהכרח התרנו גם את הביצה שנולדה ביו"ט ולכן אסורין כולן, אבל בספק חול ספק יו"ט דמיירי ר' אשי הא יש להתיר דנתלה שזה חול ואין כאן הכרח שהתרנו איסור אז לא כולהו מודו לרב אשי ורב אדא בר אהבה אולי לא הוי ס"ל כרב אשי [ועי' שו"ת משנה הלכות חלק ט"ז סי' פ"ח].
דלמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. צע"ק איך אפשר דפליגי בדבר המפורסם, ומחלוקת דב"ש וב"ה היה ידוע לכל, שעמדו למנין וב"ה הוו רובא (עיין יבמות י"ד א', וערובין י"ג ב').
כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה. פירש רש"י כגון יוצא דופן. ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה. וצ"ע דלכאו' אם נתגיירה עם בנה הרי הוא כשאר מילת גר, ולמה יהא בשמיני הא אינו מצות מילה כלל. ונראה דמילת גר מלבד הא דנכנס בו ליהדות יש בזה מצוה מילה, דאל"כ יצטרך לחזור ולמול אח"כ, וסד"א דבשביל החלק של ה"מצות מילה" יעשנו בשמיני [ושוב הביאו שעד"ז כתב בס' דבר אברהם (ח"ב סי' כ"ה)].
שנאמר אשה כי תזריע וגו'. לכאו' הוא בגדר "היקש". דא"א לומר שכך הוא סדר הפסוק וזה מעכב, דמנלן שמעכב שתהא טמאה ורק אז נימול לשמונה, אלא ודאי הוא ילפותא גמורה של היקש. וכן פירש החת"ס.
ועי' תוס' פסחים (דף ט' א') שדנו אם שפחה מיטמאה בלידה, ובסמוך אמרי' דהלוקח שפחה מעוברת בנה נימול לשמונה, הרי דאמו טמאה לידה, ועיין תוס' ביבמות (דף ע"ד ב') שאכן הוכיחו מסוגיין, וצ"ע שבפסחים לא הוכיחו כן.
דורות הראשונים יוכיחו. צ"ב מה הסד"א, הרי ודאי שאחר מתן תורה נשתנו כמה הלכות, ואמנם בדברים שלא מצינו שינוי אחר מתן תורה ילפי' מקודם מתן תורה, כגון הא דהאב מצווה למול את בנו ולא האם (קדושין כ"ט א') ילפי' לה מקודם מ"ת, אבל בהך דינא מצינו שינוי, ומה מקשה מקודם מתן תורה, והכא הוא ילפותא גמורה של היקש וכנ"ל, ובפרט לדעת רש"י בסוכה (דף ל"א א') שאין דורשים היקש אלא מה שנתקבל למשה בסיני, ועיין חידושי רבינו חיים הלוי (הל' מילה) שפי' דאביי מקשה דאמנם החיוב מילה בשמיני המיוחד שנאמר לישראל הוא רק למי שאמו טמאה לידה, אבל אכתי יש את החיוב מילה בשמיני שנאמר לבני קטורה, וזה אע"פ שאין אמו טמאה לידה, והיינו דמקשה שלכה"פ מחמת אותו חיוב מילה ימול בשמיני.
ואמנם צ"ע דאם לעולם יש חיוב מילה נוסף מדין מילת בני קטורה, א"כ למאי אתא הך היקש דרק מי שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, הא לעולם צריך למולו בשמיני מדין מילה ראשונה. ורצו לומר דנפק"מ לפריעה שבני קטורה לא נתחייבו בזה, וזה חייב בשמיני רק מפרשה שנאמרה לישראל.
והנה מי שאמו מתה בלידתה אף שבמציאות לא היתה טמאה לידה, מ"מ חשיב שהיא טמאה לידה, כיון שבעצמותה היא סוג אשה בר טומאת לידה, רק חסר את המציאות של טומאת לידה, ולא באו להפקיע רק אשה שהיא לא בר הכי. ומעתה צע"ק אהא דמקשה אביי דורות הראשונים יוכיחו שלא היו טמאין לידה ומילתן בשמיני, והרי לא היו סוג אשה אחרת, אלא שלא נצטוו עדיין בטומאה, ואילו היו בדור אח"כ היו טמאות, ומה שייך לומר שלא היו טמאין.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |