אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יט

יום רביעי כז כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף יט

אם פעולות סגוליות חשובות מלאכה - בשבת ובשביעית

מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע אבל לא בשביעית

שתי ברייתות העוסקות בצעקה על עצירת גשמים בשביעית, מובאות בגמרא במסכת תענית (יט:): תנו רבנן, מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע [אבל לא בשביעית], על הבורות ועל השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רשב"ג אומר, אף על האילנות בשביעית, מפני שיש בהם פרנסה לעניים. תניא אידך, מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע [אבל לא בשביעית], על הבורות ועל השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף על האילנות מתריעין על הספיחין בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים.

הרי לנו שלדעת תנא קמא אין מתריעין על האילנות בשביעית אלא רק על הגשמים, ובטעם הדבר שאין מתריעין על האילנות, כתב רש"י (ד"ה בשאר): אבל בשמיטה לא דהפקר נינהו. ולא פירש לנו מה הטעם בדבר שמאחר והוא הפקר לכן אין להתריע על כך. ויעויין בחידושים וביאורים שביאר שאין מתריעין עליהם כי מאחר והפקר הם, אין בני אדם סומכים עליהם ואף שעומדים לאכילה, וכיון שאין הם עיקר פרנסתם אין להתריע עליהם. והחזו"א (שביעית סימן כב סק"ד) פירש באופן אחר, שכיון שהתורה סמכה את ישראל על פירות שביעית, שכבר בירכה ואמרה 'ועשת את התבואה לשלוש השנים' ממילא אין ראוי להתריע על פירות שביעית.

ומה שעל הבורות, שיחין ומערות מתריעין אף בשביעית, כתב רש"י (ד"ה אפילו): אפילו בשביעית, כל שעה צריכין לשתיה, ואע"פ שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית, עכ"ל. והיינו כי מאחר ויש צורך בגשמים לשתיה, וצורך זה קיים אף בשביעית, לכן יש להתריע על עצירת גשמים לצורך שתיה אף בשביעית.

ודעת רשב"ג שמתריעין אף על האילנות, כיון שיש מהם פרנסה לעניים, כיון שפירות שביעית הרי הם הפקר. ובפשוטו שתי הברייתות אומרות דבר אחד בדברי רשב"ג, שמתריעין על הספיחין היוצאין מן האילנות. והקשה הקרן אורה שעל זה לא יצדק הלשון 'תניא אידך' כיון ששתי הברייתות אומרות ממש דבר אחד. וביאר שנחלקו מה דעתו של רשב"ג בדין ספיחי זרעים, שלברייתא הראשונה ספיחי זרעים אסורים ולכן אין מתריעין אלא על האילנות, ולברייתא השניה ספיחי זרעים מותרים ומתריעין אף עליהם, וכמו שכתב רש"י (ד"ה רבן): מתריעין על האילנות ואף על הספיחין. וע"ע גבורת ארי שעמד על כעין זה, והביא גירסת הר"ש שהברייתא השניה אינה מרשב"ג אלא מרבי שמעון בן אלעזר.

נידון הגבעת הלבונה בשם אחרונים אם מותר לעשות בשבת מלאכה ע"י פעולה ניסית

ונשוב ונדקדק לשונו של רש"י במה שפירש ההיתר להתריע על בורות שיחין ומערות בשביעית, וכתב וז"ל: כל שעה צריכין לשתיה, ואע"פ שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית. ויש להבין מה רצונו בכך, ומה בא לשלול באומרו שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית.

והנה בשו"ת גבעת הלבונה (קונטרס נס על הגבעה אות יג) הביא מה שראה בספרי האחרונים שנסתפקו, אם מותר לעשות בשבת מלאכה ע"י פעולה ניסית, אם נחשב הדבר למלאכה או לא. והנה הרא"ש (פסחים פ"י סימן יג) הביא דברי רב שלום ממתא מחסיא שכתב שתיקנו לומר צידוק הדין במנחה של שבת על שמת משה רבינו באותה שעה. והרא"ש תמה עליו שהרי כתוב 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום' ודרשו חז"ל (ר"ה יא.) היום מלאו ימי ושנותי, ובמדרש רבה (פ' וילך) אמרו: בו ביום כתב י"ג ספרי תורה. ואם אכן מת בשבת, כיצד כתב אותם ספרי תורה, וכן כיצד כתב 'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום' [קרבן נתנאל (אות י)].

והחתם סופר (ח"ו סימן כט) כתב בשם השל"ה ליישב קושיית הרא"ש, שמשה רבינו כתב י"ג ספרי תורה בהשבעת קולמוס ולא בידו ממש. ומכך מוכיח הגבעת הלבונה שעשיית מלאכה ע"י פעולה ניסית אינה חשובה מלאכה לענין שבת. והוסיף טעם לדבר, שהרי בשבת עיקר הקפידא שיהיה גופו מושבת ולא על עצם תכלית המלאכה שלא תעשה, וממילא בפעולה ניסית - אף שנעשית המלאכה, מכל מקום אין הדבר חשוב כמו שעשאה בפועל, וחשוב שגופו שבת.

הוכחת רבי מרדכי אריה האברמן מדברי רש"י שפעולה רוחנית חשובה כמלאכה בשביעית

אמנם כשפלפל בדבר עם שאר בשרו רבי מרדכי אריה האברמן שהיה רב בוויען, אמר לו שיש להעיר על כך מדברי הרש"י הנזכרים. שברש"י מבואר שכיון שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית, ממילא היה מקום לאסור להתריע על הגשמים בשביעית כיון שמועילים לקרקע, והרי הוא כעובד בקרקע בשביעית. ומוכח מדברי רש"י לכאורה, שאף פעולות רוחניות כמו תפילה חשובות כמלאכה לגבי שביעית.

אלא ששוב חזר בו הגרמא"ה, כי אחר העיון נראה שאין כוונת רש"י שע"י תפילה חשיב כעושה מלאכה בשביעית, אלא כוונת רש"י מצד המצות עשה האמורה בשביעית 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', שעניינה שיזניח הקרקע מבלי שיהיה לו שום עסק בה וכאילו אינה שלו. שזהו ענין שמיטה, הפקר והזנחה, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות. ואם מתפלל על הגשמים בשביעית בשביל הקרקע, הרי הוא כמבטל מצות עשה זו, כי מראה הוא בכך שיש לו עסק עם הקרקע ודעתו עליה. וממילא אין להוכיח מדבריו לנידון זה אם פעולה רוחנית כתפילה חשובה מלאכה, עכ"ד. ובחשוקי חמד (שבת לג:) הביא כעין זה מדברי המנחת חינוך (מצוה קיב אות יב) שאסור מן התורה לעבוד בשביעית על ידי אמירה לנכרי, משום דהתורה אמרה 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', וא"כ יש לומר דהוא הדין על ידי תפילה.

ולכאורה לפי דברי החזו"א המבוארים לעיל, שהטעם שאין מתריעין על האילנות בשביעית הוא משום שהתורה בירכה את ישראל 'ועשת את התבואה לשלש השנים', וממילא אין ראוי להתפלל על הגשמים לצורך פירות שביעית. על פי זה אפשר היה לפרש את דברי רש"י כפשוטם שאף שאין מתריעין על האילנות, ואם כן היה ראוי לאסור גם התרעה על הבורות, כיון שסו"ס הגשמים מועילין גם לקרקע והרי זה כמבקש על הקרקע -היפך ברכת התורה 'ועשת את התבואה לשלש השנים'. ועל זה מפרש רש"י שמ"מ כיון שכוונתו לגשמים וכל שעה צריכים לגשמים, מותר להתפלל עליהם אף שאגב אורחא מועילין הגשמים גם לקרקע. אמנם לשון רש"י בטעם שאין מתריעין על האילנות הוא 'אבל בשמיטה לא דהפקר נינהו', ומשמע שאין הטעם משום ברכת השביעית, אלא שאין טעם להתפלל על כך כיון שאין בני אדם סומכין דעתם על פירות שביעית. ואם כן, אי אפשר לפרש כן בדברי רש"י, ועל כרחך צריך לפרש כדברי הגראמ"ה.

ראיית הגרי"ש בן הגרח"ק מסוגיית הגמרא שמותר להתפלל לגדילת פירות בשביעית

והנה מצאנו בדברי מרן הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה (שמו"י פ"א ה"ו ביאוהה"ל ד"ה וסוקרין) שעסק אף הוא בשאלה זו, האם פעולות ניסיות חשובות מלאכה אסורה לגבי שבת וכן לגבי שביעית, ורצה לומר שאף אם נאמר שפעולה ניסית חשובה מלאכה ואסורה, מכל מקום היינו דוקא אם עושה איזה מעשה, אבל אם אינו עושה כלום אלא רק לוחש בעלמא, מותר. וכתב שם כדבר פשוט: ואטו אסור להתפלל בשביעית על עץ שיעשה פירות.

והוסיף וכתב בשם בנו הגרי"ש להוכיח כן מסוגייתנו, היפך ראיית הגראמ"ה, וז"ל: ובני רי"ש נ"י העיר דבתענית י"ט ב' אמרינן דמתריעין בשביעית על הגשמים מפני פירות האילן, מבואר דמותר להתפלל שיצמחו הפירות ואין זה עבודה האסורה בשביעית, עכ"ל. והנה בגמרא מובא שמותר להתפלל כן רק לדעת רשב"ג, ואילו לדעת חכמים אין מתריעין על האילנות, אך כוונתו שהרי גם לדעת חכמים טעם דין זה הוא צדדי, כיון שהפירות הפקר או מחמת ברכת השביעית, אבל אין טעם האיסור מצד עצם צמיחת הפירות מכח התפילה. [ובאמת יש להעיר שלכאורה היה אפשר לבאר שבזה גופא נחלקו רשב"ג וחכמים, אך לא נמצא מי שפירש כן].

תמיהת הגר"ח מאי שנא שבת שמותר לצוד נחש בלחש משביעית שאסור לעשות קמיע לתאנה

ושורש הנידון אם פעולה ניסית חשובה מלאכה או לא, העמיד מרן הגר"ח שם כסתירה בין דיני שבת לדיני שביעית. דהנה בירושלמי בשביעית (פ"ד ה"ד עפ"י גירסת הגר"א) איתא: אין תולין תוכין בתאנה, כיצד הוא עושה, מייתי יחור מתאנה, וכותב שטר ותולה בה, ואמר לה 'הדא עבדת ואת לית את עבדת'. ומקשה הירושלמי: ולא כן תנא, אילן שהוא מנבל [- משיר] פירותיו, סוקרין אותו בסקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה [- ומבהילין אותו] דיעבוד. ומשני: אמר, תמן דלא יתיר פירותיו, והכא דיעבוד לכתחילה. ופירש מרן הגר"ח, שנידון הירושלמי הוא בענין זה, שתחילה נוקט הירושלמי שאסור לתלות הקמיע בתאנה אף שהיא פעולה סגולית, כיון שאף היא חשובה מלאכה האסורה בשביעית. ועל כך מקשה הירושלמי מהא דסוקרין אותו בסקרא, שאף היא פעולה סגולית ואפ"ה מותר לעשותה בשביעית. ומיישב הירושלמי, שכיון שנעשית פעולה זו כדי שלא ישיר פירותיו, הרי זה כמלאכה לאוקמי אילנא ולא לאברויי אילנא ומותרת בשביעית. הרי שמסקנת הירושלמי שפעולה העשויה להשבחת האילן אסורה אפילו אם היא פעולה סגולית.

ומאידך לענין שבת אמרינן בגמרא בסנהדרין (קא.) תנו רבנן... ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש רש"י (ד"ה ולוחשין) בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה. וביאר המשנה ברורה (סימן שכח ס"ק קמג) דאע"ג דעל ידי הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתופסו, מכל מקום מותר דאין זה צידה טבעית. הרי שלגבי שבת פעולה סגולית מותרת, וצ"ע מאי שנא דין שביעית מדין שבת.

חילוקי הגרח"ק בין שבת לשביעית ובין לחש לעושה מעשה

ויישב הגרח"ק דיש לחלק בין שבת לשביעית, ודבריו כדברי הגראמ"ה הנזכרים לעיל, דבשבת עיקר קפידת התורה שינוח ולא יעשה הוא מלאכה, ולחישה אין זו שום מלאכה. אבל בשביעית שהתורה רוצה שהארץ תשבות, כמו שמבואר בגמרא בעבודה זרה (טו:) ודעת כמה ראשונים שאפילו במלאכה שעושה גוי יש איסור דאורייתא, לכן גם על ידי סגולה אסור דסוף סוף נעבדה הארץ על ידו.

ועוד הוסיף הגרח"ק לבאר כנ"ל שבאמת אין חילוק בין שבת לשביעית, אלא החילוק הוא בין לחש ובין עשיית מעשה, שמה שהתירו ללחוש לנחשים בשבת היינו משום שהוא לחש בעלמא, משא"כ בשביעית אסרו לעשות קמיע, ואף שהוא ענין סגולי - סוף סוף הוא מעשה, ואין הכי נמי שאף בשבת אסור לעשות מעשה כיו"ב. [ועי"ש שהביא עוד מאביו מרן הקהילות יעקב, שגבי שבת מותר כיון שאינו עדיף מכלאחר יד, ותמה על דבריו שהרי כלאחר יד אסור עכ"פ מדרבנן, ואמנם בקה"י שם נוסף בסוגריים מרובעות שכיון כלאחר יד אינו אסור אלא מדרבנן ממילא לא אסרו בדבר סגולי, ולפי זה לא קשה מידי].

ראיה לחילוקו של הגרח"ק מדברי החזו"א על קושיית הירושלמי

ונראה להביא סיוע לחילוקו של הגרח"ק מדברי מרן החזו"א. דהנה הקשה החזו"א (שביעית פי"ט סק"כ) על קושיית הירושלמי מסוקרו בסיקרא, שהרי בגמרא בשבת (סז.) הקשו איך מותר לעשות כן ומדוע אין בכך משום דרכי האמורי, ומבארת הגמרא שטוענו באבנים כדי להכחיש את כוחו וסוקרו בסיקרא כדי שיראוהו אנשים ויבקשו עליו רחמים. ומעתה הקשה החזו"א, הרי אין בכל מעשיו משום סגולה, שאינו עושה כן אלא כדי שיבקשו עליו רחמים, אך אין תוכן בעצם מעשהו אף לא תוכן סגולי, משא"כ תליית קמיע הרי הוא עושה מעשה סגולי שמועיל להשבחת העץ. וביאר החזו"א דמכל מקום ס"ל לירושלמי שמה שאסרו חכמים לעשות מעשה סגולי הוא משום שאסרו כל השתדלות במעשה שלא יבואו בו לידי עבודה, ואם כן גם מעשה זה של 'סוקרו בסיקרא' היה להם לאסור.

והנה בדבריו כבר יישב החזו"א את עיקר השאלה משבת, כי באמת מעשה סגולי אינו חשוב מלאכה, ורק בשביעית אסרוהו כדי שלא יבואו לידי עבודה. ואין להקשות מדוע לא גזרו גם בשבת שלא יעשה כן גזירה שמא יבוא לידי מלאכה, כי אין לנו ללמוד מגזירה לגזירה, ואין הכרח שכל מה שגזרו בשביעית יגזרו גם בשבת.

אלא שמתוך דברי החזו"א מבואר שהבין קושיית הירושלמי שיהיה אסור לאדם ל'סוקרו בסיקרא' כדרך שאסור לעשות קמיע לתאנה, וע"כ הקשה מה שהקשה. ולכאורה היה אפשר לבאר קושיית הירושלמי באופן אחר, שהרי כל הטעם שסוקרו בסיקרא הוא כדי שיראוהו אנשים ויתפללו עליו כמבואר בשבת, ואם אכן אסור לעשות פעולה סגולית לצורך צמיחת העץ, אם כן מדוע מותר לו לסוקרו בסיקרא ומה תועלת יש בכך, הלא מכל מקום יהיה אסור לאדם הרואהו להתפלל בעד הצמח. ואם אכן נפרש כך את קושיית הירושלמי, לא תקשה קושיית החזו"א שאין במעשהו תוכן סגולי, כי השאלה אינה על פעולת הצביעה אלא על תוצאתה - דהיינו על תפילת האנשים. ולכאורה נראה שהחזו"א לא פירש כן, משום דסבירא ליה שתפילה ודאי מותר להתפלל על הצמח שיצמח ואין בכך שום חשש איסור, וע"כ כסברת הגרח"ק שתפילה ולחש אינם מעשה ובודאי אינם אסורים.