מלאכת שלמה/שביעית/ב

מלאכת שלמה ‏ שביעית ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עד אימתי וכו'. וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

עד שתכלה הליחה. היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיה א ח). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:

אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':

ב

מזבלין ומעדרין וכו'. ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ:

ג

מסקלין וכו'. בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה. ומתני' דלקמן פ"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי"ט ומ"מ קשה קצת דמסקלין הו"ל למתני בהדי מזבלין ע"כ ואפשר שיתורץ האי ק"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה:

מקרסמין. פי' ה"ר שמשון ז"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע"כ. וכתב החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל ז"ל:

מפסלין. ה"ג בכל הספרים אבל רש"י ז"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב ז"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר"ש שירילי"ו ז"ל:

ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה"ה קרסום וכן ר"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה"ה קרסום וזרוד:

ד

מזהמין וכו'. בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו"ה קתני מתני' דוקא עד ר"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו"ה עד ר"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל:

וקוטמין אותם. פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' בהיפך:

בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה וקוטמין) וי"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ:

ומשקין אותן עד ר"ה. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב"ד ז"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ:

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. נ"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א משקה בין על הנוף בין על העיקר:

ה

סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. כצ"ל הגירסא. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש"י ז"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר"ש מתיר באלו בוי"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל קצת מזה. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה"ר שמשון ז"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז"ל בספר ישן. וז"ל הר"ש ז"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט ע"כ ומשמע ממה שכתב ז"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג כדפרישית במתני' עכ"ל ז"ל:

מקום שנהגו שלא לסוך. ה"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ"ל וצ"ע ע"כ:

ו

אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. ואיתא בר"ה פ"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ"ק דר"ה אלא סתמא גרסי' לה ור"מ היא דס"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב"ם ז"ל דת"ק ס"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ס"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז"ל שר"ת ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר"ש ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה"ר יהוסף ז"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר"ה ע"כ:

יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית:

ח

ט

הבצלים הסריסים וכו'. פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע"כ. ואיתה בר"ה פ"ק די"ד. ופי' שם רש"י ז"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש"י ז"ל דכן נראה בירוש'. גם ה"ר שמשון ז"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר"ה פ"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע"כ:

ופול המצרי. לת"ק דפליג אדר"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה:

פול המצרי. פאשולי בלע"ז. וכ"כ רש"י ז"ל במנחות דף ל' ובר"ה דף י"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ"ל הר"מ דלונזאנו ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ"ע ע"כ:

י

התמרות שלהם אסורות בשביעית. הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י"ט כ"ה בתוי"ט ד"פ בד"ה התמרות אחר מלות נ"ל.]:

[ומרביצין כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב"ס. ורמב"ש ז"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן:

דברי ר"ש ראב"י אוסר. ירוש' אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה דתנן בפ"ק דמ"ק ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש. וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע"כ:

ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין. כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפי' הרמב"ם ז"ל דפי' אבל לא מכסחין ר"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע"ד צ"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא:

בפי' ר"ע ז"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף