שפת אמת/שבת/ט/ב
במתני' לא ישב אדם לפני הספר כו'. פי' רש"י דהא אפי' בחול נמי ותני לה אגב לא יצא החייט כו'. אבל אם כן הו"ל למיתני ל"י החייט ברישא [ועי' מ"ש הרע"ב בזה]. לכן נראה דהוי ס"ד לומר דבע"ש יהי' מותר אע"ג דבחול אסור כיון דע"כ יהי' צריך להפסיק משום איסור שבת וממילא יזכור להתפלל ומשום איסור שבת לא מצינו שגזרו שלא להתחיל במלאכה סמוך לחשיכה. גם י"ל דע"ש יזכור ע"י התקיעות שהיו תוקעין להבטיל העם ממלאכה:
שם במשנה ואם התחילו אין מפסיקין. פרש"י בגמ' מפרש שיש שהות לגמור כו'. ובתוס' הוכיחו כן מהא דאמרי' בגמ' דבמנחה לא שכיח שכרות כו'. וי"ל עוד ראי' לפי' רש"י מהא דפריך לקמן (יא.) בגמ' אין מפסיקין לתפלה הא תני לה רישא ומשני בחברים העוסקים בתורה. ולכאורה אכתי קשה דכבר נלמד מדקתני דאין מפסיקין בהנך כ"ש בד"ת וודאי אין מפסיקין וע"כ דברישא דוקא ביש שהות ובחברים העוסקים בתורה אין מפסיקין אפי' בדליכא שהות. והנה בלשון רש"י ז"ל יש לפרש דבדליכא שהות צריכין להפסיק מיד. כיון דע"כ לא יוכל לגמור העסק קודם שוב בהאי הפסקה לית לן בה. והוי כמו להתחיל דאין רשאי ומפסיק מיד אף דעדיין עכשו יש שהות. ובתוס' שינו הלשון וכ' דאיכא שהות להתפלל. אבל רש"י כ' שהות לגמור משמע לגמור הענין כמ"ש. [וכן פי' רש"י בהדיא בסוכה (לח.) דהיכי שתמשך סעודתו עד שתחשך נקרא ליכא שהות ע"ש] וכ"פ המג"א (סי' רל"ב) ע"ש. ולפ"ז צריכין לפרש דאע"ג דראיית התוס' מהא דשכיחי שכרות היא רק לענין שלא לבטל התפלה לגמרי. מ"מ שוב מסברא אית לן למימר דמפסיקין מיד כיון דסוף סוף יצטרך להפסיק א"כ הוי כלתחילה לענין זה שיפסיק מיד כתיקון חכמים. דמה דהתירו היכא דהתחיל שלא להטריחו להפסיק לא שייך הכא דע"כ יהי' עליו הטירחא אח"כ להפסיק כנ"ל. מיהו צ"ע בהתחיל סמוך למנחה אי מחויב להפסיק גם קודם הגעת זמן תפלה. כיון דבאותו הזמן יהי' יושב בטל י"ל דהוי שפיר לענין זה כדיעבד ורשאי עכ"פ לאכול עד שיגיע זמן תפלה וכן מסתבר. אך לשון המג"א לא משמע כן. ומ"מ ב' הראיות של התוס' אינם אלא בהתחיל באיסור. אבל בהתחיל בהיתר י"ל דגם בדליכא שהות אין מפסיקין עכ"פ קודם שעובר הזמן ואוכל עד סוף זמנו ומתפלל אח"כ:
שם במשנה מפסיקין לק"ש. פרש"י דאיתא מדאורייתא. משמע מדבריו דאע"ג דסיפא דאין מפסיקין לתפלה מוקמינן בחברים העוסקין בד"ת מ"מ הא דמפסיקין לקריאת שמע קאי נמי אדלעיל וכ"כ רוב הפוס' וכדמשמע פשט הסוגיא בסוכה (לח.) ע"ש אכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו (פ"ב מהל' ק"ש) כ' דגם לקריאת שמע אין מפסיקין. ומשמעות דבריו דגם בהתחיל באיסור אין מפסיקין כמ"ש שם הלח"מ דלא כמ"ש הכ"מ והנה באמת מלשון הגמ' בסוכה שם דלמא שאני בין דאורייתא לדרבנן. משמע דהך מפסיקין לקריאת שמע דהכא לא קאי אהנך דרישא כלל דאל"כ טפי הו"ל להקשות מגופא דמתני'. משו"ה מפרש הרמב"ם דכן הוא קושית הגמ' שם דמנ"ל לחלק בין איכא שהות ובין היכי דליכא שהות הלא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן. א"כ למסקנת הגמ' שם דמוכרח לחלק בין איכא שהות ע"ש שוב ליכא שום הוכחה לחלק בין דרבנן לדאורייתא. ומ"מ לדינא וודאי נראין דברי הפוס' כרש"י.
אכן תמהני על הר"ן כאן [ובסוכה פ' לולב הגזול] שהקשה לר' יוסי דס"ל בערבי פסחים ויו"ט דאין מפסיקין וקידוש היום דאורייתא הוא אטו יחלוק ר"י אמתני' דהכא ודסוכה. והוכיח מזה דבהתחיל בהיתר גם בדאורייתא אינו מפסיק [וכ"פ הרמ"א (סי' תרנ"ב) גבי לולב אך הט"ז שם חולק עליו ע"ש] ובאמת התירוץ אינו מובן יפה דנהי דבהתחיל בהיתר י"ל דגם במידי דאורייתא הוי כדרבנן. מ"מ בערבית דשכיח שכרות וזמנו כל הלילה מסקינן לקמן דגם בדרבנן מפסיקין אי ת"ע חובה ע"ש. מכ"ש דבדאורייתא מפסיקין אף בהתחיל בהיתר. איברא דהר"ן אזיל בשיטת הרשב"א שמביא אח"כ דגם בערבית א"צ להפסיק אלא בהתחלה דהתרת חגורו אבל בהתחיל ממש לאכול אין מפסיקין. אבל אין זה משמעות הגמ' ופוסקי' [כמ"ש הב"י (סי' רל"ה) בשם ר"י דלא כהרשב"א וכ"מ מדברי התוס' בסוכה שם ד"ה יו"ט ע"ש]. איך שיהי' עיקר הקושיא מקידוש היום תמוה לי דשפיר י"ל דר' יוסי אינו חולק על שום משנה. דמפסיקין לקריאת שמע דהכא י"ל דקאי על חברים העוסקים בתורה. כדמוכח להדיא בגמ' סוכה הנ"ל שאין הכרח לפרש מפסיקין דהכא דקאי אהא דקתני ברישא. וממשנה דסוכה וודאי אין שום ראי' כיון דבאמת איירי המשנה שם ביו"ט ב' דרבנן ומשום דליכא שהות מפסיק. ומה זה שכ' הר"ן להוכיח כדבריו מהא דר"י לא פליג כו' וצ"ע:
בגמ' הא איכא שהות ביום טובא. פי' אף ביום הקצר איכא שהות טובא אבל ממנחה קטנה וכן תספורת גדולה במנחה גדולה כיון דביום קצר יש לחוש להמשכה שוב לא פלוג חכמים בתקנתייהו. והנהו שעות וודאי הם זמניות ולפי אורך היום וקצורו מתחשבין הי"ב שעות ביום. מיהו בסמוך למנחה דהוא חצי שעה יש לעיין אם נחשב גם הח"ש לפי היום. אכן בגמ' פ' ערבי פסחים משמע הכי דהתם קתני לא יאכל כו' מתשע שעות ולמעלה דהוא חצי שעה קודם מנחה. וכמו דהשעות לזמן מנחה הם לפי היום ממילא החצי שעה שנכלל בהם ג"כ נחשב לפי היום. אך קצת קשה כיון דשיעור הרחקה בעי חצי שעה למה ישתנה זה לפי היום. וצ"ל דבאמת די להרחיק חצי שעה של יום הקצר אלא משום לא פלוג אסרו בכל יום חצי שעה אפי' בימים ארוכים שהשעות גדולים טפי כנ"ל. ולכאורה קשה הא בלולב וודאי איכא שהות ביום טובא ומ"מ אמרינן בסוכה (לח.) דאסור להתחיל ומפסיקין ג"כ ע"ש. ויש לפרש דקושית הגמ' הוא רק על האיסור דסמוך למנחה דבשכבר הגיע הזמן שפיר דמי לאסור בכל גווני הואיל ויכול להתפלל מקודם. ומה"ט נמי בשחרית ובערבית אף דזמנו כל הלילה אסור אי ת"ע חובה כדלקמן. אבל לאסור סמוך למנחה אין סברא כל שאין השעה דחוקה. ומה"ט אסרו דוקא במנחה דבשחרית קודם שיעלה עמוד השחר מותר רק במנחה דליכא שהות כל כך כדמסקינן בבורסקי גדולה או משום גזירה כו'. מיהו בשחרית ובערבית י"ל דבל"ז מותר קודם זמנו [כמ"ש התוס' בברכות (ד:) ובטור או"ח (סי' רל"ה) וע"ש בב"י ובט"ז] כיון שיש היכר בין יום ללילה משא"כ במנחה. [אך בשו"ע שם מבואר דגם בקריאת שמע דערבית אסור חצי שעה קודם הזמן ע"ש]. ולפי מ"ש י"ל דאה"נ דכשהגיע זמן מנחה גדולה שפיר אסור אפי' בסעודה קטנה וכל מה דשקיל וטרי בגמ' כאן הוא לענין סמיכות דקודם זמנו כנ"ל. ועפ"ז יש לפרש כוונת התוס' במ"ש דשרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן מנחה. דתמוה כמ"ש במ"א. ולהנ"ל י"ל הפי' דבמנחה גדולה אין איסור עד שיגיע זמנו ולא בסמוך לו. וגם ממ"ש תוס' אח"כ ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור ס"ק לענין שמפסיקין ג"כ ע"ש. אין להביא ראי' לדחות ולומר דאם איתא דאיכא איסורא מהתחלת מנחה גדולה א"כ יהי' הדין דמפסיקין ג"כ לריב"ל כמו בסמוך למנחה קטנה. דז"א דלענין זה שפיר מחלקינן בין היכי דאיכא שהות דאע"ג דעביד איסורא לא הצריכוהו להפסיק בדיעבד. כדמוכח לקמן בת"ע למ"ד חובה דמדמי לה בגמ' להא דאם התחילו אין מפסיקין. דאע"ג דהתחיל בזמן איסור מ"מ כיון דיש שהות כל הלילה דומה לס"ג קודם מ"ג וה"ה בהגיע זמן מ"ג אע"ג דאסור כנ"ל אין מפסיקין. ומ"מ אין כן משמעות הפוסקים. ואפשר ס"ל דל"ד ללולב דמדאורייתא וביו"ט שני י"ל כעין דאורייתא תיקנו הגם דבסוכה לא אמרינן כן ע"ש. ובת"ע משום דשכיח שכרות כדמסקינן. ומ"מ הדעת נוטה לאסור דהא בס"ד דגמ' לקמן דלא ידע מהאי טעמא דשכיח שכרות ופריך מהא דאין מפסיקין אבל מאי דאסור לכתחילה ניחא לי' ודו"ק:
שם בגמ' נימא תהוי תיובתא דריב"ל. ותמוה מנ"ל מדריב"ל דצריך להפסיק. ובתוס' פירשו דמדאמר אסור לטעום משמע הכי. ונראה הפי' דבאמת טעימה קיי"ל דשרי וכדמשמע במתני' לא יאכל דוקא לאכילה אסור אבל לא לטעום. וע"כ דריב"ל איירי בתוך הסעודה וס"ל דצריך להפסיק והלכך אסור אפי' לטעום עד שמפסיק בבהמ"ז. דאי שרית לי' לטעום תוך הסעודה לא חשיב הפסקה כלל. ועפ"ז יש לבאר כל הסוגיא מאי דמשני דמתני' מיירי במנחה גדולה דלכאורה אכתי תיקשי הא דריב"ל דמה לי הפסקה במנחה גדולה וס"ג או ס"ק במנחה קטנה. אבל למ"ש א"ש דכיון דמתני' מיירי במ"ג שוב י"ל דבמנחה קטנה טעימה נמי אסור דשוב אין ראי' מלשון אכילה דמתני' [די"ל דבמנחה קטנה חמור טפי] וי"ל דלא מיירי ריב"ל כלל לענין הפסקה. וא"ש ג"כ הא דאמרינן בברכות (כח:) דלא קיי"ל כריב"ל לענין טעימה דגם למסקנא דהכא דברי ריב"ל נאמרו לענין טעימה כנ"ל. ויש להוסיף עוד דריב"ל מפרש כר' אחא בר יעקב דס"ק במנחה גדולה נמי אסור משום דאתי לאמשוכי לכך במנחה קטנה גם טעימה אסור דנחתינן חד דרגא [להחמיר יותר במנחה קטנה] אבל סוגיא דברכות דקאמר לית הלכתא כריב"ל ס"ל כתי' קמא דהכא דמתני' בס"ג ומ"ג וה"ה ס"ק במ"ק אבל טעימה שרי.
מיהו לשיטת התוס' ושאר פוסקים דגם למסקנא דברי ריב"ל לענין הפסקה נאמרו. תמוה כנ"ל דמה לי ס"ק במ"ק או ס"ג במ"ג. ובשלמא לתי' דראב"י דמתני' איירי בס"ק במ"ג י"ל דהא חשיב טפי התחיל בהיתר ולהכי אינו מפסיק אבל ס"ק במ"ק מפסיק. אבל לתי' קמא לכאורה ס"ק במ"ק דומה לס"ג במ"ג. וי"ל קצת בדוחק דלהאי תירוצא דגמ' לא איירי ריב"ל אלא בס"ג במ"ק ובהא ס"ל דצריך להפסיק משום דהוי טפי התחיל באיסור וצ"ע:
עוד י"ל דלכאורה קשה עוד בדברי ריב"ל. דבמתני' תנן דסמוך למנחה אסור ואיהו אמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה כו' משמע אבל סמוך למנחה לא. לכך פי' הש"ס בדבריו דמיירי בתוך הסעודה ולהפסיק. ולהכי אמר כיון שהגיע זמן דדוקא בהגיע זמן תפלה החמירו אבל בסמוך למנחה א"צ להפסיק. והא דמקשינן ממתני' דתנן ואם התחילו אין מפסיקין. ולא משני דמתני' לא קאי אלא על סמוך למנחה בזה א"צ להפסיק אבל אם כבר הגיע הזמן צריך להפסיק. משום דסמוך למנחה הוא זמן מועט לא מסתבר לי' לומר דעל זה לבד קאי אין מפסיקין דהרי מיד יגיע הזמן ואז יצטרך להפסיק. ומ"ש רש"י אם התחילו א"מ בתמי' ויעבור הזמן. אין כוונתו שיעבור הזמן תפלה לגמרי. דבזה לא הוי ס"ד לומר דאין מפסיקין. אלא הכי פי' שיעבור עד תוך הזמן קצת ואז לא יפסיק ג"כ וע"ז מקשי' מדריב"ל. אבל למאי דמתרצינן דמתני' מיירי בסמוך למנחה גדולה ובסעודה גדולה. שוב אין ראי' כלל מדריב"ל דצריך להפסיק. די"ל דדוקא סעודה גדולה אסור גם בסמוך למנחה. משא"כ בסעודה קטנה אפי' סמוך למנחה קטנה נמי מותר. ודוקא כשהגיע זמן תפלה גופא אסור. ולהכי קאמר ריב"ל כיון שהגיע זמן כו'. ובזה מדויק מה דאמרי' לא לעולם סמוך למ"ג. והך לא מיותר לכאורה כיון דגם המקשן אסיק אדעתי' לאוקמא מתני' במ"ג אלא שהי' קשה לו הטעם וע"ז הו"ל למימר לעולם במ"ג כו'. ולהנ"ל י"ל הפי' דאתי לדחות דעת המקשן שהוכיח מדריב"ל דצריך להפסיק כנ"ל. ולמאי דמשני לא מוכח מידי כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מה דתמוה בהא דקאמר אלא מנחה קטנה כו' משמע דאי איירי במנחה גדולה לא תקשי אדריב"ל. והא עדיין קשה דבמתני' משמע דאין מפסיקין כלל ולריב"ל עכ"פ צריך להפסיק כשיגיע זמן מנחה קטנה. הגם די"ל דהפי' במשנה אין מפסיקין ומותר לאכול עד זמן מנחה קטנה ולא קאי אלא אמנחה גדולה שהתחיל בה. אבל זה דוחק ולמ"ש א"ש דאי הפי' במשנה מנחה גדולה וסעודה גדולה י"ל כוונת ריב"ל לא להפסיק אלא כפשוטו להתחלה ובסעודה קטנה דאינו אסור אלא ממנחה קטנה ואילך ולא סמוך למנחה ודוקא בסעודה גדולה אסר התנא סמוך למנחה ובהפסקה לא מיירי כלל ריב"ל:
עוד י"ל הפי' בגמ' דכוונת ריב"ל אסור לטעום אינו מטעם שישכח להתפלל דא"כ היינו דינא דמתני' ותו דהא בטעימה לא שייך למיחש לשכחה. אלא דס"ל לריב"ל דאסור לאכול ולטעום קודם תפלת מנחה אחר הגעת זמנה כענין הכתוב (מלכים א, יד ט) אותי השלכת אחר גויך כמו בשחרית כדאי' בברכות (י:) וממילא מה"ט ס"ל לגמ' דלריב"ל מפסיקין ג"כ גבי אכילה [כדעת הפוס' בטוש"ע (סי' פ"ט) דבשחרית צריך להפסיק מהאי טעמא ע"ש] ולפ"ז קושית הגמ' אינה אלא על אכילה דתנא במתני' ולא בשאר מילי. ובהא באמת לא קיי"ל כריב"ל אלא דריב"ל צריך לפרש מתניתין דאיירי במנחה גדולה כיון דאכילה נמי תני במתני'. ולדידי' ע"כ צריכין לפרש אין מפסיקין היינו כל זמן שרשאי לאכול. ובאינך מילי דקתני במתני' אין מפסיקין כ"ז שיש שהות ובאכילה דאסור מטעם אחר כנ"ל לא הוצרך התנא לפרש. ונהי דלדידן דלא ס"ל כריב"ל לענין טעימה ממילא פי' אין מפסיקין נמי באכילה כ"ז שיש שהות כמו שפי' רש"י. מ"מ בעיקר פי' דמתני' דמנחה היינו מ"ג אין לחלוק אדריב"ל כיון דלדידי' ע"כ פי' המשנה מנחה גדולה ולא פליג עליו אמורא אחר לדידן נמי ס"ל הכי:
שם בגמ' דילמא חזי פסידא ומיטרד. פי' רש"י ור"ן דיצטער ולא יתפלל ולפ"ז יש לאסור גם עיונא בעסק בעלמא מהאי טעמא ובורסקי דקתני לאו דוקא. אבל יותר הי' נראה לפרש שיהי' מוטרד לחפש עצה לתקן הקלקול ושוב יהי' צריך שהות כמו לבורסקי גדולה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ולפ"ז עיון בעלמא בעסק שפיר דמי:
שם בגמ' מאימתי התחלת תספורת. קצת קשה מאי בעי דילמא התחיל להסתפר ממש כפשטי'. וצ"ל דלשון לא ישב לפני הספר משמע דע"ז קאי אם התחילו אין מפסיקין. דאם התחיל לישב אין מפסיקין. וע"ז בעי מאימתי נקרא התחלת ישיבה להסתפר:
שם בגמ' ומאימתי התחלת מרחץ משיערה מעפרתו. פרש"י סודרו ראשון להפשטת בגדיו. והרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו (פ"ו מה' תפלה ה"ו) כ' בגד הסמוך לבשרו. ומשמע בכל הנהו דברים אין חושבין ההילוך כלל להתחלה אע"ג שהלך דרך רב לאלה הדברים כל שלא התחיל בעיקר הענין מפסיק. ואפשר דוקא היכא דיכול להתפלל שם אבל אם יצטרך לחזור לביתו שפיר י"ל דאין מטריחין אותו דאין התחלה גדולה מזו. ובירושלמי כאן מייתי עובדא דריב"ל הוי רגיל ללמוד עם בן בנו כו' ע"ש ופעם א' שכח והלך לבית המרחץ וכבר פשט בגדיו ונזכר וחזר לביתו והקשה לו רחב"א והא תנינן אין מפסיקין ע"ש. ומשמע שם דגם בכה"ג שהי' צריך לחזור לביתו לא הוי בכלל התחיל כל שלא פשט בגדיו:
שם בגמ' רב אמר משיטול ידיו. קשה מ"ט לא מחייבינן לי' להפסיק משום דכבר נטל ידיו. הלא גם אם לא נטל ידיו עדיין ג"כ צריך ליטול ידיו להתפלל דלתפלה בעי נטילת ידים. ואח"כ יצטרך ליטול ידיו שנית לאכילה. א"כ גם אם נטל ידיו נימא דאותה נטילה יהא לתפלה. ואח"כ יטול לאכילה. וי"ל לפמ"ש המג"א (סי' קס"ד ס"ק ו') דהיכא שעסק בד"א אחר הנטילה צריך ליטול ידיו שנית אבל היכא שנטל ידיו לד"א אם לא הסיח דעתו מותר לאכול. א"כ ה"נ כשנטל ידיו לאכילה וקודם שיאכל יתפלל יהא צריך ליטול ידיו שנית לאכילה. אבל אם לא נטל ידיו כלל יטול ידיו לתפלה וישמרם ושוב לא יהא צריך ליטול לאכילה. מיהו יותר נראה דלאו משום טירחא דנטילה אין מפסיקין אלא כיון שהכין עצמו לאכילה חשיב התחיל. וכ"כ מהרש"א גבי משיתעטפו הדיינים. ומיהו בחגורה ע"כ מטעם טירחא הוא מדמקשינן ליקו הכי וליצלי:
שם בגמ' אמר אביי כו' כיון דשרא המיני' כו'. קשה למה לא נקיט הך נ"מ בתפלת ערבית למ"ד רשות אליבא דרב כשנטל ידיו אי מטרחינן לי'. וי"ל דהנה התוס' הקשו תיפוק לי' משום ק"ש. ונראה דלמאי דמסקינן דלהכי לא קאי הכי ומצלי משום הכון כו' וזה אינו אלא בתפלה ולא בק"ש דאין צריך הכון אלא בתפלה [כמ"ש רש"י בברכות (כה.) דקריאת שמע אינו כמדבר לפני המלך ע"ש. וכ"כ בפנ"י כאן דבקריאת שמע א"צ הכון] ומשו"ה אע"ג דמפסיק לקריאת שמע א"צ למיסר המייניה לתפלה. ולהכי צריך למימר האי דינא אליבא דר"ח דאמר משיתיר חגורו. אבל למ"ד משנטל ידיו כיון דצריך להפסיק לק"ש ממילא מתפלל ג"כ.
ולכאורה נראה לפרש דא"צ להתפלל כלל אחר דשרי המייני' ולא איירי הכא דוקא באכילה אלא כגון דשרא המייני' לילך לישן. [ובני א"י י"ל דאין רגילים כלל לילך חגורי אזור וא"צ להתיר קודם שינה] והי' מיושב מאי דאמר הני חברין בבלאי כו' כיון דשרא המייני' ולא אמר לבני א"י כיון דנטלו ידייהו. עוד קשה מה דמקשה רב ששת אהא דאביי טריחותא למיסר המייני' למה לא הקשה כן לר"ח דאמר משיתיר חגורה. וגם קושיא שני' שהקשה ר"ש ליקו הכי וליצלי תיקשי נמי אגופא דמתני' דאין מפסיקין והא באמצע אכילה ממש ג"כ י"ל ליקו וליצלי. ע"כ משמע דבמתני' לק"מ די"ל דהא דהתחילו אין מפסיקין אינו מטעם טורח כלל אלא משום שכבר התחיל לא חייבוהו להפסיק כיון שיכול להתפלל אח"כ אלא לאביי דמתיר לבטל כל התפלה ואף אחר האכילה פטור משום הטורח ע"ז מקשה ר"ש. כן הי' נראה. אכן רש"י ז"ל פי' להדיא לא מטרחינן לי' להפסיק אלא יגמור ואח"כ יתפלל. וכ"נ מסקנת המהרש"א ע"ש. ונראה דהי' ק"ל לרש"י מאי פרכינן בגמ' ולמ"ד חובה מטרחינן לי' כו' והא אביי קמ"ל דגם אחר האכילה לא יתפלל וזה הוא דוקא למ"ד ת"ע רשות לכן הוכרח רש"י לפרש דאביי נמי לא קאי אלא אהפסקה בתוך הסעודה ולא לפוטרו לגמרי. אבל א"י ליישב קושיות הנ"ל לפי' זה. וגדולה מזו קשה באמת מאי דמשני משום הכון כו'. והא בהתחלת דין שהתעטפו הדיינים מה ביטול הכון יש בזה אדרבה אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד הראש והכנעה כמו שיושבין הדיינים בדין מתוך יראה. הגם די"ל דהכנת תפלה לחוד והכנת דין לחוד עכ"ז פשט הסוגיא נוטה יותר כמ"ש מקודם. וליישב קושיא הנ"ל הי' נלע"ד לולי פירש"י ז"ל דאביי גופי' הוא דמסיק ומסיים ולמ"ד חובה מטרחינן לי'. וסיום דבריו אלו וודאי קאי אתוך הסעודה דאחר הסעודה פשיטא דלמ"ד חובה דחייב להתפלל. ונמצא לפ"ז דאביי אמר ב' דברים דלמ"ד רשות לא מטרחינן לי' כלל ולא יתפלל שוב אח"כ. ולמ"ד חובה פוסק מיד וע"ז קאי פירכת הש"ס והתנן ואם התחילו כו'. אכן רש"י פי' קושי' הגמ' ולמ"ד חובה כו'. בלשון בתמי' ע"ש. לכן הוי קשיא לי' כנ"ל מאי דפרכינן ולמ"ד חובה כו' פשיטא דלמ"ד חובה צריך להתפלל אח"כ. משו"ה הי' מוכרח לפרש דמודה אביי אפי' למ"ד רשות דיגמור ואח"כ יתפלל. ולכאורה מלשון התוס' נמי משמע דמבטלין תפלת ערבית לגמרי משום טורח דשרי המייני' ע"ש. אך בדוחק י"ל דבריהם גם לפי פי' רש"י ומהרש"א ולומר דכוונת התוס' הוא למסקנת הגמ' דבערבית שכיחא שכרות והוי כאין שהות ויבוא לידי ביטול תפלה. אבל בדאיכא שהות להתפלל אחר הסעודה י"ל דס"ל להתוס' ג"כ דחייב להתפלל וצ"ע:
שם בגמ' ולמ"ד חובה כו' אם התחילו אין מפסיקין. לכאורה טפי הו"ל לאקשויי דאפי' להתחיל שרי כיון דאיכא שהות טובא כדמקשינן לעיל במנחה גדולה. מיהו י"ל דאביי מיירי בסוף הלילה דדמי למנחה קטנה מ"מ למ"ד רשות לא מטרחינן לי'. ובזה מובן הראי' שהביאו התוס' לעיל ד"ה ואם התחילו. דפשיטא להו דמיירי הכא בהתחיל באיסור. וצ"ע באמת לדידן דשויא לת"ע חובה אי אסור כל הלילה כיון דאיכא שהות טובא. דהא הני טעמי דשכיח שכרות או כיון דכולה ליליא זימנא אתי למימנע. לא אמרו בגמ' אלא לענין הפסקה:
בתוס' ד"ה לא ישב כו'. והא דאמר בערבי פסחים כו'. פי' למאי דמסקינן התם גם כן דאין מפסיקין ואיירי מתני' שם לענין התחלה. קשיא להו שפיר דבל"ז אסור משום מנחה ותירצו דכבר התפלל. מיהו קשה קצת למאי דבעי למימר התם בפסחים (קז.) דמנחה גדולה קאמר ומשום פסח ע"ש. א"כ למ"ד הכא דסמוך למ"ג אסור אף סעודה קטנה שוב הדרא קושית התוס' לדוכתא דאין לתרץ שכבר התפלל דהא עדיין לא הגיע זמנו. וא"כ סמוך למנחה דקתני התם הוא מיותר כיון דבלא"ה אסור משום מנחה וי"ל דלמאי דס"ד דגמ' דמשום פסח הוא, הוי ס"ל ג"כ דאפי' כבר התחיל צריך להפסיק דדוקא הכא דקתני לא יכנס כו' ולא לאכול להכי אם התחילו אין מפסיקין אבל התם דתנן לא יאכל י"ל דחייב להפסיק באמצע. וא"כ לא קשה כלל כנ"ל. אבל למסקנא דהתם נמי א"צ להפסיק ולא אסרו אלא להתחיל שפיר הקשו התוס' ושפיר תירצו שכבר התפלל:
בד"ה ואם התחילו אין מפסיקין אפי' התחילו באיסור כו'. כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה לימא דלשון אם התחילו משמע דהתחיל באותו הזמן דקתני במתני' ברישא דאל"כ הו"ל למיתני סתמא אבל אין מפסיקין. אך אכתי קשה די"ל דוקא אם התחיל באיסור דסמוך למנחה אין מפסיקין אבל אם התחיל באיסור כשהגיע זמן מנחה ממש שפיר י"ל דמפסיקין. וצ"ל דמסברא לא נראה להו לחלק בהכי. ומ"ש עוד התוס' וה"נ משמע בגמ' כו' דשרי המייני' עי' מ"ש במהרש"א. וכל אריכות שלו הוא כדי ליישב לשון המרדכי דמשמע מיני' דהכי משמע לי' מתוך לשון הגמ' גופא הנ"ל אבל ראיית התוס' בפשיטות נכונה מדפריך עלה והא תנן ואם התחילו אין מפסיקין והו"ל לשנויי דנפ"מ בהתחיל משתחשך. אלא וודאי דאפי' התחיל משתחשך דהיינו באיסור אחר שהגיע הזמן נמי פשיטא להו להגמ' דאין מפסיקין:
בא"ד. וגבי לולב התחילו באיסור דמצפרא זמני' היא. צ"ע מנ"ל דאסור לאכול קודם נטילת לולב דהא בסמוך למנחה גדולה בסעודה קטנה פליגי בגמ' תרי לישני כיון דאיכא שהות טובא [ובלולב איכא שהות כל היום] וכן קשה דבטוש"ע (סי' תרנ"ב) פסקו דאסור לאכול קודם נטילת לולב ובסי' רל"ב הביאו דיעות המתירים לאכול קודם מנחה קטנה. מיהו עיקר הוכחת התוס' א"ש בלא"ה דעכ"פ סמוך לערב דהיינו זמן מנחה קטנה וודאי אסור לאכול קודם נטילת לולב. א"כ מצי מוקי לה התם בכה"ג דהוי התחיל באיסור ומשו"ה צריך להפסיק. אך לאסור כל היום צ"ע. אך לחד תי' בגמ' בסמוך יש לאסור משום דאתי למיפשע כיון דכל יומא זימני'. מיהו בתוס' בסוכה שם כתבו דבנטילת לולב לא שייך אתי למיפשע ע"ש:
בד"ה אין מפסיקין כו'. ודוקא בדאיכא שהות כו'. אע"ג די"ל דדוקא אם התחיל באיסור כיון דכבר חל עליו חיוב תפלה צריך להפסיק בדליכא שהות. אבל בהתחיל בהיתר י"ל דאפי' בדליכא שהות לא חייבוהו דא"צ להפסיק ודוחה תפלה דרבנן לגמרי אך כיון דע"כ מתני' איירי בדאיכא שהות דהא קאי גם אהתחיל באיסור. וממילא נהי דיש מקום לחלק מנ"ל מסברא להמציא היתר באין שהות כיון דמתני' לא מיירי בהכי כנ"ל. אכן מ"ש התוס' כדמשמע בגמ' דקאמר במנחה לא שכיח שכרות כו'. קצת יש לחלק דאפי' אי אין מפסיקין בדליכא שהות היינו משום שלא הטריחוהו לבטל סעודתו. אבל אי ישתכר ולא יתפלל אחר הסעודה ע"י השכרות בזה הקפידו טפי ולהכי בערבית דשכיח שכרות מפסיק. ולפ"ז אה"נ אם אוכל סמוך לעמוד השחר דליכא שהות להתפלל אחר סעודתו גם בערבית אינו מפסיק אפי' למ"ד חובה. ודוקא היכי דאיכא שהות אח"כ וע"י השכרות ימנע מלהתפלל בזה אמרו דמפסיק למ"ד חובה:
בד"ה לימא כו'. וא"ת לוקי מתני' בהתחיל בהיתר כו'. יש להוכיח מדבריהם דס"ל דבק"ש דאורייתא גם בהתחיל בהיתר פוסק [דלא כמ"ש הר"ן להוכיח מדאי' בפ' ע"פ דאין מפסיקין לקידוש היום דאפי' בדאורייתא אין מפסיק בהתחיל בהיתר]. דאל"כ לא הוי מצי לאוקמא הכי משום סיפא. ובפי' רש"י משמע דהא דמפסיקין לקריאת שמע איתמר נמי לענין אם התחילו וכמשמעות הגמ' לקמן דפריך אהא דתנן אין מפסיקין לתפלה דכבר תני לה רישא [וע"ז משני סיפא אתאן לד"ת] משמע דבקריאת שמע מפסיקין לכל הני דתני במתני'. מיהו אפשר התוס' חולקין על רש"י [וס"ל כפי' הרמב"ם דמפסיקין לק"ש קאי אד"ת ואפי' אי לא ס"ל הכי מ"מ הקשו התוס' שפיר] דעכ"פ ליכא תיובתא לריב"ל כיון די"ל כן דגם הא דמפסיקין לקריאת שמע לא קאי אלא אחבירים העוסקין בתורה לחוד ולא אהני דקתני ברישא. ולכך נראה יותר דבהתחיל בהיתר בקריאת שמע נמי אינו צריך להפסיק. דהא בלולב בהתחיל באיסור נמי פליגי אמוראי בסוכה (לח.) אי פוסק בדאורייתא [כמ"ש בכפות תמרים שם] א"כ עכ"פ בהתחיל בהיתר י"ל דלכו"ע אין מפסיקין ולמה לנו לאפושי פלוגתא. [אכן ממ"ש התוס' שם בסוכה (ד"ה מאי) שהקשו מהא דא"מ לקידוש דהוי דאורייתא. משמע דאפי' בהתחיל בהיתר מפסיק בדאורייתא וכמ"ש הט"ז (בסי' תרנ"ב ס"ק ד') לדחות דברי הר"ן ע"ש]:
בד"ה בתספורת כו'. ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה. קשה להבין כוונתם דאם נפרש כוונתם כפי' מהר"ם דרשאי להתחיל לאכול ס"ק עד שיגיע זמן מנחה קטנה. א"כ צריכין לדחוק ולומר דעד זמן לאו דוקא ור"ל עד סמוך לזמן תפלה כמ"ש התוס' בסמוך להדיא דגם סמוך למנחה קטנה אסור. וכן הוא בקיצור פסקי תוס' ב' דינים אלו שבתוס'. וגם הב"י (סי' רל"ב) הבין כפי' הנ"ל. אבל יותר נראה לפרש דבריהם דשרי להתחיל סעודה קטנה ע"ד לאכול עד זמן מנחה ממש דהיינו עד שיהי' רק שהות להתפלל בלבד. וקמ"ל דסד"א כיון דסמוך למ"ק אסור א"כ אפי' להתחיל קודם לכן אם יודע שיאכל בודאי בתוך זמן מ"ק ליתסר קמ"ל:
עוד נ"ל כוונתם דאם התחיל בזמן מ"ג רשאי לאכול עד זמן תפלה כלומר כל זמן שיש שהות להתפלל. וכן הוא דעת הרא"ש דאע"ג דבמנחה קטנה בסעודה קטנה אם התחיל סמוך לה צריך להפסיק מ"מ בסעודה גדולה ומנחה גדולה אינו מפסיק כלל. והטעם נראה דכיון דבהתחיל בהיתר אין מפסיקין א"כ גם בהתחיל באיסור יש לחלק ולומר דדוקא בהתחיל באיסור סמוך למנחה קטנה דהשעה דחוקה יותר לכך חייבוהו חכמים להפסיק. אבל אם התחיל סמוך למ"ג אע"ג דהוי ג"כ התחיל באיסור מ"מ לא הוי איסור כל כך כמו במנחה קטנה כנ"ל. ובהכי מיושב הא דאמרינן לקמן דאפי' למ"ד דת"ע חובה לא הי' צריך להפסיק אם לא מטעם דכולא ליליא זמני' או משום דשכיח שכרות. ולכאורה לדעת התוס' והרא"ש דבהתחיל סמוך למ"ק מפסיק א"כ ה"ה התם בערבית [וכן הקשה הפנ"י] ולמ"ש א"ש כיון דהתם איכא שהות כל הלילה הוי כאיסורא דמ"ג ולא כאיסורא דמ"ק. ומיושב ג"כ תמיהת הפני יהושע ע"ד התוס' מגמ' דסוכה דשם מבואר דבלולב ביו"ט ב' דרבנן אין מפסיקין ע"ש. ולהנ"ל א"ש דכיון דהתם איכא שהות כל היום חשיב כאיסור דמ"ג וכמ"ש. ונ"ל שהכריחו תוס' ורא"ש לחלק בהכי מכח הקושיא שכתבנו בגמ' בהא דקאמר אלא סמוך למנחה קטנה כו' נימא תיהוי תיובתא דריב"ל. משמע דאי מוקמינן מתני' במ"ג ל"ק על ריב"ל. ואין מובן דהא אכתי קשיא. וע"כ צ"ל כנ"ל [דאיסור דמ"ג לא דמי לאיסור דמ"ק] וממילא למסקנא נמי י"ל כן דאע"ג דאסור במ"ג מ"מ האי איסורא לא דמי לאיסורא דמ"ק וכדכתיבנא. אכן לפ"ז יש מקום לומר דהיינו דוקא אי מוקמינן מתני' בסעודה גדולה. אבל לראב"י דסעודה קטנה נמי אסור במ"ג. י"ל דדוקא בהא דלא אסרו אלא מחששא דילמא אתי לאמשוכי להכי אין מפסיקין. אבל בסעודה גדולה במ"ג י"ל דחשיב איסור גדול כמו ס"ק במ"ק ושפיר מפסיקין ג"כ. אבל קשה לשיטת תוס' והרא"ש הנ"ל דבסמוך למנחה קטנה מפסיקין מאי פריך הגמ' בסוכה בהא דנוטל על שלחנו מהא דהכא דאין מפסיקין. והלא י"ל דמיירי שם שהתחיל לאכול סמוך למנחה קטנה דמה לי לענין מנחה או לענין לולב מ"מ כשהתחיל סמוך לערב מפסיקין. וצ"ל כיון דתני סתם נוטל על שלחנו משמע אפי' באמצע היום. אבל לפמ"ש לעיל בגמ' א"ש דלמסקנא אפי' התחיל סמוך למ"ק אין מפסיקין וריב"ל לא מיירי כלל לענין הפסקה למסקנא. וכ"מ דעת הרי"ף שלא הביא פלפול הגמ' לענין הפסקה ע"ש:
בא"ד. וממאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין כו'. לכאורה כוונתם לפרש הא דאמרינן מאימתי התחלת דין הוא כדי לאסור ממנחה גדולה. אך לפ"ז אין מובן מאי קאמר משיתעטפו הדיינים אטו אחר עיטוף יחשב שוב גמר דין להיות מותר עד מנחה קטנה. הלא עיקר החשש דילמא אתי לאמשוכי הוא במשא ומתן של הדין. לכן נראה לפרש כוונתם דמהא דבעינן מאימתי תחלת דין וקאמר משיתעטפו משמע מסקנת הגמ' דמתני' מיירי בתחילת דין. דאי לאו הכי אלא כראב"י דמיירי בגמ"ד בל"ז משכחת התחלה היכא שדנו גם התחלת דין היום וכשבאו לגמר הדין הגיע סמוך למנחה. ותירצו ע"ז דקאי אהא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין ולשון ואם התחילו משמע באותו ענין דקתני מעיקרא ברישא דהיינו אם התחילו בגמר דין עצמו. לכן אמר משיתעטפו דהיינו שהתחלת דין ומשא ומתן הי' אתמול והיום ישבו לגמור. וכן נראה שהבין מהר"ם מלובלין אכן לשון הרא"ש לא משמע הכי ע"ש. וצ"ע בישוב לשונם: