אילת השחר/שבת/קלד/ב
מרחיצין את הקטן. צ"ב למה נקט לשון "קטן", הול"ל מרחיצין את הנימול, דלכאו' אין נ"מ בין קטן לגדול בזה. ורצו לומר דכיון שכולל גם מילה בשבת עצמה וזה לא שייך בגדול דהוי מילה שלא בזמנה. ועוד י"ל לפי המבואר לקמן דבגדול פשיטא שביום השלישי הוא מסוכן, והרבותא היא בקטן שגם אצלו הוי סכנה.
שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. יל"ע מנלן דהוי פקו"נ, דלכן שרינן אפי' לחמם מים בשביל זה כדאמרינן לקמן, ואמנם חזינן שיש להם כאבים, אבל מנלן דהוא פקו"נ [וכגון מי שיש לו ארבעים מעלות חום הוא מאד חלש, אבל אין מוכרח שיהא פקו"נ. וכן אדם שעבר נתוח כואב לו מאד אבל לא תמיד זה פקו"נ].
והנה השו"ע (סי' של"א ס"ט) כתב דבזמנינו נשתנו הטבעים, ואי"צ לרחוץ בחמין ביום השלישי, ויל"ע דהא מקרא יליף, ואם יתכן שישתנה הטבע ממה שנאמר בפסוק, איך התנא יליף מהפסוק, שמא נשתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן המשנה.
[חז"ל אומרים (ב"ר פמ"ט ב') שאברהם לא יכל למול עצמו, וסייעו הקב"ה, ומשמע דמצד עצמו לא יכל למול, וא"כ איך זה שהקב"ה ציוהו דבר שא"א לעשותו. וי"ל דהיה יכול למול ע"י ענר אשכול וממרא, מיהו יל"ע בזה דהא הם לא נצטוו במילה, ומי שאינו חייב במילה אינו יכול למול. כדאיתא בע"ז (דף כ"ז א'), ורצו לומר דישמעאל יכול למולו, שהוא נצטוה במילה, וכן אנשי ביתו של אברהם היה ציווי למולן, ויכלו למול את אברהם, ולבסוף סייעו הקב"ה למול את עצמו. וגם יתכן שהסיוע לא הי' בחיתוך עצמו, שזה עשה רק אברהם ובפרקי דר"א פכ"ט איתא דשם מל את אברהם].
איחלש רבא כו'. הנה באמת לא בשמים היא, ולא מייתי הגמ' מהא דאיחלש להוכיח דאין הלכה כרבא, אלא דפעמים יש שאדם נענש על שפגע בכבוד ת"ח, ורבא חשש שפגע בכבוד אותם האמוראים ולכך נענש, ואין הנידון איך הלכה.
מזלפין. מבואר שגם לת"ק שרי רחיצה בחמין בשבת, והיינו משום דהוא נצרך לרפואת התינוק, אלא דס"ל שצריך לעשות בשינוי. וצ"ע דבכל פקו"נ שמותר לעשות בשבת מביא הרמ"א בסי' שכ"ח סי"ב די"א דאם אפשר לעשות בשינוי צריך לעשות בשינוי [ובביאור הגר"א שם מביא מקור לשיטה זו מהמשנה לעיל דף קל"ג א' לועס בשיניו וכמש"כ בתוד"ה לועס] ויהיה ראיה מכאן לשיטה זו. אלא דא"כ מ"ט דראב"ע שאין מצריך שינוי, וצ"ע אם פליגי במציאות אם די בזילוף כדי להציל מסכנת פיקו"נ.
ושותת ויורד למכה. ופירש"י דלא מוכחא מילתא דלרפואה. והנה ודאי שכל מי שיראוהו שופך חמין ושמן חוץ למכה ויורד למכה מבין שבא לרפאות, ומ"מ כיון שיש בו איזה שינוי קטן די בזה כדי להתיר רפואה זו.
משום סחיטה. הנה בסחיטה יש שני אופני איסור, פעמים שחייב משום מלבן ופעמים משום מפרק שהוא תולדה דדש, ובשמן אין ליבון, דאינו מנקה, ומ"מ יש בו איסור דש שמפרק השמן מן המוך.
הא בעתיקי. ופירש"י עתיקי לא מסו. מבואר דהגם שבאותו אופן יש דבר שמרפא, בכה"ג שאינו מרפא שרי. ולפ"ז סממני רפואה שרופא אומר שאינו מועיל מותר ליטול בשבת. וצ"ע כשיש מחלוקת הרופאים אם מועיל, אי שרי ליטול בשבת, ועכ"פ מסתבר שדבר שרפואתו רחוקה אינו בכלל איסור רפואה בשבת. מיהו ברפואה שאינה מועלת הרי היא מוקצה, אם אינה מאכל אדם ואין בה כל תועלת. ושאני הכא בכתיתין יבשים שהם מיועדים להגן על המכה שלא תיסרט מהבגדים הקשים כדפירש"י.
ערלתו ודאי דוחה את השבת. עיין תוס' שפירשו דאי"צ דרשה למעט ספק, דמהיכי תיתי שידחה, והיינו דאע"פ שספק דאוריי' לחומרא כלפי המילה, לעולם אזלינן בתר האיסור, ומחמרינן באיסור שבת, וגם בלא קרא אינו דוחה, והכא אינו מיעוט אלא שכל זה אינו בכלל ערלתו, וזהו כונת תוס' דהוי אסמכתא בעלמא, דממילא אינו בכלל הפסוק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |