מהר"ם חלאווה/פסחים/ב/א
אור לארבעה עשר וכו'. כתב רש"י ז"ל (ד"ה אור) דהכי גרסינן, ולא גרסינן לאור ארבעה עשר, משום דלאור משמע ליל שמחרתו חמשה עשר שכבר עבר היום הנזכר, כדאמרינן בר"ה (כב: וכן לקמן ב:) ואימתי משיאין משואות לאור עבורו, והוא ליל שמחרתו שלשים ואחד והוא אחר העבור שיום עבורו הוא יום שלשים שהוא מלוי החדש. ובודאי גירסת הספרים כן היא, מיהו אם לא היתה כן אין זה מכריע למחוק גירסת הספרים, דהא גרסינן נמי לקמן בגמרא (ג.) המפלת לאור פ"א, וכן (ג.[1]) יכול יהא נאכל לאור שלישי, והוא אור לפני פ"א או לפני שלישי. אלמא משכחת לה הכי ומשכחת לה הכי, הלכך מאן דתני אור לא משתבש ומאן דתני לאור לא משתבש. ורש"י ז"ל (ג. ד"ה המפלת) הוצרך לומר דהמפלת אור לשמנים ואחד גרסי' וכן אור לשלישי, וליתא, דטובא איכא במסכת זבחים (נו:) האוכל לאור שלישי המחשב לאור שלישי, וכולי האי לא נשבש. ואיכא מאן דגריס אור ארבעה עשר, לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ועוד אני אומר דלעולם ל' בתחלת תיבה אינה מכרעת לא סוף ולא התחלה אלא לעצומו של יום או לילה לבד, והראיה (כתובות פ"א מ"א) בתולה נשאת ליום רביעי כ' שכך היא הגרסא. ואע"ג דכתיב (בראשית ז י) ויהי לשבעת הימים שהוא לסוף הז', התם מקרא קצר הוא כדמתרגמינן (אונקלוס שם) לזמן שבעה יומין, וכאלו אמר ויהי לאחר שבעת הימים. ונפקא מינה מכל מאי דאמרן לענין שטרות בכיוצא בזה, שאין דנין לא להקל ולא להחמיר דוקא אלא יד בעל השטר על התחתונה (ח"י):
בודקין את החמץ. פירש"י ז"ל (ד"ה בודקין) כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והקשו עליו בתוס' (ד"ה אור) דהא אמרינן לקמן (ד:) דבדיקת חמץ דרבנן דאלו דאורייתא בביטול בעלמא סגי, אלמא אע"ג דלא בדק אינו עובר, לפיכך פירשו ז"ל דהאי בדיקה מדרבנן. וא"ת א"כ מאי שנא משאר איסורים חלב ודם ערלה וכלאי הכרם שלא הצריכו בדיקה, אי אמרת בשלמא דאורייתא הכא גזר רחמנא והכא לא גזר, אלא אי אמרת דרבנן מאי שני הכא ומאי שנא הכא. ותרצו דשאני חמץ דלא בדילי אינשי מינה כולי שתא ואיכא למגזר אי משהי ליה דילמא אתי למיכל מיניה מה שאין כן בשאר איסורין דבדילי מנייהו. וא"ת נזיר מאי איכא למימר. שאני נזיר דשרי לאחריני, וכיון דלבני ביתו המותרין מותר לשהות היין לעצמן, אם אתה אוסרו לזה נמצאת מצריכו לעמוד בבית מיוחד לעצמו. ולי נראה דאפילו לדבריהם אין כאן קושיא על רש"י ז"ל, דאיהו לא פסיק למימר דכל שלא בדק עובר, אלא דכל שבדק שוב אינו עובר על הנבדק. ומ"מ מסתבר' כפשטה דמלתא דבדיקה דאורייתא, דאע"ג דכתיב (שמות יב טו) תשביתו ומתרגמינן (אונקלוס שם) תבטלון, לאו בטול בפה קאמר, אלא שיבטלנו מן הבית, והיינו דכתיב (שם) מבתיכם, ולבטול בפה למה לי מבתיכם. תדע לך, דהא תנן לקמן בפ' כל שעה (פ"ב מ"א ולקמן כא.) ר' יהודא אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ואמרי' עלה בגמרא (לקמן כז:) דר' יהוד' יליף לה מנותר ורבנן פליגי עליה דלא דמי לנותר, אלמא ש"מ כי היכי דלר' יהודא מדאורייתא הכי נמי לרבנן דפליגי ביעורו במאי. וכי תימא עד כאן לא פליגי אלא בזמן איסורו, אבל בלילה וקודם איסורו מנא לן דליכא מ"ד שהבודק בלילה יהא צריך לשורפו, דהשתא באכילה מותר כל שכן ליתנו לגוי או לפרר ברוח. איכא למימר דמ"מ השבתה דקאמר רחמנא ביעור הוא ולא ביטול, אלא דקרא איירי בזמן איסורו ורבנן אחמור לבדוק קודם לכן ומשום לתא דאורייתא. ותדע לך דבדיקה מיהא דאורייתא דהא תנן (פ"א מ"ג) ר' יהודא אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבע עשר שחרית ובשעת הביעור. וקס"ד דדוקא קאמר דבעי מעבד כל אלו הבדיקות ואמרי' עלה בגמרא (לקמן י:) מאי טעמא דר' יהודא כנגד שלש השבתות שבתורה. ועוד דאמרי' לקמן (ו:) אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל, מ"ט ואסיק גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה. ואי אמר' בטול דאורייתא מאי קא מבעי לן מאי טעמא, והא דאורייתא הוא ואע"ג דבדק אכתי לא סגי בהכי דשמא לא בדק יפה יפה, וכל שלא בטל הא עבר על בל יראה ובל ימצא דרחמנא בטול אצרכיה. אלא ש"מ דלכולי עלמ' השבתה דאורייתא היינו בדיקה ובטול דלאחר בדיקה דרבנן. וההיא דאמרי' דמדאורייתא בביטול בעלמ' סגי לאו משום קרא קאמר, אלא דאע"ג דאצרכיה רחמנ' בדיקה מ"מ אי בעי לבטולי תו לא עבר עליה דבמאי דאפקריה, ולאו דידיה לא קא עבר דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הלכך מאי דאמרי רבנן דלא סגי ליה בביטול אלא בדיקה דוקא מדרבנן היא. הלכך אי בדיק אע"ג דלא בטיל, אי אשתכח חמץ בזמן איסורו לא עבר עליה למפרע, דלא חייביה רחמנא אמאי דלא ידע. מיהו כדמשכח ליה אי משהי ליה עבר עליה. ואי בטיל ליה מעיקרא תו לא עבר עליה אא"כ דעתיה עליה דבעי לזכויי ביה, וכדבעינן למכתב (לקמן ו: ד"ה אלא) גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה, אלא דרבנן אצרכיה אכתי לבעורי גזרה שמא ישכח ויאכל (ח"י):
מקום שמכניסין בו חמץ. תירוצא היא, כלומר במרתף של של יין ובמסתפק, ומפרש ואזיל הני שתי שורות מאן נינהו, ובגמרא (לקמן ח:) פליגי בה אמוראי בפי' דמתני' ושם נפרש בע"ה:
ירושלמי. מרתף של יין צריך בדיקה של שמן אין צריך בדיקה אוצר בין של יין ובין של שמן א"צ בדיקה איזהו אוצר ואיזהו מרתף אוצר כל שאינו נתון עם הלחם בחצר מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר יש אוצר שהוא כמרתף ויש מרתף שהוא כאוצר אוצר ואינו בוש לאכול בו הרי הוא כמרתף מרתף והוא בוש לאכול בו הרי הוא כאוצר יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ובענין שמן לקמן נאריך בה בע"ה:
גמרא. קא סלקא דעתין דאמר נגהי נגהי ממש[2]. משום מאן דאמר נגהי קאמר הכי דההיא הוא דלא סליק, ועוד דלמאן דאמר לילי פשיטא דלילי ממש קאמר:
לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. לאו יכנס בכי טוב דכתיב בקרא קאמר דטובא כי טוב איכא, אלא יכנס בדבר הטוב קאמר, ואשכחן אורה דאקרי כי טוב דכתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, ונסיב לישנא דקרא משום דסליק לתרוייהו. וטעמא דיכנס בכי טוב היינו משום חשש מזיקין דלילה זמן מזיקין הוא וכדאיתא בפ' הכונס[3] וקרא כתיב (תהילים קד כ) תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. וא"ת כיון שכן אפילו מעירו נמי וא"כ הו"ל למימר יצא ואח"כ יכנס דאי אמרת בשלמא משום לסטים וגנבים מעירו ליכא למיחש כולו[4] האי, איכא למימר דאורחא הוא למנקט לעולם כניסה תחלה גבי בין השמשות זה נכנס וזה יוצא וכן בכל מקום:
הכי קאמר וכאור בקר בעולם הזה כן זריחת השמש לצדיקים לעתיד לבא. רש"י ז"ל פי' (ד"ה וכאור) אור בקר עמוד השחר וזריחת שמש בחצי היום. ור"ת ז"ל פי' (תוספות ד"ה וכאור) להפך אור בקר בחצי היום דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, אלמא עד בין הערבים דהיינו משש שעות ולמעלה נקרא בקר, וה"ק כאור חצי היום בעוה"ז כן תחלת הזריחה לצדיקים לעתיד לבא:
הנודר מן האורה אסור באורן של ככבים. וטעמא משום דלשון בנ"א דקרו לאור ככבים אור, דאי לאו הכי אע"ג דכתיב קרא לית לן בה. תדע דאמרי' במס' ערכין (יט:) האומר משקל ידי עלי מביא חבית מלא מים ומכניס ידו עד מרפקו[5] ובקרא כתיב (שמות יג טז) והיה לאות על ידכה ואמרי' (מנחות לז:) זו קבורת אלא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |