אילת השחר/יבמות/לב/ב

אילת השחר יבמות לב ב

דף ל"ב ע"ב

נפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים. הפמ"ג (בפתיחה להל' פסח ח"ב פ"א אות ט"ז) כתב דהיינו שיש עליו שני איסורים רק שאינו נענש על שתים, אך בקובץ הערות (סי' ל' סק"ז) הביא דהרמב"ם בפיה"מ לכריתות (פ"ג מ"ד) כתב דהא דלא חייל איסור בב"ח על איסור חֵלב, אע"ג דבב"ח אסור בהנאה מ"מ לא הוי מוסיף כיון שאיסור הנאה שלו בא מכח האיסור אכילה, ואיסור אכילה של בב"ח אינו חל על איסור אכילה דחֵלב, הרי דלא חייל כלל איסור על איסור, ולא רק דלא חל איסור עם עונש ובלי עונש חל, דאם איסור בלבד חל א"כ למה לא יאסר גם בהנאה עם האיסור האכילה שחל.

אך צריך להבין דאם לפי הרמב"ם אין השני חל כלל, למה אמרו נ"מ לקברו בין רשעים גמורים, הרי אין עליו אלא איסור אחד, ויש לבאר דכמו אם א' אוכל כזית אחד של איסור או שאוכל שני כזיתים בבת אחת אין חילוק ביניהם לענין עונש בידי אדם, דבשני האופנים חייב רק פעם א' מלקות, מ"מ כשאוכל שני כזיתים בודאי עבר איסור יותר חמור, ודומה לזה כשיש שני איסורין, דאפילו אם השני לא חל מ"מ הוא עבר על דבר חמור יותר, אבל כיון שא"א לומר דעבר שתי עבירות, לכן לא מקרי דחל איסור אכילה על החֵלב כיון שלא נתוסף בו איסור ממש אלא חומרה כלפי שמים, ולקוברו בין רשעים יתפרש להרמב"ם דעבר איסור יותר חמור כלפי שמים, וכ"ז לא סגי למימר שיחול איסור הנאה, דאיסור שאינו מוסיף לדין רק שבשמים יהא לו עונש יותר חמור, לא מחשב איסור לגבי איסור חל על איסור.

ובשעורי הגר"ש רוזובסקי למד בדעת הפמ"ג דאין איסור חל על איסור היינו דאין עונש חל על עונש, והק' עליו ממש"כ תוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) דאיסור לאו לא חייל על איסור עשה, אף דבאיסור עשה אין עונש וא"כ יחול עונש הלאו, אך יש לומר דאין כונת הפמ"ג דעונש לא חל על דבר שיש כבר עונש, רק דלא חל עונש שבאיסור השני על מה שכבר אסור איסור אחר, אפילו שהאיסור הראשון אין בו עונש ולכן גם לאו על עשה אינו חל.

שם. מאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים. יל"ע אם סגי לזה עד אחד שמעיד שעבר ב' איסורין כדי לקברו אצל רשעים גמורים, או צריך לזה ב' עדים, דאפשר דהוי פגם משפחה וצריך ב' עדים, כדמשמע בכתובות (דף מ"א) דבדבר שיש פגם המשפחה לא נותנין ב"ד לעשות דבר שעי"ז יהי' פגם משפחה אפילו שרוצה לשלם למי שעשה עוול.

כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא זרות. צ"ב מהיכי תיתי שהותרה שבת גם לזרים, הרי שבת הותרה רק לצורך עבודה וזר שאינו ראוי לא הותרה שבת אצלו, מיהו במליקה אפשר להבין דהותר גם לזר, כיון דבקדשים אמרה תורה שזו היא שחיטתן, וממילא גם לזר כשאוכלו אין בזה משום נבילה, אבל עבודה במקדש היכן הותרה גם לזרים.

שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה וכו'. הפוסקים כתבו דמי שעדיין לא מל אף פעם, לא ימול בפעם ראשונה בשבת, ולכאו' כמו לגבי עבודה אמרי' דזר אינו חייב כיון שהותרה עבודה במקדש אע"פ שהוא פוסל, ה"נ לגבי מילה כיון שהותרה מילה בשבת אפי' אם יקלקל מ"מ הרי מילה הוא דבר המותר בשבת, ויש לחלק דלגבי מילה אם יחתוך שלא כהוגן אי"ז מעשה מילה שהותר, משא"כ בעבודה שהרי עושה את מה שהותר במקדש, רק שאי"ז כדין משום דזר פסול לעבודה, ובזה אינו חייב.

תוד"ה בין רשעים גמורים. ור"ש סבר דאע"פ שיש בעבירה זו שני איסורין כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים. בנודע ביהודה (קמא או"ח סו"ס ל"ה) למד בדברי התוס' דלר"ש אין איסור השני חל כלל וא"צ אפי' לעשות תשובה עליו, והלשון שני איסורין שכת' תוס' צריך לפרש דהיינו שני שמות של איסור, אבל הוא עבר רק איסור אחד. וק"ק דלכאו' משמעות דבריהם דעבר בזה שני איסורין, רק דאין קוברין אותו אצל רשעים גמורים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א