שיטה מקובצת/ביצה/ז/ב

שיטה מקובצת ביצה ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו'. אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים. ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.

ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו'. ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.

שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה. להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.

ובית הלל צריכי כו'. אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ. ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.

לא ילפינן ביעור מאכילה. פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.

לא ישחוט ויכסה קאמר. פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.

השוחט ובא לימלך. פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.

לימא מר ורבה בדר' זירא כו'. וקשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כותייהו. ועוד היכי שקל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי. תירץ הריטב"א ז"ל דכדאי הם בית שמאי לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב"ן ז"ל דנפקא מינה לבית הלל דאליבא דרבה דהצריך שחיטה קודם חפירה נמצא דלבית הלל לא התירו כלל שחיטה. אבל לרב יוסף אילו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכדרבה עד כאן. ומורי נר"ו כתב פירוש לפיכך אין שום היתר בדבר ואפילו יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן. דלא אמרינן ישחוט ולאחר שחיטה הוה ליה דיעבד ויחפור בדקר נעוץ ויכסה וכמו שיוצא מדברי רב יוסף. עד כאן.

אדרבה הא עדיפא. כלומר טוב לנו שנתיר ולא נחוש לאימלוכי כי היכי דלא לימנע כו'. וא"ת והא אמרינן לקמן דלבית שמאי אין מוליכין בהמה וסכין אצל טבח משום דחיישינן לאימלוכי אף על גב דמימנע משמחת יום טוב. וי"ל שאין כל הדברים שוין דהתם חיישינן לאימלוכי דלמא משכח דשמינה מינה כדלקמן. אבל הכא סבר רב יוסף דכיון דחפר לא שכיח דלימלך.

והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. פירוש בהא מודו בית הלל בדיעבד משום דאיכא קצת הכנה מבעוד יום ואף על פי שלא היה דעתו לשם כסוי ולא עשה מעשה אחרינא.

והא קא עביד כתישה. נראה שכך פירש רש"י אי אמרת בשלמא שיחפור בדקר ממש כפשטה דמתניתין ניחא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואין צריך לומר דדחי טלטול עפר שאינו מוכן מדרבנן. אלא אי אמרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ומתניתין בדקר נעוץ אכתי איכא כתישה דרגבים המדובקים דהוי תולדה דטוחן. וכן רהטא כולה סוגיין.

פטור עליה פירש רש"י ז"ל אפילו בשדה דאיכא משום חורש או בבית דאיכא משום בונה כיון דאינו צריך אלא לעפרה פטור עליה משום דהוה ליה מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ואפילו הוי מתקן הויא מלאכה שאינה צריכא לגופה. והוצרך ז"ל לומר כן למיהב תרי טעמי כדי שיהא הכא פטור ומותר.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף