אילת השחר/קידושין/סב/ב
גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה. בתוס' יבמות (דף ק"א בד"ה ואין ב"ד שקול) הקשו למה צריך בסמיכה ג' ולא סגי בתרי, דבשלמא בחליצה איכא כמה דינים ויכול להיות חילוקי דיעות וצריך שלא יהא ב"ד שקול כדי שיכריעו הדין אבל בסמיכה מה צריך ג', ותירצו בתירוץ א' דגם בסמיכה יש מחלוקת אי בעינן סמיכה בכל כחו. מבואר לתירוצם זה דבדבר שלא שייך מחלוקת אי"צ שלשה, ולכאורה כאן דהשלשה צריך משום קבלת המצות, או משום הטבילה כמבואר בתוס', ולא שייך בזה מחלוקת ולמה צריך שלשה, ואולי יש לחלק דהיכא דכתיב משפט ע"כ גזה"כ הוא דצריך כמו במשפט אע"פ שאי"צ להכריע כאן כלום.
ובמש"כ דלכן צריך ג' בחליצה משום כמה דינים שחולקין, וכן בסמיכה כדי שאם יחלקו אם סמיכה צריך בכל כחו יכריעו השנים, ולכאורה שאלה כזאת שאינה דוקא על האי עובדא במיוחד אלא זה שאלה כללית אין בכח השנים להכריע שיהי' בזה הדין עפ"י הכרעתם, דצריך ע"ז סנהדרין, משמע דמ"מ לגבי המקרה שידונו יוכרע עפ"י השנים כ"ז שלא יבוא להכרעה בסנהדרין גדולה, ולכן צריך ג' שיהי' שנים שיכריעו.
מי יימר דמזדקקו לי' הני תלתא. יש לעיין קצת דהנה הדין הוא דקודם צריך לומר לו שלא כדאי להתגייר, אבל אחרי שרוצה בדוקא הא מצוה לגייר אותו, וכדילפינן מקרא ברות ותרא כי מתאמצת היא, וא"כ למה זה לא מקרי בידו, דהא בודאי יזדקקו לו כיון שירצה לקבל עליו לגמרי להיות יהודי, משמע דכיון דאין כל כך חיוב ממש עליהם לכך לא הוי בידו להתגייר כי שמא לא ירצו לעשות מצוה שאינה חיובית.
תוד"ה גר. הנה לכאורה אם הי' צריך ג' לגבי טבילת גר הי' צריך שיטבילוהו דהיינו שע"י ציווים יטבול ולא סתם שב"ד רואים, דלראות יספיק ע"א ככל ע"א נאמן באיסורין וגם אשה תהי' נאמנת, וגם הא כיון שהב"ד יושבים בחוץ אינם רואים הטבילה, ואם צריך ג' ע"כ צריך שיהי' עפ"י ציווים. ולפי"ז צ"ע מש"כ התוס' ביבמות דף מ"ה דהב"ד במה שיודעים דודאי טבל לקריו הוי כאילו ראו ב"ד, וכן הביא ברשב"א כאן שיטה כזאת, דא"כ מאי מהני מה דיש כאן ידיעת ב"ד דמ"מ אין כאן טבילה ע"י ב"ד. עוד יש לעיין דבב"ק דף ע"ד מבואר דאפי' הודה בפני סמוכין שלא במקום ישיבת ב"ד לא הוי כהודה בב"ד, ואיך בזה שטבל ולא הי' ג' שישבו בתור ב"ד, יחשב כטבילה בפני ב"ד.
בא"ד. וכי לא ראה קרי מימיו. חזינן דגם בטבילת בע"ק מעכב חציצה, דאל"כ למה מהני הא אפשר דהי' עליו דבר החוצץ, דלענין טבילת גרים זה מעכב ולבעל קרי לגבי תלמוד תורה זה לא מעכב, ועי' במשנה ברורה סי' פ"ח בביאור הלכה שהביא בשם ספר האשכול דברוב גופו פוסל חציצה לטבילת עזרא, לכן לא קשה דבמיעוט גופו פשוט כיון דאינו אלא מדרבנן לא שייך לומר דיתנו לו דין גוי כיון דמה"ת הוא כבר ישראל, עוד יש לומר דאין לחוש לחציצה כל זמן שאין לנו סיבה לומר שהי' עליו דבר החוצץ, ועיין בחשק שלמה יבמות דף מ"ה בשם הג"ר ישראל מסאלאנט ז"ל דהקשה דהא לטבילת עזרא כשר שאובין, ורצה להוכיח דטבילה בזמנה מצוה והיו טובלין אע"ג דבזה"ז אין נפק"מ לגבי טהרות, ועמש"כ שם לדחות דמקוה דרובו שאובין אינו מצוי ואין לחוש, ועיין באחיעזר (ח"ג סי' כ"ז).
בא"ד. ברשב"א כתוב כל שטבל לשם דת משה ויהודית, ואין הכונה לקבלת יהדות, אלא כל שעושה בשביל יהדות הו"ל כאילו טבל לשם דת משה ויהודית, ויש לעיין גבי מילה אם מלו לשם מצות מילה ולא לשם להיות יהודי, ואם לא יועיל, צריך טעם מ"ש טבילה דמהני, דהא כ"ז שלא טבל עדיין הוא גוי.
הנה חזינן חידוש דאע"ג דלא קיים מצוה שרצה לקיים בהטבילה הזאת, דאינו מחויב לטבול על קרי של גוי, ואפי' אם נימא דנעשה יהודי בטבילה הזאת ג"כ לא נתקיים המצוה שרצה לקיים, דיהודי אי"צ טבילה על קריו שראה כשהי' גוי, וכיון שלפני שטבל הי' גוי הרי הוא טובל על קרי של גוי, מ"מ כיון שחשב לעשות מצוה כמו יהודי בטבילה הזאת, עולה לו לטבילת גירות, אמנם אפשר דאע"ג דקרי של נכרי אינו מטמא, מ"מ לגבי טבילה לד"ת דהטעם הוא משום דד"ת צריך להיות באימה וביראה, וזה שייך גם כשראה קרי כשהוא גוי דיצטרך טבילה.
בא"ד. ויש לומר דודאי למצוה בענין שלשה אבל לא לעכב. יש לעיין מה שייך למצוה, אם המצוה עליו שיטבול בפני שלשה, הא כ"ז שלא טבל ואינו חייב עדיין במצות מה שייך עליו למצוה, ואם המצוה על השלשה שיטבול בפניהם מה שייך עליהם מצוה שאינו תלוי בהם, ואם מצוה לראות איך שהוא טובל, ג"כ צ"ע דהא מה שיש מצוה הוא לקבל גרים, אבל אם בזה שיטבול אפי' בלי ג' יהי' גר איך מצינו פרטים מיוחדים בהמצוה.
בא"ד. והרי הודאות והלואות דכתיב בהן משפט ואפ"ה אמרינן בסנהדרין דדן אפי' יחידי וכו' דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. צע"ק דמ"מ כיון דחזינן דהודאות והלואות ל"צ ג' אע"ג דהם ג"כ משפט, הרי דאין במשמעות משפט דוקא ג' דיינין, וע"כ דמה דבגזילות וחבלות בעי ג' אינו מצד דין משפט שבהם אלא סתם גזה"כ, א"כ למה לן ללמוד שיצטרכו ג' מגזילות וחבלות, וכמו שלא נילף שיצטרכו כ"ג דיינים כיון דאין דין משפט מחייב כ"ג, ה"נ משפט אינו מחייב דוקא ג'.
ויש לומר דבדיני נפשות דיש סברא דמחמת חומר שדנין לנפשות הוצרכו כ"ג ואינו מצד דמשפט טעון כ"כ הרבה, אבל הודאות והלואות הא לא שונה מגזילות וחבלות, דהא דנין לענין ממון בשניהם, וע"כ דשניהם מצד דין משפט, דהמשפט יש שמחייב ג' דיינים ויש שסגי בא', ולכן לחומרא מקשינן, משא"כ נפשות אינו מצד דין מיוחד דמשפט אלא גזה"כ בחומר דנפשות, וזה אינו כלל מדין דמשפט וא"א למילף שזה יהי' בגירות.
בא"ד. וי"ל דשליחותייהו עבדינן. משמע דשליחותייהו עבדינן מהני מן התורה, דאל"ה איך הגר מותר בבת ישראל בזמן הזה, ועי' בנתיה"מ סי' א'.
בא"ד. עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחים דע"כ השתא אין מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם. יש לעיין דבאמת הא כל דין צריך דוקא מומחין ובקרא לא מצינו דמקרי דיין מי שאינו סמוך, א"כ ממ"נ אי קרא לדורותיכם גלי דלא בעי מומחין, הרי ע"כ דלא בעי ב"ד, דהא לא מצינו דמקרי ב"ד מי שאינן מומחין, וא"כ לא יצטרך נמי ג', ואיך נדע מזה דיצטרכו ג' מצד דין משפט אע"ג שג' הדיוטות אין ראויין כלל לענין משפט.
אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוו קידושין. הנה לכאורה נהי דזה בידו לשחרר, מ"מ היא שמקדשת עצמה אין בידה לשחרר עצמה ונמצא דהיא מקנה דבשלב"ל, ומש"כ הר"ן בנדרים דף ל' דאין אנו דנין בקידושין מצד האשה כיון דכתיב כי יקח, עדיין לא יתרץ זה, דהא הר"ן כתב דמ"מ מסופק הש"ס שם אם גם הסכמתה לעשות עצמה כהפקר מקרי דהיא עושה בהקידושין, וגם אפי' אם התם לא נדון מצד האשה, היינו דלא יועיל מה דמסכימה כעת על אח"כ, אבל שלא נתחשב כלל עם דעתה וסגי במה שהוא בידו לשחרר לכאורה אין סברא, משמע דמה דבידו מהני נמי לגבי דידה, משום דהוי כאילו כבר נעשה, דנמצא דהוי כמו שקידש שפחתו שכבר נשתחררה.
והנה בבית הלוי (ח"ב סי' מ"ט) ר"ל דרק באופן דאומר פירות ערוגה זו יהי' תרומה לכשיתלשו מהני משום דבידו לתלוש, זה משום דזה שלו, ואין החסרון רק דא"א לחול עליהם שם תרומה, וע"ז מהני מה שבידו, אבל לגבי להקדיש מה שאינו שלו אע"ג דבידו לעשות שיהי' שלו, מ"מ לא מהני ולא יחול מה שיקדיש כיון דמ"מ לא הוי השתא הבעלים על החפץ, ורוצה לפרש בזה פלוגתת הראשונים בנדרים דף ל"ד ע"ב בהי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש ונטלו ואכלו מעל לפי כולה, דהרא"ש הביא פירוש דלכן יכול להקדיש כיון דהוא הי' הקרוב ביותר אל הככר והי' בידו לזכות בו לכן חל ההקדש כשאח"כ זכה בו, והר"ן והרא"ש גופי' מפרשים דקונה בד' אמות להקדש, ומדלא פירשו מחמת דהקדיש לכשיזכה כיון דבידו, הרי דסבירא להו דלגבי זה לא מהני מה דבידו לזכות כיון דסוף סוף אינו כעת שלו [ועי' בחזו"א כאן דהסתפק אם פליגי וס"ל דלא מהני בידו כזה, או משום דלא משמע להו דאיירי כה"ג].
ועצם הסברא לחלק בין אם זה לא תלוש דמהני מה שבידו לתלוש והיכא דאינו בעלים לא מהני מה שבידו להיות הבעלים ע"ז, צ"ב קצת דמאי נפק"מ מה חסר, ואפשר לבאר דהנה בתלוש החסרון דהחפצא אינה ראוי' שיחול עליה שם תרומה, ע"ז מהני בידו, דיש כבר חפצא דהאדם בכחו לעשות שיהי' חפצא שיחול עליה שם תרו"מ, אבל היכא דאינו שלו הא צריך לא רק לעשות דין על החפצא אלא לעשות דין עליו שהוא יכול להקדיש, וזה לא מהני, אלא דלפי"ז בגר שנתגייר למה צריך לומר דאינו בידו משום דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, דאפי' מזדקקי לי' מ"מ הא הבידו כאן הוא לעשות דין על עצמו ובידו כזה לא מהני, משמע דאין חילוק, וא"כ צ"ב הסברא לחלק בין אם אפשר לתלוש או דאפשר לזכות מן ההפקר. ואפשר דגם באתגייר כל החסרון אינו אלא משום דינו דאינו בר קידושין, ובזה אם הי' בידו להתגייר הי' מהני להיות עליו דינו דהוא בר קידושין, וזה לא כמו לעשות עליו דינים אלא דינים עליו בתור חפצא, משא"כ כדי להקדיש צריך לעשות בו דינים מלבד החפצא וזה לא מהני.
התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת. ובתוס' הרא"ש וכן ברשב"א בסברא הראשונה ס"ל דגם בגוי דכותה, אבל הרשב"א חזר מזה וכתב דדוקא בעבד הוא דאמרינן דהוי בהמה. וצ"ב מאי נפק"מ אם התורה לא קראתו בהמה, הא מ"מ לפמש"כ רש"י משום דמחוסר מעשה גדול, הא גם גוי מחוסר מעשה גדול, ואיזה פירוש שנפרש צריך להבין החילוק, משמע דכל שזה יותר משנה את מהות הדבר מקרי מחוסר מעשה גדול.
עוד נראה דגוי אין לו דין, אלא דחסר לו דין ישראל, דכ"ז שלא נתגייר אינו ישראל ורק בישראל יש דין קידושין, משא"כ בעבד מה דלא תופס קידושין אין זה משום דחסר בו דיני ישראל דהא מחויב במצות, אלא דמחמת דיש בו דין בהמה הוא דמונע ממנו חלות קידושין, ולזה הוא דחלוק דבעבד דלא מה שחסר בו דין ישראל הוא הגורם שלא יתפוס קידושין, אלא משום דיש בו דין בהמה, וע"ז לא שייך בידו, דבידו לא מהני רק לסלק החסרון, כמו במחובר דחסר בו חיוב תרומה מפני שאינו עדיין פרי וע"ז מהני בידו, וה"נ בגוי מה דחסר בו דין ישראל ע"ז מהני מה דבידו להיות כישראל, לולא הסברא דמי יימר דמזדקקו לי' תלתא, אבל בידו לא יוכל להוריד את הדין בהמה שעליה שזה גורם דלא תהי' בת תפיסת קידושין.
נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. בריטב"א כתב דזה מחוסר מעשה גדול משא"כ בפירות דהשתא מצי לתלושינהו ולאפרשינהו ובתלישה גופה. ובאור שמח (פ"ז מאישות הל' י"ד) חילק דבאשה לא יכול לגרשה ולקדשה ביחד דזה תרתי דסתרי משא"כ בפירות יכול לתרום בשעת תלישה. ובאמת צריך טעם דהא כ"ז שלא תלש הם מחוברין ואיך יוכל לתרום בשעת תלישה, וכי נימא דיכול לקדשה ברגע השחרור, דאע"ג דאינו כמו גירושין וקידושין דהם תרתי דסתרי, מ"מ בשעת שחרור א"א לקדש דקודם צריך להיות בת חורין, וה"נ לכאורה צריך קודם להתקיים שיהי' תלוש, ואפשר לומר משום דברע"ב תרומות (פ"א משנה ה') מבואר דמקרא דוהרמותם ממנו דממעטינן מחובר משום דבמחובר לא שייך הרמה, דהא עיקר הרמה היינו שמחלקים ומפרידים ולא שייך זה במחובר, ונהי דשייך תרומה במחשבה, אבל עיקר מעשה הפרשה היינו שמפרידים וזה לא שייך במחובר וע"ז ממעטינן דלא מהני, וכשתולש הא בעשיית התלישה יכול להיות הפרשה והבדלת הפירות ולא נתמעטו בכה"ג בהרמה ולכן חל, וה"נ יש לומר לפמש"כ כאן הרשב"א דלקיחה לא שייך במחובר אבל בשעת תלישה דשייך לקיחה אפשר שיחול תרו"מ.
שם. נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. וביאר רש"י דשמא לא תתרצה, וברשב"א הביא ב' פירושים או כיון דהוא לא יכול לקדשה בע"כ והיא לא יכולה בעל כרחו לכן לא מקרי בידו, או משום שמא לא תתרצה. יש להוכיח דבמקדש לאחר זמן מה דחל הקידושין אינו משום דיש לומר דמסתמא עדיין הם רוצים את הקידושין, דא"כ למה אין בידו לקדשה משום דשמא לא תתרצה, הא ממ"נ כיון דלולא החסרון דדבשלב"ל הי' מהני הרי דנקטינן אז דמסכימה להתקדש, א"כ הרי בידו אז לקדשה, וע"כ דבאמת אין ראי' דאז רוצה ומ"מ מהני הקידושין, אבל לכן אין בידו לקדשה משום דאז שמא אינה רוצה. ויש לעיין דבאילה"ש בבא בתרא דף פ"ז ע"ב הוכחנו מהיד רמ"ה דמה דמהני מכירה לאחר זמן, משום דתלינן דגם כשמגיע הזמן דעתו לקנות.
דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי נמי לאחר זמן. וכתב הרשב"א דמ"מ אינו דומה ללאחר ל' דהתם כל הזמן ראוי להתקדש משא"כ כאן דאינו רוצה שיחולו הקידושין עד שיעבור זמן בינתיים שאינה ראויה להתקדש לו. והנה לעיל דף נ"ט ב' במקדש לאחר ל' ובינתיים נתקדשה לאחר ומת השני איתא פלוגתא, דהרמב"ן ס"ל דמקודשת לראשון כשיבוא יום הל', ומשמע קידושי ודאי, והרשב"א חולק דבזה שנתקדשה להשני הו"ל כחזרה מראשון. ולכאורה אפי' אינה כחזרה הא מ"מ כיון שהחלות יהי' אחרי שיהי' זמן שלא היתה ראוי' להתקדש דהא היתה אשת השני, א"כ תלוי בבעיא דרב אושעיא, ואיך פשיטא לי' להרמב"ן דחל קידושי הראשון והי' צריך להיות רק קידושי ספק, ובר"ן כאן ובנדרים דף ל' הביא בשם הרשב"א דבעית ר' אושעיא נפשטה מהא דכתובות דף נ"ט שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תקדש דקדשה, הרי דאע"ג דבינתיים הי' זמן שלא הי' ראוי להקדיש מ"מ חל אח"כ ההקדש, וה"נ באשה, אבל הר"ן חולק שם וס"ל דנשאר הבעיא, ולפי"ז צ"ל רק קידושי ספק, ואף דבאמת מסיק הר"ן לחוש להירושלמי דצריך גט, אבל היינו נגד טענת הרשב"א דהוי חזרה, לכן מסיק הר"ן דצריך לחוש להירושלמי, אבל לכאורה בין כך אינו אלא קידושי ספק, ונפק"מ בקידשה לאחר ל' וחזר וקידשה הוא בעצמו קידושין אחרים תיכף וגירשה, דלכאורה כולם יודו דחלו קידושי דלאחר ל' מה שהוא בעצמו קידש קודם דלא שייך לומר דהוי חזרה מ"מ לא יהי' אלא קידושי ספק, כמו בא' היום ובא' לאחר שאגרשך כיון דבינתיים הי' זמן שלא היתה ראוי' להתקדש, משמע דכיון דבשעה שקידשה לא דובר שיהי' זמן באמצע שלא תוכל להתקדש לא איכפת לן אע"פ שהי' זמן שלא היתה ראוי' להתקדש אליו, ומ"מ טעמא בעי למה שיהי' כן.
הנה מסוגיין חזינן דאע"ג דמה דלא יוכל לקדשה בזמן שתהי' אשתו, היינו דלא יוסיף מעשה דידיה, אבל באמת הא יש בה אותו דין שיעשה ע"י הקידושין דהא אסורה לעלמא ומקודשת אליו, ומה דלא יחול קידושין אין החסרון בחלות להיות אשתו, אלא דלא שייך שיוסיף בהקידושין כעת שתהי' יותר אשתו ממה שהיא כבר אשתו מ"מ מקרי דבשלב"ל, הרי דדבשלב"ל אינו רק משום דלא יכול לעשות בה הדין ההוא, אלא אפי' דדין ההוא יהי' בה אבל מעשהו לא יוכל לעשות מפני שאינו צריך את זה מקרי ג"כ דבשלב"ל [ועי' באור שמח פ"ז מהל' אישות הל' י"ד].
תוד"ה אלא מעתה. עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור וכו'. מבואר בדבריהם דאם עבד כשמשתחרר צריך קבלת מצות דהא יתוספו לו חיוב מצות מה שלא הי' מחויב עד עכשיו, ה"נ השפחה תצטרך קבלת מצות כשמשתחררת, אע"פ שבה לא יתחדש שום מצוה יותר מקודם, רק שינוי בדינה לגבי זה שמותרת מעכשיו להנשא לבן חורין ואסורה לעבד.
בא"ד. עי' ברשב"א דהוכיח דאי"צ טבילה מעיקר הדין כמו דאי"צ הטפת דם ברית. ולכאורה מי דמי דטבילה שייך אפילו הרבה פעמים וזה מקרי טבילה, אבל הטפת דם ברית וכי כל פעם שמטיף דם במקום הערלה מקרי הטפת דם ברית, דא' שנימול כבר כדין לשם מילה הוי כמו שמטיף דם ממקום אחר, וכ"ז שלא חידשה תורה בפירוש שאינו מהול לגמרי הרי שמה שעושה דם לא מקרי הטפת דם ברית, ומדבריו משמע דהי' מקום לומר דאע"ג שמל לשם עבדות ובזה נתקיים מצות מילה, מ"מ הי' שייך בו קצת ערלות שיהי' שייך מצות מילה ע"י הטפת דם ברית.
בא"ד. מבואר מדבריהם דלפני טבילה לשם חירות אין תופס עדיין קידושין בו. וברשב"א לפי התירוץ השני כבר מותר וטבילה זו אינה אלא מדרבנן, וכבר הביא להקשות בחידושי רבנו חיים הלוי (פי"ג מהל' איסו"ב הל' י"ב) דאם אסור בבת ישראל ואינו תופס קידושין איך אמרינן בגיטין דף י"ג דזה חוב לעבד שיצא לחירות משום דנאסר בשפחה, ואם איתא הא בידו לא לטבול לשם חירות ויהי' מותר עדיין בשפחה וזכות הוא לו שיצא לחירות, והסברא נותנת שיתפסו כבר בה קידושין, דכבר אינו עם הדומה לחמור, וא"כ למה לא יתפסו קידושין, דהא לקמן דף ס"ט ילפינן דבעבד אין תופס קידושין משום דהוי עם הדומה לחמור, ובודאי אחרי שנשתחרר א"א לקרותו עם הדומה לחמור כיון דגם קנין איסור פקע.
אבל בשחת דבי שקיא לא. פי' שצריך להשקות לא מקרי בא לעולם. וצ"ל דע"ז לא מהני מה שבידו להשקות, דבידו מהני רק אם החסרון מחמת דחסר בחלות הדבר ויוכל לעשות שיחול כמו בלתלוש מן המחובר, אבל מה שבידו לעשות שיצמח ויגדל לא מהני שיהי' כבא לעולם, והטעם אפשר דזה כדקאמר הגמ' לעיל מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, כיון דכעת אין דבר ממשי שיהי' ע"ז שם פרי לא מהני מה שיוכל לעשות שיגדל, דהוי מחוסר מעשה גדול כיון דצריך שיתחדש דבר חדש לגמרי.
ובמאי דקאמר דבהוכר עוברה, לפי"ז מהני לדברי הכל כיון דגמרו בידי שמים, משמע דאע"ג דגם כאן אם לא תאכל לא יגדל העובר להיות ולד בן קיימא, מ"מ זה מקרי גמרו בידי שמים, כיון דבין כך היא צריכה לאכול לא נחשב דחסר מעשה כדי שיהי' ולד בן קיימא.
אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין וכו'. ברעק"א הובא קושית בנו הגאון רש"א על מה דפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות הט"ז) דבהוכר עוברה מקודשת, דלמה לא הוי כמקדש חצי אשה למ"ד עובר ירך אמו וכמו שפסק בהל' עבדים פ"ז הל' ה' באת שפחה וולדך בן חורין דלא מהני דהוי כמשחרר חצי עבדו, ועי"ש דמסיק דלרבא דס"ל דמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין אינה מקודשת אע"ג דלא שייר בקנינה וס"ל דעובר ירך אמו ולדידי' אין בזה מחלוקת תנאים, והקשה לדידי' למה הוכר עוברה מקודשת ולא הוי חצי אשה, ורצה לומר דלהרמב"ם תתקדש רק אחר שתוולד דאז הא לא הוי חצי אשה, אלא דנתקשה על מש"כ הה"מ (פ"ב מהל' אישות הל' ט') וכן בנימוק"י פ"ק דיבמות דהם הבינו ברמב"ם דמקודשת כבר כעת ולמה לא הוי חצי אשה.
והנה בלי מה דחזינן דולדך בן חורין מקרי חצי עבד, הא הי' סברא לומר דעובר ירך אמו שייך רק כשדנין על העובר בתור חתיכת בשר ולגבי זה הוא כחלק מגוף האם, אבל לגבי דברים שהוא צריך להיות נידון בתור ברי' בפנ"ע אין שייך דהוא ירך אמו, אבל מהא דחזינן דגם לענין שחרור העובר הוא כחצי, הרי דאע"ג דמה דרוצים לשחרר אינו החתיכת בשר אלא עובר בתור בן אדם לעצמו, מ"מ שייך בו עובר ירך אמו, לכן הוקשה דגם בענין קידושין שייך לומר כן, אבל מ"מ אפשר לומר דרק לגבי ענין עבדות דכל דין עבדות שבו הוא מקבל ע"י אמו שהיא שפחה, דילפינן זה מקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוניה, אז כיון דע"כ הוא זקוק לדיני אמו לכן הוא כחלק מאמו לגבי דין עבדות והוי כחצי עבד כ"ז שהוא במעי אמו, אבל לענין אישות לא שייך כלל שכשמקדש אשה תתקדש גם בתה, ולא רק משום שא"א לקדש אשה ובתה, אלא דלא שייך כלל שמה שמקדש את האם יהי' זה קידושין להבת, א"כ לגבי זה הם שני אישים נפרדים שבהכרח דינה אין לה שייכות עם אמה, וכמו שאין להם שייכות לקבל דין מקודשת של אם לולדה, כן ע"כ שני אישים שונים הם, ומה דהם בגוף א' המאחד אותם לא יגרום להיות נחשב בשביל זה כחצי אשה, דכאן זה לא חצי, דהם ב' נשים שונות ע"כ גם בהיותם בגוף א'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |