מראי מקומות/פסחים/ב/א

מראי מקומות פסחים ב א

מסכת פסחים

מסכת אחת או שתיים

המאירי כתב שרבינו הקדוש סידר מסכת אחת וקראה בשם פסחים ובימי הגאונים חלקוה לשתים וקראו הראשונה 'פסח ראשון' והשניה 'פסח שני' וגם העתיקו פרק ערבי פסחים שהיה אחרון לכל הפרקים ושמוהו אחרון לחלק הראשון דהיינו בין פסח ראשון לפסח שני. ונמצא שמסכת 'פסח ראשון' כוללת את פרקים א-ד ופרק ערבי פסחים.

אור לארבעה עשר

הטעם שנקט לשון אור במקום לשון לילה, יעויין בגמרא להלן (ג.) שנקט לשון אור שהוא לישנא מעליא, ועי"ש בפרש"י} שאין הכוונה שלילה הוא לשון מגונה אלא שבחר התנא בלשון צח ונקי, והוסיף הרמב"ם בפירוש המשנה שהקפיד בכך כדי שלא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים ר"ל לילה. ובר"ן (א. מדפי הרי"ף) הביא בשם הראב"ד דנקט התנא לשון אור להורות שצריך לבדוק בתחילת הלילה כדי שלא יתרשל או שלא ישכח, ובאותה שעה עדיין יש אור.

וטעם הדבר שלילה מכונה אור, יעויין שם שביאר שהוא על דרך שקוראין דברים הרבה בהפכן. ובחידושי החת"ס ביאר שהוא כעין "לשרש" שפירושו להוציא השורשים.

בודקין את החמץ וכו'

בטעם בדיקת חמץ כתב רש"י שהוא כדי שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, והתוספות (ד"ה אור) הקשו מדברי הגמרא לקמן (ו:) הבודק צריך שיבטל, ואם בלא"ה חייב לבטל ובביטול בעלמא סגי (כמבואר לקמן ד:) למה לו לבדוק. ומכח קושיא זו פירשו התוס' שטעם הבדיקה שמא ימצא חמץ ויבוא לאוכלו.

התוספות מוכיחים כדעתם מדברי הגמרא לקמן (י:) ככר בשמי קורה אם חייב לבערו שמא יפול בפסח, הרי שטעם הבדיקה שמא ימצאנו ויבוא לאוכלו. ובתוספות רבינו פרץ יישב שבודאי אף רש"י מודה בחמץ ידוע שיש לבערו משום חשש אכילה, אך ס"ל לרש"י שאין בכך טעם לחייבו לבדוק אף בחמץ שאינו ידוע.

ובטעם הדבר שלא חששו כן בשאר איסורי הנאה אלא באיסור חמץ, פירשו התוספות בשני אופנים: א. חמץ מותר כל השנה באכילה ואין אנשים בדלים ממנו. ב. איסור חמץ מצינו שהתורה החמירה בו שעובר עליו בבל יראה ובבל ימצא

וע"ע בעניין זה וביישוב דעת רש"י בתוס' ר"פ, ר"ן (א. מדפה"ר), חידושי רבי שמואל (סימן א), רעק"א, רע"ב, תוספות יו"ט ורש"ש.

ובאבן העוזר כתב דבר חידוש שבודקים מדין חינוך כדי להוציא את הקטנים מב"י וב"י והם אינם יכולים לבטל. ובאהלי מועד (פסח תשפג) הציע הגר"א גרבוז שליט"א אליבא דהגר"א שאדם עובר בחמץ של ישראל ברשותו, שתהיה הבדיקה כדי להציל את בעה"ב מב"י על חמצו של קטן שברשותו שאינו יכול לבטלו.

ועל עיקר דברי האבן העוזר השיג האחיעזר (ח"ג סוס"י פא) דהא קיי"ל קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו ואם כן אין חיוב להפרישו גם מאיסור ב"י וב"י ולמה נתקן בדיקה בשבילו. ויש שביארו שכוונת האבן העוזר שתקנו כן בשביל האבא שמחוייב לחנך את בנו, ואין התקנה בשביל הקטן.

מקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה

יל"ע האם יעבור על החמץ ששם בבל יראה ונ"מ האם ביטול יצטרך? עי' רבינו דוד לקמן ח. ובר"ן כאן.

קא סלקא דעתך מאן דאמר נגהי נגהי ממש

כתב הפני יהושע שאין הכוונה ליום ממש כי שרגא בטיהרא מאי אהני הלא אדרבה אור הנר מחשיך ביום כמו שכתב רש"י לקמן (ד. ד"ה ואור), אלא כל הס"ד היה שאור היינו עלות השחר, ונחלקו ר"ה ור"י האם יש לבדוק בעלות השחר כיון שמלבד מה שאור הנר יפה לבדיקה ובני אדם מצויין בבתיהם ישנה מעלה נוספת של זריזין מקדימים [וכקושיית הגמרא להלן (ד.) ונבדוק מצפרא כדכתיב 'וישכם אברהם בבוקר', ורב יהודה סבירא ליה שבעלות השחר יש לחוש דילמא מיטרד או מישתלי ושוב לא יוכל לבדוק לאור הנר מה שאין כן בתחילת הלילה שכל הלילה ראוי לבדיקה אם ישכח.

מיתיבי הבוקר אור והאנשים שולחו

הקשה הפני יהושע מדוע מקשה הגמ' תחילה מפסוק זה ואחר כן מקרא ד'ויקרא אלוקים לאור יום' שהוא מוקדם, ובפרט שבפסוק זה מפורש יותר שאור היינו יום. ויישב לפי מה שביאר בדעת רב הונא בס"ד שאין הכוונה ליום ממש אלא לעלות השחר, וכיון שלומדים בדיקה מציאה ממציאה וחיפוש מחיפוש (להלן ח.) ואם כן עיקר הילפותא היא מפסוק זה שתחילתו 'הבוקר אור והאנשים שולחו', אם כן מלבד מה שיש לנו לדעת מפסוק זה שאור הוא יום אפשר לנו ללמוד גם שבדיקה בנר מועילה באור הבוקר ושמא אף נלמד לגמרי בדיקת חמץ משם שתהיה בנר ומיד עם עלות השחר. ועל זה מיישבת הגמרא דלא כתיב האור בוקר אלא הבוקר אור ומייתי לדרבי יהודה דלעולם יכנס ויצא בכי טוב שזהו מהנץ החמה דווקא ולא מעלות השחר כדכתיב 'תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער גו' תזרח השמש יאספון' ובזמן זה כבר אי אפשר לקיים בדיקה אף לפי הס"ד דנגהי היינו יום.

אלמא אור יממא הוא

עי' רש"ש שהקשה מהא דאיתא ביומא (כ:) דחצות לילה נמי איקרי בוקר.

ויצא בכי טוב

יל"ד אם זמן זה הוא בעלות השחר או בהנץ החמה, עיין רש"י וע"ע מהרש"א (תוד"ה וכדרב יהודה).

הא קיי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא

דעת הגאונים ששקיעת החמה מתחיל בין השמשות

הקובץ שיעורים (פסחים אות א) הקשה לדעת הגאונים שמשקיעת החמה מתחיל בין השמשות ואם כן יתכן שמשעה שמחשיך הוי לילה, ובשלמא לדעת ר"ת שעד סוף שקיעה הוי ודאי יום אתי שפיר אבל לשיטת הגאונים קשה. ויישב, שכוונת הגמרא בקושייתה שליישוב הגמרא עתה מבואר בפסוק שמתחילת ההחשכה הוי לילה ואילו אנן קי"ל שאינו אלא ספק.

צאת הכוכבים סיבה או סימן

הקובץ שיעורים (פסחים אות ב) חקר אם צאת הכוכבים הם עצמן הלילה, דהיינו שהם הסיבה שחשבינן לאותה שעה לילה. או שאינם אלא סימן וראיה שבאותה העת כבר לילה. וכתב נ"מ בחקירה זו לפי מה שחילק השיטה מקובצת (ב"ב נו:) בין שתי כתי עדים שכל כת מעידה על שערה אחת שחשוב חצי דבר ואילו עדי חזקה שכל כת מעידה על שנה אחת אינה חשובה עדות חצי דבר, לפי שהשערות הן עצמם הגדלות משא"כ השנים אינם אלא ראיה שקרקע זו היא שלו. ויל"ד כשבאו עדים וכל כת מעידה על כוכב אחד אם חשוב חצי דבר. והוכיח ממעשה בראשית שאף שנבראו הכוכבים ביום רביעי מ"מ כבר ביום הראשון כתוב ויהי ערב ויהי בוקר ומוכח ששייך לילה גם בלי כוכבים.

אלא הכי קאמר קרייה רחמנא לנהורא כו'

וכתב מהרש"א: לפי זה המקרא חסר וכאילו כתוב 'ויקרא אלוקים לאור שישמש ביום ולחושך שישמש בלילה, וכמו שאומרים בנוסח ברכת הלבנה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם.

וקרייה רחמנא לחושך ופקדיה אמצוותא דלילה

מכאן שחושך הינו בריאה בעצם ולא העדר אור, ועי' מרומי שדה הנ"מ בזה.

---

---

שולי הגליון

---

---

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף