שאגת אריה/עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה עז

דיני חמץ סימן עז

שאלה ראוי לבאר הא דאמרי' גבי חמץ לענין שלא לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא דבביטול בעלמא סגי לי' אי דין זה נוהג בכל חמץ או דילמא יש חמץ דלא סגי ליה בביטול:

תשובה תחילה ראיתי לברר הא דאמרינן ברפ"ק דפסחים (דף ד:) דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וה"נ אמרי' בכמה מקומות דמנלן הא והנה רש"י (שם ד: ד"ה בביטול) פי' התם דנפקא לן מדכתיב (שמות יב טו) תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא והתוס' (שם ד"ה מדאורייתא) פי' בשם ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדאמר (פסחים ה:) אבל אתה רואה של אחרי' ע"כ. והר"ן רפ"ק דפסחים (א. מדפי הרי"ף) ביאר הדבר וכתב דאף ע"ג דהפקר כה"ג לא מהני דהא ביטול בלב מהני ועוד דביטול הוא דאומר ליבטל וליהוי כעפרא ואילו הפקר כה"ג לא מהני דה"ט דנהי דמאי דברשותיה דאיניש לא מצי מפקר לי' בכה"ג שאני חמץ שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומה"ט בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותיה בגוויה כלל סגי ע"כ. ונ"ל להביא ראיה דביטול מדין הפקר מהני וע"ד שפי' הר"ן מפני שאינו ברשותי' מהני בכה"ג דהא אר"א בפ"ק דפסחים (ו:) ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואח' מהן חמץ משש שעות ולמעלה וה"ט דאינו ברשותיה מפני שהוא אסור בהנאה וקאמר התם דמשום דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה ואינו ברשותיה מהאי טעמא אינו יכול לבטל ליה לבתר איסורו ופריך והתניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אח' שבת וא' י"ט בשלמא שבת משכחת ליה כגון שחל להיות י"ד בשבת אלא י"ט בתר איסורא הוא אר"א ב"י הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ קדים ומבטל ליה מיקמי דתחמיץ דיקא נמי דקתני הי' יושב בבה"מ ש"מ. ואיכא למידק מאי פריך אלא י"ט בתר איסורא הוא דילמא האי תנא כר"י הגלילי ס"ל דאמר בפ' כל שעה (ד' כח) דחמץ אפי' בפסח נמי מותר בהנאה והא וודאי לדידיה חמץ בפסח ברשותיה קאי ודידי' הוי דהא ראוי להסיקו תחת תבשילו או להריצו לפני כלבו לרבנן דס"ל דביעור חמץ בכל דבר שאתה מבערו כדתנן ר"פ כל שעה וכיון דדידי' הוא וברשותיה קאי א"כ מצי מבטל ליה אפי' בפסח וכ"ש דתקשה מאי דיקא נמי דקאמר דילמא לעולם מיירי דהחמיץ כבר ואפ"ה נקט היה יושב בבה"מ דאילו לא מחמת בה"מ היה נותנו לנכרי לרי"ה דשרי חמץ בפסח בהנאה א"נ היה מסיקו תחת תבשילו דשרי בי"ט אע"כ ש"מ דביטול מהני מתורת הפקר ודוקא מחמת שחמץ אינו ברשותו הוא דמהני בהפקר כה"ג ע"י ביטול בלבו וא"כ לר"י הגלילי כיון דחמץ מותר בהנאה והרי הוא ברשותו ע"כ לא מהני ביטול אלא הפקר גמור וא"כ הא דתניא דבי"ט מבטלו בלבו לאו כרי"ה אתיא דהא לדידיה לא מהני ביטול והשתא א"ש. אבל לפי' רש"י דטעמא דמהני ביטול משום דכתי' תשביתו נפקא ליה א"כ לרי"ה נמי מהני ותקשה לן הא דאמרן וכיון דהא דמהני ביטול מתורת הפקר נגעו בה מסתבר לי הא דקי"ל ברפ"ק דפסחים (דף ה:) דחמץ של אחרים וקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא מטעמא דכיון דאילו מיגנב ואילו מיתבד בעי לשלומי ברשותיה קאי וכדידיה דמי. דבחמץ זה לא מהני ביטול שאע"פ שביטלו עובר עליו דבשלמא בחמץ שלו מהני ביטול מדין הפקר אבל חמץ זה שאינו שלו אלא שחידש רחמנא לעבור עליו בבל יראה משום גורם לממון אילו מיגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידיה דמי אע"ג דבכל התורה כולה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואפי' לר"ש דס"ל כממון דמי ה"מ היכא דליתא בעינא אבל הכא דהא איתא והדרא בעינא מודה דלאו כממון דמי כדאמר התם א"כ כי מבטלו ומפקירו מאי הוי הא קודם ביטול נמי לאו דידיה הוא אלא שחייבו רחמנא משום גורם לממון והרי אחר ביטול והפקר אכתי גורם לממון הוא כדמעיקרא ועוד מאי ביטול והפקר שייך במה שאינו שלו מאי מבטל ומאי מפקר דהא אהא מילתא דחייבו רחמנא משום גורם לממון לא שייך ביטול והפקר ולכאורה יש לי להביא ראי' לזה מדאמרינן בפ' כ"ש (ד' כז) רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאין עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפ' א"ל כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאת' יכול להשביתו ופירש"י ואע"ג דאמר בפ"ק לר"י בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא בתוך ל' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו ע"כ. ואיכא למידק מה השיבו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל הרי מה"ת באחת משני אלה סגי או בביטול או בביעור היכא שלא ביטלו ועל ביעור זה היכא שלא ביטלו נחלקו ר"י וחכמי' במה מבערו דר"י סבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים סברי במפרר וזורה לרוח או מטיל לים נמי סגי ליה וכדתנן ר"פ כל שעה ומ"מ כ"ע מודו דבביטול לחוד סגי מה"ת ואחר שביטלו א"צ לבערו א"כ אין בדינו של ר"י תחילתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא עצים אכתי לא יהא יושב ובטל אלא מחוייב לבטלו והרי ביטול מועיל לעולם מה"ת אפי' במצא עצים לשורפו אלא שא"צ ביטול ובשריפה נמי סגי ליה ובאם לא מצא עצים בע"כ לר"י מחוייב לבטלו ואין לו תקנה אחרת דבמפרר וזורה לרוח או מטיל לים לא סגי לר"י אלא בשריפה דוקא או בביטול אם א"א לשורפו א"כ דין זה תחילתו וסופו להחמיר ולעולם לא ישב בטל דהא אפשר לו לתקן ע"י ביטול דמהני לעולם קודם זמן איסורו ואי משום לאחר זמן איסורו דאין לו תקנה ע"י ביטול דהא לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה לר"י נמי לא ישב ובטל דהא לאחר זמן איסורו מודה ר"י נמי דבמפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי לי' לפירש"י. אבל למש"כ דאיכא גוונא דלא סגי ליה בביטול אלא בעי ביעור דוקא מה"ת ומאי נינהו חמץ של אחרים שקיבל עליו הנפקד אחריות אתי שפיר דלגבי חמץ זה דינו של ר"י סופו להקל דאם לא מצא עצים לשורפו ישב בטל בע"כ דהא לא מהני ביטול לחמץ זה. אלא שזה אינו ראיה אלא לפירש"י שפי' דהא דאמר לר"י בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דשעת ביעורו הוי אחר זמן איסור חמץ אבל למאי שפיר"ת איפכא כמ"ש התוס' בשמו בפ"ק (ד' יב) דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתקנת חכמים וטעמו משום דיליף לה מנותר והיינו לאחר איסורו דומיא דנותר אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש וקודם לו השבתתו בכל דבר וכן אמר בירוש' וכמ"ש התו' שם וכ"כ שארי פוסקים א"כ אין מכאן ראיה דאפי' את"ל דביטול מהני לכל חמץ שבעולם אפי' לחמץ שאינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות מ"מ שפיר השיבו חכמים לר"י דסופו להקל באם לא מצא עצים לשורפו דהא אין ביטול מועיל לאחר זמן איסורו ובע"כ ישב בטל ועוד יש לדחות ראי' זו גם לסברת רש"י קצת אלא כיון שהסכימו כמעט כל הפוסקים לפיר"ת אין להאריך עוד בזה. ועוד יש להביא ראיה קצת לזה מהא דר"י גופיה דיליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר והרי לפירש"י אין חמץ טעון שריפה לר"י אלא קודם זמן איסורו והשתא איכא למיפרך על האי ק"ו מה לנותר שכן אין לו תקנה אלא שריפה דוקא תאמר בחמץ שיש לו תקנה ע"י ביטול והפקר אלא וודאי ש"מ דאיכא חמץ שאין לו תקנה ע"י ביטול והפקר ומאי נינהו של אחרים שקיבל עליו הנפקד אחריות ועל האי חמץ שפיר איכא למילף ק"ו מנותר וכיון דהאי חמץ אין לו תקנה אלא בשריפה אין סברא לחלק בין חמץ לחמץ ואפי' שעיקרו דידיה ומהני ליה ביטול והפקר אין ביעורו אלא ע"י שריפה אם לא ביטל והפקיר שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב תשביתו שאור מבתיכם ולא חילק הכתוב בין חמץ לחמץ אלא כל השבתות שוין והשבתה אחת לכולן מיהו גם זה אינו ראיה אלא לפירש"י אבל לפיר"ת אין זה ראיה. ועוד נראה דגם לפירש"י אינו ראיה שהרי לדעת רוב פוסקים לחמץ של אחרים שקיבל עליו הנפקד אחריות מהני ייחד לו בית או מחיצת עשרה וכמש"ל בתשו' שאח"ז ותו אינו עובר עליו בבל יראה וא"כ אכתי איכא למיפרך מה לנותר שכן אין לו תקנה תאמר בחמץ שקיבל עליו אחריות שיש לו תקנה בהא דאמרן אלא וודאי דאין זה פירכא ואם כן אין מכאן ראיה כלל:

ובאמת ק"ל על פירש"י דע"כ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לאחר איסורו דוקא וכפיר"ת שהרי ר"ע בפ"ק יליף דהא דכתי' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעי"ט או אינו אלא בי"ט הא כתי' כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא התם ש"מ דס"ל לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לבתר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר אכתי י"ל בי"ט ואף ע"ג דהבערה אב מלאכה הא י"ט לאחר איסורו הוא דהשבתתו בכל דבר אלא וודאי לאחר איסורו הוא דהוי בשריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ"ד ר"ת ז"ל. ונחזור לענייננו הנה יש להביא ראיה לדברי מהא דתנן בפ' ת"נ (דף סג) השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ובגמ' אר"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ורי"א אע"פ שאין עמו בעזרה ורצה הגמ' לומר דבהתראת ספק קמיפלגי ופירש"י דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרין בי' לא תשחט על החמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין בי' הוי התראה וודאי ואי לא התראת ספק היא ואפי' אישתכח דה"ל בביתו כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא (שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי) ע"כ וכ' התו' ול"נ לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שהוא וודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקו' נמי יש ליישב דה"ק דכיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי ע"כ והשתא יש להקשות דמ"מ בין לר"י בין לר"ל אם החמץ עמו בעזרה לכ"ע לוקין עליו והיכי משכחת לה דלוקין על לאו זה דלא תשחט על חמץ הא מצי למימר דכבר ביטל את החמץ קודם זמן איסורו וכמו שאין עובר על בל יראה לאחר שביטלו ה"נ אינו עובר על לא תשחט על חמץ לאחר ביטול כיון דהאי חמץ לאו דידיה הוא והא אינו חייב לכ"ע אלא עד שיהא לשוחט או לזורק או לא' מבני חבורה וכדאר"ל התם ואפי' ר"י לא פליג עלי' אלא בהא דקאמר עד שיהא עמו בעזרה אבל בהא לא פליג ומשנה שלימה שנינו בפ' א"ע (דף מט) ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו הרי שבהולך לשחוט את פסחו תנן שמבטלו בלבו והא ר"י סבירא ליה דאע"פ שאין עמו בעזרה עובר על לא תשחט על חמץ משום דלא בעינן על בסמוך כדמפרש הגמ' התם בפ' ת"נ במסקנא ואפי' אין לו לשוחט ויש לאחד מבני חבורה עובר על לא תשחט על חמץ לכ"ע דבהא לא פליג ר"י על ר"ל וכמש"כ וש"מ דשלא יעבור על לא תשחט על חמץ נמי בביטול בעלמא סגי וכיון דהכי הוא דאם ביטלו אינו עובר על לא תשחט על חמץ המ"ל דלוקין על לאו זה הא ה"ל התראת ספק דהא מצי למימר כבר בטלתי לחמץ זה קודם זמן איסורו ועוד דאפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה כל כה"ג לאו התראה היא כלל דהיכי דמי התראת ספק היכא שהדבר עומד להתברר לאחר זמן דעביד איסורא אלא שבשעת התראה ספיקא הוא כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו דמייתינן התם דכשעבר היום ולא אכלו נתברר דעביד איסורא ועבר על שבועתו אלא שבשעת התראה ה"ל התראת ספק דשמא לא יעבור דהא יש לו שהות לקיים עוד את שבועתו כל כה"ג ה"ל התראת ספק דאיכא למ"ד שמה התראה אבל בדבר שאינו עומד להתברר לעולם אי עביד איסורא או לא כגון שוחט את הפסח על החמץ דאם ביטלו אינו עובר עליו והדבר עומד בספיקא וא"א להתברר לעולם אי עבר אמימרא דרחמנא או לא דהא איפשר לו להתנצל לעולם דבהיתרא קא שחיט שביטלו קודם זמן איסורו כל כה"ג וודאי לכ"ע לאו התראה היא וא"כ היכי משכחת לה דלוקה על לאו זה דלא תשחט על חמץ והא ל"ל דמיירי כגון שקנה חמץ בע"פ אחר זמן איסורו א"נ שנתחמץ אצלו עיסה אחר חצות היום של ע"פ דלאחר זמן איסורו לאו ברשותו קאי ולא מצי מבטל ליה. מ"מ הניחא לר"י דאמר בפ' כ"ש (ד' כח) דחמץ לפני זמנו עובר עליו בל"ת ואסור בהנאה אלא לר"ש דאמר התם חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומותר בהנאה היכי משכחת לה דלוקה על לאו זה הא כיון דמותר בהנאה כל זמן שחיטת הפסח עד ליל פסח הא וודאי ברשותיה קאי ומצי מבטל ליה עד ליל י"ט והרי מצי למימר בטלתי לחמץ זה בלבי אלמה תנן התם בפ' ת"נ (ד' סג) גבי השוחט את הפסח על החמץ רש"א הפסח בי"ד לשמו חייב כו' וש"מ דס"ל דלוקין על לאו זה ואמאי הא לדידיה ברשותיה קאי בע"פ כיון דשרי בהנאה ואע"ג די"ל דמשום הא גופיה דס"ל דשרי בהנאה וברשותיה קאי מה"ט אין ביטול מועיל לו דהא מה שביטול מועיל מתורת הפקר אע"ג דכל כה"ג בהפקר לא מהני היינו טעמא משום דכיון דלאו ברשותיה קאי בגילוי מילתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי דידיה סגי לי' וכמשכ"ל בשם הר"ן וכיון דלר"ש חמץ בע"פ שרי בהנאה אין ביטול מועיל לע"פ להנצל מלאו זה של לא תשחט על חמץ שנוהג בע"פ כיון דאכתי שרי בהנאה ברשותי' קאי ולא סגי ליה בביטול בעלמא הא מ"מ אע"ג דאין ביטול מהני לר"ש בע"פ הא הפקר גמור וודאי מהני ואפי' הפקר בינו לבין עצמו נמי מהני לריב"ל דאמר בספ"ד דנדרים (ד' מה) דבר תורה הפקר בפני חד נמי הוי הפקר וכמש"כ כל הפוסקים חוץ מן הרמב"ם והרי אכתי מצי למימר הפקרתי את החמץ ביני לבין עצמי והיכי משכחת לה למלקות של השוחט את הפסח על החמץ. ואע"ג דשם במס' נדרים רצה הגמ' לומר בתחילה אליבא דר"י דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ משכחת לה להאי מלקות דהא אפי' אם הפקיר לאו כלום הוא כיון דעדיין לא אתי לרשות זוכה וא"כ יש לומר דר"ש כר"י ס"ל מ"מ הא לא קיימא התם במסקנא הכי אלא אע"פ דלא אתי לרשות זוכה נמי הוי הפקר. אלא וודאי דאיכא חמץ דאין ביטול והפקר מועיל לו דהיינו חמץ של אחרים שמופקד בידו וקיבל עליו אחריות ושפיר משכחת לה בשוחט את הפסח על חמץ כזה שאין מועיל לו הפקר וביטול כלל וכי קא שחיט וודאי באיסורא קא שחיט דהא וודאי כמו שעובר על חמץ כזה בבל יראה מה"ת משום דגבי אזהרת דלא ימצא בבתיכם לא כתיב לך ומשמע דאפי' בשל אחרים עוברים בבל יראה היכא דקביל עליו אחריות ה"נ כתיב לא תשחט על חמץ ולא כתיב על חמצך דמשמע דאפי' לא דידיה עובר עליו וכדאמר התם דמדלא כתיב על חמצך דאפי' אין לו ולשוחט ויש לאחד מבני חבורה עובר על לאו דלא תשחט ומ"מ קבלת אחריות בעי וכמו שיתברר לפנינו בסי' הבאים בס"ד ודוחק לומר דלר"ש משכחת לה דלוקין על לאו זה דלא תשחט על חמץ כגון דלא זזו ידי עדים מתחת ידו משעה שבא חמץ זה לרשותו עד שעה ששחט את הפסח על החמץ וידעו שלא הפקירו משעה שקנה עד אחר ששחט את הפסח על חמץ זה דכיון דלר"ש חמץ בע"פ שרי בהנאה וביטול בלב אינו מועיל לע"פ כיון דאכתי חמץ ברשותיה קאי ולא מהני אלא הפקר גמור להוציא מרשותו והפקר בלב לאו הפקר הוא וכדעת הר"ן ז"ל אא"כ מוציאו בפה א"כ איפשר למיקם עלה דמילתא אם הפקירו בפה קודם שחיטה או לא דזה דוחק מאד. ועוד נ"ל להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' א"ע (דף מו) כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן אר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ובגמ' לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ורי"ס טובת הנאה אינה ממון לא דכ"ע טובת הנאה א"מ והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרי' הואיל ואי בעי איתשיל עליה ממונא הוא ור"י סבר לא אמרי' הואיל ופרש"י טובת הנאה דבר מועט כו' והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ע"כ ואמר שם בגמ' א"ל ר"א לדבריך הרי עובר על בל יראה ובל ימצא ומשמע דזהו עיקר טעמו של ר"א דס"ל דלא תקרא לה שם עד שתאפה ועוד לפירש"י במסקנא דשמעתא דהואיל ואי בעי מיתשיל עליה לכ"ע לא אמרינן וה"ג הכא בהואיל קמיפלגי ותו לא ואהואיל דמלאכת י"ט קאי דר"א סבר שרי לאפותה אע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזי' ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ורי"ס לא אמרינן הואיל דהא סופו ליטול אחד מהן לחלה הילכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עליה מנחתה עד הערב וישרפנה ע"כ וא"כ האי לא תקרא לה שם עד שתאפה דקאמר ר"א היינו דאסור לקרוא לה שם קודם שתאפה ומשום בל יראה דחמץ ובע"כ טובת הנאה ממון ס"ל דאל"כ אמאי לא תקרא לה שם קודם שתאפה אם תרצה. ואפי' את"ל דאע"ג דאפי' היכא דאיפשר בלא הואיל כגון לקרות לה שם קודם שתאפה מ"מ אי בעי למיעבד ע"י הואיל לית לן בה ושפיר דמי לפיכך אם תרצה שלא תקרא לה שם עד שתאפה הרשות בידה מ"מ לישנא דלא תקרא לה שם עד שתאפה משמע דאיכא עיכובא בדבר ואסור לה לקרוא שם קודם שתאפה ובע"כ ה"ט משום דס"ל טובת הנאה ממון וכ"כ מזה בדיני י"ט סי' ס"ג ומשם תבין זה והשתא איכא למידק הא אמר התם תניא רבי אמ' הלכה כר"א והרי בפ"ב דקידושין (ד' נו) ובפ"ב דנדרים (ד' פא) גבי הא דהגונב טבלו של חבירו מהדר הגמ' בכולהו לישני לאוקמי להא דרבי דהתם דס"ל טובת הנאה א"מ והשתא תקשה היאך קאמר ר' הלכה כר"א הא לר"א טובת הנאה ממון ורבי ס"ל דטובת הנאה אינה ממון ואע"ג שפי' שם דהא דאמר רבי הלכה כר"א לאו אכולה מילתא דר"א קאי אלא אהא לחוד דלר"א אמר הואיל קאי אבל במאי דס"ל לר"א דטובת הנאה ממון לא ס"ל לרבי כוותיה אלא טובת הנאה אינה ממון הא וודאי לפירש"י א"א לפרש בע"א אלא כמו שפי' שם וכמ"ש לפנינו בס"ד אבל מ"מ הדבר קשה טובא דאי רבי לאו אכולה מילתא דר"א קאמר הלכה לא ה"ל לסתום אלא לפרש. ועוד קשה לי מאי קאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא קודם שתאפה הא יש תקנה לבל יראה ובל ימצא בביטול ואפי' אי ס"ל לר"א כרבי יה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אפי' הכי יש לו תקנה ע"י הפקר גמור ויכול להפקיר לטובת הנאה שיש לו בו לאחר הפרשה ושוב אינו עובר על בל יראה ובל ימצא והיה נ"ל לפרש להא דפליגי ר"א ור"י בטובת הנאה אי ממון או לא ל"ד לשאר כל המקומות שבכולה גמ' דשם פי' אי הא דיש לבעלים טובת הנאה אי נחשב לו לממונא דידיה או לא ונ"מ לענין קידושין אם יכול לקדש בהם א"נ לגונב טבלו של חבירו אי משלם דמי תרומות ומעשרות שבו בפ"ב דקידושין ולענין מודר הנאה בפ"ב דנדרים וכן אם איפשר לו להקנות במטלטלין אגב קרקע בפ"ק דב"מ (ד' יא) דלמ"ד טובת הנאה ממון ה"ל ממונא דידיה ואם קידש בהן מקודשת והגנב משלם דמי תרומות ומעשרות ואם הכהן או הלוי מודרין ממנו חל הנדר ויכול להקנותן נמי במטלטלין אגב קרקע אבל הכא בדר"א ור"י כ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון לכל ה"מ דאמרן והא דקאמר ר"א סבר טובת הנאה ממון היינו לענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא דווקא נחשב כממון וטעמא דר"א דס"ל דטובת הנאה ממון חשיב לענין בל יראה אע"ג דלכל מילי לאו כממון דמי הוא משום דמצינו דהחמירה התורה לענין בל יראה בקיבל עליו אחריו' אע"ג דדבר הגורם לממון כה"ג לאו כממון דמי לכ"ע בכל דוכתא משום דהא איתיה בעיני' והדרא למרי' אפ"ה חידש לן קרא לענין בל יראה דכממון דמי כדאמרי' בפ"ק דפסחי' ה"נ ס"ל דטובת הנאה אע"ג דבכל דוכתא לאו כממון דמי אפ"ה לגבי בל יראה טובת הנאה ממון הוא וע"ע ור"י סבר דאע"ג דחידש לן קרא בדבר הגורם לממון לענין בל יראה לא גמרינן מיניה לענין טובת הנאה וכמו שאינו ממון בכל דוכתא ה"נ אינו ממון לענין ב"י ולא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה והשתא ניחא הא דרבי אע"ג דס"ל טובת הנאה אינה ממון לענין גונב טבלו של חבירו אפ"ה לענין ב"י ממון הוא וכדאמרן ואתי שפיר נמי הא דס"ל לר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה דאם תקרא לה שם קודם אפייה עובר עליו ואין לו תקנה ע"י ביטול מלעבור עליו בבל יראה דכיון דטובת הנאה אינה ממון בכל מקום א"כ אין ביטול והפקר מועיל לו כלל דעל מה יחול הביטול וההפקר כיון דלאו ברשותיה הוא ולאו ממונא דידיה וה"ל דומיא דחמץ משש שעות ולמעלה דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה כדאמר התם מ"מ למדנו מכאן דלא שייך ביטול והפקר בטובת הנאה שלא לעבור עליו בבל יראה הואיל ולאו ממון הוא בכ"מ ה"נ ל"ש ביטול והפקר בדבר שאין עיקר הממון שלו אלא שחייב באחריותו לחוד כיון דכה"ג לאו כממון דמי בכ"מ ואל תתמה על מה שפי' להא טובת הנאה ממון דל"ד לשאר טובת הנאה ממון דאמרינן בכ"מ דכה"ג מצינו בהרבה מקומות בגמ' שהלשונות שוין והפי' מתחלפין וכמבואר בתוס' ושאר פוסקים בכ"מ ועוד יש לי מקום א' ברפ"ק דמנחות (ד' ב) גבי מחשבה דלא מינכרא דרבה ורבא דה"ל לשונות שוין והפי' מתחלף מדרבה לדרבא מהיפוך להיפוך ע"ש. ומ"מ אין זה סותר למש"כ בדיני י"ט דהא דאמר רבי הלכה כר"א לאו אכולה מילתא דידיה קאמר דהא ס"ל לרבי טובת הנאה אינה ממון דשם כתבתי לפירש"י ז"ל ולדידיה וודאי משמע דאין לחלק בין טובת הנאה ממון דגבי פלוגתא דר"א ור"י לטובת הנאה דאמר בכל דוכתא דאל"כ היה לו ז"ל לפרש בהדיא ולא לסתום אבל מ"מ בפי' שמעתא זו יש לו מקום למאי דפי' והוא מוכרח וכמ"ש דודאי זה דוחק לומר דרבי דאמר הלכה כר"א לאו אכולה מילתא קאמר. ומ"מ אין זה ראיה מהא דר' אלא לגי' רש"י דהאי הואיל דר"א אמלאכת י"ט קאי אבל הואיל ואי בעי מיתשל עליה לכ"ע לא אמרינן וטעמא דר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה הוא משום דסבירא לי' טובת הנאה ממון וכמו שפי' ז"ל במסקנא דשמעתין ובע"כ צ"ל הא דלא סגי ליה בביטול הוא משום דכל כה"ג לא מהני ביטול וכדאמרן אבל לגי' התוס' והרי"ף ושאר פוסקים דגרסי ר"א סבר אמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עליה א"כ אפי' אי טובת הנאה אינה ממון אפ"ה הוי כדידי' ועובר עליו משום האי הואיל וא"כ רבי אכולה מילת' דר"א קאמר הלכה אבל מ"מ אפי' לפי גירסא זו וודאי יש ראיה מדאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה אבל קודם אפייה לא משום איסור חימוץ ולא אמרינן יקרא לה שם קודם אפייה ויבטלנו או יפקירו ותו לא עובר עליו דאע"ג דכדידיה דמי משום הואיל ואי בעי מיתשל עליה הא בדידיה נמי מהני ביטול או הפקר קודם שתחמיץ כדאמר בתלמיד היושב לפני רבו כו' דקדים ומבטל מיקמי דתחמיץ אלא וודאי ש"מ דה"ט דס"ל לר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה משום דכל כה"ג דעכשיו לאו דידיה הוא אע"ג דאי בעי מיתשל עליה כל כמה דלא איתשל עליה לאו דידיה הוא ואי איפשר לו לבטל או להפקיר ה"נ בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות כיון דכל כמה דאיתיה הדרא בעינא לאו דידיה הוא לענין ביטול והפקר ולא מהני לי' להנצל מלעבור על בל יראה ולמ"ש א"ש הא דאמר התם במסקנא ע"כ לא קאמר ר"י התם דלא אמרינן הואיל אלא דאיכא חדא כו' ופירש"י ואי קשיא הא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כו' אלמא לית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עלי' אפי' לחומרא כו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה לרשותיה דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ומשום הכי ל"ג רש"י אלא ר"א סבר אמרינן הואיל ואהואיל דמלאכת י"ט קאי. ואני אומר דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דודאי הואיל כזה לא אמרינן בכ"מ לכולי עלמא מטעמא דפירש"י אלא דגבי בל יראה לחוד הוא דאית ליה לר"א האי הואיל כמו שחמור לענין קיבל עליו אחריות אע"ג דבכ"מ דבר הגורם לממון כה"ג לאו כממון דמי ואלים ליה הואיל זה מטובת הנאה דאפי' לגבי בל יראה לאו כממון דמי אפי' לר"א ורי"ס דבבל יראה נמי האי הואיל לא אמרינן וא"ש הא דלא מדמי הגמ' הואיל דרבה דהאופה מי"ט לחול להואיל דאי מיתשל עליה דהא אפי' ר"א לית ליה אלא בבל יראה לחוד והא דק"ל לרש"י מהא דאבל אתה רואה של גבוה התוס' תירצו זה בד"ה הואיל אי מיתשל עליה וא"ש נמי מאי דקשי' ליה לרש"י ותוס' לר"א תקרא לה שם ואח"כ תאפה משום הואיל ואי בעי מיתשל עליה דהא אפי' ר"א לית ליה להאי הואיל אלא בבל יראה לחוד וכדפי' וש"מ דלרש"י ל"ש בהא דטובת הנאה ממון בין בל יראה לכ"מ דאל"כ ה"ל לחלק נמי בהאי הכי ולק"מ אמאי לא תקרא לה שם כו' ומ"מ דהא דלא מהני ביטול והפקר לר"א מה"ט כיון דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עליה בכ"מ לאו ברשותיה קאי ע"כ מה"ט ל"מ נמי בקיבל עליו אחריות. ועוד כיון דבכ"מ לא אמרינן להאי הואיל וה"נ טובת הנאה אינה ממון בכ"מ לרבי אלא בבל יראה לחוד וע"כ אי איפשר למיתלי טעמא אלא משום דבל יראה שאני משום דהחמיר רחמנא בבל יראה גבי קיבל עליו אחריות מה דלא מצינו בכל מקום וכיון דלא מהני ביטול לעניין טובת הנאה והאי הואיל ע"כ לא מהני נמי בקיבל עליו אחריות דא"א להחמיר בלמד יותר מן המלמד וע"ע בלה"ט שבסוף הספר:

ודע שיש לי קושיא עצומה בהא שמעתא דהכא משמע דס"ל לר"י טובת הנאה א"מ דהא בין למאי דס"ד דפליגי בטובת הנאה ממון ר"י ס"ל דאינה ממון ולא זהו חמץ שמוזהרין עליו ובין למאי דמשני דבהואיל פליגי ע"כ לר"י אינה ממון ס"ל דאי ממון הוא הא וודאי מוזהרין עליו. ויש לי לתמוה דהא בפ"ק דב"מ (ד' יא) אמר דאין חצירו של אדם קונה לו אא"כ עומד בצידו ופריך מהא דתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור כו' נתון לעקיבא כו' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ומשני ר"ג מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ופריך רבא וכי לא היה להן סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע וקאמר הגמ' ולא היא מתנות כהונה שאני נתינה כתיבא בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא ור"פ משני התם דעת אחרת מקנה אותן שאני. והרי למאי דקי"ל והוא שעומד בצד שדהו דוקא הוא דקונה לו צ"ל דר"ג מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ובע"כ טובת הנאה ממון דאי אינה ממון א"א להקנות במטלטלין אגב קרקע גם למאי דמשני ר"פ דעת אחרת מקנה אותן שאני ע"כ טובת הנאה ממון ס"ל דאל"כ אין כאן דעת אחרת שמקנה להן דכיון דטובת הנאה אינה ממון א"א להקנות להן המתנות דהא לאו דידיה נינהו והא לית ליה בהו אלא טובת הנאה לחוד והא אינה ממון שיכול להקנות לאחרים. והא ההוא עובדא דר"ג והזקנים תנינן לה במס' מ"ש פ"ה ותנא בסיפא דההיא מתני' אר"י עישור שאני עתיד למוד נתון לאב"ע ומקומו מושכר לו אלמא ס"ל לר"י טובת הנאה ממון א"כ קשיא דר"י אדר"י דהא גבי חלה טמאה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון. ועק"ל דהתם אמ' עולא והוא שעומד בצד שדהו ולפי"ז בע"כ ר"ג אגב קרקע הקנה להן א"נ דעת אחרת מקנה אותן שאני וש"מ דטובת הנאה ממון. ובספ"ב דקדושין (ד' נו) אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והתם פריך ליה ממתני' דהתם וה"ל למיפרך נמי מהא מתני' דמ"ש דלמאי דס"ל והוא שעומד בצד שדהו ע"כ ש"מ דטובת הנאה ממון. ודע שיש בהא דטובת הנאה ממון קושיות רבות ועצומות ומבוכה רבה בדברי הפוסקים ובפרט בדברי הרמב"ם וכבר עמדתי עליה וכתבתי בה קונטרס מיוחד ואין חיבור קטן זה מכילתו ואם יגזור ה' בחיים להוציא לאור חיבורי הגדול שם יתברר יפה בס"ד. ונחזור לענייננו הרי נתברר כאן ראיה א' דבחמץ של אחרים וקיבל עליו הנפקד אחריות לא מהני ליה ביטול והפקר. ענ"ל להביא ראיה לדברי מהא דאמר בפ"ק דפסחים (ד' ו) דאי משכח ליה לחמץ לבתר איסורא לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל ליה דאר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה כלומר דע"כ הא דעובר עליו אינו מפני שהוא שלו דהא כיון דאסור בהנאה לאו ברשותיה קיימא וכיון דלאו ברשותיה קיימא אין ראוי לעבור עליו משום בל יראה. אלא שאפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו א"כ אי איפשר לבטלו כיון דאינו שלו והשתא אס"ד חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות מהני ליה נמי ביטול אע"פ שאינו שלו הואיל ואילו מיגנב או מיתבד ברשותיה קאי ובעי לשלומי כדידיה דמי וכשם דכדידיה דמי לענין לעבור עליו ה"נ הוי כדידיה לענין דמהני ליה ביטול א"כ מנלן להכריח דחמץ אינו ברשותו של אדם כיון שאסור בהנאה ומדאינו ברשותו א"א לו לבטלו. הרי למאי דקי"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח שרי בהנאה כל חמץ בפסח אע"ג דאינו שלו ולאו ממוניה הוא גורם לממון מיהא הוי. דהא תניא בפ' כ"ש (דף כח) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי ר"י דפליגי בדבר הגורם לממון מ"ד מעל קסבר כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר לאו כממון דמי. ור"א בי"א דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל כר"י כלומר דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנא' ואין כאן גורם לממון ומ"ד מעל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר וה"ל גורם לממון וכיון דכל חמץ בפסח גורם לממון הוא לר"ש דקי"ל כוותיה בהא דשרי חמץ שעבר עליו הפסח. הא וודאי כל חמץ בפסח שהוא שלו יותר ברשותיה קאי וכדידיה דמי אע"ג דאסור בהנאה מחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דהא אפי' למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אפ"ה בקיבל עליו אחריות לאו כממון דידיה דמי ומש"ה איצטריך קרא דלא ימצא לרבויי דעובר עליו בבל יראה בקיבל עליו אחריו' משום הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ד' ה) ואילו בחמץ דידיה גורם לממון הוי ולמ"ד כממון דמי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. והשתא אי אמרי' דמהני ביטול לחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אף ע"ג דלאו ממוניה הוא ואפי' גורם לממון נמי אינו כ"ש שיהא מהני ביטול לחמץ דידיה אפי' בפסח אף ע"ג דאסור בהנאה הואיל וגורם לממון אחר הפסח למאי דקי"ל כר"ש דמותר בהנאה וא"כ אין זה ראיה מדאסור בהנאה ואינו ברשותו דאינו יכול לבטל הא בקיבל עליו אחריות גרע מיניה דאינו שלו ואינו ברשותו ואפי' גורם לממון נמי ליכא ואפ"ה הואיל דאילו מיגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידי' דמי לענין ביטול כ"ש חמץ שלו דאע"ג דאסור בהנאה מ"מ עדיף טפי דגורם לממון איכא אחר הפסח דיהני ליה ביטול אלא וודאי ש"מ דבחמץ דלאו דידי' אלא שקיבל עליו אחריות לא מהני ביטול והשתא א"ש הא דקאמר דחמץ בפסח הואיל ואסור בהנאה ולאו ברשותיה קאי לא מהני ליה ביטול אע"ג דגורם לממון איכא לאחר הפסח מ"מ הא לא קי"ל כר"ש בהא דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. ועוד לפי"ז יש נמי ראיה פשוטה דלא מהני ביטול בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דהשתא בחמץ דידיה לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו משום דלאו ברשותיה קאי אע"ג דגורם לממון איכא כ"ש בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דאפי' גורם לממון ליכא דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. וא"ת כיון דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כל חמץ בפסח דידיה הוא וברשותיה קאי ומצי מבטל ליה א"כ מאי פריך התם ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בבה"מ בי"ט ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו והא י"ט בתר איסורא הוא ומאי קושיא דילמא ס"ל כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר וה"ל כל חמץ בפסח גורם לממון וס"ל בהא נמי כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הילכך חמץ בפסח ברשותיה קאי ומצי מבטל ליה אבל לדידן דלא קי"ל כר"ש בהא דדבר הגורם לממון א"ש דלבתר איסורו לא מצי מבטל ליה דכיון דלאו כממון דמי לאו ברשותיה קאי וי"ל דאי כר"ש א"כ מאי מבטלו בלבו דקאמר דכיון דס"ל כר"ש וממונא דידיה הוא אם כן ביטול בלב לא מהני להוציאו מרשותו אא"כ הפקיר בהפקר גמור והא דמהני לדידן ביטול בלב משום דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכיון דאינו ממונו בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה נמי סגי אבל למאן דס"ל כמ"ד הפקר מעליא בעי ואי לא עובר עליו בבל יראה וכמש"ל ומדסגי ליה להאי תנא בביטלו בלבו ש"מ דלא ס"ל כר"ש בהא והשתא פריך שפיר ולפי"ז מהא נמי מוכח דהא דמהני ביטול מתורת הפקר נגעו בה וכמש"ל. ועי"ל דאפי' לר"ש דס"ל חמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת וה"ל גורם לממון דלדידיה כממון דמי אפ"ה הואיל וקנסא קניס ר"ש בחמץ של ישראל שע"ע הפסח שאסור בהנאה לאו ברשותיה קאי הואיל ומדרבנן לאו גורם לממון הוה ולא מצי מבטל ליה כדאמרי' התם בפ"ק דפסחים ונבטליה בשית כיון דאיסור דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל כדר"ג כו' הרי ביררנו יפה בראיות הא דנ"ד דלא מהני ביטול והפקר בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ואין דרך זה מוציאתו מידי עבירה מלעבור על בל יראה ובל ימצא ואין לו תקנה אלא שריפה, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף