משך חכמה/דברים/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים ה

י

ועשה חסד כו' לאהבי. במורה ח"א פרק נ"ד, כי שונאי המה עובדי עו"ג וכן נקרא אברהם אוהבי (ישעי' מ"א) שהוא הראשון אשר הרחיק עו"ג וטעותיהם והכיר ופרסם יחוד השי"ת, לזה מדויק הכתוב לאהבי זה אברהם אבינו ולשמרי מצותיו הקרי והכתיב כאחד שכתוב עליו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט, וזה שומרי מצותיו של אברהם אבינו, צדקה ומשפט. ודו"ק.

יב

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלדיך. הענין דהרמב"ן כתב דעיקר השבותין בשבת הוי דבר תורה שאל"כ יצא כל היום בטורח מלאכותיו המותרות כמו משא ומתן וסדור הסחורות, רק התורה מסרה פירושן לחכמים, יעוין בפירושו על התורה, והריטב"א קלסה. והנה טעם השבת יש בו הודעת החידוש שהשי"ת ברא העולם יש מאין וזהו עדות שמעידין שהוא ברא העולם, ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ד' והנהגתו וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסבותיו, ומצאנו בירושלמי שבת לא נתנו שבתות אלא לעסוק בדברי תורה כו' וזה כהוראה השניה, ולא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה, זה מורה שיעיד על החידוש שהשי"ת יצר וברא מאין, וכיון שחידש העולם תו כל המופתים מאין נגד החידוש, ומי שיצר העולם ימציא פרנסתו ויאכל וישתה ועליו לשלם ולא ידאג ליום מחר, והנה במדבר שהיו כל ישראל אוכלי מן והיו פנוים מעסק עבודה שדה וכרם והיו לומדים כל היום תורת ד' עם כל פרטי ההלכות, וכמו שאמרו בספרי כדי שיתבללו דברי תורה בגופן, ולא נתנו ד"ת אלא לאוכלי מן (מכילתא בשלח) א"כ לא היה שייך טעם השני, כדי שיעסקו בד"ת רק היה טעם עדות על החידוש, לכן המלאכות שאסורין מדברי תורה היו אסורין אבל לא השבותין, אבל כיון שנכנסו לארץ והיו עוסקין בעבודת שדה וכרם ובבנין עירות בעבר הירדן ובמלחמות, היה להם השבת ליום קרוא מקרא קודש לקדשהו בתורת ד' כל היום, ואם השבותין יהיו מותרין הלא יצאו כל היום במלאכות המותרות ובטורח מרובה ותורתן אימתי נעשית, רמזה התורה שמור את יום השבת לקדשו, דשמור נאמר על הסיג והגדר שיעשו החכמים במצות, כמו שדרשו בפ"ב דיבמות ושמרתם על הסיגים, וזה שיעשו סיגים בדברים השבותים לקדשו כאשר צוך ד' אלדיך שלא יפרצו במצות שבת כדי שיהא היום פנוי ממלאכה, ולכן לא זכר כאן את החדוש כמו שזכר בדברות הראשונות, רק אמר כי עבד היית בארץ מצרים כו' על כן צוך ד' אלדיך לעשות את יום השבת, שתזכור שקבלת עבדותו יתברך ויראתו והחלפת יראת ועבדות ד' היוצר הבורא תמורת עבדות לעבדים, והגם כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מכל מקום הסדור בא לכוונה, שכתבנו כי הדבור היה כפי התכלית האמיתי שכתבנו במק"א, כי הנהגה של המדבר לא היה הכוונה בההשגחה. ודו"ק.

יד

ושורך וחמרך וכל בהמתך. הא דבדברות הראשונות לא נאמר שור וחמור, נראה משום דנתן הטעם, כי השבת מורה על חדוש העולם, וכמו בעת הבריאה הנה כולן לצביונן לדעתן נבראו, וכל נברא הי' שמח בברייותו על צד השלמות, כן ביום השבת צריך לנוח כל בריה מאדם עד בהמה, אולם בכאן פירש הטעם, שזה מורה על יציאת מצרים ועל חירותם, והרבה השם לקבוע זכר יציאת מצרים, התקשרות השי"ת עם האומה הישראלית, כמו תפילין על ראש, ובציצית בבגד, ובשבת ויו"ט בזמן שיהא בכולם הוראה על קנין החירות ע"י ההשגחה, והוי אמינא, שבשור וחמור כבר בא בהם ההוראה ליציאת מצרים, זה בבכור שור ובכור חמור שנתקדשו בפטר רחם, אין צורך שישבתו בשבת לקבוע בהם זכר ליציאת מצרים, לכן אמר ושורך וחמרך. ודו"ק.

וכל בהמתך. רבויא הוא לרבות עופות (ב"ק נ"ג), דכתיב שמור כו' כאשר צוך ד' אלודיך, והיכן איפקוד במרה, ואמרו שם דאהוצאה לא איפקוד עד מתן תורה יעו"ש בתוספות (שבת פ"ז), אם כן עופות לאו בני מלאכה נינהו, כדאמר (סנהדרין נ"ט), ודש באוזין זה לאו אורחי' רק בימות המלחמה דרך לשלוח איגרות ע"י יונים, ועל הוצאה לא איפקוד במרה, לכן אמר וחמורך דחמור למשא וכל בהמתך לרבות עופות, ודו"ק, אף דלא אפקוד במרה ע"ז, ומשום דלא נאמר דחמור ממעט שור כתב שורך כו'.

טו

וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלדיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' אלדיך לעשות את יום השבת. הרצון דעיקר מצות שבת הוא כמו שאמור בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי ע"כ ברך ד' את יום השבת ויקדשהו, שהוא מורה על חידוש העולם, ושיש לעולם בורא ומנהיג ועשה הכל במכוון, אשר זה עדות על עיקרי האמונה בבורא, ובלא זה אין מקום לדת והשגחה ושכר ועונש כלל, [כי לאיש אשר לא נגה אור הדת עליו כמו אריסטו, הלא השכר בא מעצמו, אך על מי שמדביק שכלו בשכל הפועל אשר בדו מלבם על ידי מושכלות יתקשר מעדנות כסיל להשאר שכל קיים, ועל מעשים אין שכר ועונש כלל] לכן מי שאינו שומר שבת הוא מומר לכה"ת כולה, כי זה מצב ויסוד התורה, רק מצד זה, הלא היה ראוי ונאות לכל באי העולם אף לבן נח לשמור השבת, כי אל יום השבת המורה על יחס העולם לבוראו הלא שוה הוא עם הישראלי, כי שניהם נתהוו באומר אדון כל, ומדוע מצאנו להיפך, כי ב"נ ששבת חייב מיתה, אמנם מי הוא המעיד כי הבורא ברא העולם במכוון, הלא רק אומה הישראלית, אשר עם יותר מהרבה רבבות אלף הוציאם משעבוד מצרים במסות באותות במופתים עשרה במצרים, והכה הארץ והאויר והחי והמדבר, ובקע ים, ובעמוד אש לילה ובעמוד ענן יומם, ובמן כלכלם, אשר כל אלה לא יעשה רק הבורא הטבע והיוצרה הוא יכול לשנותה ולהפכה כחומר חותם, ומי שאמר ללחם לכלכל הוא יאמר לאויר לכלכלם, ולזה אמר ואתם עדי ואני אל, שהם הם המעידים על המציאו העולם מן ההעדר אל ההויה, וכמו שאמר קודם ואנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר, כי הן המה הרואים, הן המה הנושעים, הן המה היודעים, הן המה המעידים, ולזה אמר כאן וזכרת כי כו' ביד חזקה ובזרוע נטויה, הרי אתה היודע, אתה הרואה כי אנכי בראתי שמים וארץ, אנכי עשיתי כל אשר בם, לכן צוך ד' אלדיך לעשות יום השבת.

והנה המועדים האחרים המה רק על יחס הבורא אל האומה הישראלית, כמו פסח, עצרת, סוכות, שהמה עדות רק על שהוציאם ממצרים והושיבם בענני כבוד, וכן ר"ה ויוהכ"פ על שנזכרים לפניו ומכפר עונם, א"כ אינם שייכים אל זר רק אל האומה הישראלית, לא כן שבת היא על יחס העולם אל יוצר בראשית הלא שייך אל כולם, ובכ"ז ניתנה דוקא לישראל וכמוש"ב, וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, כי אין זה רק מתנה טובה, כי אין יחס לה אל האומה מאל כל הנמצאים, ולכן שבת קביעא וקיימא, כי הוא תלוי בקיום המציאות אשר ברא היחיד את עולמו, לא כן מועדים ישראל מקדשי לה, כי הוא תלוי במציאות האומה וביחס האלדים להם אשר להם נתגלה בזרוע נטויה כו', ומפני זה הותרה ביום טוב מלאכת אוכל נפש מישראל, משום שישראל מקודשים מהשי"ת, והימים טובים מקודשים מישראל, שמציאותם תלוי במציאות האומה, לכן הותרו לישראל המקדשים אותם, ואוכל נפש מישראל גדול מקדושתם, משא"כ שבת הוא מקודש מהשם בעצמו, כמו ישראל, לכן גם אוכל נפש אסור. וזה ישר.

ובזה יתפרש דברי רבותינו בתוס' ב"ק ע"ט, שכתבו, דאע"ג דשבת לא אסרו לצורך מצוה ע"י אמירה לעו"ג, בכל זה לענין קבורת מת אסרו ע"י עו"ג בשבת, דגנאי ובזיון למת שנקבר בשבת, יעוי"ש. וצריך מובן, דאמאי ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, ולמה אינו גנאי זה למת שנקבר ביום טוב. ולפי דברינו מובן, דשבת יחוסו על חדוש העולם ומתחדש בכל יום תמיד מע"ב זה מתיחס גם אל בני נח, שכולם נבראו בצלם אלדים, לכן הוי גנאי לישראל שנקבר ע"י עו"ג בשבת, לא כן ביום טוב שמורה רק מעשי השי"ת לישראל בהשגחתו, שנקראו בנים, והוציא בנו בכורו ממצרים, לכן בקבורתו ע"י עממין שאינו מתיחס כלל אליו, אין שום בזיון וגנאי למת כלל. ודו"ק. והפשוט כיון, שצרכי החי מותר ביום טוב, אין גנאי למת אם עושין צרכיו ע"י כותי, מה שא"כ בשבת. ודו"ק.

והנה כאשר נתבונן על המועדים, נראה, כי הוראת חג הפסח הוא על הופעת והשפעת האלדים ית' על עמו ישראל מצדו, שהוציאם ממצרים ונגלה בכבודו ובעמוד ענן, אבל ישראל בעצמם גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז וכו', ורק הפסח והמילה ע"י צווי השם, א"כ מצדם לא היה הכנה רבה והתקרבות לאלדות, רק מצדו יתברך, ובחג העצרת היה שקול משניהם, התקרבות ישראל לאביהם שבשמים בפרישה ג' ימים, באחדות האמיתי, שע"ז נאמר ויחן ישראל, בקבלת מצותיו נעשה ונשמע, ומצדו יתברך הופעה אור אלדי, וגלוי כבודו, ומתן תורתו, שע"ז נאמר וד' האמירך, את ד' האמרת, חטיבה מול חטיבה, לא כן בחג הסוכות היה ההתקרבות מצד ישראל, שהם עשו תשובה גמורה על חטא העגל, שלא מיחו בערב רב, והם הביאו נדבתם בבקר בבקר, והכינו יותר מדאי לכל מלאכת המשכן, והשי"ת החזיר להם ענני כבוד, שהיה להם משעה שיצאו ממצרים (כדברי הגר"א בשיר השירים). ועל זה מצאנו מדרש מופלא בחזית בשה"ש ג' שאל רשב"י את ראב"י אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו א"ל הן כו' למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כך היה מחבב הקב"ה יותר מדאי לישראל וקראן בתי ולא זז וכו' ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר, הקשיבו אלי עמי ולאמי כתיב כו' ואת אמרת בעטרה שעטרה לו אמו אלא כו' כך היו מצוין אהמ"ע בתכלת וארגמן כו', וזה מורה על ג' זמנים האלה על מה שהיה בעת יציאת מצרים, שאז בבחינת השפע היה בבחינת בת, שהיא מקבלת שפע לבד, ובעת מתן תורה היה בגדר אחותי, ששניהם משפיעים ומקבלים זה מזה, ומכבדים זה לזה, ואחר כך בעת עשיית המשכן היה בגדר אמו, שרק היא המשפעת והיא הפועלת מצדה לבד. אולם בגדר החבה הנה להיפך, כי הבת אהובה יותר, ולזה אמרו היה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, פירוש לענין החביבות היה קורא אותן תמיד בתי, אף בשעה שקראה אמי. והנה, כאשר בארנו, שבפסח היה השפע יורד מהשי"ת בלבד, בלי הכנה מעם ד' כלל, לכן אמר וספרתם לכם, שבארו הקדמונים, שזה כמו ספירת הזבה לטהר לבעלה, כן ספרו בני ישראל שבעה שבועות עד שהגיעו למעלת ויחן ישראל והגיעו להבין סוד נעשה ונשמע ולקבל כל התורה לעבדה ולשמרה. והנה כאשר בארנו, שענין שבת הוא רק מתנה טובה לישראל, שהוא מורה רק על המציאו העולמים מאפס אל היש, ומהתקשרות הבורא עם הנבראים, שזה מורה על כל הנבראים ביחד, כן פסח הוא רק מתנה טובה, אם כי הוא על יחס השי"ת עם האומה, בכ"ז כיון שלא היה הכנה מצדם כלל, רק שפע ממעון קדשו, הלא זה יתכן על כל אומה, וכמאמרם בשה"ש ב', כך גאולתן של ישראל היה קשה לפני הקב"ה כו' גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו כו' אלו לובשי כלאים ואלו כו' לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו לעולם ארשב"נ אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה לא היו נגאלין לעולם כו' גאלת בזרוע עמך בטרוניא כו' בשמו גאלן כו' וראה שושנה של ורד ונטלה והריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע כו' הרי כדברנו, שבפסח לא היו מצוינים משום אומה עד שיהיה ראוי להם הדביקות האלקי, רק בעצרת היו קרואים שושנה והיו ראוים להגין על כל העולם, ואם כן בפסח היה כמו בשבת שלא הקדימו כלום רק שפע חנם מחסדו יתברך לחוננם חנם עבור בריתו ולהקים אותם לגוי קדוש, רק במ"ט ימי ספירה פעלו הרבה עד שעלו למה שעלו ונעשו כולם ראוים לנבואה ולמראות ד' בהקיץ, ולכן אמר וספרתם לכם ממחרת השבת [שזהו מחרת יום טוב לפי קבלתנו מסיני הנאמנה פא"פ] שלכן קרא את חג הפסח, שהוא כמו שבת, ששביתתו אינו קשור כ"כ בכם, כיון שלא היה הכנה מכם ולכן וספרתם לכם כו'. וזה כוונת המסדר בהגדה ש"פ, אלו לא נתן לנו את השבת כו' אלו לא נתן לנו התורה, שהשבת מצוין מכלל התורה, כי הוא רק מתנה טובה לנו. וזה רעיון נכון. ודו"ק.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ע"כ צוך ד' לעשות את יום השבת פשטו, דכיון שפדאך מארץ מצרים יש להשי"ת אותו הקנין שהי' למצרים בך, והנך עבד השי"ת ונפשך קנוי' לו להשי"ת, לכן יש לו הרשות לצות עליך שלא תעשה מלאכה ביום השבת. וכן פרש"י ומזה נובע הדין המפורש בתוספתא עירובין פרק ו', דעבד של שני שותפין, שזה עירב למזרח וזה למערב לא יזוז העבד ממקומו, שנפשו של עבד קנוי לרבו לאסרו בהליכה ובמלאכה. ויעוי' סוף נזיר, שאין נפשו קנוי לו לעצמו.

טז

כבד את אביך כו' כאשר צוך ד' כו'. הרצון כי אמרו בירושלמי דכבוד אב הוי מצוה קלה, דהיא כפריעת חוב עבור טרחתם ומזונם, ולכן אמר אף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גדלוך גם כן תכבדם כאשר צוך ד' אלדיך במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם, כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהיץ מלבושיהם, ובכ"ז צוך ד' לכבד אביך ואמך, כן תעשה לדור אחרון, וכן בשבת מפני שאמרו לא נתנו שבתות אלא לעסוק בהן בד"ת, שלא יתגשמו בששת ימי המעשה, אם כן האיש העוסק במושכלות ודבוק ליוצרו תמיד, אצלו אין זה המכוון, לכן אמר כאשר צוך וכו' גם בשבת, דאף שדור המדבר היו עוסקים בתורה תמיד וכמו שאמרו לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ובכ"ז הוזהרו על השבת, ולכך לא נאמר זה בדברות הראשונות.

עוד יש לפרש הפסוק, כאשר צוך ד' הנאמר במצות כבוד אב, דבישראל נוסף על כבוד האבות שהם מוליכים בניהם לההצלחה האמיתית והם מוסרים המצות השמעיות והקבלה מדור לדור, לכן בבית שני, כאשר צץ הזדון והצדוקים החלו להכחיש מסורת אבות, אבד ישפה מבנימין (ירושלמי פאה פ"ק), דבנימין היה מכבד אביו יותר מכל השבטים וכמוש"ב בפ' תצוה, ולזה אמר שאף אם אין האב מוריש לו הדיעות הצודקות, גם כן תכבדנו כאשר צוך ד' אלדיך, שאתה בדור שהבנים ג"כ שמעו מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פרושי התורה שבע"פ שמעו מפי משה, ואעפ"כ צוך ד' אלדיך לכבד אביך ואמך. ודו"ק.

יז

לא תענה ברעך עד שוא, ולא תחמוד אשת רעך. ברשב"ם שלא יענה על חבירו שמת, כדי לקחת את אשתו, [ומשו"ה אחז"ל המעיד על אשה לא ישאנה], ולכן כתוב פה שוא שהוא שקר במילתא דעבידא לאגלויי, ובגירושין אין עד אחד נאמן ואין שנים מצוים לחטוא מפני יחיד (ירושלמי), אבל בעדות מיתה עד אחד נאמן מן התורה, עיין תשב"ץ, לכן אמרה תורה שלא יענה שוא, ועוד דבגירושין היא לא מקלקלא את עצמה ופשוט. ושדהו נזכר כאן בלא תחמוד להורות שאף בזמן שהיובל נוהג ותחזור לבעליה ביובל לא תחמוד לקחת בדמים. ודו"ק.

יח

ולא תתאוה כו' שדהו. מה דלא כתוב בדברות ראשונות שדהו. מפני, שלפי דברות ראשונות אלמלא לא נשתברו הלוחות ראשונות היו ישראל בארץ ולא היה שעבוד מלכיות (ערובין נ"ד), והיה כל שדה חוזרת לבעלים ביובל, ולא הוי רק קנין פירות ולא הוה רק כמכר תבואות השדה, והוה בכלל וכל אשר לרעך, אבל כי נשתברו הלוחות ושעבוד מלכיות ובטל היובל ובפרט בחוצה לארץ הוי קנין שדה לעולם ונפש המוכר צערו לעולם, אז הוא רע לעולם כמו ביתו בע"ח שאינו חוזר ביובל. ודו"ק.

כא

כי ידבר אלדים את האדם וחי. פירוש שאתא מרבבות קודש עם המרכבה, והיו ישראל שומעים הדבור יותר ממלאכי השרת, והיה מגיע הדבור לישראל, ומהם למלאכים, וכמו שביארו מה לילוד אשה בינינו, ולכן אמר כי ידבר את האדם ואחר כך עם החי לעולם, זה מלאכי השרת כמו שדריש ר"ש בתו"כ ריש ויקרא על קרא כי לא יראני האדם וחי. ודו"ק.

כב

ועתה למה נמות כו' מי כל בשר, קרב אתה כו' ושמענו ועשינו. הרצון, כי החומר הוא המחיצה המבדלת הסוכך על הנפש, ואם יופיע אליו רצון הבורא, יעבור דרך מפלשי החומר, ויזדכך, ויתגבר הנפש, וירוץ כצבי לעשות רצון אבינו שבשמים, אבל בעמידתם בחורב ובשמעם קול ד' הוסר מסוה החומר ונעשו רוחניים, וזה מה שאמרו חז"ל, שיצאה נשמתם, ובנ"י רואים את הקולות, שומעים הנראה כו'. והנה התכלית האנושי כי הנפש תהיה סכוכה בחומר, ובכ"ז תעוף כנשר אל מטרת השלמות והתכלית האמתי, אך שיאמינו ישראל בד' לא מצד המופת, כאשר האריך רבינו משה והאלבו הנעים אמריו, לכן הראה להם כי ידבר אלדים את האדם ונבואת משה אמת, וזה שאמרו התכלית שבאנו בסבתו אל הענין הנשגב הזה כבר ראינו, וא"כ לתכלית האומה די בזה, וכעת אשר נשמע קול ד' מדבר אלינו ימצא שנהנה מקדשי גבוה שלא לצורך ומתנו כו', כי בהוסר התכלית, אשר די בהמראה אשר ראינו ליסוד התורה וקיום האמונה, וא"כ בודאי תאכלנו האש הגדולה, ולכן קרב אתה ושמע, ואת תדבר אלינו כו' ואז יהיה כדרך התכליתי, ששמענו ועשינו, השמיעה הוא ההגעת רצון אלדים והברקתו דרך מפלשי החומר ועשינו משא"כ קודם שפסקה זוהמתן והוסר החומר אמרו נעשה ונשמע, כי העשיה אינו צריך לשמיעה, שאין כאן החומר החוצץ, והשמיעה הוא השגת האלודית, זהו גוף עבודה, והוא סוד שמלאכי השרת משתמשין בו המה הרוחנים בלי מסך מבדיל כלל. והבן. וזה שאמר השם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, וכאחד האומר מי יתן שכדבריכם כן הוא שדי, לכן בראות זה לתכלית האמונה. והבן, כי זה דרוש יקר.

כד

קרב אתה ושמע כו' ושמענו ועשינו. הענין דקודם הדברות אמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, וזה סוד שמלאכי השרת משתמשין בו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, וזה שלעשות דבר ד' אין צריך הכנה להתבונן מה, רק שעצם הדבור האלדי היה נוצץ בתוך לבבם ומאיר בחדרי רוחם הטהור, ומזה היה מתעורר התשוקה לשמוע עוד בקול ד', וזה כמלאכי השרת, שהמושכל הוא עצמותם, ומה שמשיגים רצון השי"ת הוא נעשה להם בפועל, ולכן אמרו, כי מלאך אין לו שם, רק ע"ש שליחותו נקרא, וזה כשמשיג איזה רצון מהשי"ת, אז נעשה המושכל הזה מלא כל מפלשי זהרו ומתנוצץ ממנו עצם המושג הזה, ולכן זכו ישראל אשר הדבור של אנכי ולא יהיה לך הוא מתנוצץ מבין נפשותם והוא אצלם כמעט בפועל, והמושכל הוא עצם נפש הישראלי, אשר בלי חינוך והרגל רב ימסר עצמו על מציאת השי"ת ולבלי לעבוד לזולתו, ואולי גם זה הטעם שעל זה יהרג ואל יעבר, מפני שהוא נקל מאד על נפש הישראלי, אשר הדבור הזה נקבע עמוק, עמוק בשבילי נפשו ומסילות לבבו, אמנם בעת אשר אמרו למשה שידבר עמהם אמרו ושמענו ועשינו, שהשמיעה יהיה קודם לברר את דבריו, ואם יאמר הנביא לעבוד עבודה זרה יהרג, ואם יעקר מצוה אחת מן התורה (שלא להוראת שעה) הוא נביא שקר. ולזה אמר וישמע ד' כו', שמעתי את קול כו' הטיבו כל אשר דברו, וזהו כל מה שאמרו ושמענו ועשינו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה כו' ולשמור כל מצותי כל הימים, כי ידעה החכמה העליונה, כי מחטאות נביאיה, אשר ידברו, את אשר לא דבר ד' יהרס מצב הלאומי בזמן מן הזמנים, כי יפירו מצוה וחקי תורה, לזה אמר אם את הדבר הזה ישמרו לשמוע, ואחר כך לעשות, ייטב להם כל הימים. ודו"ק.

קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' ואת תדבר את אשר ידבר ד' אליך, כי אמרו, כי דבור הוא לשון עזה, לשון קשה (מכות דף י"א) וכבר אמרו, כי דבר הנאמר עפ"י נביא אינה יכולה להשתנות אם הוא לטובה, ומכ"ש הנאמר עפ"י משה אינה יכולה להשתנות, אף אם נשתנו מעשיהם, כמוש"ב, לכן כששמע משה מפי השם, הי' באפשרי להשתנות אם ישנו מעשיהם, והנה שמע רק בלשון אמירה מהשי"ת, אבל כיון שדבר משה לישראל תו אינה יכולה להשתנות והוה בגדר דבור לשון קשה, לכן אמרו ושמע את כל אשר יאמר, אבל כיון שתדבר אלינו, אז יהי' מה שאמר הש"י בגדר דבור. ודו"ק.

כה

הטיבו את אשר דברו. במדרש חד אמר כהטבת הנרות וח"א כהטבת הקטרת. הכונה, דהם טענו שהתכלית הוא הבחירה, ואם יהא האדם מוכרח בהשגתו אין תועלת בקיומו התורה מתוך הכרח ובהשגתם הבהירה במעמד הר סיני הלא היו המה מוכרחים כמוש"א מלמד שכפה עליהן הר כגיגית, לכן אם ישמעו מפי נביא, אז יהיו בעלי בחירה הן בשכל, שיוכלו לתלות איזה סבה לבלי לשמוע בקול המצוה, הן בתאות החומר והנה על תאות החומר היותר פלא, שכאשר האדם הוא תאוני ובכל זה מתגבר על יצרו, ובאופן זה אמרו שבעלי תשובה קודמין לצדיק גמור, שלפום צערא אגרא, אבל באופני ההטעה בשכל ודמיונות כוזבות חלילה מחשבה פוגם, וע"ז אמרו שמחשבה כמעשה, למען תפוש ישראל בלבם, וע"ז אמרו אבל לצדיק גמור עין לא ראתה כו' (ברכות ל"ד), והמהרהר נאמר עליו לא תתורו אחרי לבבכם כו'. והנה בהטבת הקטרת חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין הסממנים, שזה העיקר למזג ולבשם את הרע ולנצח כח התאוה במותר לו, ויש שהוא מצוה, כמו פו"ר ואכילת סעודת מצוה שבת ויו"ט, ולנקום נקמת ד' וכיו"ב, והטבת הנרות אמרו מנחות פ"ח נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כו', הרי דצריך לסלק הפתילה והשמן וליתן פתילה ושמן חדשים לנר, וכן בכח השכל שרומז למנורה [וכמוש"א הרוצה להחכים ידרים וסימנך וכו'] צריך לבלי השאר שום דמיון כוזב והטעה בשכל ושום ספק בדעת, רק השכל וידוע את ד' בלי נטיה כלל מארחות מישור, וזה שע"י שיופסק השגתם המכרחת הברורה, אז יהיו בבחירתם והתגברם לעבוד את ד' כמטיבי הקטרת בכוחות התאוה וכמטיבי הנרות בכח השכל. והבן.

כז

שובו לכם לאהליכם. החתם סופר בחידושיו לע"ז כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו רז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם, דמסתמא היה ליוצא מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא פרק יוהכ"פ בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ועיין רש"י שבכו על הנוספות ואם לא היו רגילין לא היו בוכין, ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכין לפרוש מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ודו"ק. והא דמוכיח ריש ביצה מהא דדבר שבמנין צריך אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם לא היה לו לאמר להם, עד שיאמר האיסור של עריות קודם. וז"ב, ויתכן דק"ל, דחרדה שחרדו כל העם מסלק הדמים ולא יראו נשיהם דמים ויהיו טהורות לבעליהן.

ל

בכל הדרך אשר צוה ד' כו' למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים. זו נגד שלש מצות שדרשו סוף פרק אלו מציאות גמ"ח, קבורה, בקור חולים מהפסוק הדרך אשר ילכו בה, ונגד בקור חולים אמר, למען תחיון, ונגד גמ"ח וטוב לכם, ונגד קבורה והארכתם ימים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.