רשב"א/שבת/קלה/א

רשב"א שבת קלה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גירסת הגאונים ז"ל: אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר ברבי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ות"ק דקאמר הכא היינו ר"ש בן אלעזר, וכן נמצא בתוספתא (פט"ז הל' ח). והא דקאמר לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, יש מפרשים דאי אמרינן ת"ק דהיינו ר"ש בן אלעזר סבר דצריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בשבת קאמר דודאי ערלה כבושה היא, היכי קאמר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אמר ת"ק אפילו בשבת ואמר ליה איהו אפילו בחול, שמע מינה דת"ק דהיינו ר"ש ב"א לא אמר אלא בחול ואפילו לב"ש, ולפיכך אמר ליה ר"א הקפר דבדבר זה (הוא דנחלקו) [לא נחלקו], דלכולי עלמא צריך ודאי להטיף ממנו דם ברית כדקאמר ר"ש בן אלעזר, אלא דמחלוקתן בשבת היא, דלב"ש מחללין עליו את השבת, ונמצא רבה דאמר בין כר"ש בן אלעזר בין כר' אלעזר הקפר, ורב יוסף דלא כחד.

ויש מפרשים דהכי פירושא, לאו מכלל דת"ק סבר אין מחללין, דכיון דאשכחן לר"א הקפר דאמר דספק ערלה כבושה היא לב"ה, מסתמא אף ר"ש בן אלעזר הכי סבירא ליה, דמדר' אלעזר נשמע לר"ש, דבכדי לא נטיל מחלוקת ביניהם אלא במאי דאשכחן להו דפליגי דהיינו לב"ש דאינה משנה. ולי נראה דטעמא משום דאשכחן לרשב"א דמוסיף בהא את"ק, הכי נמי לר"א מוסיף אדר' שמעון, דכל תנא בתרא לטפויי מלתא קא אתי, והלכך ת"ק דר"ש אמר דאף בחול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אלא לב"ש בלחוד, ור"ש אומר דאף לב"ה צריך להטיף בחול אבל לא בשבת משום דלכולהו ספק ערלה כבושה היא, ור"א הקפר על ר"ש מוסיף ואמר דלבית שמאי אפילו בשבת נמי דודאי ערלה כבושה היא לבית שמאי, ואקשינן אי הכי רבי אלעזר הקפר טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן, דאילו לענין דינא ר"א ור"ש הושוו לדעת אחת ולשניהם אין מחללין את השבת לבית הלל, ובטעמא דבית שמאי הוא דפליגי ומה בכך והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, יש מי שפירש דלמא הכי קאמר ליה לר"ש, לא נחלקו ב"ש וב"ה בהטפת גר שנתגייר כשהוא מהול (כדקאמר) [כדקאמרת], דבההוא לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא בהטפת נולד שהוא מהול פליגי ולחלל עליו את השבת, ולא א"ר אלעזר הכין לאשמועינן טעמא דב"ש בנולד כשהוא מהול, אלא לאשמועינן דבההיא הוא דפליגי ולא בגר שנתגייר כשהוא מהול. ויש מי שפירש דאת"ק דר"ש ב"א קאי כלומר דבין ר' שמעון בן אלעזר בין ר' אלעזר הקפר אמרו ליה לת"ק, לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא על מה נחלקו, ר"ש ב"א אמר על גר שנתגייר כשהוא מהול, ורבי אליעזר הקפר קאמר בנולד כשהוא מהול עצמו ולחלל עליו את השבת.

ורש"י ז"ל גורס: א"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר אומר וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין, ודחינן דלמא ת"ק סבר ד"ה אין מחללין, ואקשינן אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, ואף לגירסא זו נמצא שהתלמוד דחה רב יוסף מאותה ברייתא דלא שמע מינה מידי. וגירסת הגאונים ז"ל נראית יותר נכונה.

ולענין פסק, בנולד כשהוא מהול קיימא לן כר"ש בן אלעזר וכדפסק שמואל. ואע"ג דפסק רב כת"ק, הא איכא רבה ורב יוסף דפליגי אליבא דר"ש בן אלעזר ושמע מינה דסבירא להו כותיה. ובפלוגתא דרבה ורב יוסף קיימא לן כרבה דאמר דספק ערלה כבושה היא ואינה דוחה את השבת, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד:), ואפילו אם תמצא לומר דלא אתמר כללא אלא במאי דפליגי בכולה מכלתין דבבא בתרא, מכל מקום לענין פסק הלכה הוי ליה ספיקא אי כרב יוסף, ונקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת.

ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול. יש אומרים דכיון דפסק שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר, שמעינן מינה דאין צריך להטיף ממנו דם ברית, דסתמא כיון דר"ש בן אלעזר ור"א לא נחלקו בנולד כשהוא מהול אלא בגר שנתגייר, ואמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר ולא פירש דדוקא בנולד כשהוא מהול, סתמא דמלתא בכל מאי דאמר ר"ש בן אלעזר פסק כותיה. ועוד יש מרבותינו ז"ל שאמרו שאילו לא פסק שמואל כר' שמעון בן אלעזר אלא בנולד כשהוא מהול בלבד אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול לית ליה כותיה, הוי ליה לפסוק הלכה כרבי אלעזר הקפר דאוקי פלוגתייהו בנולד כשהוא מהול ולחלל עליו את השבת אבל בחול צריך להטיף, וכן גר שנתגייר כשהוא מהול לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית. אבל הגאונים ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל פסקו בגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית.

ויש מביאים ראיה לדברי הגאונים ז"ל, משום דסוגיין בתלמודא הכין, מדאותביה רבי אלעזר בן פדא לר' יוחנן בפרק הערל (יבמות עב:) מדתניא אין לי אלא נמול ביום שמיני, נמול לתשעה נמול לעשרה לי"א לי"ב וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין, תלמוד לומר וביום, אלמא גר שנתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית. ועוד דקיימא לן כרבי יוסי דאמר בפרק החולץ (שם מו:) אינו גר עד שימול ויטבול, וכדאיפסקא התם הלכתא בהדיא, ומשמע דכללא הוא לכל הגרים בין ערלים בין כשהן נמולין. ועוד דתניא התם, הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו, ור' יוסי אומר אין מטבילין אותו, ומפרשי רבוותא משום דחייש ר' יוסי דלמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית, וכן פירש שם רש"י ז"ל. וכבר איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול.

ומה שאמר שמואל הלכה כר' שמעון, לאו אגר שנתגייר קאי אלא אנולד כשהוא מהול לבד, ואע"ג דר' שמעון תרתי קאמר והוא פסק סתם, אורחא דתלמודא בהכין למיפסק סתם ואע"ג דלית ליה כותיה אלא בחדא, וכההיא דאמרינן בפסחים (יג.) מאי לאו לאכול לא לבער. ומיהו מה שהביאו ראיה מההיא דתניא בפרק הערל (שם) דאותביה ר"א לרבי יוחנן אין לי אלא נמול לשמנה וכו' גר שנתגייר כשהוא מהול מנין, אינה ראיה מחוורת בעיני, דאי מברייתא גופה קא מייתי ראיה, לאו ראיה היא דדלמא ההיא ר' אלעזר הקפר או תנא אחר הוא דאית ליה הכין, והתם נמי איכא תנאי אחרינא דתניא התם משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנמולין, לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נמולין אלא ביום, ר"א בר"ש אומר בזמנן אין נימולין אלא ביום כו'. (ומשום) [ומאי] דמותיב מינה בר פדא לאו מגר שנתגייר קמותיב לר' יוחנן אלא מנמול לתשעה לעשרה וכו', כלומר שאע"פ שנמולין שלא בזמנן אין נמולים אלא ביום.

וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול, אינה ראיה גמורה, דדלמא התם בגר שלא נמול משום דאפשר למולו דכל דאפשר למולו צריך למולו כאבות, ולא גמרינן מאמהות שטבלו ולא מלו משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, דזו היתה תשובתו של רבי יהודה, אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול דאי אפשר למולו גמרינן ליה מאמהות ובטבילה סגי, ולא איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי אלא בההיא, אבל בההוא שבא ואמר מלתי ולא טבלתי לא איפסקא הלכתא כותיה. וכן השיב מורי הר"מ ז"ל.

והר"ז הלוי ז"ל השיב דדלמא ההיא דאמר ר' יוסי אין מטבילין, לא משום חשש ערבי הוא, אלא משום חשש דלמא נולד כשהוא מהול הוה. ואין זה מחוור בעיני, דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא, ורבי יוסי לא חייש למעוטא (יבמות סז.). וקבלת הגאונים ז"ל תכריע. וההיא דא"ר יוסי, משום נולד כשהוא מהול ליכא למימר, דמיעוטא הוא כדאמרן, ואע"ג דלא איפסיקא בההיא בהדיא הלכה כר' יוסי, מכל מקום קיימא לן (עירובין מו:) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול נמי ראיה, דאפילו גר שנתגייר כשהוא מהול לא דמי לאמהות, דהכא אפשר הוא בהטפת דם ברית.

ור"ח ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נמולין לשמונה ונכנסין לקהל, דהא אתגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו, אבל בעצמו לא. ואינו מחוור דאי סבירא לן כר"ש בן אלעזר, אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל, דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר, ואי לאו כותיה סבירא לן הא סגי ליה בהטפת דם ברית, וכההיא דתניא התם בפרק הערל דכתבינן לעיל. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל מההיא דאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו, כלומר עד שיטיף, שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא להכשיר עצמו. ואין נראה לי [לומר] דצריך להטיף ממנו דם ברית להכשיר זרעו, דהא משמע דהטפת דם ברית כמילה.

ולענין הברכה כתב הרמב"ן ז"ל, שהמל את הגר ועבד שנתגייר כשהוא מהול, מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים, שאין הטפה זו מספק אלא ודאי, שאנו חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ובה נכנסין תחת כנפי השכינה, אבל נולד כשהוא מהול כיון דקיימא לן משום ספק ערלה כבושה הוא שמטיפין ממנו דם ברית, אין מברכין. וכן הורו הגאונים ז"ל וכ"כ הרב אלפסי בהלכותיו. והוא הטעם שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דשמא אין זו ערלה. אבל מורי הרב ז"ל כתב שצריך לברך, דכיון דאנן משום ספק בשל תורה מטיפין ממנו, בספיקא דאורייתא מברכין. ומחלוקתם תלויה בההיא דפרק במה מדליקין (כג.) דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, וכבר כתבתים שם בסייעתא דשמיא.

הא דאמר (רב) [רבה] אמר רב אסי כל שאמו טמאה נמול לשמונה. יש מי שפסק דליתא משום דאתי כתנאי, ואתיא דרבה אמר רב אסי כרב חמא דיחידאה הוא, וקיימא לן (לעיל קל:) דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואי לאו דאיפליגו בה אמוראי הוה אמרינן דהלכתא כרב חמא ומשום דפסק רב אסי כוותיה, אבל השתא דאפליגו בה אמוראי דהיינו רב הונא וחייא בר רב, וכדאמרינן דפלוגתייהו בהא תליא, ואתיא מאן דאמר דבטומאת לידה תליא מלתא כרב חמא ומאן דאמר דלאו בטומאת לידה תליא מלתא כתנא קמא, קיימא לן כמאן דקאי כתנא קמא, ועוד דרבא משרשיה ור' ירמיה שקלי וטרו אליבא דתנא קמא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

אבל מורי הרב ז"ל פסק כרב אסי, משום דכיון דאוקימנא לה בפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב, הוי ליה מ"ד אין יוצא דופן נמול לשמונה ורב אסי רבים ומ"ד יוצא דופן נמול לשמונה יחיד, וקיימא לן כרבים. ואף על גב דאוקימנא לה בגמ' כתנאי וקם ליה רב אסי כיחידאה, אין לתלות דברייתא לא שמיעא להו לרב אסי ולמ"ד יוצא דופן אינו נמול לשמונה, אלא שמיעא להו ואיסתבר להו כרב חמא, וכל היכא דפליגי אמוראי חד פסיק כת"ק ותרי פסקי כיחידאה אין לנו להכריע מסברא כההוא דפסיק כרבים בלא ראיה, דהויא לה כפלוגתא דאמוראי וקיימא לן כהנהו אמוראי דהוו להו רבים אצל יחיד.

והרב אלפסי ז"ל לא פסק כחד מנייהו, אלא שכתב בהלכות דברי כולם, וכולה שקלא וטריא דגמרא. ויש מי שסובר דמסתפקא מלתא להרב ז"ל ולפיכך לא פסק בה כלום, אלא מספיקא אין אחד מהם נמול אלא לשמונה ואין מחללין עליו את השבת דמטילין אותו לחומרא, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל דמילתא ספיקא היא, ונמול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף