תוספות/פסחים/ב/א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל[1] ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה[2] והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם[3] משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא[4] בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני[5] אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא[6] החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה[7] ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ[8] אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת[9] בריש אלו עוברין (דף מב.) דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו (לקמן דף כח:) אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה:
קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו'. לא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה אין לשבש הספרים:
וכדרב יהודה. לא קאי אמאי דמשני כדאמר צפרא נהר אלא מילתא באפי נפשה היא ומפרש מה השמיענו הפסוק לכ"ע:
יכנס בכי טוב. אור"י דבפרק הכונס (דף ס. ושם:) משמע דטעם הוי משום מזיקין דמפיק ליה התם מלא תצאו איש מפתח ביתו וקרא משום מזיקין קא מזהיר דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות למשחית וכו' ולפי זה אפילו מעירו אדם צריך ליזהר שיצא בכי טוב והא דנקט כניסה תחלה היינו משום דאורחא דגמרא למינקט הכי כמו מטפס ועולה ומטפס ויורד בפרק עושין פסין (דף כא.) דנקט עליה תחלה ובפ' במה מדליקין (דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וקשה הא דריש רב יהודה הא דרשה גופה מקרא אחרינא דלא תצאו בפרק הכונס (דף ס. ושם:) ואומר רשב"א דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת ואפי' היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו ומפני המזיקין:
וכאור בקר בעולם הזה. פי' ר"ת דהיינו עד חצי היום כדמוכח בפ' תמיד נשחט (דף נח.) דעד ו' שעות נקרא בקר כעין זה יהיה תחלת זריחת השמש דהיינו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא:
והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא. אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים:
(כדתנן)[10] הנודר מן האור. מיהו היכא דלשון בני אדם אינו כלשון המקרא אזלינן אחר לשון בני אדם כדאמרינן בערכין (ד' יט:) גבי האומר משקל ידי עלי מדאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד האציל[11]:
- ↑ עי' חידושי הר"ן שהביא קושיית התוס' כב' קושיות. א' דכיון דקיימא לן דמדאורייתא סגי בביטול וסוף סוף בלא ביטול לא סגי דאמרינן הבודק צריך שיבטל ואם כן היכי אתיא בדיקה כדי שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ועל זה מיישב הר"ן דאין הכי נמי דמדאורייתא בחד מינייהו סגי ותרוייהו מדאורייתא ומה שהצריכו חכמים בדיקה אף כשמבטל כדי שלא ימצא בפסח חמץ ויעבור עליו בב"י וב"י, ושוב מקשה הר"ן דכיון דסו"ס בעי ביטול ובביטול סגי אמאי תחנו חכמים בדיקה ויישב הר"ן דבביטול לא סגי כיון דחיישינן שמא לא ביטל בלבו לגמרי דגזרינן שמא יאכלנו בפסח.
ועי' רע"א שהקשה על דברי הר"ן דמה יש מקום לחוש שלא ביטל בלבו יפה הלא סו"ס ביטלו בפיו ודברים שבלב אינם דברים. ויישב דכיון שביטול אינו הפקר ממש אלא גילוי דעת על לבו שאינו חושבו לכלום אם כן עיקר הנדון הוא על מה שבלבו ואם בלבו אינו כן אין הביטול כלום, ולכך דקדק הר"ן שם בלשונו שהביטול תלוי במחשבתן.
ובעיקר קושיית התוס' בהגהות חשק שלמה יישב שהוצרך רש"י לטעם זה בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, שאין מועיל בו ביטול כמו שכתב השאגת אריה (סי' עז). והרע"ב יישב דלא סמכינן אביטול שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו. והוסיף התוס' יו"ט שיש מבארים שיכול לחזור בו מביטולו כי מחשבה מבטלת מחשבה (וזה תלוי בנדון אם ביטול מועיל בלב, עי' ר"ן ב. מדפי הרי"ף), אך אין צריך לזה דכיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו. ועי' רש"ש שהקשה דלקמן (ו:) מוכח דכיון שביטל שוב אין חשש גלוסקא, ועוד מבואר שם שאף אחר הבדיקה יש מקום לחוש לגלוסקא הפך דברי הרע"ב. ויישב, שבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא וחיישינן שימלך על ביטולו, אך אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא, ולא חיישינן לתרתי לשמא ימצא ולשמא ימלך. ובהגהות חכמת מנוח יישב דרש"י ס"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלבטל ולכך הצריכוהו לבדוק, ושוב ליכא למיחש שמא ישכח לבטל וגם לבדוק. - ↑ הפני יהושע מיישב דעת רש"י שאף הוא מודה שתקנת חכמים לבער את החמץ שביטלו היא מפני החשש שמא יבוא לאוכלו, וכמבואר בכמה מקומות בדבריו, אלא שהוא דובר שזה אינו אלא בחמץ ידוע הנמצא לפנינו אך לא חייבוהו מפני חשש זה לחפש אחר חמץ שאינו נמצא לפנינו. וכן איבעיא דרבא ככר בשמי קורה אירי בחמץ ידוע לפנינו שבכהאי גוונא מודה רש"י שדזרו שריפה, אלא שמכל מקום מפסקינן שמא אין מקום לחשוש באופן זה שיפול ויבוא לאוכלו.
- ↑ האחרונים תמהו שהרי אף שאר איסורי הנאה חייבים ביעור בשריפה או בקבורה מחשש תקלה. ובקובץ שיעורים (אות ג) יישב, שכוונתם להקשות מבדיקת חמץ שהיא מצווה בפני עצמה שמברכים עליה ואפילו לא מצא כלום אין בכך משום ברכה לבטלה. הגרש"ר יישב שקושיית התוס' היא מאיסור שהיה, שדוקא בחמץ החיוב לשרופו מיד ואסור להשהותו אפילו אם ביטלו. החזו"א (סי' קכד) ביאר קושיית התוס' שחמץ כיון שביטלו אינו ברשותו יותר ואפילו הכי חייב לבערו, מה שאין כן שאר איסורי הנאה אם אינם שלו כגון שהפקיר בשר וחלב קודם שבישלם וכיוצא בזה ודאי שאינו חייב לבערם.
- ↑ בהגהות ברכת שמים כתב שיש לגרוס לא בדילי בלא וא"ו, ופירושו שמאחר שמותר כל השנה לפיכך לא בדילי מיניה. ועוד כתב, שאם נגרוס בוא"ו יש לומר שהוא טעם נוסף שמלבד מה שמותר כל השנה גם לא בדילי מיניה לפי שעל הלחם יהיה האדם.
- ↑ המהרש"א הקשה שהרי כל קושיית התוס' היתה מפני מה החמירו בחמץ יותר משאר 'איסורי הנאה' ואם כן מה הוקשה להם מנזיר שאין איסורו איסור הנאה, ויישב שבאמת אין קושייתם מנזיר אלא מנדר בעלמא. ובצל"ח יישב שתחילה הקשו התוס' לכולי עלמא ועתה קושייתם לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שאין חמץ אסור בהנאה ושוב קשה מאי שנא חמץ מנזיר, ועל זה יישבו התוס' שנזיר איסוריה שרי לאחריני. וע"ע באבודרהם (סדר תפילות הפסח) שמיאן ביישוב זה של תוס' מכח הקושיא מנזיר.
והחתם סופר הקשה על יישוב התוס' דשרי לאחריני, שאם כן יש לגזור יותר, וכתב דאולי סבירא להו דלא אתא למיכל דלא חס עליה כיון דחזיא לאדם בעולם. והמהר"ם חלאוה כתב דשאני נזיר דשרי לאחריני וכיון דלבני ביתו מותר להשהות היין לעצמן, אם אתה אוסרו לזה נמצאת מצריכו לעמוד בבית מיוחד לעצמו. ואולי אף התוס' אין כוונתם ליתן טעם לכך שבדילי מיניה כהבנת החת"ס אלא ליתן טעם שלא יגזרו באופן זה וכדברי המהרמ"ח. - ↑ הצל"ח מקשה מדוע לא הוסיפו התוס' עוד דשאני חמץ שאיסורו בכרת ולכן מחמירים בו טפי, וכפי שהוסיף הר"ן ביישובו. ויישב, שהתוס' סבירא להו שאף חמץ נוקשה חייב בשריפה כמו שהסיקו בסמוך, ואם היו נותנים טעם שחמץ איסורו בכרת שוב היה קשה מחמץ נוקשה שאין איסורו בכרת. והיו צריכים להידחק דלא פלוג חכמים כמו שיש להידחק לדעת ר"ת בהמשך דברי התוס'.
- ↑ ובר"ן הוסיף עוד שאפשר שמפני טעם זה, שלא בדילי מיניה ואיכא כרת, החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. דהיינו שגוף האיסור דב"י וב"י הוא למיגדר מילתא שלא יבוא לידי איסור אכילת חמץ. וכן מבואר בשיטה מקובצת (ביצה ז:) ז"ל שם לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה כו' היינו דדריש לה מקרא כי כל אוכל גו' דהוא טעם לאיסור ב"י וב"י. ועי' פרי מגדים (פתיחה כוללת) שלמד כן בדברי התוס'.
- ↑ היינו משום לא פלוג, כן ביארו הצל"ח (כאן) והפני יהושע (לקמן מב.).
- ↑ פשטות דבריהם מורה שכתבו כן בדעת ר"ת עצמו, אך כבר דחה הפני יהושע (לקמן מב.) שר"ת עצמו ודאי אינו סובר שחמץ נוקשה חייב ביעור, שהרי פירש (שם ד"ה ואלו) את דברי המשנה שם 'אלו עוברין' דהיינו מעל השולחן, ולא פירש דעוברין מן העולם כמו שפירש ריב"א שם. אלא שהתוס' כתבו להלכה מסברא דנפשייהו על פי שיטת ר"ת דליכא ב"י וב"י בחמץ נוקשה.
- ↑ [כדתניא]. גליון ש"ס וילנא
- ↑ [וע"ע תוס' יבמות עא. ד"ה והני מולין]. גליון ש"ס וילנא