גליוני הש"ס/פסחים/ב/א
אור לי"ד בודקין כו'. נ"ב בבה"ג ה' פסח פ"א ת"ר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר מכאן אמרו אור לי"ד בודקין כו' עכ"ל ועיין ירושלמי כאן ועיין שו"ת הלכות קטנות [ח"א] סי' קס"ג דמותר לבדוק אפי' מר"ה דאקדומי מצוותא מקדמינן ע"ש ואולם ללימוד הנ"ל מושמרתם את היום נ' דבעי' סמוך ליום, עיין תוס' הרא"ש ברכות כ"ז ב' ד"ה אומר עש"ה ואם הוא מופלג יותר מיום אחד לא הוי סמוך וכ"ש לא מר"ה ועיין נדה ע"ג א' דמופלג יום אחד לא הוי סמוך ע"ש וגם יל"ע לפי דבריו לעניין הביעור אם מותר לבער ג"כ אפי' מר"ה דלעניין זה י"ל דלמ"ד בעי' קרא כדכתי' ה"נ הכתי' אך ביום הראשון תשביתו וגו' אולם י"ל הכוונה שבבוא ערב פסח יהי' מושבת , עיין כזה בלשון בני אדם בשו"ת הרא"ש כלל ח' אות ט"ז עש"ה ודע דמה שנסתפקו האחרונים אי תשביתו מצוה חיובית עצמותית ואם אין לו חמץ מצוה שיקנה חמץ וישביתנו יש אריכות בזה במהרי"ק שורש קע"ד:
דאור דכוכבים נמי כו'. נ"ב עיין רוקח סי' שנ"ו בשם הפרקי ר' אליעזר:
למאי נ"מ לנודר כו'. נ"ב דוגמתו חגיגה ו' ב' למאי נ"מ כו' לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר כו' ועיין רשב"א סוכה ב' א' ד"ה סוכה ישנה ועיין ספר בכור שור ברכות ג' א' ד"ה למאי נ"מ למיקרי ק"ש כו' עש"ה וע"ע תוס' ב"ב פ"ד א' ד"ה האי שימשא ועד"ז יש ליישב ג"כ קושית תוס' לקמן י' א' ד"ה על דהקשו דמאי נ"מ כו' ולהנ"ל י"ל דהפלוגתא על גוף המציאות דלר"מ המציאות הוא שיש שם חמץ ולרבנן אחרי שבדק ולא מצא המציאות הוא שאין שם חמץ ונ"מ אילו אמר הריני נזיר אם יש חמץ בבית זה או קונם עלי דבר פלוני אם יש חמץ בבית זה דלר"מ נזור ונדור ולחכמים אינו נזור ונדור וכן יש נ"מ לשבועה דלר"מ הנשבע שאין שם חמץ לוקה משום שבועת שקר ואי נימא דלר"מ נמי אינו וודאי דאימור אכלתי' עכ"פ אסור לישבע ולרבנן מותר לישבע [אולם לפי"ז לא ה"ל למינקט הספק בחמץ דהוי מצי לנקוטי' בכל דבר וי"ל דבדבר שאין עליו חיוב בדיקה גם לרבנן לא סמכי' על הבדיקה דאימור לא בדק יפה יפה אחרי שלא הי' מחויב בדבר , עיין כזה ביצה ז' א'] וע"ע ירושלמי פאה פ"ז ה"ה לא תהא תרומת תודה במדבר ע"ש בפני משה:
דתנן הנודר כו'. נ"ב עיין נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ד:
תוס' ד"ה אור כתבו שלא יבא לאכלו. נ"ב כדבריהם מבואר בשאלתות פ' צו ומ"ט אמרו לא סגי ליה בביטול דילמא מישתלמא ואכיל ליה ואתי לידי איסורא עכ"ל ע"ש וחידוש על התוס' והר"ן שלא הביא דברי השאלתות:
שם כתבו ונזיר נמי כו'. נ"ב הא דלא הקשו מנדר י"ל דכיון דהוא עצמו אסר הדבר על עצמו בנדר לא חיישי' שמא ישכח ויאכל, עיין רש"י ביצה מ' א' ד"ה אי את תלית דכ' מידי דעביד איניש בידים לא מנשי וע"ע דוגמא לקמן י"א א' הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל הוא דקאכיל מינה ורק בנזיר דבאומרו הריני נזיר קיבל ע"ע רק קדושת הנזירות והתורה הוא שאומרת שקדוש כזה אסור ביין כו' וכנודע דברי המהרי"ט בתשובותיו ע"כ שפיר יש לחוש שמא ישכח כו' ועיין מהרש"א כאן וע"ע ריטב"א שעל הרי"ף נדרים די"ז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ויאכל עמו על השלחן דכ' דנדרים חמירי לאינשי ומיזהר זהיר ולא ישכח ויאכל ע"ש והנה גוף הדבר שחייבו בדיקת חמץ יותר משאר איסורין ע' בשחיטות למהרי"ו ד"כ וז"ל חמץ בגימט' פגימה וא"ת מאי נ"מ וי"ל כמו חמץ בפסח איסור פגימה ועוד סימן שלא לשחוט בסכין פגומה שנא' לא תשחט על חמץ דם זבחי וחמץ בגימט' פגימה עכ"ל ז"ל ונודע שכל דברי הראשונים ז"ל כגחלי אש וע"כ יש לדון מדבריו דחמץ לו דמיון בפנימיות לשחיטה בסכין פגומה וע"כ מצינו חיוב בדיקה בב' דברים אלו ובסכין פגימה הרי יש אסמכתא בקרא דושחטתם בזה כמבואר בחולין י"ז ב' וע"כ למדו משם גם לחמץ והנה בהיות חמץ דומה לשחיטה בסכין פגום דהוא מיתת הבע"ח דאילו הנשחט בהכשר לא חשיב מיתה כיון שאדרבה הוא המעלות לו שהוכשר לאכילת אדם להכלל באדם וע"כ בהיות חמץ דומה לזה מורה היות בחמץ ג"כ עניין מיתה והפוכו המצה המשומרת מחימוץ בה עניין חיות ואולי זה טעם הדרש במנחות נ"ג א' מצה תהי' החיי' פי' תשמרנה מחימוץ ע"ש ולהנ"ל מובן מדוע קרי ליה החיי' והנה נבילה יש בה טומאה ג"כ וע"כ יש לדון היות גם עניין זה בחמץ ואף שאינו בפועל עכ"ז יש בו מהות זה והיפוך הטומאה הוא הקדושה וע"כ מצה בו מהות קדושה ושפיר צריך קרא לערל ובן נכר דאוכלים מצה ובתוס' לקמן כ"ח ב' עמדו ע"ז דל"ל קרא דאטו מצה קדושה יש בה ולהנ"ל ניחא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |