אילת השחר/בבא קמא/פח/א

אילת השחר בבא קמא פח א

דף פ"ח ע"א

אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה. משמע דשייך תשלומין אלא דלא קמיבעיא לי' שיהי' לאביה. ובחידושי ר"ח הלוי הל' טוען ונטען ביאר כן בשיטת הרמב"ם דחייב אפי' לא הפחית כסף הניזק. ואינו מובן מה ישלם אז. ובאבן האזל סופ"ב מהל' חובל ומזיק הביא דהרא"ש פירש דקושית הגמ' דבלא אפחתה מכספה הא רק צער ריפוי ובושת שייך וזה ודאי שלה, ובשיטת הרמב"ם פירש דקאי על צער ריפוי ובושת עי"ש.

מה לאשה שכן אינה ראויה למילה. וכתבו בתוס' דאע"ג דלא שייכא בה מ"מ פירכא היא, ובשטמ"ק בשם הר' ישעי' כתב דהפירכא ממה שלא צוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית, וקשה דהא גם זה לא שייך בה, לכן ביאר בכתבים בשם הגר"ח לפי"מ דמבואר בע"ז דף כ"ז דאיכא תרי טעמי למה נכרי פסול למילה, או משום דכתיב המל ימול ודרשינן דמי שהוא מהול הוא ימול, או משום דכתיב ואתה את בריתי תשמור וגוי אינו בברית, וקאמר דאיכא בינייהו אשה, דלמאן דיליף מן המל ימול אשה כמאן דמהילא דמיא, משא"כ למ"ד ואתה את בריתי תשמור אינה בברית. הרי מזה דלגבי מילה אינה ממועטת אלא דלא שייך בה ולכן הוי כאילו נימולה, משא"כ לגבי הטפת דם ברית אע"ג דג"ז לא שייך בה מ"מ היא נתמעטה מזה ולכן היא פסולה. וצע"ק דנמצא דהפסוק ממעט לאשה מברית אע"ג דלא שייך בה ולמאי הוצרך למעט, ונצטרך לדחוק דמיעט אותה כדי לפסול אותה למול.

ואפשר לבאר דברי הגמ' בע"ז הנ"ל דהנה במצות מילה אין העיקר חיתוך הערלה אלא שלא יהא הערלה, ולכן אין שום חסרון באשה, וכמו מי שנולד מהול דמי, אבל לגבי הטפת דם ברית המצוה היא עשיית ההטפה ולכן אפי' כשאין אפשרות מ"מ הא אין לה המצוה דמעשה הטפת דם ברית, לכן היא פסולה למול כיון דאין לה המצוה, וה"נ כאן שייך שפיר פירכא כיון דלה אין את המצוה.

והנה מאי דקאמר מה לאשה שכן אינה במילה לכאורה הפירוש דאינה במצות מילה, וא"כ מאי מתרץ קטן יוכיח, דהא מ"מ אין הקטן מקיים מצות מילה, משמע דמאי דקאמר דאינה במילה היינו דלא מתקיים בה מצות מילה בגופה וע"ז משני דקטן יוכיח שמתקיים בגופו המצוה, ואע"ג דודאי לא נוכל לומר דאתרוג ישנו במצוה משום דמקיימין בו מצוה, דשאני הכא דהקיום הוא ע"י מעשה שעושין בגופו. ולסברת הריב"ש סי' קל"א הביאו בברכת שמואל קידושין סי' י"ח דבמילה עיקר המצוה על הבן אלא דהתורה הטילה את זה על האב כ"ז שהבן קטן שהוא יעשה את המצוה המוטלת על הבן, א"ש בפשיטות דיש קיום מצוה להקטן הזה שנימול.

מה לקטן שכן אינו במצות וכו' הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות ופסולין להעיד. משמע לפי"ז דקטן פסולו להעיד מחמת דאינו בכל המצות. ולכאורה איך שייך ללמוד ממנו דהא אין לו דין בר דעת ולא שייך ללמוד מהצד השוה, דלמה לנו לומר דטעם פסולו משום דאינו במצות הא יותר פשוט משום דצריך לזה דין דעת, ולכאורה זהו עיקר הטעם דאפי' לגבי איסורין דאשה נאמנת אבל קטן אין לו נאמנות [ובקצת דינים דרבנן האמינוהו להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו כדאיתא בכתובות דף כ"ח, אבל בדאורייתא אין לו כלל נאמנות], משמע דאע"ג דגדר פסולו הוא כמו שאינו בר דעת דפסול להעיד, מ"מ נוכל לומר דמה דפסלתו תורה לדרגא כזאת של אינו בר דעת הוא מחמת דאינו במצוות, וגם באיסורין פסול מה"ט כיון דכמעט בכל המצות אינו, חוץ ממילה.

מגזלן ומחד מהנך. פירש"י דשניהם אינן בכל המצות זה מפני רשעו וזה משום שלא נצטוה. וברשב"א בשטמ"ק הקשה דהא מ"מ הוא מחויב בכל המצות, ופירש דפסול לדון ואינו במצוה דלדון, וצ"ע דהא הוא מחויב לעשות תשובה ולהתכשר ואיך הוא נקרא דאינו במצוה דלדון, ומשמע דמ"מ כ"ז שהוא פסול מקרי דאינו במצוה הזאת, אלא דצ"ע דהא גם עם הארץ אינו יכול לדון ומ"מ אין לקרותו דאינו במצוה דלדון דהא בידו ללמוד ולדון, וא"כ כ"ש בגזלן דמחויב להחזיר הגזילה ולעשות תשובה ולהתכשר.

וצריך לחלק דמצות לימוד וידיעת התורה כוללת גם כל שיצא עי"ז, וכיון שכדי לידע לדון צריך שידע הלכות שבתורה, אז גם זה כלול במצות לימוד התורה שיוכל לדון, אבל אין כלול במצות תשובה כדי שיוכל לדון, לכן גזלן לא מקרי שייך במצות לדון, אבל כל יהודי שייך במצות לדון, דמצוה עליו לדעת דיני התורה גם כדי שיוכל לדון.

רש"י ד"ה יצא עבד שאין לו אחוה. עם ישראל שאין בא בקהל. ונראה דהיינו דוקא עבד שלא אחיך ממש דאינו בא מישראל, אלא דאם הי' מותר בבת ישראל כמו גר נקרא שפיר אחיך כיון דיכול להתאחות בישראל, אבל כיון דאסור בבת ישראל לזה הוא דנתמעט, משא"כ ממזר הוי שפיר אחיך דהא בא מישראל, וכן כתב בפנ"י, רק דיקשה עדיין מגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי עד ג' דורות, אבל גם שם הא כיון דעמונית ומואבית מותרת הרי דאין כאן חסרון שלא יכול להתדבק בישראל שם האומה הזאת אלא דהוא דין איסור רק על הזכרים, ורק במצרי ואדומי דאחרי ג' דורות מותרות הרי דאין כאן דין שלא יוכלו להתדבק בישראל להיות אחיך, ועוד דיוכל להיות אחיך למשפחות ישראל ע"י דור שלישי שלו וכן עמוני ע"י בתם, ושפיר נקרא אחיך, ומיושב קושיית הרש"ש.

רש"י ד"ה פסולה לעדות. קטן נמי וכו'. עי' בגליון הש"ס, ויש לעיין אם לפי הטעם דעשאאי"ל יפסל בגדלותו להעיד מה שראה בקוטנו, ומסתבר דבמקום שהחסרון הוא בהגברא ממילא חל עליו דין פסול, והיינו דכיון דיש דין דעדות בשעה שראה אותה שיוכל להעיד, ואם בעת מעשה אינו יכול להעידה הו"ל תחילתו בפסלות, וא"כ אפשר קצת ליישב קושייתו דקטן חל בו דין פסלות מחמת זה, ובגדול לא מצינו פסול כזה דגדול אין בו עשאאי"ל מחמתו אלא מחמת דלא העידו כל הצורך, או כגון שהעידו על טריפה, דכל אלה אין חסרון בהעדים, וכאן הא יש עדים שפסולן מחמת דגופן עושה בהן דין פסלות מחמת שאאי"ל.

רש"י ד"ה גר אין לו חייס. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. צ"ע למה צריך לזה תיפו"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכן אין לגר שייכות קירבה גם אל אמו. ובאילת השחר כתובות דף מ"ד ע"ב כתבנו דרוצה לומר דמעוברת שנתגיירה מתייחס אל אמו, וכמבואר ברש"י יבמות דף צ"א א', ולולא דזרמת סוסים זרמתם הי' גם מתייחס לאביו. וזה ניחא שם דאפשר דמיירי גם בגיורת שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושתה, אבל כאן הא אדרבה יותר רבותא הוא בגר שהורתו ולידתו שלא בקדושה דמ"מ כשר לעדות ולמה הוצרך לנקוט הטעם של זרמת סוסים זרמתם.

תוד"ה יצא. פי' אין יוצאי חלציו קרויין אחים. ומשמע מהמהרש"א דכונת התוס' לפרש את פירוש השני שברש"י, ובתוס' בסנהדרין דף פ"ו ד"ה יצא משמע קצת דזה פירוש שלהם דלא כרש"י, וקצ"ע דהא באמת אם הוליד מבת ישראל יהי' נקראים אחים אלא דאין מתייחסים אחריך, וזה הא גם בבא על השפחה אין מתייחסים אחריו, אם כן מה זה שייך דאינם נקראים אחים הא עיקר הדבר דאין מתייחסים אחריו, ונראה דכונתם דבין כך לא שייך מפני שאין מתייחסים אחריו, אבל אותו הטעם שגורם שלא יתייחסו אחריו גם יגרום שאין להם שם אחים משום דהוי עם הדומה לחמור.

והנה עיקר הדבר דהוכיחו לפרש כן דהי' קשה להם דאם הפירוש דבכלל אין לו אחים הא גם גר אין לו אחים ויפטר מבושת אם בייש גר, וכן הקשו להדיא בסנהדרין דף פ"ו ע"א ד"ה יצא, ולכאורה הי' אפשר לחלק דגר נהי דאין לו אחים אינו משום דבדיני הגר מופקע ממנו דין אחוה, אלא דכיון דהוי כקטן שנולד דמי א"א שיהי' לו אחין, ואם הי' לו כעת אב שיוליד הי' נקרא אחיו, ואדרבה קרא הוא בישראל ובישראל יש דין אחוה, משא"כ עבד דדין עבד מפקיע ממנו דין אחוה כיון שהוא עם הדומה לחמור, ואפשר שזה באמת כוונתם כאן יוצאי חלציו, היינו דאם הי' בגר דין שמופקע מאחוה גם יוצאי חלציו לא הי' נקראין אחים אלא דדינו שיש בו אחין דהא דין ישראל עליו, משא"כ בעבד דיש בו דין דאין בו אחוה דהוי כעם הדומה לחמור.

והנה המהרש"א לפי"ד התוס' לא הוצרך לפרש בד"ה תקשי לך גר שהורתו ולידתו בקדושה דה"נ יש להקשות על סתם גר, ונראה דכמו דדרשינן מקרב אחיך עד שתהא אמו מישראל, דמקרב משמע דכבר נולד מאחיך, א"כ גם המקשן ידע דדרשינן מקרב אחיך היינו מי שנולד מאחיך, ע"ז קשה לו בגר שנולד מגרים הא הם ישראל א"כ הו"ל שפיר מקרב אחיך, וע"ז אומר דע"כ נתמעטו משום דבעינן ממובחר שבאחיך, ה"נ עבד פסול מה"ט אע"ג דהוא נולד מאחיך דהיינו משפחה ועבד.

תוד"ה דכתיב. ורבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו. יש לעיין אם כוונתם דר' יהודה סבר דלא יצויר כלל וממילא לא מצינו עבד שיהא במצות האלו, או דבשביל שאין קנין בדרך כלל לכן אפילו אם יהי' לו ממון לא יהי' מוזהר בהם כיון דאינו אחיך, או דכוונתם דאין למעטו מזה כיון דבדרך כלל אין לו נכסים לא מיירי למעטו ולכן אם יהי' לו נכסים יהי' בדין רבית ואונאה.

תוד"ה יהא. וי"ל דכי גמרינן וכו'. ביאור תירוצם נראה דהא בודאי בלי גז"ש הי' פסול עבד לעדות דהא לא ידענו דהוא מחויב במצות, וא"כ לכאורה אם לומדים לפוסלו לא לומדים לגרעו בלי הגז"ש אלא דהביאו הכא דהגז"ש הוא שחייב במצוות, אבל שאין בו דין איש א"א דזה כבר לגרע שלא יהי' בו דיני איש, ונהי דבלי הגז"ש הי' פסול אבל לא מטעם חסרון איש וזה א"א ללמוד לגרע בו דין איש, והסברא דודאי לא היתה כוונת התורה לומר דהוא אשה אלא דאין לנו להעלותו יותר מאשה, וכיון שחיוב המצוות למדנו מאשה אין לנו להעלותו יותר, אבל מה שהוא איש א"א ללמוד שהוא אשה.

תוד"ה שכן. וי"מ דאין מצווה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח. הנה בשטמ"ק בשם הרא"ש מבואר דגם עבד אינו מצווה למול את בנו כיון דחייב במצוות רק כאשה, אמנם מהתוס' משמע דחייב דאל"כ איך שייך פירכא מה לאשה שאינה מצווה למול בנה תאמר בעבד, ונראה דלפי הי"מ ביאור הדבר מה לאשה שכן אינה מצווה בשום מצות מילה, דהיינו אפילו לא בבנה משא"כ בעבד שלכה"פ מחויב למול עצמו, רק דקשה להם ע"ז דלא שייך לומר קטן יוכיח דמחויב למול עצמו או בנו, משא"כ לפי פירושם מה לאשה שכן אינה במילה היינו שאין בה עצמה כל הענין של מילה תאמר בעבד שיש בו הענין של מילה, ע"ז משיבין קטן יוכיח שיש בו הענין של מצות מילה.

ואין להקשות דנעשה פירכא מה לאשה שכן אינה מצווה בעצמה במילה תאמר בעבד שמצווה בעצמו, וע"ז לא נוכל לומר קטן יוכיח דהא אין הקטן מחויב, א"א לומר כן דהא באשה לא שייך לומר מה שאינה מצווה למול עצמה דהא אינה שייכת, ואע"ג דגם עכשיו עושין פירכא שאינה שייכת, מ"מ אם פרכינן שאין בה המצוה שייך פירכא אע"ג דלא שייך, אבל לומר קולא שאינה מצווה א"א כיון שאינה שייכת, גם אין להקשות דנעשה באמת פירכא כמו להי"מ דמה לאשה שאין מצווה בשום מילה תאמר בעבד שמצווה בעצמו ולא נוכל לומר קטן יוכיח, ע"ז הוכיחו התוס' דלא עושין פירכא כזאת כיון דגם בעבד אינו מצווה בגוונא דשייך באשה להצטוות, והוכיחו זה דאם נימא דשייך פירכא כזאת למה אמרינן קטן יוכיח, ואפשר לפרש גם דברי הרא"ש בשטמ"ק כן.

הנה במש"כ הרא"ש בשטמ"ק דעבד אינו מחויב למול בנו משום דאינו מחויב יותר מאשה, יש לעיין בישראל הבא על השפחה אם מחויב למולו, דאע"ג דאינו בנו מ"מ הא גם להעבד אינו בנו, ומ"מ לענין מילה הי' שייך חיוב וה"נ, או דילמא דבבן חורין גרע יותר דמופקע לגמרי מלהיות שם בנו יותר, דבעבד אין לו חייס אבל הוא בנו, וצ"ע בזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א