דבר אברהם/ב/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כה

סימן כה
בברכות המילה ובספיקי דרבנן

בברכות מילת גר ועבדים.

תמיה עצמה ברש"י פסחים פ"ד.

ישוב דעת הטור בענין חזרה על ציצין שאין מעכבין את המילה.

אשת כהן שמת בנה תוך ל' ועמדה ונתקדשה אם מתאבלת עליו.

בענין תרי קולי דסתרי אהדדי באיסור דרבנן:

ב"ה. א' כ"ג מרחשון עת"ר. סמאלעוויטש:

שלום וברכה לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' בש"ת מוהר"ר משה ברכהן נ"י, רב ומו"צ בק"ק קרופקי יצ"ו.

אחדשה"ט באהבה. חזר ובא עתה לידי מכתבו מכבר וראיתי שבשוליו העיר עוד שני דברים על מה שלא עניתי לו בזמנו והנני לקיים חובת השבה עכשיו:

א

א) עמד כת"ר בשבת (דף קל"ז ע"ב) המל את הגרים כו' אקב"ו למול את הגרים, וכתב כת"ר שאינו יודע היכן ציוונו וגבי העבדים כתבו התוס' שם שנאמר יליד בית ומקנת כסף ודבר זה ידוע אף לתשב"ר ומה חידשו בזה וגבי גרים לא כתבו כלום, עכ"ד:

הנה כוונת כת"ר היא דאף דודאי ד"ת הוא שאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ כיון דאין מצוה עלינו עיקר קבלת הגרים לא שייך ע"ז ברכת המצות. אבל לא ידענא מאי תמיה לי' לכת"ר, אטו רק על מצוה חיובית מברכין ולא על מצוה שהיא רק הכשר, והרי על השחיטה מברכינן אע"ג שאינה מצוה חיובית אלא הכשר שאם רוצה לאכול בשר מבהמה צריך לשחוט כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות (סי' י"ב), וה"נ מילת גרים מצוה של הכשר היא שאם נכניס גר ציוונו אופן הכנסתו לברית במילה וטבילה כדכתיב ככם כגר יהי' לכם כמבואר בכריתות (דף ט'). ולא עוד אלא דמלבד ענין ההכשר איכא במילתו גם קיום מצות מילה במקצת, דאע"ג דאינו גר עד שימול ויטבול ועדיין אינו מחויב במילה מ"מ איכא קיום מצות מילה קצת, שהרי עכו"ם שמל בגיותו אינו כלום וכשמתגייר אח"כ צריך להטיף ממנו דם ברית גם מצד מצות מילה עצמה חוץ מענין הגירות, ואלו גר אחר שטבל יוצא במילתו של גירות גם למצות מילה גופה ואי"צ להטיף דם ברית אח"כ ביהדותו אחר טבילה לקיום מצות מילה, משום דמילה זו לגירות אע"ג שהיא בגיותו מ"מ נעשית מיהא לשם הכנסה לברית:

ב

ב) ובהיותי בזה חזות קשה נראה לי' ברש"י פסחים (דף פ"ד ע"א) שכ' במילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה. והוא פלא אטו למעוטי מילת גר שאינה דוחה יו"ט צריך קרא והרי לאו מצוה היא אלא הכשר שיבוא עי"ז לדת ישראל ומהיכא תיתי שתדחה לל"ת דיו"ט. ואף שכתבנו לעיל דממילא אית בה גם קיום מצות מילה קצת מ"מ מצות עשה חיובית לא הויא ואינה בכדי לדחות ל"ת. והיא תמיה עצומה וצע"ג:

וכאשר הצעתי הקושיא לפני דו"ז הגאון מוהר"ב בישקא נ"י [ז"ל] אבד"ק טרעסטינא כתב אלי שפירסמה לרבנים ומופלגים וכולם לא מצאו מענה, ומקופיא רצה לתרץ דאף דמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ גם בחיתוך עור הערלה לחוד נכנס לברית דהא לא ניתנה פריעה לאאע"ה וכיון שנכנס לברית ע"י המילה בלא פריעה שוב מוטל עליו מ"ע לפרוע מצד מצות מילה גופה והו"א דדחיא כשאר מילה שלב"ז ואיצטריך קרא. אולם מלבד הדוחק שבתירוץ זה מצד עצמו, הנה זה מכבר עמדתי גם אנכי בחקירה זו, לפי שהי' פשוט בעיני דגם במילת גר לכניסתו לברית צריך מילה ופריעה דוקא ובלא פריעה אינו נכנס לברית מדתנינן בי' מילה סתם ולא אישתמיט חד מקמאי ובתראי לאשמעינן דבחיתוך לחוד סגי דלא ככל מילות דעלמא, ותמהתי דכל עיקר מילה דצריכין בגר הוא משום דילפינן מאבותינו שנכנסו לברית במילה וטבילה וכיון דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אלא יושע חזר ופרעם כדכתיב שוב מול כו' כמבואר ביבמות (דף ע"א ע"ב) א"כ נכנסו אבותינו לברית בחיתוך לחוד בלא פריעה ומנלן דגר צריך פריעה, ונהי דמצד מטת מילה גופה יצטרך אח"כ גם לפרוע מ"מ לברית מיהא יכנס בחיתוך לחוד והפשוט בעיני דכיון דלבתר דניתנה תורה נתחדשה הלכה דמל ולא פרע כאלו לא מל ממילא אין גר נכנס לברית בלא פריעה דהשתא חיתוך לחוד לאו שם מילה עלי', והכי ילפינן מאבותינו מה הם נכנסו לברית בקיום מצות מילה שהיתה אז דהיינו חיתוך לחוד ה"נ גר אינו נכנס לברית אלא בקיום מצות מילה, וכיון דהשתא דין המילה הוא עם פריעה דוקא נמצא שכל זמן שלא פרע אין כאן קיום מצוה כלום ואינו דומה לאבותינו, והוא ברור. וא"כ אזדא לי' תירוצו הנ"ל:

ג

ג) ובסברא הנ"ל יישבתי קושיא חמורה על הטור יו"ד (סי' רס"ד). דאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"ב) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, ונחלקו בזה הרמב"ם והטור דדעת הרמב"ם דבין בשבת ובין בחול אינו חוזר ודעת הטור דרק בשבת אינו חוזר אבל בחול חוזר אף על ציצין שאין מעכבין את המילה.

וראיתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי ח"ב (סי' מ"ז) שהביא בשם גאון אחד להקשות על דעת הטור מהא דאיתא ביבמות (דף מ"ז ע"ב) גבי גר קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלים אותו שני' נתרפא מטבילין אותו מיד, והרי בגר בע"כ הוי המילה בחול דמילת גר אינה דוחה שבת ואפ"ה קתני נשתיירו בו ציצין המעכבין דוקא הא אם נשתיירו בו ציצין שאין מעכבין אין חוזרין ומלין וזה להדיא כהרמב"ם וקשה על הטור, ונדחק בזה ליישב. ולענ"ד אינה קושיא כלל, דעיקר חיוב חזרה על ציצין שאין מעכבין הוא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, וזה לא שייך אלא בכל מילה שהיא מצוה משא"כ במילת גר שאינה מצוה אלא הכשר לכניסתו לברית לא שייך כלל לומר בה התנאה במצות, דאטו נימא התנאה במצות שיהא האיזמל נאה ושיהא המקוה שטובלין בו נאה. [ותמיה לי ברש"י ב"ק (דף פ' ע"ב) שכ' וז"ל בהידור מצוה עד שליש כו' דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ס"ת נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה עכ"ל, דמאי שייך הידור בטלית אטו הטלית היא המצוה והרי רק הציצית הם המצוה, ובאמת בברייתא דשבת לא תנינן טלית נאה אלא ציצית נאה. ואפשר דדמי לכורכו בשיראין נאין דס"ת. אמנם במכילתא (פ' בשלח) שהוא מקור המאמר לא נאמר אלא לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה, אבל סיומא דכורכו בשיראין נאין ליתא, וכ"ה בירושלמי (פאה פ"א ה"א), אך במס' סופרים (פ"ג הי"ג) גרסינן גם לזה]. וכ"ת דא"כ לבתר טבילתו מיהא שהוא כישראל וחייב במצות מילה יחזור על הציצין שאין מעכבין, אפ"ל דאה"נ דחוזר אלא דלכניסתו לברית אין צורך לחזור עכשיו. א"נ י"ל כמש"ש בס' בית הלוי דלאחר שעבר יום המילה גם הטור מודה דשוב אינו חוזר יעו"ש. ועוד י"ל דכיון דבשעת המילה לא הי' עליו חיוב התנאה אולי אינו חייב עוד גם אח"כ, ויש להאריך בזה:

ד

ד) וכל זה הוא לגירסא ק בגמרא דשבת דבמילת גרים מברך שתים אבל איכא מרבוותא דגרסי המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית כו' ברוך כורת הברית אבל ברכה ראשונה דעל המילה לא גרסי כלל, וכתב הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ותמהני עוד למה כללו שתי ברכות של מילה כאחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין וי"ל לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליו על המילה כמו שאין אנו מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עלי' אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם מילה בריתן של ישראל ועל הבריח אנו מברכין ובענין הזה הוא ברכת אירוסין כמו שאפרש במקומה בס"ד עכ"ל, ומבואר שאין זו ברכת המצות אלא ברכת שבח והודיי' שכן מבואר בחי' הרמב"ן לכתובות [המיוחסין להרשב"א] בברכת אירוסין וכ"כ שם הרא"ש (פ"א סי' י"ב) יעו"ש, אלא שכללו בברכת השבח גם דין המילה שצריך הגר להכשרו. ולפי גירסא זו אין שאלה כלל היכן ציונו דבאמת לאו ברכת המצות של חיוב היא אלא ברכת שבת בלחוד, ולשון ציונו שייך על ההכשר או על סדר קבלת גרים:

ועפ"י דרך זו יש להשיב כבר על שאלת כת"ר השני' למה הביאו התוס' במילת עבדים קרא דיליד בית ומקנת כסף ובגר לא הזכירו כלל. דהנה לפי חי' זה של הרמב"ן נמצא דרק בגר אי"צ לברך אלא ברכה אחת שהיא של שבח והודיי' אבל במילת עבדים שהיא מצוה גמורה שמוטלת על האדון צריך לברך כבר גם לפניה על המילה או למול כשאר הנמולין, ובאמת בתוספתא ברכות (פ"ו) הגירסא לפנינו בגר ברכה אחת ובעבדים ב' ברכות אלא שהגר"א ז"ל הגיה גם בגר ב' ברכות כגירסת הש"ס בשמעתין. ולפי"ז צע"ק בב"י יו"ד (סי' רס"ז) דנראה דמערב להו לגרים ועבדים לענין ברכה אחת או שתים בהרי הדדי ולא העיר דלהרמב"ן ז"ל שהביאו שם בעצמו מהר"ן לא תליין זב"ז. איברא דהרמב"ם (פ"ג ממילה הלכה ה') כתב נמי בעבדים רק ברכה אחת, ואפשר שדרך אחרת לו ביישוב קושית הרמב"ן אבל להרמב"ן מיהא נראה דמברך שתים. אמנם י"ל דגם להרמב"ן בעבדים נמי אינו מברך אלא ברכה אחת כגירסת הרי"ף, ואי דע"ז הדרא קושיית הרמב"ן למה כללו בברכה אחת ותירוצו שעל גרים לא שייך הכא כמ"ש, י"ל דבברכת עבדים מעיקרא לק"מ, דבתוס' שבת שם מבואר דברכה שני' שבגרים ועבדים היא כנגד ברכת אבי הבן להכניסו בבשא"א וי"ל דבעבדים ל"צ ברכה זו דעדיין אינו נכנס בברית גמורה כישראל שאינו חייב בכל המצות ועיקר הברכה היא רק ברכת המצות של האדון כנגד ברכת המילה שלפני' אלא שהאריכו מטבעתה לכלול בה קצת גם כנגד ברכה השני' ומעניינה, ולהרמב"ן ז"ל הוקשה רק אברכת גרים דשפיר שייך בהו ברכה שני' כנגד להכניסו בבשא"א אמאי לא תקנו בהו שתים ר"ל גם על המילה שלפני' ושני' כנגד ברכת אבי הבן וע"ז תירץ דברכת המצות לא שייך בגרים ואינה אלא ברכת שבח. ומתבאר מזה דלשי' הרמב"ן ז"ל במילת גרים הוי רק ברכת שבח ובמילת עבדים איכא גם ברכת המצות, ולא מיבעי' לפמ"ש בדרך הראשון דבעבדים לדידי' נמי מברך שתים דודאי איכא ברכת המצות להדיא אלא אפילו לפי דרך השני דאינו מברך בעבדים אלא אחת מ"מ אותה ברכה אחת עצמה שמברכין בגרים ובעבדים אינה שוה בשניהן דבעבדים היא ברכת המצות של האדון ובגרים היא רק ברכת הודאה. והשתא י"ל דהתוס' בדיבור זה נמי כגירסת הרי"ף קיימי וכשי' הרמב"ן ולכן על ברכת גרים שהיא הודאה לא איצטריכו להביא קרא, משא"כ בברכת עבדים שהיא ברכת המצות הביאו קרא דמפורש בי' מצותו. ואף דר"ת בתוס' שם בדיבור שלפני זה גרס גם בגרים ב' ברכות וא"כ ליכא למימר כהרמב"ן, מ"מ י"ל דהתוס' בדיבור זה. לא קיימי כוותי' כידוע שדברי התוס' לא מרועה אחד ניתנו:

ה

ה) עוד נסתפק כת"ר במאי דאמרינן התם בשבת (דף קל"ו) במת שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דסמכינן ארבנן דפליגי ארשב"ג מה יהא דינה לענין אבלות, דקיי"ל בעלמא מת בתוך ל' אין מתאבלין עליו אא"כ קים לן שכלו לו חדשיו הכא מאי, דאם לא תתאבל הוי כתרי קולי וסתרי אהדדי. הנה עניני עמוקים ורחבים מאד ולא אנחות עכשיו לבירורן, ורק בנגיעה קלה אגע באיזה הערות אשר עלו על דעתי מקופיא:

הנה כבר השרישנו הפר"ח בכללי ס"ס אות ג' דבספקא דרבנן אזלינן לקולא אפילו בתרתי דסתרי לתרי גברי, וראייתו מס"פ הדר (דף ע"ו) דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערוב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו ביהש"מ וזה שעירב עליו ביהש"מ נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב, הרי דאע"ג דסתרי אהדדי מקילינן לתרי גברי. ופשוט הוא דזהו רק לתרי גברי ולא לאדם אחד דממ"נ איסורא קעביד, כעין שכתבו התוס' כתובות (דף כ"ז ע"א ד"ה ואם נשא) גבי שני שבילין דלא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה ושני לן בין חד גברא לתרי גברי. ולפי"ז נראה לכאורה פשוט דאם באו לשאול אמו של הילד המת שנתקדשה לכהן ואחיו מן האם [דאחיו מן האב לא משכחת לה שהרי בזקוקה ליבום קיימינן] דהוו חרי גברי לדידה מקילינן דאינה חולצת ולאחין מקילינן דאינן מתאבלין [ובבאו לשאול בב"א צ"ע], אבל האם עצמה חייבת להתאבל דאל"ה הוי תרי קולי דסתרי אהדדי בחד גברא וממ"נ איסורא קעבדה:

אמנם לכאורה יש לדחות ראייתו של הפר"ח דדילמא גם באיסורא דרבנו לא מקילינן בתרי קולי דסתרי אהדדי ואפילו לתרי גברי וההיא דעירובין שאני שהקילו בעירוב כמבואר בכ"ד. ואפ"ל דמ"מ משם ראי', דאמרינן החם בדיק להו רחבה לרבנן שני חצירות ושני בתים ביניהם זה בא דרך זה ונתן ערובו בזה וזה בא דרך זה ונתן ערובו בזה קנו עירוב או לא כו' אמרו לי' שניהם לא קנו עירוב מה נפשך כו' ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו ביהש"מ כו' שניהם קנו עירוב כו', ובההיא דשני חצירות אין לדון כבר כדיני עירוב לקולא אלא דמיא למחיצות דלא דיינינן בהו אפילו לענין ערוב לקולא ולא אמרינן בהו הלכה כדברי המקיל בעירוב כמבואר ברא"ש עירובין (פ"ב סי' ד') ובריב"ש (סי' ת"ה), ואם כן קשה מאי פריך הש"ס מדרבא דילמא ההיא דרבא שאני דהקילו בעירוב מה שאין כן בשני חצירות דהוי ככל שאר מילי דרבנן, אע"כ דליכא למיפלג בינייהו ולא מידי ומסייע לי' להפר"ח. אך אם ראייתו של הפר"ח נכונה הנה על הש"ס גופי' תשוב קושייתנו אמאי לא דחי לה באמת הכי. ואולי י"ל דלא מקילינן בערוב אלא בספיקות שבדיני עירוב גופא משא"כ הכא דביהש"מ ספקא דעלמא הוא ולא בענין עירוב, וצ"ע:

ו

ו) ולכאורה יש להביא ראי' דגם האם אינה מתאבלת אע"ג דלגבה הוי תרי קולי דסתרי אהדדי בחד גברא. דהנה לענד"נ דעד כאן לא קאמר הפר"ח דבספקא דרבנן אזלינן לקולא אפילו בדסתרי אהדדי אלא בספק במעשה חבל בספיקא דדינא לא, ולא מיבעי' בדסתרי אהדדי בפועל כההיא דעירובין אלא אפילו בדאפשר לסתור אהדדי כההיא דתוס' ב"ק גבי שליא (דף י"א ד"ה דקא מטהרת) נמי לא אזלינן לקולא. וראי' לזה מדאמרינן בביצה (דף י"ד ע"א) דכו"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט כו' מאי בינייהו א"ב דידע מאי קדירה בעי לבשולי א"נ במוריקא, וכתבו התוס' (ד"ה א"ב) וז"ל ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל, וכ"ה בתוס' שבת (דף קמ"א ע"א) יעו"ש. ולפי"ז קשה האיך נקטינן להלכה באשת כהן דאינה חולצת וסמכינן ארבנן ובאבלות מקילינן כרשב"ג הרי בספקא דדינא נקטינן שתי החימרות, וצריך לומר בפשוטו דהכא לא הוי כתרתי דסתרי בדינא לפי שעיקר הספק הוא רק במעשה אם ולד זה נפל הוא או בר קיימא וכיון דאבלות דרבנן היא נקטינן בה ספקה לקולא ונידון כנפל. ומצאתי בתוספי הרא"ש לנדה (דף מ"ד ע"ב ד"ה הא) שעמד בזה דהאיך נקטינן כקולי דמר וכקולי דמר לענין אשת כהן לקולא דאינה חולצת כרבנן ולענין אבלות לקולא דאין מתאבלין כרשב"ג ותי' דלא חשו באבילות דרבנן והשתא לפמ"ש דפשוט הוא דספק זה נידון כספק במעשה ולפום מה דקיימינן על יסודו של הפר"ח דבספקא דרבנן מקילינן בתרי גברי אפילו בדסתרי קשה מאי פריך הרא"ש מקולי דמר וקולי דמר הרי בכל מילי דרבנן דיינינן הכי. (ודוחק לומר משום דהצד האחד היינו לפוטרה מחליצה נוגע לדאורייתא, דמה בכך מ"מ לענין אבלות א דרבנן הוא ולא איכפת לן במאי דסתרה לי' ההלכה בספק של תורה]. ולכן נראה לומר דפשיטא לי' להרא"ש דגם אשת כהן זו שאינה חולצת אינה מתאבלת על ולד זה משום דסתמא קיי"ל דבתוך ל' אין מתאבלין עליו ואפילו בכה"ג דלא מצינו חילוק בזה, והלכך שפיר הוקשה לי' אמאי מקילינן כ"כ נהי דאבילות דרבנן מ"מ בחד גברא גם בדרבנן לא מקילינן ותי' דאבלות שאני שהקילו בה יותר, וא"כ מבואר דגם האם אינה מתאבלת:

אבל אין זה נכון דמלבד דמילתא דחיקא היא דמנ"ל באמת להרא"ש דגם אמו הנשאת לכהן אינה מתאבלת אף דהוי תרתי דסתרי ולהקשות דילמא רק בדלא סתרי אין מתאבלין ולא קשה מידי, ועוד דכל כי האי הו"ל להרא"ש לפרושי, ותו דלשון כקולי דמר וכקולי דמר בדינא משמע, הנה מלבד זה אין הדברים נכונים ודברי הרא"ש מתבארים כפשוטם דהוי כקולי דמר ודמר בדינא. דאף דהא ודאי דלרשב"ג דקיי"ל כוותי' לענין אבלות פש גבן ספק במעשה אם ולד זה נפל או בר קיימא הוא, דרשב"ג הרי לא קאמר דהוי נפל אלא דחיישינן שמא נפל הוא וא"כ הוי ספק במעשה, מ"מ זהו רק לבתר דתפסינן כרשב"ג לחשוש למיעוט המצוי זה ולא ליזול בתר רובא אבל לרבנן דפליגי עלי' דרשב"ג וסברי דרוב וולדות בני קיימא נינהו רוב גמור הוא ומחויבין להתאבל עליו ומיעוט הנפלים כמאן דליתי' אין כאן לפנינו שום ספק, דהלכה רווחת היא דאזלינן בתר רובא ומשווי לי' כודאי אף אי קמי שמיא גליא שהוא מן המיעוט, וא"כ כד אתינן למידן בי' לענין אבלות ספקו להקל צריכין אנו מתחלה לתפוס הלכה כרשב"ג דחיישינן למיעוט המצוי ולא אזלינן בתר האי רובא ונשאר ספק ואז דיינינן בי' ספקו להקל, וא"כ תפסינן בי' בדינא כקולי דמר וכקולי דמר דלענין חליצה נקטינן כחכמים שהוא רובא ולענין אבלות נקטינן כרשב"ג דאינו רובא ודיינינן בי' אח"כ ספקו להקל ושפיר הקשה הרא"ש ז"ל אמאי נקטינן באבלות כרשב"ג למישווי לספקא כלל, ותי' דאבלות שאני ולא חשו בה, ופשוט הוא. ולפי"ז לא דיינינן אבלות ככל מילי דרבנן אלא שהקילו בה יותר דה"נ קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו ביחיד נגד רבים משא"כ בשאר דברי סופרים כמבואר בעירובין (דף מ"ו), ועיי' בביאורי הגר"א יו"ד (סי' ש"מ אות ל"ב) שדחה דברי הב"ח, וכמש"כ התוס' נדה שם דבאבלות הקילו יותר ואפי' יום ל' כלפני ל'. [ויש קצח דקדוק בתוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה) שכתבו ומיהו לענין אבלות לא החמירו כו', ודבריהם אינם מדוייקים דלענין לנהוג אבלות לא הוי כלל משום האי חומרא דמיעוט נפלים שכיח דאיירי בי' התוס' ואדרבא מדינא חייב להתאבל משום רובא ומאי דהוי גבי אשה ובהמה חומרא הוי באבלות קולא, וכוונתם היא שלא החמירו להעמיד אדינא דרובא, ובנדה דבריהם ז"ל מדויקים יותר]:

ז

ז) אמנם כיון דעכ"פ מיהא חזינן דבאבלות הקילו יותר ונקטינן כקולי דמר וכקולי דמר שלא ככל מילי דרבנן, א"כ שוב לא ידעינן בנ"ד שהאם הנשאת לכהן מתאבלת משום דהוי תרתי דסתרי בחד גברא דלא מקילינן גם בדרבנן דאפשר דאבלות שאני. והי' מקום גם להמתיק עוד דלמה באחת מקילינן באבלות נגד רובא וסמכינן אמיעוטא דשכיח וכן ביחיד נגד רבים, עפי"מ שכ' הרמב"ן ז"ל בס' המצות שורש א' דלהכי ספקא דרבנן לקולא משום דהוי תנאי ומחילה מחז"ל מעיקרא לדון ספק בדבריהם לקולא, וה"נ אפשר דהי' תנאי באבלות שכל מקום שיש להסתפק ואפילו נגד הרוב ורבים לא נתקנה עליו אבלות מעיקרא, ולפי"ז כשאנו מקילין באבלות אין אנו צריכין למימר שאין כולד מן הרוב אלא דאף דבאמת הוי מן הרוב מ"מ כיון שיש בו מיהא ספק המצוי לא נתקנה בו אבלות, דוגמת ההיא שכ' השמ"ק ב"מ בעשירי, ודאי ולא עשירי ספק דאף דע"פ דינא דרובא הוא עשירי מ"מ כיון שיש, בו ספק קפדה עליו תורה ולא בעשירי כמותו משתעי קרא אף שהרוב בודאי רוב הוא בהחלט, וא"כ אפשר דבנ"ד לא הוי כתרתי דסתרי דשניהם נאמנים דבחליצה סמכינן ארובא ומ"מ כיון דאיכא מיעוט המצוי לא גזרו בו אבלות, אבל אין זה נכון דא"כ בכל מילי דרבנן נמי איכא למידן מה"ט לקולא בתרתי דסתרי אפילו בחד גברא. ומ"מ מה שכתבנו דאפשר דבאבלות הקילו יותר לא נסתר. ומסתעף לן עוד ספק דק דאפילו את"ל דאמו הנשאת לכהן מתאבלת עליו משום תרתי דסתרי בחד גברא האיך הדין בילדה אח"כ ולד אחר ומת ג"כ בתוך ל' אם מתאבלת על השני, דהתם קרוב יותר לומר דלא הוי כתרתי דסתרי דאפשר דולד ראשון הי' בר קיימא ושני הי' נפל:

ח

ח) ועפ"י דברינו הנ"ל יצא לן נ"מ רבתא לענין קריעה. דבטור יו"ד (סי' ש"מ) איתא קטן שמת ביום ל' דלא קים לן בי' שכלו חדשיו כתב הרמב"ם י"א שקורעין עליו אע"פ שאין מתאבלין עליו ולא נהירא אלא אין קורעין עליו, וכתב הב"י דטעמו מבואר בתה"ח מדאמרינן במו"ק (דף כ"ו ע"ב) דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל לא אמרו אלא באבילות אבל לא בקריעה והם מפרשים שהטעם משום דאבילות מדרבנן וקריעה מדאורייתא כו' ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהה ל' יום דספיקא הוי קורע וכתב הוא ז"ל דאין נ"ל סברא זו שהקריעה מד"ס היא וספיקה לקולא כו' וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות היינו לומר דליתי' בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר ד"ס היא והכי נקטינן עכ"ל, וכן פסק בשו"ע דתוך ל' ואפילו ביום ל' אין קורעין. והנה בפסקו של השו"ע צ"ע דנהי דנקטינן כהרמב"ן דקריעה מדרבנן דינו כשאר ד"ס וא"כ לשי' התוס' בכ"ד דרשב"ג חייש למיעוטא רק מדרבנן ולחומרא אבל מדאורייתא אינו ספק דמוקמינן ארובא וכ"ה שי' הרמב"ם פ"א מיבום וש"ד אלא דבאבילות לא החמירו וסמכו ארשב"ג ואמיעוטא א"כ בקריעה שדינה ככל ד"ס יהא חייב והיכי ילפינן לה מאבלות. ואפילו אי הוי לרשב"ג ספק גמור מ"מ קשה כקושיית הרא"ש שהזכרנו היכי נקטינן כקולי דמר וכקולי דמר ובע"כ צ"ל דבאבילות לא חשו, וא"כ בקריעה יתחייב מה"ט, ועיי' תוס' מו"ק (דף כ"ב ע"ב ד"ה אחד). אולם למ"ש התוס' חולין (דף י"ב ע"א) בחד לישנא דמשו"ה הקילו באבלות כי היכי דלא ליתו להקל באיסור ערוה י"ל דה"נ הקילו בקריעה מה"ט למ"ד שהוא מדרבנן, אבל בכ"ז מנלן למילף קריעה מאבילות דקילא. ועיי' במג"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו) שהביא דעת הרא"ש והרמב"ן לענין לחלל עליו את השבת, ואכמ"ל:

ט

ט) וראיתי בהגהות הגרעק"א ז"ל ליו"ד (סי' שע"ד סעיף ח' בהגה"ה) ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו שהביא בשם ס' תיבת גומא דזהו דוקא בבאו לשאול בב"א ולא בזא"ז. והנה הס' הנ"ל אין תח"י ולדעת יש לדון בי' דאם בזא"ז היו פטורין מלהתאבל גם בב"א אפשר דאינן מתאבלין, דהרמב"ם (פ"ב מחמץ הי"א) כתב וכן שני בתים בדוקין וצבור א' של חמץ ובא עכבר ונטל ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו' הרי אלו אינו צריך לבדוק פעם שני', והק' המ"מ מ"ש מב' שבילין דפסק הרמב"ם בשאה"ס דבבאו לשאול בב"א שניהם טמאים והכא סתים לה ומשמע דאפילו באו בב"א פטורין, ותי' הכ"מ דלענין בדיקה שהיא דרבנן שאני. ומה שהק' ע"ז המל"מ דבשני שבילין אפי' בטומאה דרבנן שניהם טמאין, י"ל דשאני איסורא דרבנן ממצוה דרבנן דבמצוה אזלינן יותר לקולא מאיסורא. ועיי' במל"מ (פי"ט מאה"ט) ובשעה"מ (פ"י ממקואות) בארוכה, ועיי' בפר"ח או"ח סי' תל"ט. ולפי"ז ה"נ לענין חיוב אבלות דרבנן אין לדון האי דינא דבאו לשאול שניהם בב"א. ובאמת מקור דין זה של הג"ה הוא בתוס' נדה (מ"ד:) והתם לא נזכר כלל תנאי זה דבאו שניהם לשאול בב"א ואדרבא סיימו בטעמא דמילתא שאם לא יתאבלו שניהם גנאי הדבר ומשמע מדבריהם דאי לאו טעמא דגנאי הדבר היו שניהם פטורין אי משום ספקא דרבנן אי משום דבאבלות הקילו טפי, ולפום טעמא דגנאי הדבר נראה לכאורה פשוט דאפי' לא באו בב"א מתאבלין דמ"מ איכא גנאי. ויש להעיר מההיא דס"פ הדר שהבאנו לעיל דקאמר הש"ס הכי השתא התם כו' לא מינכרא מילתא אבל הכא אי לגבי דהאי כו'. ויש לי בכל הנ"ל הרהורי דברים רבים ולא ארשמם בזה לפי שלא נתבררו לי די צרכם, ונגעתי בדברי רק בדרך הערה מקופיא בכדי שלא לפטור בלא כלום:

יתברך כת"ר בכ"ט וירום קרנו למעלה כנפשו ונפש ידידו תדרשנו לטובה מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף