ערך/פירות שביעית
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
פירות שביעית
איסור קצירה כדרך הקוצרים[עריכה]
מקור[עריכה]
כתוב (ויקרא כה ה) "ואת ענבי נזירך לא תבצור", ומזה למדנו איסור לאסוף מה שיוציאו האילנות בשנה השביעית כדרך שאוספין בני אדם פירותיהן בכל שנה, אלא יש לנו לעשות בדבר שינוי כדי להראות שהכל הפקר בשנו זו, ולא תבצור פירושו כדרך הבוצרים (ספרא בהר א ג), חינוך (מצוה שכט).
אמנם רש"י על התורה פירש שלא תקצור היינו להיות מחזיק בו ולא תבצור היינו שאסור לבצור אלא מן המופקר, וכתב המנחת חינוך (שם) שמשמע מדברי רש"י שבמשומר אסור לקצור ולבצור בכל ענין ובמופקר מותר בכל אופן אף שלא ע"י שינוי. והקשה מדרשת התו"כ הנ"ל שיש איסור לבצור כדרך הבוצרים ולדעת רש"י מתי יתקיים דין זה.
אם קצר כדרך הקוצרים אבל הפקיר[עריכה]
אפילו שהפקיר את הפירות אך קצרם כדרך הקוצרים עבר על לאו זה ולוקה. כ"כ התוספות (יבמות קכב. ד"ה של; מנחות פד. ד"ה שומרי; ב"מ נח. ד"ה לשמור), וכן כתב המנחת חינוך (מצוה שכט) בדעת הרמב"ם והחינוך.
אופן קטיפת הפירות[עריכה]
בתורת כהנים (בהר א ג) דרשו אין אתה בוצר מן המשומר אבל אתה בוצר מן המופקר. וכתב המנחת חינוך (מצוה שכט) שיחלקו בדרשה זו הראשונים. לדעת רבינו תם שבמשומר הפירות נאסרים כוונת הספרא כפשוטו שאין לבצור מן המשומר כיון שנאסרו הפירות אך ניתן לבצור מן המופקר אבל רק בשינוי. לדעת הר"ש (פ"ח מ"ו) משומר מותר אף הוא בקצירה אך רק בשינוי ואילו מופקר ניתן לקצור אף כדרך הקוצרים, וכתב המנ"ח שאפשר שאם החינוך והרמב"ם יודו לדעת הר"ש בזה. לדעת רש"י (כפי שדקדק המנ"ח שנראה מדבריו) משומר אסור בקצירה ואילו מופקר מותר אפילו שלא בשינוי.
הפקר הפירות[עריכה]
מקור[עריכה]
"והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג יא).
חובת גברא או אפקעתא דמלכא[עריכה]
כתב המנחת חינוך (מצוה פד): ואני מסופק אי המצווה אקרקפתא דגברא הוא דרחמנא ציווהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר כו' או דילמא הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר. ובדין זה (לדעת המנח"ח) נחלקו הבית יוסף והמבי"ט, לדעת הבית יוסף (כפי שהבינו המנח"ח) צריך להפקיר פירותיו ואם לא הפקירם אינם מופקרים ואילו לדעת המבי"ט הפירות מופקרים מאליהם.
הרמב"ם (ספה"מ עשה קלד) כתב: שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, והפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צ ד"ה והטעם) למד בדעת הרמב"ם (שמו"י פ"ד הכ"ד) שלכתחילה צריך להפקיר בפה[1] וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבאך[2]
ועיין חזו"א סימן י"ט ס"ק כ"ד (כולל הנדפס בחזו"א מעשרות סימן כ"א סק"א) שהוכיח שהוא אפקעתא דמלכא[3], ואפילו בעל השדה מחזיק בהם כשלו ומונע אחרים מליטלם הרי הם הפקר ופטורים מתרומות ומעשרות, אלא שעבר על המצות עשה להפקיר. ועל מה שכתב המנח"ח שיש שסוברין שאין שביעית הפקר עד שיפקיר, כתב החזו"א שהוא נגד רהיטת הסוגיות, [ושאף הבית יוסף אפשר שלא אמרה אלא כשהבעלים עכו"ם שאינו במצות שביעית].
דין הפירות אם עבר ולא הפקירם[עריכה]
פירות שלא הפקירם והרי הם "משומר", נחלקו הראשונים בדינם. דעת רש"י (יבמות קכב. ד"ה של) החינוך (מצוה שכט) שאין הפירות נאסרים. ואילו דעת רבינו תם (תוס' יבמות ומנחות שם) שהתבואה והפירות המשומרים נאסרים.
הפקר לנכרי[עריכה]
בירושלמי (פאה פ"ו ה"א) מבואר שהפקר לישראל ולא לנכרי אינו הפקר, דבעינן הפקר כשמיטה, ומבואר שבשמיטה הויא הפקר גם לנכרים. מאידך בתורת כהנים דרשו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לכם ולא לנכרים.
ובתוספתא שביעית (פ"ד ה"ד) וכן פסק הרמב"ם (שמו"י פ"ד ה"ל) שמושיבין שומר על פתח השדה כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית, הרי מבואר שאין הפקר לנכרים.
ובקרבן אהרן שם כתב שהאיסור הוא שלא יאכל הנכרי, אבל ההפקר אפשר שהוא גם לנכרי.
ובזכר יצחק (סימן מב ד"ה אמנם) כתב שההפקר הוא גם לנכרים, אך מקדושת הפירות שלא ניתן להם לקחת ולאכול הירות.
קדושת פירות שביעית[עריכה]
האכלתם לגוי[עריכה]
בתורת כהנים דרשו לכם ולא לגוי, שאסור להאכיל פירות שביעית לגוי. ובתוספתא איתא שאפילו שכירו אסור. אמנם זה דווקא בשכיר יום, אך בשכיר שבוע או שנה וכן כשקצץ לו מזונות שדמי לבני ביתו מותר להאכילו, וילפינן לה מהכתוב (במדבר כה ו) "ולתושבך" - אף הנכרים[4].
הדלקת נרות חנוכה מהם[עריכה]
דעת החזו"א (דרך אמונה שמו"י פ"ה סקמ"ט ובציון ההלכה ס"ק ק"ב), הרדב"ז (פה"ש פ"ה ה"ט) תשו' אמרי יושר (ח"א סימן ק), תורת הארץ (פ"ח אות מז) אסרו כיון שאינו להנאה.
במנחת שלמה (סימן מב) פקפק בזה, כי ודאי מותר לקורא דברי תורה לאור נר של שביעית, אף שמצוות לאו ליהנות ניתנו ואינו נהנה.
בבאור ההלכה (שם ד"ה שמדליק) כתב שלא הבין הפקפוק, ויש לחלק בין המקרים, כי הדלקה לצורך לימוד תורה אף שאינו נהנה סוף סוף מדליק לאורו ומה שירצה יראה, והרי זה דומה למי שמדליק נרות להאיר סביב חנותו כשמטרתו לעשות בכך פרסומת לחנות. משא"כ מדליק נרות חנוכה מעיקרו אין זה להארה ואם הדליק וכבה נעשית מצוותו דהדלקה עושה מצוה.
נתינת שמן במדורה[עריכה]
הרמב"ם (פ"ה משמו"י ה"ח) כתב לאסור. ובטעם הדבר נחלקו האחרונים:
- המקדש דוד (סימן נט סק"ד) כתב שמדורה אינה שווה לכל נפש, כיון שאדם חשוב אין דרכו להשתמש במדורה, כמבואר בשבת (כא:).
- בערוך השולחן כתב דאין זה דרך הנאתו.
- בביאור ההלכה (שמו"י פ"ה ד"ה ולא) העיר מהמבואר בשו"ע (סימן תרעו) שעושה מדורה מהשמן הנותר בנרות חנוכה.
- ויישב שאדרבה כיון שאסור בהנאה לכך שורפו ואין מכאן ראיה שזהו שימוש רגיל בשמן.
- עוד העיר בביאור ההלכה מהמבואר בשבת (כג:) במילא קערה והקיפה פתילות דעשאה כמדורה, הרי שהיו נוהגים לעשות כן.
- עוד העיר מדברי הגמרא בשבת (כ:) לגבי ד' מדורות וכו' ואחת מהם של רבב. ופירש רש"י שומן ושעוה וכל דבר הניתך. מבואר שנהגו לעשות מדורה משמן.
- ויישב שאולי כוונת הערוך השולחן שאין דרך לשים שמן במדורת עצים.
- בביאור ההלכה (שמו"י פ"ה ד"ה ולא) העיר מהמבואר בשו"ע (סימן תרעו) שעושה מדורה מהשמן הנותר בנרות חנוכה.
- באור שמח ביאר, שהוא משום שאין הנאתו וביעורו שווה.
- בביאור ההלכה (שם) ביאר שנר הנאתו וביעורו שוה שהוא נעשה להאיר, משא"כ מדורה שעיקרה לצורך חימום ממילא אין ההנאה אלא אחר הביעור, כעצי הסקה (סוכה מ.)
- אמנם הר"ח (בתוספות ב"ק קא:) כתב שהעשוה מדורה להתחמם בה חשיב הנאתו וביעורן שווים. והעיר שאפשר שאף רש"י מודה ולא דיבר אלא בהסקה שנעשה תחילה גחלים.
- עוד הקשה על האור שמח, דרבי יוסי נחלק בסיפא דברייתא לענין צובע עציץ ונותנו למדורה, ומשמע שמודה ברישא לדין זה שאסור ליתן שמן למדורה, ודעת רבי יוסי בסוכה (שם) דלא בעינן הנאתו וביעורו שוה.
- בביאור ההלכה ביאר שטעם האיסור לפי שנראה כמפסיד השמן, כיון שדולקת המדורה והשמן אינו מוסיף כמעט לבעירה, ואין ניכר ההנאה שמשתמש בזה{{הערה|וריו"ס ס"ל שמותר לצבוע כלי ולהשליך למדורה, שאף שאסור לצבוע בפירות שביעית הכא שאני שאח"כ שורפו ונהנה ממנו. וחכמים ס"ל שמ"מ לא מינכרא הנאתו וכנ"ל, או שכיון שיכול להנות ממנו בהדלקה ממש, לפיכך צביעת כלי והשלכתו לאש חשיבא הפסד.
אתרוג, ארבע כוסות, או מצה של שביעית[עריכה]
עי' חדש על ה(מ)דף (סוכה לט).
ביעורם[עריכה]
ערך מורחב – ביעור פירות שביעית
מצוה מן התורה לבער את פירות שנת השמיטה מן הבית כאשר הם כלים מן השדה. כך דורשת הגמרא בתענית (ו:) מהכתוב (ויקרא כ ז) "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.
קונה פירות מדמי שביעית[עריכה]
דעת השי למורא (הו"ד בתרועת מלך ר"ה סימן כג סק"ב) שהקונה פירות מדמי שביעית אינם הפקר. ובמעדני ארץ (סימן ה סק"א) הסתפק אם מותר לקוצרם כדרך בעלות. ואילו דעת המהרש"ם (ח"ו סימן קכז ד"ה ונחזור) שפירות אלו הפקר שהרי יש בהם חובת ביעור.
ביעור חמץ[עריכה]
אם מצות תשביתו דוחה האיסור של לאכלה ולא לשריפה, או דילמא כיון דאסור להפסיד פירות שביעית ממילא נדחה מחמץ זה דין תשביתו לגמרי. מאמר בזה מרבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, ראה ספר זכרון למרן הגרח"ע זצ"ל (עמוד 16).
דין מודר הנאה בפירות שביעית[עריכה]
עי' חדש על ה(מ)דף (נדרים מב).
ראו גם[עריכה]
- ↑ שכתב הרמב"ם שם: מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, ע"כ. והלשון "מצות עשה להשמיט" משמע שהוא חיוב על בעל הבית להפקיר. והוסיף שם שמה שכתב הרמב"ם אחר כך וכל הנועל כרמו כו' בשביעית ביטל מצות עשה אין כוונתו שדוקא בכה"ג עובר על העשה אלא שכוונתו שבכה"ג שנועל בפועל עובר על העשה גם אם הפקיר.
- ↑ דיני שביעית בהוצאת דגל ירושלים (פי"ד ס"ג).
- ↑ וכ"מ בסוגיא דנדרים דף מ"ב.
- ↑ ראה רש"י (במדבר כה ו) ובמשכיל לדוד (שם).
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |