הכתב והקבלה/דברים/כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכתב והקבלה דברים כח

א

ונתנך ה"א עליון. כולל בזה כל הברכות שיזכיר אח"ז בפרט, אשר כלם מהנהגה העליונה הנסית והנפלאה המיוחדת לישראל, והעמים מנהגה הטבעית:

ב

והשיגוך. אם לא תבקשם. והטעם שלא תיגע (ראב"ע) וכן לקמן בקללות אמר (פט"ו) והשיגוך, טעמו אף שתיגע בכל כחך להשמר מהם שלא יבאו עליך. ואפשר לפרשם מענין אחריתך ישגה מאד (איוב ח׳:ז׳) שהוראתו הרבוי, (אף שאינו לפי שרשו) יטעמו שיבאו עליך בשפע רב (זיא ווערדען דיך איבערהייפען):

כי תשמע. אין מלת כי תנאי (ווענן) כמו כי תפגע שור אויבך, דכבר הזכיר התנאי אם שמע תשמע, אבל טעם כמלת אשר (דאס) שהמשפט הקודם סבה למשפט הבא כמו מי אנכי כי אלך, ויודיע בזה התכלית המכוין בברכות אלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמוע בקול ה' לשמור מצותיו, כי בזמן שאדם טרוד בחולי ורעבון וכדומה מן הדברים המטרידים את הנפש אין דעתו פנויה להתעסק בתורה ולשמור המצות כראוי לכן יבטיח בזה שכאשר יהגה בחכמת התורה ויעשה המצות בשמחה ובטיבת נפש יוסרו ממנו כל הדברים המונעים אותו מלעשותה וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה ולא נהיה טרודים בדברים שהגוף צריך להם, כי אין טוב כל הברכות האלה סוף מתן שכרן של מצות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל הם סבות גורמות לחיי עד:

ד

ברוך פרי בטנך. הקדים בברכת פרי בטן ואח"כ טנאך ומשארתך, כי פרי בטן הטוב והחביב יותר, ובקללה אחר אותו כי העונש יגיע תחלה בנכסיו ואם לא ישוב יענשוהו בפרי בטנו, וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמך, כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדיל בכבוש הארצות וישיבתם לבטח, ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידיך ואחר הנגיפה מפניהם כי היא העונש שיגיע אליהם באחרונה ובו יגלו בסוף (רמב"ן):

ח

יצו ה' אתך את הברכה. פירשו בו שהיא דרך צחות כאילו הברכה עצם קוים והי' ציוה עליו שתהיה אתך, ולדעתי אין זה לשון צווי ופקידה (בעפעהלען) דא"כ היה ראוי לומר יצו עליך, ומדכתיב יצו אתך יתכן לומר שהוא מלשון צוותא בסימא הרגיל בלשון החכמים, ומזה ויצו עליו פרעה אנשים (לך לך) שפירש לד"ק אסף בשבילו חבורת אנשים לשלחו בלוי' (גאב איהם צור געזעללשאפט), ובזה א"צ להוסיף על לשון המקרא כמו שהיא לרש"י ולראב"ע) - ומזה בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם פי' התיר התחברות האהבה אשר קשר עמהם בימי קדם, בצע מענין יתר ידו ויבצעני (איוב ג') שהוא לשון חתוך לשנים, אמרתו מענין האמרת היום שענינו אהבה, צוה ענין התחברות (אויפגעלאזט, דאס ליעבעסבאנד וועלכעס ער געשלאָססען), ומזה אמר כאן יצו ה' אתך את הברכה ר"ל ידבק ויחבר אתך את הברכה (ער ווירד דען זעגען דיך בעגלייטען לאססען):

ט

והלכת בדרכיו. להיותך עם קדיש תלוי בתנאי כשרון מעשה החסידות, והיא ההליכה בדרכי ה' מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' (רמ"א):

יב

והלוית. הסחורה אשר תקנה מהזרים המביאים אותם לארצך תקח אותם בכסף מלא במעות בעין כי בזה תקנה בזול, וכאשר תמכור אותם לזרים יהיה בדרך הלואה לפרוע המעות בהרוחת זמן ובזה תוכל להרבות במחירתם, לכן אמר והלוית ואתה לא תלוה (רי"א):

יג

כי תשמע לשמור ולעשות. השמירה והעשיי' לא תהי' כמצות אנשים מלומדה וכמנהג אבותיהם בידיהם, כי אם השמיעה אל מצות ה' תהי' סבת עשייתם:

יד

ימין ושמאל. ימין שלא תוסיף על עשה, ושמאל שלא תגרע מל"ת (הגר"א):

טו

והיה אם לא תשמע. לרבותינו (מגלה ל"א) קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרם, וקללות של משנה תורה משה מפי עצמו אמרם, ואין זה סותר למה דאמרי (סנהדרין ל"ט) האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו דבר ה' בזה, כי אף שלשון משה מפי עצמו אמרם שוה בשני המאמרים אין מכוונם אחד, התם לשון מפי עצמו אמרם הכוונה בו מדעת עצמו, כלומר שאמר משה מה שלא נאמר לו, לכן דייקו שם לשון לא אמרם הקב"ה אלא משה מפי עצמו אבל כאן שבאמת נאמרו לו למשה, מעדות הכתוב לפנינו אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה, ולא אמר זאת הברית (כבירמי' ל"א ל"ג) רק דברי הברית שיורה שכל פרטי הדברים הנאמרים בזה היה משה מצויה מהש"י להודיעם לישראל ולכרות עליהם הברית, על כרחך לשון "מפי עצמו אמרם" יש לו כוונה אחרת, וזהו, כללות שבתורת כהנים שכתוב בהם ונתתי, והפקדתי, ושלחתי וכן כלם שם נאמרו בלשון מ"ב, מבואר שבהם נעשה משה שליח לדבר הדברים באותו הלשון שיצאו מפי הקב"ה וכאילו הקב"ה בעצמו מדבר עם ישראל, אבל כאן שמדבר משה בלשון נסתר, ידבק ה' בך, ישלח ה' בך, הנה לא נתמנה להשמיע הדברים כאילו יוצאים מפי הקב"ה בלשון מ"ב, רק להשמיע בלשון נסתר, ומשה הוא המדבר, וזה מפי עצמו. והתבונן שבכל דברי התוכחה נאמרו בלשון נסתר, רק פעם אחת אמר כאילו יצא מפי הגבורה עצמו, מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (פ"ך) והיה מן הראוי לומר ג"כ בלשון נסתר "עזבת את השם", ונראה שהתכוין משה בזה לעורר את דור אנשי הברית בשמעם שדבריו הם בלשון נסתר, פן יטעה אחד מהם לחשוב שהדברים נאמרו מדעת משה ולא שמעם מפי הש"י, לכן בחר במלת עזבתני כמו שיצא מפי הגבורה, ומזה ידונו על שאר הדברים ויבינו כי כולם מוצא פי השם המה, ערש"י פסוק כ"ג והארכתי בזה כי ראיתי לחד מן החדשים שטעה בזה טעות גדולה. ע' במכדרשב"י (בחקותי קט"ו) הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה, וכו' דאע"ג דמפי הגבורה הוו מלין וכו':

כז

ובחרם. מין גרב יבש שיצטרך לחרש, ככתוב (איוב ב׳:ח׳) ויקח לו חרש להתגרד בו, כפ המפרשים, ויתכן מלשון שמש, שיכם אותם במכת שמש שהוא קלקול האויר והיסודות, וזהו ובחרס, מלשון האומר לחרס ולא יזרח, בטרם יבא החרסה והוא הפך ממה שאמר (תהילים קכ״א:ו׳) יומם השמש לא יככה נגד זה אמר כאן יככה כי החליים בסבת המאכלים ושנוי האויר והכל בתנועות השמש (רב"ח) ואות סמ"ך יאמת פירוש זה כי מכלי אדמה יבא בשי"ן שמאלית, כמעט ברוב המקומות, ובשמש יבא בסמך:

לב

ואין לאל ידך. שם אל הונח על הכח המעמיד ומחזיק הדבר על תקונו ומכונו (קראפט), ומורה לפעמים על הכח הפשוט שצריך לקיום הדבר, ולמ"ד לאל כנוי יחוס לו, ופירושו יש ידי לאל, דהיינו לאותו הכח הצריך לו להשלים הדבר ההוא, ומלת יד כנוי למשלחת הגוף הצריך בהשלמת המעשה דהיינו הכח הפשוט הצריך לדבר פשוט (הרש"פ), וא"צ למ"ש המפרשים שבכל המקומות למ"ד של מלת לאל מוסב לידיך, וכאלו אמר קרא ואין אל לידך:

לג

עשוק ורצוץ ענין עשוק ורצוץ כ' רש"פ שניהם לשון גזל ושוד, ובכ"מ שנאמר לשון רציצה אצל עושק הוא מענין גזלה וחמס כמו את מי עשקתי ואת מי רצותי, שהעושק ידוע מהו, והרצוץ גזל שאינו מצומצם על דבר אחד מקניני אדם בלבד, אבל הוא מתפשט בכל עניני ובכל אופני הגזל, פעם על שאר קנינים, פעם באונס פעם ברצון (פלינדערן), ואין זה יוצא ממשמעות לשון רצוץ שענינו שבירה, כי רצוצה ענינו התחלק הדבר לחלקים נפרדים אך ישאר הדבר שלם, שנתרפה ונחלש קשר חלקיו, וכן במין הגזל יורה רצוצה שאין הנגזל נשבר לגמרי רק שנעשה רצוץ בקשר חלקי קנינו:

לו

ועבדת שם אלהים אחרים. ת"א ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא, וכפירש"י (לקמן פ' ס"ד) לא עבודת אלהות אלא מעלים מס וגולגלת לכומר ע"א כי פעל עבד על הכנעת הנכנע תחת ידי מושל ונתינת המס אליו, כמו עבדו את כדרלעומר, ויהי למס עובד, וכן תרגומו כאן (דוא ווירסט פרעמדען גאטטערן אונטערווירפיג זיין), ובזה אין צורך להוסיף על לשון המקרא אמנם רי"א פי' כפשוטו שאחרי בואם בגלות יצאו מהם מכלל הדת מתוך הצרות והגזרות שלא יוכלו לסבלם:

מה

ובאו עליך כל הקללות וגו' כי לא שמעת. בלשון עבר, ולמעלה פ"ב אמר ובאו עליך כל הברכות וגו' כי תשמע בלשון עתיד, כי על העברה אין עונש רק אחר שנעשתה לכן נאמר בו בעבר, אמנם בקיום המצוה יש עלי' שכר קודם עשייתה כלאחרי' (כענין מי הקדימני ואשלם) רק שאין שכר המוקדם מופלג כ"כ כלאחריו, לכן אמר בו לשון עתיד (רע"פ):

נז

ובשליתה. הוא כנוי לולד שיוצא עכשיו לאויר העולם, והוא מלשון של, אשר יורה על ההשמטה כמו ונשל הברזל מן העץ, שישמט הברזל מקתו, וכן כאן שנשמט הולד וניתק משרשו ויוצא לחוץ, וכטעם נפל שהוא מלשון הפלה, או יהיה ענין ובשליתה הולד הדבוק עוד בשליתו שהוא הכיס שהולד נוצר בו והוא בא עמו לאויר העולם או אחריו, וכן נקרא בלשון רז"ל שליא, והוא ג"כ מלשון השלה והשמטה, כי אותו הכיס הוא עצמו הביצה הנשמטת משלל של ביצי הנקבה בתחלת הריונה והובאה לתוך הרחם ע"י נשיפת הרחם ושם היא נשרשת ע"י איזה ליחה דבקיית, ומקום הדבק יקרא עוגת הרחם (מוטטערקוכען), והביצה ההיא הדבוקה היא הקולטת הזרע הבא ברחם והיא הולכת הלוך ונפוח מיום ליום, כל עומת שיגדל העובר המתהוה בתוכה הלוך וגדל ונעשה שומר לולד כקרום ביצת התרנגולת וחופפת עליו כל ימי ההריון עד בוא עת פקודתו לצאת לאויר העולם. שאז יתבקע אותו, הקרום, והולד נשמט לחוץ והקרום ועוגת הרחם אחריו והוא נקרא שפולי לידה (נאכגעבורט), וכבר החליטו רז"ל שאין שליא בלא ולד והוא מוסכם מגדולי הטבעיים (הנ"ל):

נט

והפלא ה' את מכותך. מופלאות ומובדלות משאר מכות, וכן והפלה ה' בין מקנה ישראל (שמות ט׳:ד׳) פי' והבדיל, כי שם פלא באל"ף ופלה בה"א ענינם אחד, כמו כלא וכלה, לא יכלה ממך, ויכלא העם מהביא, ומ"מ הבדל ביניהם לרש"פ, באל"ף הונח על דבר היוצא מכלל השאר ע"ד זרות ופליאה חוץ לטבע, שאיננו ראוי להיות מצד המהלך הטבעי, אמנם פלה בה"א אף שהונח ג"כ על היציאה מגדר השאר שבמינו, מ"מ היציאה הזאת איננה בלתי טבעית, ועיקר הוראתו ענין ברירה דהיינו שהוברר הדבר מן השאר להיות מיוחד בענינו מן אותו הצד שהוברר ממנו, מזה הפלה ה' חסיד לו (תהילים ד׳:ד׳), אלו אמר הפלא באל"ף היה המובן שנעשה לו נס ופלא שנתחסד ונשמעה תפלתו, והוא באמת אינו מעשה נסים כ"א דבר מצוי כמנהג אלהיי לשמוע תפלת צדיקים, וכן והפלה ה' בין מקנה מצרים, הנה היו ב' הצדדים שוים במעשה הנס עצמו בלי יתרון זה על זה, כי לא היה יותר פלא בזה שלא השיג הדבר את מקנה ישראל מזה שהיה משיג את מקנה מצרים, כי המקריים גם שניהם היו מעשה נסים, והצד השוה שבהן היה דבר פלא שהשיג את האחד ולא השיג את השני, וזה שהובדלו זה מזה לא היה בעצמו נס כ"כ כ"א ברירה והבדלה, ולכן אמר והפלה בה"א כלומר שיעשה ברירה והבדל בין הצדדים (אויסזאנדערן), וכן אשר יפלה ה' בין מצרי' ובין ישראל; לא כן כאן שאמר והפלא באל"ף שהענין שיהיה במין המכה מעשה נס ופלא שתהיה משונה בענינה מכל שאר מיני מכות המצויות בטבע ותהיה המכה דבר יוצא מגדר הטבע:

סא

עד השמידך. אין לפרשו כמו עד ירכה עד פרחה שהוא שייכות הכלל (עד ועד בכלל) שהירך והפרח נכלל ג"כ בענין הנושא, שצריכים להיות מקשה, ותחול ההשמדה אחרי החלאים והמדוים, דהא נאמר אח"ז ונשארתם, וגם הנביא (ירמי ל"א) אמר אם ימדו שמים מלמעלה גם אני אמאס בכל זרע ישראל, ואמר (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים עומדים כן יעמד זרעכם ושמכם. אבל הוא שייכות מצרני (עד ולא עד) כענין עד עצם היום הזה עד הביאכם, שאיסור של חדש אינו מתפשט כ"א עד עצומו של יום הנף או עד הקרבת העומר, ויום הנף אינו בכלל איסור החדש נמצא שאין ליום הנף שום שייכות עם היום שלפניו כ"א שייכות מצרני, כן כאן אין להשמדה עם החלאים הקודמים כ"א שייכות מצרני לבד, שהחלאים לא יחולו כ"א עד הגיעם קרוב להשמדה, ורק החלאים יחולו ולא ההשמדה. ויותר נראה כי מלת עד כאן ענינו קדימה (עהע, בעפאָר) כמו עד בואי אליך מצרימה כלומר קודם בואי שהוא קדימת זמני, ורבותינו ישמשיהו גם לקדימה מעליתית, כאמרם עד שאתה שואל על דבר זה שאל זה, עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה בלבבך התפלל שלא יכנסו מעדנים לנפשך (תוס' כתובות ק"ד), וההבדל בזה הוא, שבמלת עד להבדל זמני נכלל גם השני, רק שהראשון קדום לשני בזמן, ולהבדל מעליתית הראשון קדום במעלה לשני אף בשאין השני בא לכלל הוי', עד"מ החורץ משפט על אחד ממחוייבי מיתה ואומר בלשון זה תשב שבע שנים בשבי' עד המיתך "שנכלל בזה שתי כוונות מתחלפות, אם עונש כפול שבי' ומיתה, ובזה מלת עד קדימה זמנית", שהשבי' תהיה מוקדמת בזמן להמיתה הבאה אחרי', או שיהיה המכוון במאמרו, להודיעהו כי מן הראוי לענשו במיתה החמורה שבעונשים, אמנם מצד רחמיו יחוס עליו למעט בענשו, שישב בשבי' שבע שנים, והוא עונש מעולה וחשוב יותר לבחור בו מן המיתה שהיא רע שאין אחרי' יותר, ובזה מלת עד לקדימה מעליתית (ודומה מלת עד למלה אשכנזית (עהע, בעפאָר) שכולל ג"כ שתי מיני קדימות אלה, אם קדימה זמנית, או קדימה מעליתית, ואמר עד"מ דוא זאללסט זיעבען יאהרע געפאָנגניסשטראפע ליידען בעפאָר דוא געטאֶדטעט ווירסט. ונכלל בזה שתי כוונות הנזכרות המתחלפות זו מזו), ומענין השני מלת עד כאן, קדימה מעליתית, והמכוון שמצד גודל חטאם היו ראויים לעונש היותם חמור והיא ההשמדה הגמורה, ומצד רחמיו ית עליהם יבחר בעונש הקל ממנו והם החלאים והמדוים, והם קודמים במעלה לעונש המיתה, והעונש המעולה יביא עליהם ויחולו החלאים והמדוים, והעונש הגרוע לא יחול ר"ל ההשמדה, ועל כוונה זו יתפרשו כל לשונות הבאים בפרשה זו (לעיל כ') ועד אבדך. ושם כ"ב. כ"ד. מ"ה. מ"ח. נ"א. ובמכדרשב"י ד' מ"ז ג' יעלם לא כתיב אלא יעלם (ר"ל מלת יעלם כאן נשתנה מעע שבא העי"ן בשב"א לבד שלא כמנהג חבריהם הבאים בח"פ) אלא יעלם יכבש לון ויכסה לון דלא יפקון לבר ויהון כבושין מכוסין, עד השמדן, מה דלא יהא לעלם ולעלמי עלמי דהא אומי קב"ה דלא ישיצי ית ישראל ודוכרוניהן יהי קיים תדירא:

סח

באניות. רש"י הוסיף מלת בשבי', כי זולת זה אין זו קללה אם ישובו שם על ספינות, ונראה לי מלת באניות הוא מענין תאניה ואניה, ואנו ואבלו פתחי', וטעמו במעמד האבל וההפסד (אים יאממערפאָללען צושטאנדע), עמ"ש בבא בואני יוצא בתוך מצרים ובמכדרשב"י (פרשה זו ד' מ"ז ע"ג) והשיבך מצרים באניות הכא איהו כמא דאמרת דאת דרש בעניות ותכלה פרוטה מן הכיס. יעו"ש והוא כדברינו:

סט

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.