ערך/שביעית
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
שביעית
מקור
בכמה פרשיות בתורה נצטוו ישראל על מצוות השביעית:
1. פרשת משפטים (שמות כג י-יא): "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך".
2. פרשת בהר (ויקרא כה א-ז): "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
טעם למצוות השביעית
אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא (סנהדרין לט.[1])
הרחבה וטעמים נוספים
- הרמב"ם במורה נבוכים
טעם שביתת הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע[2]. הכלי יקר (ויקרא כה ב) הקשה על טעם זה: א. למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה עונשם שלא תוסיף תת כחה. ב. אין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ. ג. מהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרי ישבו עליה הגוים שלעולם בה יעבודו.
- העקידה
שתכלית המצוה לזכר חידוש העולם ולזכור ימי עולם[3] וסופו ימות חלדו. וכ"כ מהרי"א[4]. הכלי יקר (שם) מקשה על פירוש זה שהוא דומה ליהודה ועוד לקרא, שאם שבת שישנה בכל שבוע זכר לחידוש העולם לא הועילה מה תועיל השמיטה הבאה לעתים רחוקים[5].
- הכלי יקר
הכלי יקר (שם) כתב שטעם מצוה זו להשריש בישראל את מדת האמונה והבטחון שלא יתעסקו בעבודת האדמה ויסמכו על המנהג הטבעי ויחשבו שהם אדוני הארץ.
המלאכות האסורות בשביעית
בגמרא במועד קטן (ג.) נחלקו אמוראים האם כל המלאכות ותולדותיהן אסורות בשביעית מדאורייתא[6], או שרק המלאכות המוזכרות בפסוק, זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, הן האסורות בשביעית ושאר המלאכות אסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא[7].
חרישה
בגמרא (מו"ק ג.) איתא: "החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה". ונחלקו בכל תולדות המלאכות בשביעית שאינן מארבע המלאכות המפורשות בתורה האם אסורות מדאורייתא[8]
נחלקו הפוסקים אם חרישה בשביעית אסורה מדאורייתא או מדרבנן:
- הסוברים שאסורה באיסור עשה דאורייתא
המנחת חינוך (מצוה קיב) כתב שחרישה אסורה מדאורייתא אך יש בה עשה בלבד ולא לא תעשה. וכ"כ המאירי (מו"ק ג. ד"ה אע"פ) שהחורש עובר על "בחריש ובקציר תשבות". וכן בפאת השולחן כתב בדעת הרמב"ם[9] שפירש בדעת הירושלמי שלרבי ישמעאל בחריש ובקציר תשבות מתיר קצירת העומר בשביעית, וכ"פ ריבמ"צ, ולפי זה כתב בביאור ההלכה (שמו"י פ"א ד"ה שנא') שחרישה תהיה אסורה מדאורייתא מעשה דבחריש ובקציר תשבות.
- הסוברים שאסורה הלכה למשה מסיני
הראב"ד (עבודה זרה נ., מובא גם במלאכת שלמה שביעית פ"ב מ"ד וברש"ס כא.) כתב שחרישה אסור בהלכה למשה מסיני וק"ו מתוספת שביעית האסורה להלכה בהלל"מ. וכ"כ מהר"י קורקוס, ר"ש (שביעית פ"א מ"א ופ"ב מ"ב), ריטב"א (ע"ז נ:), שער המלך (שמו"י פ"א ה"א) בשם הריטב"א (מועד קטן)[10]. ר"ש בן היתום בתוספות מו"ק (יג. ד"ה נטייבה).
- הסוברים שאסורה מדרבנן
בדרך אמונה (ציון ההלכה פ"א סק"י) כתב שמדברי התוספות במועד קטן (יג. ד"ה נטייבה) משמע שלדעתם חרישה בשביעית אסורה רק מדרבנן, ובדרך אמונה הניח בצ"ע.
- דעת הרמב"ן
המנחת חינוך (מצוה קיב) בדעת הרמב"ן כתב (מצוה שכו) בשם השער המלך (שמיטה ויובל פ"א ה"א) שאין בחרישה איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן, וכתב שאין הרמב"ן תחת ידו. ובפירושו לתורה (שמות כג יא) מבואר שדעתו שחרישה אסורה מדאורייתא.
- דעת הרמב"ם
בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. מים חיים (שמו"י פ"א ה"א), רבי עקיבא איגר (תוספות למשניות שביעית פ"ב מ"ב) ונודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן לא) כתבו שחרישה אסורה לדעתו מדאורייתא, וכ"כ בדרך אמונה (שמו"י פ"א סק"ו).
ובפאת השולחן כתב בדעת הרמב"ם שהאיסור הוא מדאורייתא וילפינן לה מעשה דבחריש ובקציר תשבות[11]
בשו"ת רדב"ז (סימן א'תקס), תוספות יום טוב (שביעית שם) וקרית ספר (שמו"י פ"א ה"א), נקטו בדעתו שחרישה אינה אסורה אלא מדרבנן.
במרכבת המשנה (שמו"י פ"א ה"א) כתב לחלק בדעת הרמב"ם בין חורש כדי לזרוע בשביעית שעובר בעשה, לחורש ע"מ לזרוע במוצאי שביעית שהוא מדרבנן.
מחמר אחרי בהמה חורשת
אם הכין מחרשה כבידה שהיתד תקוע באדמה ולא יצא ממנה והוא מחמר אחרי הבהמה ומחזיקה שלא תטה ותלך לפי תלמי השדה, חייב משום חורש. דרך אמונה (פ"א סקי"א) בשם חזו"א (או"ח סימן כז סק"א).
מחפה
בתוספות בפסחים (מז: ד"ה ושביעית) שמחפה אינו תולדה ולכן חייב בשביעית כזורע ממש. וכן משמע בתוספות הרא"ש (מו"ק ג. ד"ה איתמר) שמחפה זרעים בשעת חרישה הרי הוא זורע ממש. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, המנחת חינוך (מצוה שכו אות א) דקדק ממה שלא הביא דין מחפה שסבירא ליה שאינו חייב עליו בשביעית. והשער המלך (פ"י מרוצח ה"ט) כתב בדעת הרמב"ם שמחפה הרי הוא זורע ממש. וכ"כ החזון איש (שביעית סימן יח סק"ב, הו"ד בדרך אמונה שמו"י פ"א סקי"א). וכן פסק המאירי (מו"ק ג.).
נטיעה
נחלקו הראשונים אם נטיעה אסורה מדאורייתא או מדרבנן. דעת ר"ת (הביאו הר"ש פ"ב מ"ו) שהוא מדרבנן[12], וכ"כ מהר"י קורקוס (פ"א) בדעת הרמב"ם. אמנם דעת הר"ש שם שהוא מדאורייתא וכ"כ החזון איש (שביעית סימן יז סק"כ) אף בדעת הרמב"ם, וכ"ד ר"ש סירילאו (כב:).
מבריך ומרכיב
בדרך אמונה (פ"א סקכ"ז) כתב בדעת הרמב"ם שמבריך ומרכיב אינו אסור אלא מדרבנן, וכתב שדעת החזו"א במכתב שמבריך ומרכיב אסור מדאורייתא.
עבודה באמצעים מכניים
חרישה או זריעה אוטומטית שאדם לוחץ ובלחיצתו גורם להנעת גלגל, חייב משום חורש וזורע, ואם מסיר את ידו מהמכונה - בכח ראשון חייב ובכח שני יש להסתפק[13] ואם מכוון את המחרשה שתלך לפי תלמי השדה בלאו הכי חייב[14].
שביעית בזמן הזה
לדעת רוב הפוסקים חיוב שביעית בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, שאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. כך מבואר בירושלמי בגיטין (הו"ד ברש"י גיטיון לו. ובתוספות שם). וכ"פ הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ט) [לדעת הבית יוסף (יו"ד ריש סימן שלא) ובכסף משנה (פ"ט משמיטה ויובל ה"ב)], טור (יו"ד סימן שלא) וספר החינוך (מצוה פד).
נשים בשמיטה
חרישה
בנשים
המנחת חינוך (מצוה שכז) הסתפק אם נשים אסורות בחרישה בשביעית. ושורש הספק שהרי נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, והטעם שחייבות בשביעית הוא כיון שיש בה עשה ולא תעשה וכשם שחייבות בלא תעשה חייבות אף בעשה[15], ואם כן חרישה שאין בה לאו אלא עשה בלבד אם כן יש להם להיפטר. אך מאידך כיון שיש עשה כללי לכל מלאכות השביעית "ושבתה הארץ שבת להשם" ועשה זה כולל את כל המלאכות, וכיון שמוזהרת על עשה זה לענין זריעה שיש בה גם לאו ממילא אין עשה לחצאין ומוזהרת על כל עשה זה גם לענין חרישה. וכתב שלא מצינו שיהיו נשים מותרות לחרוש בשביעית.
עוד הוסיף טעם אחר שיהיו חייבות כיון שאין מקום לפוטרם משום מצוה עשה שהזמן גרמא באופן שהמצוה אינה על גוף האדם אלא על דבר חיצוני לו, כדרך שכתב הריטב"א (קידושין כט.) לענין שביתת בהמתו בשבת וה"ה לענין שביתת הקרקע.
איסור עבודת הארץ
ספיחין
בחוץ לארץ
שמיטה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. קידושין (לו:), רמב"ם (פ"ד משמיטה ויובל הכ"ה), טור (יו"ד סימן שלא) וספר החינוך (מצוה פד).
אמירה לנכרי
החזון איש (שביעית יב ו, נדפס בהוספות שביעית [סוף פרה] סק"ח) כתב שאין שייך היתר אמירה לנכרי (אפילו מדאורייתא בלבד) בשביעית, דשאני שביתת שבת שהאיסור על הגברא בלחוד, ורק הוא הצריך לשבות. משא"כ בשביעית שרצון התורה בשביתת הארץ.
וזה לשונו שם: אין נפקותא אם עושה בעצמו או עושה ע"י שליח שא"צ כאן דין שליחות, למה הדבר דומה לאדם שתוחבין לו איסור לגרונו לרצונו או שמלבישין לו כלאים לרצונו, וה"נ כששלוחיו קוצרין לו כל שדהו ורצונו להחזיק לעצמו הכל הרי עבר בלאו דל"ת כדרך הקוצרין, והלכך אין נפקותא אם עושה ע"י ישראל או עושה ע"י נכרי ואפי' ע"י קוף ואינו ענין לאמירה לנכרי בעלמא. עד כאן לשונו ז"ל עיי"ש.
מלאכה שאינה צריכה לגופה
לא שייך בשביעית ענין זה (כי אין האיסור משום מלאכת מחשבת כמו בשבת), ולכן ודאי לכו"ע אסורה בשביעית ככל מלאכות הקרקע האסורות[16]. וראה עוד *מלאכה שאינה צריכה לגופה[17].
מלאכות על ידי פעולות סגוליות
אם פעולות סגוליות חשובות מלאכה בשביעית - עי' אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יט.
שמיטת כספים
שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן [רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ג].
ערכים קשורים
*תוספת שביעית. *שמיטה ויובל. *פירות שביעית. *היתר מכירה.*ספיחין (גזירה). *ביעור פירות שביעית. *שמיטת כספים. *אין שביעית משמטת אלא בסופה.
- ↑ זה לשון הגמרא שם, "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, אלהיכם גחכן הוא, דקאמר ליה ליחזקאל שכב על צדך השמאלי וכתיב ושכבת על צדך הימני. אתא ההוא תלמידא, אמר ליה מאי טעמא דשביעתא. אמר להו השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן אלא חטאו, וגלו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולן, אם רחמן הוא הורג חצים, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין, אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל".
- ↑ הביאו הכלי יקר (ויקרא כה ב).
- ↑ ועי' אבן עזרא ורמב"ן על ושבתה הארץ שבת לה'.
- ↑ הביא הדברים הכלי יקר (שם).
- ↑ ויש בפרשת משפטים במכילתא "מה תלמוד לומר שבת בענין שביעית (ראה שמות כג פסוק י-יב) ללמדך שלא תתעקר שבת בראשית ממקומה". ועי' עוד הוריות ד' ב' דבעי ר' זירא מה הדין אם טעו סנהדרין והורו שאין צריך לשמור שבת בשנת השביעית (אם נחשב כביטול מקצת, או עקירה לגמרי), עיי"ש במאי טעו.
- ↑ ונלמד הדבר בכלל ופרט וכלל. לדעת רש"י ותוספות שם הכללים הראשון והאחרון הם 'שבת שבתון' ו'שנת שבתון'. ולדעת הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) הביאו הר"ש (שביעית פ"א מ"ד) הכלל הוא 'ושבתה הארץ'.
- ↑ ולומדים זאת מייתור הזמירה הכלולה בזריעה, והבצירה הכלולה בקצירה, ללמדנו שרק אלו המלאכות אסורות מדאורייתא. או שאין לומדים כלל ופרט וכלל כשכלל בעשה והפרט בלא תעשה.
- ↑ כנ"ל פרק "המלאכות האסורות בשביעית".
- ↑ ראה להלן הרחבה בדעתו.
- ↑ אך יעויין להלן מש"כ בשם הרמב"ן.
- ↑ הו"ד לעיל.
- ↑ ואף שהר"ש (פ"א מ"א) הביא בשם ר"ת (וכ"ה בתוספות ר"ה ט: ד"ה מותר) שלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה דכתיב בה בחריש ובקציר תשבות. ומשמע שהאיסור בשביעית דאורייתא אף בנטיעה. כבר כתב בדרך אמונה (ביאוהה"ל שמו"י פ"א ד"ה או נטיעה) שע"כ צ"ל שכוונתו לבאר מדוע אע"ג שאין לוקין עליו בשביעית מ"מ יהיה אסר בתוספת שביעית כמו חרישה שאין לוקין עליה בשביעית ואסורה, וע"ז אמר שבפסוק לא מוזכר אלא חרישה, אך נטיעה אף בשביעית אינה אסורה מדאורייתא. עי"ש שהוכיח כן גם מדברי הר"ש שם.
- ↑ דרך אמונה (פ"א סקי"א) בשם חזו"א (שביעית סימן כה סקל"ח ואו"ח סימן לו סק"א]]).
- ↑ שם בשם חזו"א (שם סימן כז סק"א).
- ↑ כדרך שאומרים לענין יום טוב שנשים מוזהרות על העשה שבו כשם שמוזהרות על הלאו.
- ↑ מצפה איתן ריש מסכת מועד קטן, ועייין תוספות גיטין מ"ד ב' ד"ה שנתקווצה.
- ↑ שם מתבארים טעמים נוספים לפטור משאצל"ג, ולפי"ז יש לדון בדברים הנ"ל.
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |