רש"י/שמות/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות יט

א

ביום הזה. בראש חדש. לא היה צריך לכתב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנם (ברכות ס"ג):

ב

ויסעו מרפידים. מה ת"ל לחזר ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה (מכילתא):

ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלקת:

נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח (שם):

ג

ומשה עלה. ביום השני. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאֱמר וישכם משה בבקר (שמות לד):

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:

לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה (מכילתא):

ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקים פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין (שבת פ"ז):

ד

אתם ראיתם. לא מסרת היא בידכם, לא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים , על כמה עברות היו חיבין לי קדם שנזדוגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם (מכילתא):

ואשא אתכם. זה היום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפזרין בכל ארץ גשן, ולשעה קלה כשבאו לסע ולצאת, נקבצו כלם לרעמסס, ואנקלוס תרגם ואשא כמו ואסיע אתכם, ואטלית יתכון", תקן את הדבר דרך כבוד למעלה:

על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרק בו חץ, לפי שאין עוף פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, אף אני עשיתי כן: ויסע מלאך האֱלהים וגו', ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שמות יד), והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:

ואבא אתכם אלי. כתרגומו:

ה

ועתה. אם עתה תקבלו עליכם, יעֱרב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (מכילתא):

ושמרתם את בריתי. שאכרת עמכם על שמירת התורה:

סגלה. אוצר חביב, כמו וסגלת מלכים (קהלת ב'), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות. ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:

כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום:

ו

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כמה דאת אמר ובני דוד כהנים (שמואל ב ח'):

אלה הדברים. לא פחות ולא יותר (מכילתא):

ח

וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת, שהוא שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני איני צריך להשיב (שבת פ"ז):

ט

בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל:

וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך (מכילתא):

ויגד משה את דברי וגו'. ביום המחרת, שהוא רביעי לחדש:

את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה. שמעתי מהם שרצונם לשמע ממך, אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו (מכילתא):

י

וקדשתם. וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:

יא

והיו נכנים. מבדלים מאשה (שבת פ"ז):

ליום השלישי. שהוא ששה בחדש, ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מקדם ומאחר בתורה:

לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כלם (מכילתא):

יב

והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:

לאמר. הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלאה, ואתה הזהירם על כך:

ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:

יג

ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות (סנהדרין מ"ה):

יירה. ישלך למטה לארץ, כמו ירה בים":

במשך היבל. כשימשך היובל קול ארך, הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שאסתלק, הם רשאין לעלות:

היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של איל של יצחק היה (פרקי דרבי אליעזר ל"א):

יד

מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר, אל העם (מכילתא):

טו

היו נכנים לשלשת ימים. לסוף ג' ימים, הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות, לא הוסיף משה כלום, ולשלשת ימים כמו ליום השלישי:

אל תגשו אל אשה. כל ג' ימים הללו, כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזר ותטמא, אבל מששהתה ג' ימים, כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת (שבת פ"ו):

טז

בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד. וכן מצינו קום צא אל הבקעה, ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד (יחזקאל ג'):

יז

לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שאמר ה' מסיני בא (דברים לג), ולא נאֱמר לסיני בא (מכילתא):

בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית (שבת פ"ח):

יח

עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פתח, אלא לשון פעל כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כלה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמץ מפני שהם שם דבר:

הכבשן. של סיד. יכול ככבשן זה ולא יותר, ת"ל בוער באש עד לב השמים (דברים ד), ומה ת"ל כבשן, לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו כאריה ישאג (הושע י"א), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמע. כיוצא בו וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מ"ג), וכי מי נתן קול למים אלא הוא, ואתה מכנה אותו, לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן (מכילתא):

יט

הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד, ולמה כך מתחלה, לשבר אזניהם מה שיכולין לשמע:

משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקב"ה מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע (שם):

יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו אשר יענה באש (מלכים א י"ח), על דבר האש, להורידו:

כ

וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, ת"ל כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ), מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר כמצע על המטה וירד כסא הכבוד עליהם (מכילתא):

כא

העד בהם. התרה בהם שלא לעלות בהר:

פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם, על ידי שתאותם אל ה', לראות, ויקרבו לצד ההר:

ונפל ממנו רב. כל מה שיפל מהם, ואפלו הוא יחידי, חשוב לפני רב (שם):

פן יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

כב

וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם (זבחים קט"ו):

הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם לא יסמכו על חשיבותם לעלות:

יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדן:

פן יפרץ. לשון פרצה. יהרג בהם ויעשה בהם פרצה:

כג

לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מתרים ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:

כד

לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קדם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה (מכילתא):

ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, ת"ל ועלית אתה, אֱמר מעתה, אתה מחצה לעצמך, ואהרן מחצה לעצמו, והכהנים מחצה לעצמם, משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' (שם):

פן יפרץ בם. אע"פ שהוא נקוד חטף קמץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תבה שנקדתה מלאפום, כשהיא סמוכה באה במקף, משתנה הנקוד לחטף קמץ:

כה

ויאמר אלהם. התראה זו:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף