אלשיך/דברים/ה

אלשיך דברים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויקרא משה כו'. ראוי לשים לב אל אומר שמע לשון יחיד ושאר הכתוב לשון רבים וגם אל מלת היום שהיא מיותרת. ועוד אומר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם מי לא ידע כי שמוע את כל התורה הוא לשמור ולעשות. ועוד באומר לא את אבותינו כו' כי אתנו אנחנו אלה פה כי אומר אנחנו הוא בכלל אומר אתנו ובאומר אלה הוא כ לו מדבר על אחרים שאינם ככל אשר אמר עליהם אתנו אנחנו ואינם כי באומר אנחנו על כללות ישראל אמר. וכן אומר פה מיותר. וכן או' כלנו חיים מה בא להודיע כי מי לא ידע כי הוא וכל אשר ידבר אליהם כי כלם חיים. אך הנה בהנדב משה ללמדם שנית את כל התורה בערבות מואב קרא את כלם ואמר שמע ישראל באחדות כלכם כאחד וזהו שמע ישראל את החקים כו' כי לא בכל עת תמצאו אותי לדבר באזניכם כי אינו דומה הלומד ממני ללומד מתלמידי כי הנה אנכי דובר באזניכם היום כלומר כי היות אנכי דובר מפי אל אזניכם אינו אלא היום כי הוא סמוך לסילוקי. ולא תאמרו הן אמת כי טוב הוא ללמוד מפיך אך לא כל אדם ראוי לכך כי אם התלמידי חכמים. ושאר העם כי יהיה להם דבר יבאו אליהם לזה אמר ולמדתם אותם כו' לומר הזהרו פן יקרכם שעל שגגת למוד תחשבו לעשות מצוה ותחטאו כעובדא דר"ע וכו' וע"כ מזהיר משה ואומר הלא אמרתי כי כל ישראל כא' תשמעו והטעם הוא שלמדתם אותם ושמרתם לעשותם בלבבכם הלמוד כדי לעשותם ע"פ למודכם. ולא לסמוך על הזולת פן תשגו ולא תעשו אותם אם לא תלמדו ותסמכו על היודע לשאול ממנו. כי טרם תדע הדבר תחטאו כי לא תדעו עשותם נכוחה:

ב

יהוה אלהינו כו'. אמר הנני נא לכרות אתכם ברית בין ה' וביניכם אל תחשבו ותאמרו כי הענין הוא כי הברית אשר כרת ה' בחורב לא היה רק עם הדור ההוא אשר יצאו ממצרים מבן כ' שנה ומעלה אך לא לאשר לא הגיעו לעשרים וע"כ אתה בא לכרות עמנו ברית כי איש אין אתנו שהיה אז בן עשרים כי כבר מתו בעון מרגלים או א"ת שגם אנחנו הילודים בזמן ההוא בחורב זה ארבעים שנה היינו בכלל הברית ההוא. מה שאתה בא לכרות ברית עתה הוא על אשר נולדו מאז זה ארבעים שנה. ע"כ הנני מודיעכם כי לא כן הוא. כי לא את אבותינו בלבד כרת ה' אותו הברית כ"א אתנו בין אנחנו שהיינו בעולם מזמן ההוא בחורב בין אלה פה שהוא הילודים אחרי כן שהם פה ולא היו שם. כי לא כן הוא כי גם כל העתידים לבא היו שם נפשותם. באופן כי אין זה אלא שאני חוזר לכרות ברית עם כלכם פעם ב'. ומה שאני מזהירכם כעת ואיני ממתין עד הכנס לארץ כי אז יהיה עיקר הברית כענין אשר בהר גריזים ובהר עיבל. הלא הוא כי עתה אני חי עמכם ואז לא אהיה וע"כ חפצתי תהיה הברית על ידי עודני חי. וז"א היום כלנו חיים כלומר אך אחרי כן לא נהיה כולנו כי יעדר איש מכם והוא על עצמו כמדובר:

ד

פנים בפנים דבר כו'. הנה בענין הדברות בעצמן כתוב אצלנו פרשת יתרו בס"ד. אך נשים פנים אל שני הכתובים אשר דבר משה פה קודם לי' הדברות ולאשר דבר אחרי כן באומר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כו' וקצת פסוקים שאחריו. והוא בשום לב תחלה. (א) אל אומר פנים בפנים דבר ה' כו' מה בא ללמדם שלא ידעו שפנים בפנים דבר ה' ושהיה בהר מתוך האש. (ב) ענין פסוק זה נאמר בפרשה זו למעלה פעם ושתים. (ג) אומר אנכי עומד בין ה' וביניכם מי לא ידע בכל אלה כי הוא היה סרסור בין המלך ה' ובין העם ומה גם במ"ת שעל זה ידבר כמפורש פרשת יתרו. והנה על הג' הזאת היה אפשר להשיב ולומר שכיון לומר אל תחשבו כי נבואתכם ממני נשתלשלה לכם כ"א מה שאנכי עומד בין ה' וביניכם לא היה רק להגיד לכם את דברי ה' בלבד. אך כל זה איננו שוה לצאת ידי חובת הכתובים. (ד) אומר כי יראתם מפני האש כי הלא מה שיראו מפני האש לא היה רק אחרי שמוע מפיו ית' השתי דברות. ואשר היה סרסור בין המלך הקדוש ובין העם הזה גם מתחלה מיום א' לחדש שהיה בכל יום הוליך ומביא שליחות מאתו ית' אליהם ומשיב דבריהם אליו ית' יום יום. (ה) אומר ולא עליתם בהר לאמר כי אומר לאמר משולל הבנה כי אינו לאמר לזולת. (ו) כי אמר כי יראתם מפני האש ולא עליתם יורה כי מיראת האש לא עלו ההרה והלא בלעדי זה היו מצווים מאתו ית' כאומרו השמרו לכם עלות בהר כו'. (ז) אומר אחר הדברות את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי הלא לא שמעו מפי הגבורה רק שתי הדברות האלה בלבד כי הח' היו מפי משה ואיך על כל הדברות שהזכיר אמר הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כו'. (ח) אומר מלת את מה באה מלת את לרבות ומה כיוון לסיים במלת האלה. (ט) למה הודיענו שהוא מתוך האש הענן והערפל. (י) למה שינה כי בפסוק זה אמר חשך ענן וערפל ובפסוק שאחריו הוא או' ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש ולא אמר מתוך האש והענן והערפל כאשר אמר בפסוק הקודם. (יא) באומר ולא יסף מה עניינו כי כפירוש המפרשים אינו נראה צורך הודיע משה הענין ההוא. (יב) אומר ויכתבם על שני לוחות היפלא מישראל כי נכתבו העשרת דברות על הלוחות. (יג) כי הלא מה שנתנם אליו היה ארבעים יום אחר מתן תורה כאומר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו' שהיה ביום הארבעים לעלייתו וא"כ איך יאמר ויתנם אלי שהיה ארבעים יום אחר מ"ת ופסוק שאחריו ויהי בשמעכם את הקול כו' עודנו מדבר על יום מ"ת. (יד) אומר הן הראנו כו' כי כל זה הכתוב הוא מיותר ומהראוי שלא יאמר רק מאמרו פרשת יתרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. (טו) אומר הן הראנו את כבודו ואת גדלו כו' יורה כי אם לא היה שהראה להם כבר כבודו וגדלו לא היו מקפידים על המות והוא פליאה כי מבלי זה מי זה האיש החפץ במות. (טז) כי אומר ואת קולו שמענו מתוך האש הנה בכלל הוראת כבודו וגדלו הוא גם זה ומה גם שהיו רואים את הקולות. (יז) אומר היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי והלא נהפוך הוא כי הנה קיימו וקבלו רז"ל כי שנפשם יצאה בדברו ית' שני הדברות ראשונות והתורה בקשה רחמים עליהם והחיה אותם הוא יא' ואיך יאמרו ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי והוצרך הוא ית' להזיל עליהם מהטל שעתיד הקב"ה לה חיות בו את המתים. ועוד שאם ידבר אלהים את האדם וחי א"כ אתם גם אתם ידבר עמכם ולא תמותו ואיך תאמרו ועתה למה נמות. (יח) אומר כי תאכלנו האש הגדולה כו' ובפרשת יתרו אינו תולה הדבר בזה כי אם במציאות הדבור באומר ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. (יט) אומרו ועתה למה נמות כי מלת ועתה מיותרת. (כ) אומרו למה שיראה בלשון שאלה או תלונה וטוב טוב היה יאמר ויראים אנו פן נמות כי תאכלנו האש כו'. (כא) אומר אם יוספים אנחנו לשמוע כו' כי מלת עוד היא מיותרת כי בכלל מלת יוספים הוא. (ב) אומרו כי מי כל בשר אשר שמע כו' כי מה זו ראיה משאר מים הלא הובדלו בהשגתם מכל העמים. (כג) אומר קרב אתה ושמע מה זו קריבה ויאמרו לו שמע אתה כו'. (כד) אומר ואת תדבר אלינו שהוא לשון נקבה ולא אמר ואתה תדבר אלינו כו'. (כה) אומר ושמענו ועשינו כי מלת ושמענו מיותרת כי בכלל אומר תדבר אלינו הוא. (כו) אומר וישמע ה' את קול דבריכם ומהראוי שלא יאמר רק מה שדבר ה' אליו אחרי דבריהם אלה. (כז) אומר שמעתי את קול דברי העם הזה כי גם זה ששמע לא היה צריך לאומרו. (כח) אומר הטיבו כל אשר דברו כי הלא דבר אחד היה ומה ריבה הכל באומר הטיבו אשר דברו. (כט) אומר מי יתן והיה לבבם זה כו':

אמנם הנה אחד מן השאלות אשר נתעצמו בה ראשונים אשר קדמונו הלא היא על מה עשה ה' ככה להניח עיקרי הדת כולם תלויים באמונה ואם יבא איש לדרוש ולתור בחכמה לעמוד על אמיתתן לא יוכל למצא באשר הוא אדם ילוד אשה קצר דעת וחכמה. ומה גם כי יבא לשפוט את אשר עדן לא היה מאשר היה ומה שקודם הטבע ממה שאחר ומה שלמעלה מעלה אשר עין לא ראתה ממה שהאדם יראה לעינים. ואם יעלה על רוחו יעשה לו דלי וחבלים יאחזוהו להיות דולה ומעלה בהם בחכמתו מים כבירים עיקרים ברים וברורים אשר כהם לא היו מן העולם. ולפעמים יפסק החבל וישבר הדלי כי טעה באצטגנינות שלו והעלה חרס בידו או יצא לחוץ ממרכז הדת ויהיה עדי עובד ע"כ כמה גדולים אשר בארץ היו מן המתמיהין על ה' למה לא מסר בתורתו דרך חכמה תשיג בה עמודי עיקרי דתו ואמונתו האמיתית. אך אמנה אמרתי אני בלבבי כי לא טובה השאלה אשר שאלו בפעם הזאת כי הוא דבר אשר לא יתכן. כי אם היה מודיע להם דברים עליונים אשר עין לא ראתה ולא שערום אבותיכם תכפל ההכחשה. ואם דרך חכמה מהוה להוציא מתוכה דברים העליונים מי יתן נעלם מנגלה לא אחד. ואין דרך להשיג זה מזה. ועל כן חשבתי למשפט כי על כן בחר לו יה דרך אחרת וגדולה היא אלי על כל סוגי הוכחות וראיות האפשריות להיות בעולם. הלא היא הראיה מן החוש כי עליה אין תשובה ולמדין ואין משיבין. הלא הוא כי את הדור אשר בחר לתת להם את תורתו הגדיל לעשות לפניהם מה שעין בעין יראו כל עיקרי הדת מראש ועד סוף רואים בעיניהם וכמשמשים בידיהם דברים אשר לא שערום כל אומה ולשון מני שום אדם עלי ארץ. באופן שלא נשאר להם פקפוק ודרך לנטות מדרך עיקרי הדת כמלא נימא. ולא במקום אחד בלבד עשה הוא יתברך את כל זה כי אם במן ובמתן תורה כמפורש אצלנו למעלה. אך אמנם עשה רועה נאמן בזמן הפרדו מצאן מרעיתו ראה להזהיר אותם ולהזכירם פה את כל אשר הראם הוא יתברך את כל עיקרי הדת ולבאר לפניהם כל הדברים הנאמרים באמת למעלה ברמז לפרשם להם באר היטב. למען יהיו לפניהם כשולחן ערוך ולהסיר איזה פקפוק מלב איזה מהם על אחד מהעיקרים כענין ההשגחה כאשר יבא בס"ד וכיוצא באופן היהיה לפניה' העקוב למישור והיה צדק אזור מתנם והאמונה אזור חלצם. ועל כן ביציאת מצרים עשה הוא יתברך אותות ומופתים בכל היסודות וג' עולמות ועשרה מכות לעומת י' מאמרות כמפורש אצלנו במקומו בס"ד למען יראו בעיניהם ענין חדוש העולם. ולא רצה לתת תורה לעמו עד הכינם כלם כאחד להיות מתנבאים על ידי פיסוק הזוהמא כמפורש אצלנו פרשת תולדות ובכמה מקומות. וגם השתדל הוא יתברך שלא יבצר מישראל משמוע כל הב' דברות בשלמות מפיו יתברך. כי הוא צורך להזכיר להם את אשר הראם עיקרי דתו יתברך ועיניהם ראו ולא זר. והנה ידוע כי אשר קדמונו יש גבלו מספר העיקרים לג' ויש לז' וכיוצא בזה. אך הרמב"ם ז"ל העמידם על י"ג ואחריו כל אדם ימשוך. והן אלה אשר חשבתי רצה הקב"ה להראותם לישראל עמו דור מקבלי תורתו. ומשה נאמן ביתו שב לחזקם בלב כל עם בני ישראל בהסתלקו מהם. והנה הנם כלשונם אשר אמרם הרמב"ם ז"ל עם שנשנה הסדר אשר כתבם הוא ז"ל. (א) מציאותו יתברך. (ב) נבואה. (ג) השגחה כי יודע מעשה בני האדם ואינו מעלים עיניו כאומרם עזב ה' את הארץ. (ד) ייחוד ה' שנאמין שזה שהוא סבת הסבות אחד הוא. (ה) היותו קדמון שהוא חידוש העולם. (ו) שכר ועונש שהוא יתב' הנותן שכר לעושה רצונו ומעניש את העובר. (ז) שאליו ראוי לעבוד ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים ומן הכוכבים והיסודות. (ח) שלילת הגשמות. (ט) תורה מן השמים קדושה וטהורה. (י) ההעתק שהוא מאתו יתב' ולא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. (יא) ימות המשיח. (יב) תחיית המתים. (יג) נבואת מרע"ה שהוא למעלה מכל הנביאים ע"כ:

והנה בא' היחל באומר פנים בפנים הרי מציאותו יתב' עין בעין. ובאומר דבר ה' עמכם הרי נבואתו שדבר הוא יתב' עמהם. ובאו' בהר מתוך האש הרי ידיעה והשגחה על הארץ מתחת כי קולו שמן השמים שלשלו עד הארץ מתוך האש היא האש האמורה למעלה כאומר ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש הרי השגחתו על הארץ לדבר עם בני אדם דרך השתלשלות אשו הגדולה על הארץ ממש. וירא והנה על זאת היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר אם כן איפה למה זה היית אתה לעם מול האלהים והבאת אתה את הדברים אל האלהים וכמאמר הכתוב באומר וישב משה את דברי העם אל ה' ויגד משה את דברי העם אל ה' ואם השגחתו וידיעתו על כל משלם למה הוצרכת להגיד אליו מאמרנו בעלותך למעלה אל האלהים אשר על ראש ההר ולא שמע ממנו לזה אמר אנכי עומד בין ה' כו' לומר אל יעלה על רוחכם כדבר הרב הזה כי למען הודיע לה' מאמרכם הוצרכתי להיות בין המלך ובין העם חלילה כי הנה מה שאנכי עומד בין ה' וביניכם לא היה רק להגיד לכם את דבר ה' כלומר אך לא להגיד לה' את דבריכם חלילה. והראיה לזה הוא כי יראתם מפני האש שאמרתם הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו כו' ועתה למה נמות קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו כו' שהוא כי אז לא עלה משה למרום להגיד את דברי העם כי מיד עודנו עומד אתם משה השיב הוא יתב' תשובה למשה על דבריהם וזה שאמר פה בקוצר נמרץ פירשו משה להם בסמוך באר היטב והוא כי אחר אומר מאמרם אליו הן הראנו כו' ועתה למה נמות כי תאכלנו האש כו' קרב אתה ושמע כו' אמר וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי כי אז היה שומע בדברכם אלי וכן השיב הוא יתב' להחזיק הדבר ואמר אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך כלומר בדברם אליך הייתי אני שומע הטיבו כו'. ולא בלבד שמעתי דבורם כ"א גם אשר בלבבכם גלוי לפני כי על כן אני אומר מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה כו' וזאת הורא' להם כי רעיוני לבם ידע כי הלא כל אחד ידע בעצמו כי עדותו יתב' אמת כי לבם נכון עם אל ומבשרם יחזו אלוה וידעו כי ה' רואה ללבב. ונחזור אל הענין כי אמר משה הנה ראיתם עיקר ג' הוא ענין ההשגחה באשר דבר עמהם מתוך האש ואשר הי' מתחמץ לבבם על היות עומד בינו יתב' ובין העם השיב להם תשובה והעמידם על האמת שלא הי' רק להגיד לכם את דברי ה' אך לא להגיד לה' את דבריכם. וזה דקדק באומר בין ה' וביניכם ולא אמר ביניכם ובין ה' שהוא על מה שמה' אליהם בלבד והביא ראי' מאומר כי יראתם מפני האש כמדובר. ואשר נאמר למעלה וישב משה את דברי העם כו' ויגד כו' הנה למעל' במקומו ביארנו עניינו כי על כן אמר הדבר ההוא ואין כאן מקום שאמרו להאריך בדבר. ואמר להם משה הנה לכם עוד ראי' מוחשת מכם ובכם והוא כי ולא עליתם בהר כו' והוא כי הנה אומרו רז"ל כתיב ומשה עלה אל האלהים וכתיב וירד ה' על הר סיני אלא מלמד שהרכין הוא יתברך שמים ושמי השמים על הר סיני נמצא הי' על ההר עם היות על השמים כבודו אמנם ישראל היו בתחתית ההר שהוא למטה כי הוא ית' העיד בהם ישמרו מעלות בהר כו'. ונבא אל הענין אמר אם ח"ו נעדרה השגחה חלילה הי' לו ית' לפחות להתיר לכם תעלו ההרה למען תשמעו אמרי פיו שתהיו קרובים אליו אך הנה ולא עליתם בהר כדי לאמר אנכי ה' אלהיך כי לאמר לכם אנכי שהם הדברות לא הוצרכתם לעלות ההרה כ"א בהיות האלהים בשמים אשר למעלה מההר ואתם על הארץ בתחתית ההר שמעתם דברותיו ואין לכם השגחה מוחשת מזאת וזהו ולא עליתם בהר לאמ' אנכי כו' הרי ג' עיקרים. ובאשר שמעתם מפי הגבורה הב' דברות נתאמתו לכם עוד עיקרים רבים ע"פ הדבר שהראה להם עין בעין אמיתתם והוא כי באומר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' והוא מז"ל שהוכיח להם על ייחודו יתב' שהוא אחד ואין שני שאמר להם הלא ראיתוני על הים כמראה גבור איש מלחמה ועתה כשליח צבור אל יעלה על רוחכם שיש אחד פועל דין ואחד פועל רחמים חלילה רק דעו איפה כי אנכי שתראו אותי בהוראת רחמים הוא אשר הוציאך בדמות איש מלחמה. ואמר אם יש אחר חלילה יענה אחרי וגם השתיק עליונים ותחתונים ולא הניח היות לקולו בת קול בל יאמרו שאותה הברה הוא אחר חלילה הנה הורה להם בזה העיקר הד' שהוא הייחוד. ועוד ידוקדק ענין זה בכתוב שאמר אל יעלה על רוחכם שיש שני רשויות פועל דין ופועל רחמים כי הלא אנכי כלומר האחד הדובר בך נקרא ה' שהוא רחמים ונקרא אלהיך שהוא תואר דין אנכי הכל כי אין שניות חלילה והראי' היא אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי שם ראית דין ורחמים כאחד מכה בכורי מצרים ומציל בכורי ישראל וההיקש ביתר המכות שכל אחד היתה בא רוגז למצריים ורחמים לישראל כא'. ומה גם במה שהוא עיקר היציאות מצרים שהוא קריעת ים סוף כי אז על הים הכירו גם התינוקות את הקדוש ברוך הוא כמשז"ל שהיו אומרים זה אלי שהי' מניק אותנו דבש וחלב מסלע והי' צח ואדום וראוי לדעת מה ענין אומר שהי' צח ואדום ושכך ראוהו בהניקו יתברך אותם אך הוא כי המה ראו שהיו בצער תחת חלול הקרקע והוא בחינת דין ורוגז ובמה שהי' מפרנסם הי' רחמים יחד הרי צח ואדום על כן בראות על הים שהי' פועל שני הפכים שקע את אלו ומציל את אלו אז אמרו זה אלי שעושה שני הפכים כאשר הי' עושה לנו. ועל כן גזרו אומר כי ה' שהוא רחמים הוא איש מלחמה וזהו ימינך ה' תרעץ אויב נמצא כי בים הי' נראה בפירוש היות דין ורחמים כאחד הרי הוראת הייחוד. וגם הה' שהוא יתברך קדמון שחידש העולם גם זה הורה להם הוא יתב' בדברו אתם פה אל פה באומר להם אשר הוצאתיך כו' לומר כי באשר הוצאתיך משם ראית בעיניך חדוש העולם והיא הסכמת כל המפרשים כי יציאת מצרים הוא הוראת חידוש העולם ומה גם בכתוב אצלנו במקומו שהורה לישראל במכות ההם שליטתו בד' יסודות העולם ובעולם הגלגלים בהכניעו את מזל טלה וגם בעולם המלאכים בהכניעו שרו של מצרים זה פעמים אחד על ידי השחין כמשז"ל ויהי השחין בחרטומים ובכל מצרים חרטומים כתוב ופעם שנית על הים כאומר וירא ישראל את מצרים מת מתים לא נאמר כו'. וגם ככתוב אצלנו בשערים כי י' מכות הורו על י' מאמרות שבהם נברא העולם וכן היו מורם מהם כיוצא בהם הרי הורה כי המה ראו את מעשה ה' כי הוא יתב' חידש את העולם. וגם העיקר הששי הוא בכלל אומר ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' כי הורה יתב' רחמים לישראל עושי רצונו הוא שכר ועונש כי הלא באשר הוציאם על ידי העניש את פרעה במכות הגדולות בעברו רצונו כאומר שלח את עמי ואם אינך משלח הנני מביא כו' הרי כי ראו עונש את העובר רצונו וכאשר בהוצאה ראו הטיב הוא יתברך את האבות שעשה בשבילם כאשר נשבע להם וגם הציל בכורי ישראל ע"י דם פסח ומילה הרי הוראת השכר לעושי רצונו הנה לפניהם שכר ועונש. וזהו ענין הנפקותא שהוציא ואמר פוקד עון כו' ועושה חסד כו' לאוהבי ולשומרי מצותיו וגם העיקר הזה והוא כי אליו יתב' ראוי לעבוד ולא למלאך או כוכב כי זה הורה באמור להם מארץ מצרים מבית עבדים והוא בשום לב שהי' די יאמר ממצרים ולא מארץ מצרים ב' אומר מבית עבדים כי מהראוי יאמר מהיות עבדים ולא מבית עבדים אך יאמר באשר כתבנו מרז"ל כי שרו של מצרים מצרים שמו ועליו נאמר וירא ישראל את מצרים מת הרי כי מלבד ההצלה מהמצרים גם מהשר האוחז בם היתה ההצלה וז"א מארץ מצרים שהיא מארץ של מצרים הוא השר כי הכניעו הוא יתב' כמדו' וגם שידד את המזל והוא מה שידענו מרז"ל שמזל מצרים הי' מחייב שעבד לא יצא משם לחירות ולא ירים ראש נמצא כי מצרים בית של עבדים יקרא שהוא מקום ובית קבוע להם בל יצאו משם לעולם וז"א מבית עבדים הרי ראית כי גם שידד המזל והכוכב של מצרים א"כ איפה אין לעבוד לזולתו יתב' כי ידו בכל משלה כי יוצר הכל הוא ולכן הנפקותא היוצאת מזה הוא כי לא יהי' לך אלהים כו' לא תעשה כו' אשר בשמים ממעל כו' כי אליו יתב' לבדו הוא מי שראוי לעבוד ולא לזולתו חלילה הרי ז' עיקרים בדברות ששמעו פנים בפנים בפירוש מפי הגבורה. והוא מה שכתבנו כי על כן עשה הוא יתב' בל יחסר דבר מכל הב' דברות שלא השמיעם פנים בפנים על עיקרים היוצאים מהם שהרא' להם כי עין עין ראו אותם כאמור. נשארו ו' אשר אין בשאר הדברות ראי' להם כי אין בהם סיפור מה שראו בעיניה' מהעיקרים רק מציאות מצות. על כן כהתימו משה להעתיק כל המאמרות בא להורות להם איך תוך עניינם יראם גם כל יתר העיקרים והיחל בשמיני שהזכרנו הוא שלילת גשמות והט' והיא ההעתק ואמר את הדברים האל' דבר ה' כו' והוא כי כל את הוא מרבה והענין כי הלא בדברות אחרונות אלה יש שינוי. כי למעל' אמר זכור ופה נאמר שמור. למעלה נאמר תחמוד ופה נאמר תתאוה. למעלה נאמר עד שקר וכה עד שוא. אך אמנם קיימו וקבלו רז"ל כי זה וזה אמת וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וההיקש ביתר הדברים מה שאין הפה יכול' לדב' ואין האזן יכול' לשמוע. וזה יאמר להם משה הנה לא תוכלו להכחיש כי את הדברים האל' כו' דבר ה' שמרב' האת כל מה שנשתנ' מהקודם. ואם כן אין זה כי אם שבדיבור אחד נאמרו זה וזה ששמעתם בדיבו' אחד. ואם כן אין לכם ראית לשלילת הגשמות גדולה מזו כי הוא מה שאין הפה גשמי יכולה לדבר. ובכלל הדבר הוא ההעתק כי במה שהוסי' אמרים על דברות הקודמים הודו לו שגם זה שמעו מפי הגבור' עם שאינו כתוב שם כי זכרו עתה כשומעם ממנו כ"ש כל מה שאומר להם משה בכל התור' שנאמן הוא שאינו מוסיף ולא גורע מאשר שמע מפי הגבור' כמלא נימא. והוא מאמרם בסוף דבריהם באומרם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' ושמענו ועשינו. כלומר אל תכריחנו לשמוע מפיו למען לא נפקפק במאמריך שאת' אומ' איזה דבר מדעתך כי הנה ידענו כי את תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' בלי שינוי ולא נסתפק כי אם שמענו ומיד ועשינו. כי נאמין כאלו את הכל שמענו מפי הגבור' הרי ט' עיקרים ועל העשירית והיא תורה מן השמים אמר את הדברים האלה דבר כו' והוא כי הנה על שתי הדברות ששמעו מפי הגבורה הנה ידעו שהיו מן השמים אך מה שאפשר יפול ספק הוא בח' דברות אשר שמעו מפי משה על כן כהתימו כל הח' דברות אחרונות אמר את הדברים האלה כלומר גם אלה הדברים האחרונים ששמעתם מפי דבר ה' אל כל קהלכם. והוא מז"ל שהיה קולו של הקב"ה מיטטרון למשה וגם אומרו שהי' יתב' כמו סניף למשה. והענין בשום לב איך ארז"ל זכור ושמור בדבו' אחד נאמרו מה שאין הפה יכול' לדב' והלא משה אמרם ואיך אמר זכור ושמור בדבו' אחד. אך הנה אין זה כי אם שרצ' הקב"ה שגם הח' דברות ישמעו מקולו ית' לקדשם בהם הכוללים כל התורה. אלא שלא יכלו לקבלם מבלי השתלשלות מרע"ה שיתערב קול ה' בקולו של משה באופן כי גם בהם קול ה' היו שומעים. ולא עוד אלא שארז"ל במכילתא כמפורש אצלנו פ' יתרו כי גם בכל דבור מהח' גם הם היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל והיו צריכי' למלאכי השרת ידחום להחזירם למקומם בכל דבו' וכן ארז"ל שכל דבור ודבור מכל עשרת הדברות הי' מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מ"ע וכו' מיד הדבור הי' נושקו על פיו והיה נחקק על הלוח שנאמ' קול ה' חוצב להבות אש כבמדרש חזית כמבוא' אצלנו בספר שושנת העמקים הנה כי גם השמנ' דברות מפיו ית' שמעום רוחניות בתכלית כמדוב' אלא שלא יכלו לקבלם כ"א ע"י משה שהיה קולו ית' בא אל פי משה ויוצא יחד בקולו של משה ובאמצעותו עצרו כח לקבל. וזה אחד מהפירושים שביארנו במקומו על פסוק פה אל פה אדבר בו כי מהראוי יאמר פה אל אוזן אדרב' בו אך כיון שהי' קול ה' הולך מפה הקב"ה אל פה משה ונמצא יתב' מדבר עם בני ישראל בו במשה שהי' משה כצנור שבו הי' מוריד קולו יתב' ומשמיע לישראל. ובזה יתיישב מה שבפסוק זה הוא אומר מתוך האש הענן והערפל ובפסוק שאחריו הוא אומ' מתוך האש בלבד אך הוא כי בדברות הראשונות הי' מתוך האש בלבד ועל כן פרחה נשמתם כי לא עצרו כח להתמיד הרב' אך בשמונ' שאחרי כן למען היות לקול מבוא להתערב בקול ב"ו הוצרך להשתלשל במסכים יתירים שהוא מתוך האש הענן והערפל על כן הושם לפניהם מסכים מענן וערפל לפני האש הגדול' ע"ד זה הוא מז"ל באומרם שהי' קולו של הקב"ה מיטטרון למשה שהוא לומר כי נשתלשל קולו יתב' דרך מסכים עד גדר מטטרון כדי שיאות למשה להתערב בקולו:

ונבא אל הענין אמר הנה גם הדברים האלה שאמרתי בסמוך שהם הח' דברות אחרונות דבר ה'. כי גם שהיו נראים כיוצאים מפי מה' יצא כל דבור להם. והראי' כי כן הי' כי הלא הי' אל כל קהלכם והוא כי מחנה ישראל הי' י"ב מיל ולמ"ד במדרש חזית היו במתן תורה י"ח מיל ואיך יתכן יעצר כח קול איש לישמע כ"כ מילין אך אין זה כ"א קול ה' בכח שהי' באמצעות משה נשמע בכל המחנה. וזה מאמר הכתוב משה ידבר שהוא כאשר ערכו לדבר במה שהוא אדם אלא שה' יעננו בקול להשמיע לכל קהל ישראל בכל מחניהם. וזה הכירו ישראל מטרם ידברו אל משה באומר' דבר אתה עמנו ונשמעה כמפור' אצלנו במקומו וכו' ונשמעה כי אין הכונ' רק שלא ידבר עמנו אלהים בלי אמצעותיך פן נמות. וזה הדבר אשר הביא עדות לישראל באומרו דברי' אל'. גם השמונה דברות דבר ה' ולא אני לבדי והראי' כי הלא הי' כל קהלכם כאחת שהוא י"ב מיל על י"ב מיל מה שאי אפשר קהל שבשיעור כזה לשמוע בקול איש כמדובר. ושמא תאמרו איך עצרת כח שיתערב קול ה' בקולך ואתה בן אדם אל תתמהו כי הלא היה מתוך האש הענן וערפל שהוא מתוך שלשה מסכים ולא מפני שנשתלשל כל כך נתעבה ונתלבש כי הלא היה עדיין קול גדול האיכות כי הלא ולא יסף כי לא היה כקול איש אשר בצאתו מפי איש יעבור והנה איננו אך זה לא יסף ונחתך כ"א נשאר קיים ונצחי. והוא מה שכתבנו ממדרש חזית כי אחר צאת כל דבר מפיו ית' היה מדבר עם כל אחד מישראל כו' ואח"כ היה הולך ונחקק וכו' והוא כי הלוחות היו אז למעלה מעשה אלהים שהם להבות אש וקול ה' הוא הדבור היה אש דק מאש הלוח וחוצב ונחקק בלהבות אש הלוח וזה אמר קול גדול האיכות והראיה כי לא יסף שלא הפסיק מלדבר עמכם מקבלני את עליך כו'. וגם אחרי כן היה נשאר בקולות רוחניות עד שהיו נחקקים על ידו ית' בלוחות וזהו ויכתבם על שני לוחות אבנים ולא תשוער כתיבתו ית' אם לא דבר רוחני על לוח רוחנית כדבר שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. ועם כל הרוחניות ההוא גם בהיותו כתוב בלוחות הנה ויתנם אלי שאני ב"ו וא"א לי לקבלם אם לא גשמיות ממשיות הנה כי היה בהם אש רוחניות עם היותם ממשיות ואין זה כ"א שאוכל לקבלם הלבישם אך תוכם רוחני כנשמה בגוף כך אל תתמהו בתורה שהיא אש מן השמים איך הוא גשמית פשטיית כי לשנקבלהו התלבשה ולא יבצר אש דת רוחניותה מתוכה וזהו ויתנם אלי כי למה שב"ו אני הוצרך להגשימם ליתנם אלי. וזה אמר ויכתבם כו' ויתנם אלי לומר שעם שויכתבם על שני לוחות אשר א"א יכתוב הוא ית' אם לא מכתב רוחני על לוחות רוחניות עכ"ז היה לוחות אבנים מוגשמות כדי שע"י כן ויתנם אלי והוא מאמר הכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו לוחות אבן כי עם היות הכל רוחניות כדי לתת למשה היו לוחות אבן ממשיים. הנה כללות כל מאמריו אלה להורות שעיניהם ראו ולא זר היות התורה מן השמים אפילו הח' דברות אחרונות כי גם המה מאת ה' צבאות יצאו והיה קול גדול ולא יסף. וש"ת אם כן איפה האיך התורה פשטיים אצלנו ואיה רוחניות איכותה לפי שרשה ואם אבד רוחניות קדושתה אחרי כן חלילה א"כ מה בצע בהיותה מן השמים. ע"כ אמר ויכתבם כו' לומר הנה מזה תבינו ותשכילו זאת כי הלא ויכתבם על ב' לוחות ואין זה רק הוראה רוחניות התורה והלוחות אלא שאח"כ הלבישם ועשאם אבנים למען אוכל לקבלם שע"י כן ויתנם אלי כן התורה הלבישה הוא ית' לכם למה שאתם גשמיים ולא תאמרו א"כ איפה אבד רוחניותה וקדושתה לא כן הוא חלילה כי הלא ויתנם אלי שהוא מיד ליד ואיך יתכן יתן ה' בידו דבר גשמי וגם איך יתכן יקבל ילוד אשה בידו ויאחוז דבר רוחני אך אין זה כ"א הוראה כי גם בעת האחז התורה ביד בן האדם עוד בה רוחניות מתייחס אל קדוש ה' צבאות וגם שנראה התורה פשטיית יש פנימי ופנימי לפנימי עד אין קץ. ולא זה בלבד כ"א שגם בפשט יש בה קדושה כמאמר רז"ל במדרש חזית שאמרו לו לר"ע הנה בן עזתי דורש והאש מתלהטת סביבותיו וכו' כמפורש אצלנו בספר שושנת העמקים כי אמר לו הלא עלה בדעתך שאין רוחניות פנימיות התורה מתעורר ומאיר כ"א לעסוק בסודותיה העמוקים והפנימים ולא כן הוא כ"א שיסוד אל הפשט היא כנפש שבתוך הגוף שמראה בהירות פנים על ידי היות נחת רוח לאדם ומה גם בדבר שהנפש נוחה הימנו כי יצהבו פני האיש ההוא משמחת הנפש שבתוכו ששמחת בו כן במצות עסוק בתורה גם ע"ד פשטה גם רוחניותה תשמח ותראה צהיבות פנימיותה חוצה ומה גם בכוונת ייחוד בחינו' תורה נביאים וכתובים שאין ספק כי מתעורר אש דת פנימיותו חוצה כאדם הגשמי כי הנפש אשר בקרבו תצהיל פניו חוצה וז"א היו הדברים שמחים כי היה האש ההוא כאדם השמח שמראה עריבות פנימיות חוצה ואל תתמה כי הנה היו כנתינתן מסיני והוא כי כאשר בסיני היתה אש מלהטת והדבור עצמו היה אש רוחני וכל העם רואים את הקולות מה שאין עין יכולה לראות עם היות כי לא מעשה מרכבה היה הוא ית' מדבר אלי כ"א אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' לא יהיה לך כו' שהם דברים פשטיים ועכ"ז היה כל האש הגדולה וכל הכבוד ההוא באופן כי אין זה אלא שאש תוכיות הדבור היה שמח ומתראה חוצה. כן הדבר הזה. והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. אלא שנתן טעם למה שאר האדם שקורא או דורש בפשטיות התורה אין האש מלהטת סביבותיו לז"א הייתי חזרו כו' והוא כי תורה נביאים וכתובים הם כנגד מדות העליונות שהמקשרן דרך ייחוד שורשן בכוונתו מעורר מדות העליונות להשפיע מרוחניותן חוצה וז"א הייתי חזרו שהוא מקשר מה שכנגד המדות ההם ועי"כ היו הדברים שמחים ומגלים אש רוחניותן לחוץ. הנה הורה להם מרע"ה היות תורה מן השמים בכל בחינותיה כמדובר. הנה נא הראה להם י' עיקרים נשארו ג' והם ימות המשיח ותחה"מ וגדולת נבואת מרע"ה על כל נבואת זולתו ועל שלשה אלה אמר משה לישראל הנה הודיתם בפיכם כי את שלשתם ראיתם וזהו ויהי כשמעכם את הקול כו' ותאמרו הן הראנו כו' והוא כי שלשתן ראו ישראל במעמד הקדוש ההוא והוא כי שם נגלו אליהם האלהים כמז"ל כי אמרו רצוננו לראות את מלכנו וכן עשה הוא ית' כי פתח שמים ושמי השמים והראם את כבודו הה"ד אתה הראת כו' הרי מעין ימות המשיח כד"א ונגלה כבוד ה' וראו כו'. וכן המה ראו תחה"מ בעצמם כי בב' דברות ראשונות ששמעו מפי הגבורה מתו כולם והחיה אותם הוא יתברך ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה הרי ראו תחה"מ. וגם גדולת נבואת מרע"ה ראו כי הנה היו כולם נביאים בהקיץ פנים בפנים ועכ"ז ראו יתרון נבואת משה כי כלם לא עצרו כח לקבל שפע הנבואה ההיא ויצאה נפשם מגופם אך משה עמד חי ולא הרגיש שום התפעלות כי גם גופו היה זך ובהיר ולא עצרו הגשם מלסבול שפע קדושת הנבואה ההיא כי רב כחו מכל הנביאים. והן כל אלה דברי משה אל בנ"י לאמר להם איך הם הודו כי עין בעין ראו את שלשה העיקרים האלה הנותרים. וז"א ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כו' והוא במה שכתבנו כי בשני דברות הראשונות ראו את אשו הגדולה על ההר ושמעו מתוך האש הדברות ההם אך באחרונות על אומרם פן תאכלנו האש הגדולה הזאת הושם מסכים ענן וערפל כמדובר למעלה בל ייראו מהאש הגדולה. ונבא אל הענין אמר הנה ויהי כשמעכם את הקול בלי מסכים ענן וערפל רק מתוך החשך שהיה החשך ההיא לבל לזון עינינו מהאש הגדולה כי הנה וההר בוער באש שהוא בדברות ראשונות בלי מסכים אז ותקרבון אלי ותאמרו מה בצע שיחזור וישמיענו הוא ית' שאר דברות כאשר השמיענו מפי הגבורה הב'. ולא מפיך. אם הוא למען הראותנו את כבודו שהוא מעין ימות המשיח שהוא כי אז ונגלה כבוד ה' וראו כו' הרי כבר הראנו בב' הדברות וז"א הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ולא כבודו בלבד כ"א ג"כ ואת גדלו הוא גם ה' הוא שם ה' כד"א אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים שהם שני השמות אלא שהיה וודאי דרך התפשטות ומסכים וזהו ואת גדלו. ואם הוא למען נדע וניכר יתרון גדולת משה ונבואתו על נבואתנו וגם לראות תחה"מ גם אלה הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי שהוא כי ראינו יתרון נבואתך על נבואתינו כי אנחנו שמענו ומתנו ואתה נשארת חי ואין זה רק כי גדול כח השגת נבואתך עלינו כי עצרת כח בגוף ונפש לדבר בך אלהים בלי מסך ועמדת חי. וז"א היום הזה ראינו שאת קולו שמענו מתוך האש שלא עצרנו כח רק לשמוע כלומר אך לא לחיות מש"כ אתה כי היום הזה ראינו אחר ששבנו לחיות כי יש אדם שידבר עמו אלהים ולא מתוך האש כ"א בלי מסך ולא יצאה נפשו כאשר קרה לנו שיצאה נפשנו עם היות ששמענו מתוך האש והוא על משה עצמו שגדל כח נביאתו כמדובר כי ע"כ עצר כח להתקיים. הרי בזה הודעתם יתר גודל נבואתי על נבואתכם עם שגם נבואתכם היתה בהקיץ שהיא גדולה על כל נביאים וגם תחה"מ כי ראיתם אחר שהחיה אתכם ה' כי אתם הוצרכתם למות ולחיות ואני לא ראיתם בי שנוי כי לא מתי והחייני. וע"כ אמרתם אם כן איפה אחר שכל התועלות האפשריות להשיג ע"י דבר עמנו אלהים כבר השגנום שהם ימות המשיח ותחה"מ ויתרון נבואת משה. א"כ ועתה למה נמות מה בצע עתה במיתתנו פעם ב' אחר כי כל התועלות המושגות במיתתנו אינם כי כבר הושגו אם כן למה נמות לאיזה דבר תועיל מיתתנו ואין צ"ל אם היינו מתים ונשארים גויתינו על פני המדבר כי אם אפילו אם בהמשך הנפש למעלה היה האש הקדוש הזה תוכל את גויותינו וזהו כי תאכלנו האש הגדולה כי הלא טוב מזה הוא השאר בחיים. ואם האש הגדולה היא שכינה יאמר מה בצע במות גם כי תאכלנו האש הגדולה הזאת שהיא כמיתת נשיקה שתשאב ותמשיך את נפשנו אחריה עכ"ז טוב לנו החיים שנזכה לקיים תורה ומצות. וזהו קרב כו' ושמענו ועשינו ויהיה לנו זכות שמיעה ועשיה בחיים שטוב לנו מלמהר מיתתנו גם שנירש במותנו ג"ע כי מה בצע לאדם כי ימות טרם קיים תורה ומצות שיוליך בידו במה תתענג בדשן נפשו. וזה כוין ג"כ באומרו למה נמות אך כי תאכלנו כו' ועדיין לא שמענו ועשינו ונלך בלי זכיות. לכן קרב אתה ושמע כו' ושמענו ועשינו. וש"ת אולי לא נמות ואלו יונח שנמות אולי נשוב אחר כך כבראשונה ונחיה לא טוב הדבר כי הלא המיתה היא ודאית כי אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' הנה עוד ומתנו כלו' עוד פעם שנית נמות כבראשונה אך התחיה אחר המות היא מסופקת וקרוב הדבר שתעדר כי מי כל בשר אשר שמע כו' ויחי. והוא כענין מה שקרה ביום הפורים שכטוב לב רבה ביין קם ושחטיה לר' זירא ובעא רחמי ויחי ולתקופת השנה קם ושב וקרא אותו ואמר לו נשוב ונשתכר א"ל לאו דלאו בכל שעתא מתרחיש נסא לשוב לחיות אחר השחיטה ועל דבר זה אמרו הנה המות היה כדבר טבעי אך תחייה אחרי כן הוא נס כי מי כל בשר אשר שמע כו' ויחי אחר מותם ואם כן אחר שהוא על דרך נס למה נכניס עצמנו בכך כי לאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש נסא. ואם נדקדק אומר ומתנו ולא אמר נמות אפשר כיון שתהיה המיתה נוספת על הקודמת שהוא לישאר במות לעולם כי מי כל בשר כו' באופן שהוא ניסא ולאו כל שעתא מתרחיש כמדובר. וש"ת כי תועלת שוב לשמוע את קול ה' יהיה להסיר ספק אם תוסיף או תגרע מאשר יאמר לך ה' שהוא ענין ההעתק שאמרנו שהו א' מהעיקרים הנאמרים הנה אין לנו חלילה ספק בזה כי הנה קרב אתה ושמע כו' ובטוחים אנו כי את תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' כלומר ולא תגרע ולא תוסיף דבר כי נאמן אתה. והוא כמו שכתבנו למעלה כי המה ראו כי אפילו מה ששינה בתיבות י' הדברות זכרו כי זה וזה שמעו בדבור אחד והכירו כי נאמן הוא ומה שלא אמר בפעם הראשונה ביאר ואמר בשנית בל יחסר מהם דבר מכל אשר שמעו בדבור אחד הנה כי אמר להם משה כי כאשר הוא סיפר להם אשר ראו הט' עיקרים בעיניהם כן הם בעצמם ספרו לו בפיהם איך ראו והכירו גם הד' אחרים אחד לאחד באופן כי כל הי"ג עיקרים בעיניהם ראו ולא זר ואין ראיה כראיית החוש ויתחזקו העיקרים בלבותם ובנפשם בל ימוטו מהם ויספרום לבניהם. ואמר ואת תדבר ולא אמר ואתה לומר אל תענה ותאמר כי אולי לא אספיק להשמיע בקולי אל כל קהלכם בכל מחניכם י"ב מיל על י"ב מיל לזה אמרו לו עם היות שקולך חלוש שעל כן נתאר אותך לנקבה תשת כח שהוא אומר ואת עם כל זה תדבר אלינו ושמענו כי נשמע ולא תעדר שמיעתך ממנו כלנו כי אם ושמענו. והוא כי הכירו גדולת משה כי לא יבצר ממנו כי הוא ית' יחבר קולו עם קולו של משה כאשר היה ואפשר כי באומר ואת תדבר רמוז לו כי השכינה אשר אתו המתוארת לנקבה היא תדבר עמנו בחברתך. ושעור הענין אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו שהוא שם ה' עם שם אלהים אלהינו היא השכינה שעל ידה ישתלשל הקול לא נסבול כי אם ומתנו אך בדברך עמנו לא יהיה רק שהשכינ' תדבר עמנו על ידך. ושעור הכתוב שעודם מדברים עם משה שידבר הוא בפיו חשו פן יאמר משה אולי לא ישמע קולי בכל המחנה כי בשר ודם אני על כן שמו פניהם אל השכינה שעם משה ויאמרו לה כי לא קול משה בלבד נשמע כי אם ואת גם כן תדבר אלינו כי בקול משה ישותף קולך וע"י כן ושמענו כי ישמע הקול בכל המחנה. וגם על ידי היותך מדבר עם קול משה ימשך שגם ועשינו כי קדושת דבורך תכיננו לעשות יותר מדיבור ב"ו לבדו:

או יאמר ואת כו' ושמענו כו' לומר אל תאמר כ"א תדבר אתה לא נשמע י"ב מיל קולך ועוד כי יותר תזכנו לעשות בשמעכם מפיו ית' כי אין זה עכוב כי הלא את תדבר כי מדמה אתה לנקבה המקבל דבר ה' בפיך שיענך בקול וזהו ואת לרמוז השפיעו ית' בקולו קול עוז עי"כ ושמענו בכל הי"ב מיל וגם נקבל הכנה לעשות וזהו ועשינו:

כה

וישמע ה' כו'. כתוב למעלה שאמר הוא ית' להחזיק דברי משה על דבר ההשגחה לומר כי אין הוא ית' צריך סרסור להשמיע בעלותו אל האלהים מה שאמרו ישראל כי אם שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך שהוא בדברם אליך בתחתית ההר מבלי תגיד לי. והוא מאמר משה לישראל בפסוק הקודם כמפורש למעלה. ואמר הטיבו כל אשר דברו לומר גם שבתחלה אמרו רצוננו לראות את מלכנו ולדבר עמו פנים בפנים ולא רצו שתדבר אתה אליהם ועתה היפכו ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים שיראה כמתהפכים הם בכל שעה ולבם לא נכון לא כן הוא כי אם הטיבו כל אשר דברו בין אשר אמרו בראשונה בין אשר התהפכו אחרי כן כי אנוסים הם אך לבבם שלם. כי מי יתן והיה לבבם זה להם כו'. ובאומרו לבבם שהם שני לבבות יצה"ט ויצה"ר ואמרם זה הוא כי ייחדו הב' לבבות ויעבדו את ה' בשניהם כמאמר הירושלמי על אברהם בפסוק ומצאת את לבבו כי שני הלבבות מצא הוא ית' שלמים ונאמנים גם את היצה"ר באחדות עם היצר טוב כאומר נאמן לשון יחיד:

והנה ארז"ל שאמר להם הקב"ה כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמרתי לכם מי יתן והיה לבבם זה היה לכם לומר אתה תן. בני כפויי טובה בני אדה"ר שאמרתי לו למה אכלת מן העץ אמר אלי האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ כו' ע"כ. והוא כמו זר נחשב שיקראם כפויי חובה על שלא אמרו תן אתה. והלא לא מכפיית טובה בא להם זה כי אם שחשבו כי אולי יחשבם למנקשים לשאול ובושו ממנו או כי לא ידעו אם יועיל להם. ועוד כי אדרבא יראה שכל כך מחזיקים לו יתברך טובה על כל אשר היטיב להם שיבושו מלשאול יותר. ועוד כי הלא ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיככה יוכלו לומר תן אתה ולא עוד אלא שמאשים הוא ית' אותם על שלא אמרו כן. ועוד אומרו בני כפויי טובה כי מה ענין זה אצל מאמר אדם האשה כו' כי שם היתה תואנה להתנצל ופה היה שלא שאלו מהם יהיה עם לבבם ליראה את ה'. אך הנה יש הפרש בין קודם השגת שלמות הכשרון לאחר השגתו כי בבא אדם ליטמא פותחין לי ואם יבא ליטהר מסייעין אותו בלבד. אך אחר השתלם בכשרון לא מלבד סיוע מה כי אם יתנו לו גם כח מלמעלה להתמיד כל גדר כשרונו שרגלי חסידיו ישמור בל יצא דבר בלתי מתוקן מתחת ידו ולהרחיקו מן החטא ולצוות עליו בכרוז עליון על כל כתות המחטיאים הזהרו בפלוני ובתורתו. אך רוצה היא יתברך שיכירו כי הוא המטיב להם בזה וישאלו ממנו יתב' על הדבר. וזה היחל הוא ית' לפתוח פה לאלם באומר מי יתן והיה לבבם זה להם כו' למען יתנו אל לבם ויאמרו מכלל שיש יכולת ליתן דבר גדול כזה ואם ישנו איננו זולתו ית' ויתעוררו לבקש מלפניו יתב' ויתן להם ולא כן עשו. והנה אם ככה היו עושים היה גדרם רב מאד כי השיגו עד גדר שגם יצרם הרע השיגה ידו להתייחד עם היצר הטוב כמשמעות אומרו לבבם שהוא על שני היצרים. אך למה לא פיתחה אז ג"כ לעשות כך. אך הוא שאמרו בלבם אם הוא ית' נתן לנו את היצר הרע לצרך אותנו איך נבקש ממנו להמתיקו ולייחדו עם היצר הטוב להיטיב ויהיה הפך רצונו והנה אין זה רק שעולה על רוחם כי לא להיטיב לאדם נותץ לו היצר הרע אך לא כן הוא כי אם שרצה הקדוש ב"ה לזכותנו בו להכפל שכרנו כמשל השפחה שאמרו בספר הזוהר על כן קראם כפויי טובה שלא הכירו כי לטוב להם נותן להם היצר הרע כאשר אדם לא הכיר שלהטיב לו ניתנה אשה ויאמר האשה אשר נתתי עמדי כו' להורות כי לא לטובתו נתנה לו לאשה. וסיים הכתוב ואמר למען ייטב להם כו' והלא כמו זר נחשב שנראה שנהיה משמשי' את הרב על מנת לקבל פרס אך יאמר הוא ית' הנה תשוקתי היא מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי והלא השומע ישמע כי זה תאבתי יהרהר בלבו אולי לעצמי אני דורש שאהנה ביראתם אותי כמלך אך לא כן הוא כענין אם צדקת מה תתן לו אך איץ זה כי אם זה אהבתי למען ייטב להם ולבניהם לעולם:

כז

לך אמור כו' ואתה פה עמוד עמדי כו'. ראוי לשים לב. (א) אל מלת פה שהיא מיותרת או אחר אומר פה לא יאמר עמדי. (ב) אומר את כל המצוה כי הראוי יאמר את כל המצות. (ג) אומר נותן להם לרשתה כי הראוי יאמר אשר ירשו ולא יאריך כל כך. (ד) אומר ושמרתם לעשות כי יותר יצדק יאמר ושמרתם ועשיתם שיהיה על ל"ת ועשה. (ה) אומר בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו כי הלא כל זה בכלל הפסוק הקודם. (ו)אומר למען תחיון שנראה שיעשה ע"מ לקבל פרס. (ז) אומר והארכתם ימים בארץ אשר תירשון כי הלא זה הדבר האמור באומר למען תחיון. (ח) אומרו וזאת המצוה החוקים כו' לעשות בארץ כי הלא ענין פסוק זה נאמר למעלה ואדברה אליך את כל המצוה והחקים כו' לעשות בארץ כו'. (ט) אומרו למען תירא את ה' כו' איך יצדק יאמר כי זאת המצוה והחוקים והמשפטים צוה ה' אותם למען תירא והלא נהפוך הוא כי הלא המורא סיבה לקיים המצוה כו' ולא שקיום המצוה והחקים הם למען ייראו את ה' ולא עוד אלא שאחר אומר למען תירא אומר לשמור את כל חקותיו שיורה כי היראה תבא לידי שימור והוא הפך הקודם שאמר המצוה והחוקים היו להביא מורא. (י) אומרו אשר אנכי מצוך כי מי לא ידע כי משה היה המצוה בשמו ית'. (יא) אומרו אשר אתם עוברים שמה לרשתה הרי נאמר למעלה בארץ אשר תירשון. (יב) או' ולמען יאריכון ימיך שמורה כי טוב לעבוד את ה' ע"מ לקבל פרס אריכות מים. (יג) אומרו ושמעת ישראל כו' כי הלא זה נאמר למעלה כמה פעמים. (יד) אומרו כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ כו' כי איך אומרו תרבון מאד הוא כאשר דבר ה' לתת ארץ זבת חלב ודבש מה לתבן את הבר:

אמנם אמר הנה ה' אמר אלי לך אמור להם שובו כו' והלא תאמרו איך יתכן נשארת שם עם ה' מ' יום ומ' לילה ואתה אדם ולא אל. ב' שאם לקבל תורה שבע"פ וכל יתר מצות זולת העשרת דברות הלא היה די לנו אשר שמענו שנים מפי הגבורה וכל השמנה גם המה מפיו ית' שהיה מערב קולו בקולך ומה צורך לכל השאר לז"א על הא' ואתה פה עמוד עמדי לומר ואתה פה שהוא מקום שרפי קדש אל תתמה לומר איך תתקיים כי הנה עמוד עמדי והוא ענין מז"ל שכשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו ובקשו לשורפו בהבל פיהם א"ל הקב"ה אחוז בכסא כבודי כו' וזה יאמר ואתה פה כלומר במקום להבות אש אל תירא והוא ענין אחוז בכסא כבודי והדבק בי וזהו עמודי עמדי ואדברה אליך שתי בחינות אשר לא היו בעשרת הדברות א' את כל המצוה היא תורה שבעל פה והיא נקראת כל המצוה לפי שאין בכתב רק מקצת מצוה כי תשלום כל מצוה ותיקוניה אינם רק בתורה שב"פ וגם חקים ומשפטים אשר לא היו בעשרת הדברות וזהו והחקים והמשפטים אשר תלמדם. ולא ימעט ערכם אשר אינן בעשרת הדברות בעיניכם כי הלא עליהם תבואכם טובה עליהם רבה מאד כי על יד מה שיעשו בארץ יספיק לעשות מהמתנה ירושה והיא כי הנה ידענו משורת הדין כי מתנה יש לה הפסק אך ירושה אין לה הפסק וע"כ א"י שהיא מתנה לאבות וירושה לנו מהם הנה הוא ית' נותנה לנו בתורת מתנה והיא יש לה הפסק שאם נטה אשורינו מני הדרך יעבירה ממנו לאויבינו אך אם נכשיר מעשינו יש לאל ידינו לעשות מן המתנה ירושה שלא יהיה לה הפסק שלא תצא לעולם מתחת ידינו. וזה יאמר תדע גדולת מה שדבר אלי חקים ומשפטים אשר לא היו בעשרת הדיברות כי הלא יספיק מה שיעשו בארץ שעל ידי כן מה שאני נותן שהוא לשון מתנה שיש לה הפסק יהיה לרשתה שיעשו אותה ירושה שאין לה הפסק. והוא כי הנה כל מצות התלויות בארץ אינם מעשרת דברות וארז"ל שלא גלו מהארץ כי אם על שלא קיימו שמיטין ויובלות כי ע"כ גלו ע' שנה כמספר השנים אשר ביטלו כמאמר הכתוב ותרץ את שבתותיה וגם על המילה כמשז"ל שאמר הקב"ה לאברהם שגלו על שלא מלו שנאמר ובשר קדש יעברו מעליך וגם היא אינה בעשרת הדיברות וגם עון ביטול תורה בבית א' ושנאת חנם בבית שני לא היו לא זה ולא זה בעשרת הדברות וגם אמרו רז"ל שמינוי הדיינים הכשרים גורם לקיים את ישראל בארץ שנאמר צדק צדק תרדוף כו' וירשת את הארץ וגם כל מצוה שהיא תורה שב"פ עניינה היא בחינת ארץ ישראל כנודע שנמצא שע"י עשית כל המצוה כו' יספיק לעשות מתנת הארץ ירושה שאין לה הפסק כמדו' בלי ספק:

כט

ושמרתם כו'. הנה בפרשת נח אמרו רז"ל בתנחומא כי מה שהוצרך הוא ית' לכפות את ההר על ישראל כגיגית שיקבלו את התורה היה כי אמרו כי טוב מעט להם שיוכלו לקיים שהוא תורהשבכתב לבד ולא גם תורה שבע"פ שרבו דקדוקיה עד אין קץ כי מי יוכל לקיימה ולא יחטיא על כן הוצרך הוא ית' לכפות עליהם ההר. ועל דבר זה יתכן יאמר אליהם משה הלא אמרתי כי זולת הי' דברות יש גם תורה שבע"פ וחקים ומשפטים זולתם. אל יקשה בעיניכם לומר מי יוכל לעמוד בכל אלה שלא ימוט אל תיראו כי עשו זאת איפה קבלו אותה בחבה שושמרתם בלבבכם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם שהוא למען היותו ה' ולמען היותו אלהיכם ושלמען זאת צוה אתכם מאהבתו אתכם ועי"כ מובטחני בכם שתקיימו את הכל ולא תסורו ימין ושמאל כי בקבלכם את הכל בחבה למה שהיה מאתו ית' שעם היותו ה' שיורה שם זה אלהי כל העולמות הוא גם כן אלהי העמים ואינו מכנה שמו רק עליכם להיותו אלהיכם וכאשר הוא ית' צוה אתכם שאינו על שצריך עבודתכם רק מאהבתו אתכם כך אתם מאהבתכם אותו וזהו ושמרתם כו' כאשר צוה ה' אתכם לא על פנים אחרת בשכר ועונש וכיוצא. ולא שלא יהיה לכם שכר כי הלא אתם עשו את שלכם שלא לקבל פרס והוא יעשה את שלו כאשר מסיים ואומר למען תחיון וטוב לכם כו' כי עשותכם שלא על מנת לקבל פרס רק מאהבה הוא למען תחיון כו' ובזה הוא ית' יהיה עמכם וגם לא יכבדו עליכם עול דברים מרוב החבה רק כמי שנושא ענקי מרגליות על צוארו שלסיבת חשיבותם לא יקפיד על כובדם וזהו ושמרתם כו' לא תסורו כו':

ל

בכל הדרך כו'. יאמר ענין מאמרם ז"ל כי אחר הויכוח אם תלמוד גדול או מעשה גדול נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וזה אחשבה הוא מאמר משה לישראל שמא תאמרו מה בצע בעסק הלמוד כי היא יגיעה רבה ודי לנו מעשה המצות לזה אמר הן אמת כי בכל הדרך אשר צוה ה' תלכו שהוא מעשה המצות למען תחיון כו' והארכתם כו' אך עכ"ז וזאת המצות היא תורה שבע"פ החקים אשר צוה ה' ללמד אתכם שהוא תלמוד לעשות כי הלמוד מביא לידי מעשה וזהו ללמד אתכם לעשית שהלימוד יביא לידי עשות. שנית להיות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשת כי קיום ירושתה לכם תלוי בעסק התורה כנודע כי כל עוד שעסקו בתורה לא גלו כמאמרם ז"ל ויתר הקב"ה על ע"ג ג"ע ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה. ג' והיא למען תירא את ה' אלהיך כי על ידי עסק התורה תירא את ה' מה שאין כן הנעדר ממנה כי אין בור ירא חטא וגם על ידו תדע לשמור את כל חקותיו כי' ומצותיו מה שאין כן בהעדר הלימוד כעובדא דרבי עקיבא כו' וזה אמר לשמור כו'. וזה שאני מצוך בלימוד הוא אתה ובנך ובן בנך שהוא שלשה דורות כי אחרי כן אינו צריך להזהיר כי אחרי כן התורה מחזרת מעצמה אחר אכסניא שלה כמז"ל על פסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אחר כך מאליה הוא מעתה ועד עולם. ועוד ד' תועיל לך הלמוד מה שאין כן המעשה בלבד כי הלא על ידי עסק התורה ירבו ימיך וזהו ולמען יאריכון ימיך ולא בלבד עסק התורה כי אם אפילו השומע אל התורה מביא לידי מעשה ולהשגת האושר כי הלא ושמעת ישראל ועל ידי כן ושמרת לעשית אשר ייטב לך על יד השמיעה ההיא. ואשר תקיים על ידה להשיג חיי בני ומזוני ועל חיי שהיא הנוגע על גוף האדם אמר אשר ייטב לך ועל בני אמר אשר תרבון מאד ועל מזוני אמר כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. ולא אמר וכאשר בוי"ו לומר כי גם השנים הראשונים נכללים בשלישי והוא המאמר רבי פלוני בגמרא דהיה כפנא ומותנא ואמר לאו אורח ארעא למיבעי אתרתי אלא נבעי אכפנא וממילא לא להוי מותנא דשובעה לחיי יהיב ולא לשכבי ועל דבר זה יאמר אשר ייטב לך בחיי ואשר תרבון מאד בבני כאשר ב' אלה דבר ה' אלהי אבותיך באומר ארץ זבת חלב ודבש שהוא שופע מזונות כי מזה יוכללו גם השנים כי השבע גדול אל חיים ומרובי בנים נתן ולא למתי מעט וקצרי ימים נמצא מעמד שלשתן במאמרו יתברך. או שעור הענין נמשך אל מה שאחריו והוא כי גם שאהבה את ה' טובה מהיראה זה וזה צריך לעבוד את ה'. שאם תהיה אהבה בלבד לא יטרח לשמור את כל מצותיו כי יבטח באהבה שלא יקפיד אם ירפה ידיו מקצת מצותיו כדרך האוהב שיבטח באוהבו אם יתרפא א' מפעולות הראויות לעשות לו ע"כ צריך מורא לבלתי עזוב את כל מצותיו. ואם תהיה יראה לבדה לא ישים נפשו מנגד למענו לקדש שמו יתברך כאשר באהבתו את קונו כי גם רוחו גויתו יתן באהבתו. וזה יאמר הלא צויתיך על הלמוד כמדובר למען תירא כי בלעדו אין בור ירא חטא ותדע למה אחפוץ ביראה עם שאהבה טובה הימנה הלא הוא לשמור את כל רקתיו ומצותיו כו' שע"י כן אל תנח ידך משום א' מהנה ומה גם מהחוקים אשר לא תדע טעמם שעל כן בהם היחל באומרו את כל חקותיו ומחמת יראה לא אתה בלבד תעסוק בה דע כי אם גם אתה ובנך ובן בנך ואפילו לעת זקנה וזהו כל ימי חייך. משא"כ אם לא היתה רק אהבה לבדה שהיית בוטח באהבה להרפות בזקנה. אך ביראה לבדה לא יהיה לך רבוי בנים ובני בנים כי אם בנך ובן בנך כו' כי לא יתעשת האלהים לך רק אפשר כי לאיזה סבה יפסק זרעך וגם האריכות ימים אין הבטחון בזה רק לך שיאריכון ימיך אך לא גם ימי זרעך אך ושמעת ישראל ושמרת לעשות מה שעל ידו ייטב לך שיאריכון ימיך וגם תרבון מאד אתה ובנך ובן בנך כי אם אתה וכל אחד מהם ירבו לו בנים רבים ולא כאשר בקודם שאמרת אתה ובנך ובן בנך כי אם אתה יהיו לך בנים רבים וכן כל א' מבניך וזהו תרבון לשון רבים עם שכל הכתוב הוא בלשון יחיד אך הוא שחוזר אל כל הנאמרים למעלה. כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך כלומר אל תתמה ותאמר כי הלא את מי אהב ה' יותר מהאבות ולא נתן לאברהם כי אם את יצחק וליצחק את יעקב לזה אומר כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך בשבילך שהוא ארבה את זרעך ככוכבי השמים וברכת החול וברכת העפר והראיה שבכל אשר דבר הוא ארץ זבת כו' ולמה הכין כל השפע הזה אם לא להרבות אתכם ומה הוא הדבר אשר דברתי ושמעת ישראל שהוא הדרך הטוב מהקודמת עם ששתיהן צריכין הלא הוא שמע ישראל כו' ואהבת כו' כי עם היראה צריך אהבה למה שעל ידה תהיה בכל לבבך בב' לבבות ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך כמשז"ל אפילו מי שממונו חביב עליו מגופו כי את כל אלה יד האהבה עושה ולא היראה לבדה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.