כפות תמרים/סוכה/לח/א

כפות תמרים סוכה לח א

דף לח ע"א

אר"י זאת אומרת שיירי מצוה. וכ' פרש"י שהרי תנופה שיירי מצוה היא ואינה מעכבת כדתניא בת"כ בפ' מצורע ומייתי לה מס' יומא דף ה' ועיין בזבחים דף ו' ובס"פ שתי מדות דף צ"ג כמ"ש שם התוס' ודוק:

תוס' ד"ה מאי קושיא כו' תימה והרי קדוש היום דאורייתא כו' ואפ"ה אר"י בריש ע"פ דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר"י במ"ש. וק"ל איך ס"ל לתוס' בפשיטות דהלכה כר"י דאין מפסיקין והא מסקינן שם בריש ע"פ דף קע"א אר"י א' שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש וכן פסק הרמב"ם פכ"ט מה' שבת דין י"ב וטור סי' רע"א ועיין מ"ש התו' בפ' ע"פ שם ד"ה אלא פורס מפה ודוק:

כתבו עוד התוס' והא דמשמע בריש נזיר כו'. כן תירצו פ' ע"פ דף ק"ו ד"ה זכרהו על היין ועוד תירצו שם דקדוש על היין דבר תורה אבל הא דמברך צריך שיטעום זהו מדרבנן וב' התי' הללו כתבום פ"ב דשבועות דף ך' ד"ה נשים יע"ש ודע דהך קו' שהקשו התוס' מריש נזיר דמשמע התם דקדוש היום הוא מדרבנן הוא לפי' ר"ת בסוגיא ההיא אבל רש"י שם בריש נזיר מפרש דהוי דאוריי' וס"ל דהנזיר מותר לשתות יין קדוש והבדלה דהנזירות אינו חל על קדוש והבדלה והתוס' שם דחו פרש"י ועיין מ"ש רש"י פ"ו דנזיר דף מ"ד ע"א גבי יין לא הותר מכללו דהא דמותר הנזיר ביין קדוש והבדלה לא חשיב הותר מכללו יע"ש ודברי רש"י תמוהים הרבה דאיך ס"ל דטעימת יין קידוש והבדלה הוי דאורייתא והנזיר יכול לשתות יין קדוש והבדלה והרי קדוש על היין אינו מוכרח דהרי יכול לקדש על הפת כמו על היין כדאיתא בפ' ע"פ דף ק"ו ע"ב דרב זמנין דחביבא עליה רפתא מקדש ארפתא זמנא דחביבא עליה חמרא וכו' ואע"גב דר"ת ס"ל דאין מקדשין על הפת ופי' הסוגיא בע"א מיהו דעת כל הפוסקים ורש"י מכללם ס"ל דיכול לקדש על הפת ודברי רש"י הם בפר' ע"פ דף קי"ד אמתני' דמזגו כוס א' יע"ש וכ"כ בשמו מרן הב"י סימן רע"ב יע"ש תו ק"ל על הבדלה איך ס"ל לרש"י דהבדלה על היין ולטועמו הוי דאורייתא והנזיר יכול לשתות יין הבדל והלא תלמוד ערוך הוא פ' אין עומדין דף ל"ג אמרינן דאנשי כנה"ג תקנו הבדל' בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס וכו' יע"ש אלמא דההבדלה היא מד"ס ועיקר תקנה תקנוה בתפלה אלא דשוב תקנוה בכוס וא"כ איך ס"ל לרש"י דאדם מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין קדוש והבדלה והנזיר מותר לשתותו בשלמא אם היה מן התורה היינו סובלים פרש"י אבל השתא דנתבאר דהוא מד"ס הדבר קשה עד מאד אמאי אינו חל הנזירות על יין קדוש והבדלה תו ק"ל איך ס"ל לרש"י דהנזיר מותר לשתות יין קדוש והבדלה משום דמושבע ועומד מהר סיני והלא בכל ביטול מ"ע חייב בכולל כמ"ש הרי"ף והרא"ש ספ"ג דשבועות בשם הירוש' וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' שבועות דין י"ח וכ"כ בטי"ד ס"ס רל"ז גם הריב"ש ס"ס שצ"ה וס"ס שצ"ח האריך במי שנשא אשה זקנה ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה דנשבע לבטל המצוה דפריה ורביה אפ"ה חלה מטעם כולל שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה עליו על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כגון זקנה איילונית קטנה וכ"פ מור"ם י"ד סי' רל"ט ס"ח יע"ש ואולי נאמר דרש"י ס"ל דלית הלכת' כירושלמי הזה שהביאו הרי"ף והרא"ש ודעתו כדעת הרז"ה בס' המאור לדחות הירושלמי הזה מהלכה וס"ל דאינו חל בכולל לבטל את המצוה אפי' בשב ואל תעשה אמנם קושיא זו יש להקשותה על הפוסקים דס"ל דבכולל חייל א"כ תקשי לן מאי דמסיק בריש נזיר דמש"ה מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות אצטריך למי שנשבע שישתה יין היום וחזר ואמר הריני נזיר דאסור לשתות יין וכ"פ הרמב"ם פ"ז דנזירות דין י"א וק"ל ס"ס אמאי אצטריך קרא לאסור יין מצוה דנשבע עליו לשתות היום והלא פשיטא דאסור מטעם איסור כולל דקיבל עליו נזירות ואסר עליו יין רשות דשאר הימים מגו דחייל אשאר ימים חייב נמי אהך יומא דנשבע לשתות ומדברי התלמוד משמע דאי לאו קרא דמיין ושכר יזיר הוה שרינן ליה לנזיר יין של מצוה שנשבע עליו לשתות היום אלמא דלית לתלמודא דידן טעמא דירושלמי דחייל שבועה בכולל לבטל את המצוה אפילו דהוא בשב וא"ת וצ"ע ועיין בתשובת הר"א ששון סימן קצ"ז דף ר"ה יע"ש:

אלא א"ר זירא לעולם כו'. ולפי תירוץ זה מסקנא דמלתא דביום א' שהוא דאורייתא אפילו בדאיכא שהות ביום מפסיק באכילתו ונוטל הלולב וה"ה לענין ק"ש דאורייתא אבל בשאר ימי הסוכות דלולב דרבנן אם יש שהות ביום לא יפסיק ואם לאו יפסיק וכ"פ הטור סי' תרנ"ב ובקשתי דין זה בהרמב"ם פ"ז דלולב ולא מצאתיו וזה מצאתי שכתב פ"ב דק"ש דין ו' היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ כו' יע"ש והראב"ד השיג עליו יע"ש ומרן בב"י ס"ס ע' האריך להליץ בעד הרמב"ם ומה שיש לדקדק על דבריו יעויין בל"מ פ"ב דק"ש והל"מ ז"ל תירץ דברי הרמב"ם ע"פ מ"ש התוס' דהרי קדוש היום דאורייתא וקי"ל דאין מפסיקין יע"ש ודבריו צ"ע דהרי הרמב"ם פוסק פכ"ט מה' שבת דין י"ב גבי קדוש היום דפורס מפה ומקדש ויש להליץ בעדו מתוך דברי הר"ן פ"ק דשבת הביאם מרן הב"י סימן רל"ד דלעולם במידי דאורייתא אין מפסיקין ומאי דאסיקנא גבי קדוש היום פורס מפה ומקדש משום דקדוש במקום סעודה ומקמי סעודתא אתקין אבל בשאר מילי דאוריית' כי אתחיל מקמי זמן חיובא אין מפסיקין יע"ש. ולעד"ן להליץ בעד הרמב"ם באנפא אחרינ' וקודם הכל אקשה קושיא אחרת בדברי הרמב"ם ממ"ש לעיל דין ד' מי שהיה עוסק במלאכה כו' והכא כתב דמי שהיה עוסק בתספורת או מהפך בעורות גומר ואח"כ קורא י"ל דההיא דדין ד' מיירי במלאכה ארוכה דאם ימתין עד שיגמור המלאכה יעבור זמן ק"ש לפיכך מפסיק ממלאכתו לקרות ק"ש אבל ההיא מיירי דהמלאכה קצרה ויכול לגמור מלאכתו ולקרות ק"ש אח"כ ובהא הוא דקא' גומ' מלאכתו ואח"כ קורא והא דתנן בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בחברים העוסקים בתורה כמ"ש שם בגמר' ובעוסק בתורה הוא דאמרו מפסיקין לק"ש מתרי טעמי או משום דזה שינון וזה שינון או משום דאיכא למיחש דמשכא ליה שמעתתא אבל העוסק במלאכה או בדין אינו פוסק לק"ש אף שהוא מן התורה כיון דיש זמן לקרותה אח"כ ולתרץ סוגיא דידן אליבא דהרמב"ם יר' לי ליישב דהנה בסוגיא דידן רמו מתני' אהדדי ומשני ר' ספרא הא דאיכא שהות הא דליכא שהות ורבא הקשה על זה והעלה דקושית רב ספרא היה במשנתינו מינה ובי' והא משני הא דאיכא שהות כו' באופן דבין למה שסברו מימר מעיקר' דתירוץ רב ספרא היה על קו' המשניות דשבת עם מתני' דסוכה בין למאי דסבר רבא דתי' רב ספרא הוא על הקושיא שיש במשנתינו מינה ובי' הדין יוצא דאפילו במצות לולב דאורייתא אי ליכא שהות מפסיקין ואי איכא שהות אין מפסיקין וזהו דעת הרמב"ם ואע"ג דלפי דעת ר' זירא דאוקי מתני' בי"ט שני וס"ל דתירוץ רב ספרא הוא על משנת שבת וסוכה ובמידי דרבנן הוא דחילק דביש שהות אין מפסיקין אבל במידי דהוא מן התורה אפי' יש שהות מפסיקין ס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' זירא משום דהוי יחיד לגבי רבא וסתמא דתלמודא והוא דבקושית רב ספרא ותירוצו נאמרו ג' פנים הפן הא' דסתמא דתלמודא והפן הב' דרבא ולשני הפנים הללו יצא הדין דאפילו במידי דאורייתא אם יש שהות אין מפסיקין אע"ג דלפי פי' ר' זירא משמע איפכא לא קי"ל כותיה דהוי יחיד לגבי רבים ומה שהכריח ר' זירא דמתני' איירי בי"ט שני מדקתני שהיה בא בדרך זה אינו הכרח דהרי אפשר ע"י עירוב או ע"י בורגנין כמ"ש מרן בכ"מ יע"ש ומ"ש הרמב"ם ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח נפקא ליה מס' ופשיטא דסברא הוא דאם פסק וקרא הרי זה משובח:

ומה שפסק הרמב"ם פכ"ט דה' שבת גבי קדוש היום דפורס מפה ומקדש כבר כתבתי לעיל בשם הר"ן דשנייא ההיא דקדוש מקמי סעודה אתקן ומה שלא כתב הרמב"ם דין זה גבי לולב דאפילו ביום טוב ראשון אינו מפסיק מסעודתו ליטול הלולב בדאיכא שהות ביום אפשר דסמך על מ"ש בהלכות קריאת שמע ולענין הלכה מרן בה' ק"ש סי' ע' בש"ע הביא ס' רמב"ם והראב"ד ולא הכריע ובסי' תרנ"ב לענין לולב סתם כדעת הראב"ד והרא"ש והטור ודוק ועיין במ"ש הרמב"ם רפ"א הלכות תפלה דתפלה דאורייתא וקשה עליו מסוגיא דידן ועיין מ"ש שם בכ"מ ודוק:

תוס' מדקתני מי שבא בדרך כו' אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס לביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו. עכ"ל. דבריהם סתומים דמהכא משמע דמתניתין איירי שבא ממקום רחוק ואפשר דמשמע להו דאלו בא ממקום קרוב היה לו להשתדל ליטול הלולב קודם צאתו מן המקום ואח"כ יצא מהמקום ללכת לביתו אם ביתו הוא קרוב אבל כיון דבא ממקום רחוק יצא משם בלילה להשיג לביתו ביום ודוק:

תוס' ד"ה מי שהיה עבד כו' משמע כו'. דע דהתוס' פרק מי שמתו דף ך' אמתני' דתנן נשים חייבות בתפלה פרכינן פשיטא ומשני מ"ד הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמ"ע שהזמן גרמא דמי קמ"ל וכתבו שם התוס' דרש"י לא גריס פשיטא כו' יע"ש ולעד"נ להליץ בעד רש"י דמהא דהלל אין ראיה דאפשר דרש"י ס"ל דהלל הוא מן התורה דהא אשכחן דיש סוברים כן דהרמב"ם כתב פ"ג דחנוכה דהלל בכל הימים הוא מד"ס והשיג עליו הראב"ד ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כו' וה"ה ז"ל כתב ויש מפקפקים בזה ואומרים שיש ממנו מן התורה כו' יע"ש ומרן בכ"מ האריך להשיג על הראב"ד וה"ה בזה דמה משיגים על הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב דהוא מד"ס ודברי קבלה חשיב ליה ד"ס יע"ש ואפשר דהראב"ד ס"ל כדעת בה"ג דמנה בכלל מ"ע מצות קריאת ההלל ויש בהם עשה מן התורה כדמוכח מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וקרא ה"ק השיר יהיה לכם בצאתכם מן הצרה מדברי קבלה כליל התקדש חג דהיינו ליל פסח שאתם גומרים בו את ההלל ד"ת כמו כן תגמרוהו מדברי קבלה בצאתכם מן הצרה א"כ משיג הראב"ד על הרמב"ם איך סתם דבכל פעם שאו' הלל הוא מד"ס והלא יש בהם עשה מן התורה כדמוכח מדברי קבלה השיר יהיה לכם כלומר דמדאמר הנביא דהוא נקרא דברי קבלה דיהיה להם שיר כליל התקדש חג אלמא דליל התקדש חג דהיינו ליל פסח מ"ע מן התורה לגמור בו את ההלל ואיך סתם ואמר דההלל לעולם מד"ס והיינו מ"ש המגיד ויש מפקפקים ואומרים דיש ממנו מן התורה והיינו על ההלל דליל פסח זה נ"ל להליץ בעד הראב"ד וה"ה. סוף דבר הנה נתבאר די"א דהלל הוא מ"ע מן התורה וא"כ אפשר דרש"י ז"ל ס"ל כוותייהו ולכך נשים פטורות מהלל דהוי מ"ע מן התורה שהזמן גרמא אבל תפלה שהוא מדרבנן מאי מ"ע שייך ביה ודוק. ודע דהרמב"ם רפ"א מהלכות תפלה כתב דתפלה היא מ"ע מן התורה פעם אחת בכל יום ואין זמנה קבוע ונשים ועבדים חייבים בה משום דהיא מ"ע שלא הזמן גרמא וכ"כ מרן בש"ע סימן ק"ו וק"ל דלפי זה אמאי אצטריך תלמודא בפרק מי שמתו למיהב טעמא דנשים חייבות בתפלה משום דרחמי נינהו ת"ל דהוי מ"ע דלא הזמן גרמא ואולי דאין לו לרמב"ם גירסא זו כסברת רש"י ועוד אפשר לומר דכששנה התנא דנשים חייבות בתפלה חשב המקשה דהיינו תפלה אחת בכל יום דהוא חיוב מן התורה ולכך פריך פשיטא דנשים חייבות ומשני דכוונת התנא לחייב לנשים בג' תפלות בכל יום ויש להם זמן קבוע ערב ובקר וצהרים והוי כמ"ע שהזמן גרמא קמ"ל דחייבות בג' תפלות בזמנים הנזכר' אף על גב דהוי מ"ע שהזמן גרמא משום דרחמי נינהו אצטריך לחייבם בג' תפלות ומיהו יש לי גמגום על הרמב"ם אמאי לא כתב דנשים חייבות בג' תפלות ואולם שסמך על מ"ש ספ"ו מהלכות תפלה נשים ועבדים חייבים בתפלה וכו' וסתמות דבריו שם נראה דהחיוב הוא על ג' תפלות והיינו משום דרחמי נינהו ודוק. כתבו עוד התוס' אף על גב דבהלל דלילי פסחים כו' דע דבפרק ע"פ אריב"ל נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו נס וכתבו התוס' פרשב"ם שע"י נגאלו כו' יע"ש. וקשה מי דחקו לרשב"ם לפרש כן י"ל דק"ל אמאי פטורות מסוכה והתוס' צריכין לידחק לתרץ קושיא זו לפי פירושם דיש חילוק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן ורשב"ם לא ניחא ליה בהכי דהא חזינן דנשים חייבות במצה ואף על גב דבגמרא לא אמר טעם זה שאף הן היו באותו הנס גבי מצה אלא מטעם דהקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה זהו העיקר הלימוד מהכתוב ולעולם אימא לך טעמא דקרא משום דאף הן היו באותו נס והיינו טעמא דבמצה נשים חייבות ובסוכה פטורות:

אמנם לתרץ לישנא דאף הן לפרשב"ם נראה לי דאע"ג דאז"ל דבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים כדאיתא בפ"ק דסוטה ויראה דנפקא להו מדכתיב מוציא אסירים בכושרות אל תקרי בכושרות אלא בכשרות כלו' בזכות נשים כשרות מ"מ לאו דווקא בזכות נשים כשרות בלחודייהו דהרי אמרו בזכות האבות יצאו כדכתיב מדלג על ההרים וכן אמרי' דבזכות משה ואהרן יצאו כדכתיב אלה שני בני היצהר ועכ"ל דזכות הצדיקים וגם זכות נשים צדקניות שנצטרף עמהם כולהו הוו גרמא להוציא אסירים ואם כן לישנא דאף הן א"ש גם לפרשב"ם דזכות הנשים הוא טפל לזכות הצדיקים ועד"ז יש לפרש גם במגלה דאע"ג דהגאולה היתה על ידי אסתר מ"מ גם ע"י מרדכי וצדיקים שעמו היתה הגאולה וכן במעשה דחנוכה אע"ג דיהודית הרגה להגמון מ"מ עיקר המלחמה עשו אותה הכהנים בני מתתיה וכיוצא בהן ועוד י"ל דאפי' תימא דלפרשב"ם ע"י נשים צדקניות לחוד וכן כולהו מ"מ יש ליישב לישנא דאף והוא דוודאי רשב"ם אינו מכחיש פי' התוס' אלא דהוא מוסיף על פי' התוס' ומשום דאיכא בנשים תרי טעמי חדא שהיו בכלל הסכנה והב' שנעשה הנס בזכותן או ע"י לפיכך חייבות בד' כוסות וחנוכה ומגלה וכן יש לדקדק מדברי רש"י פ"ב דשבת שכתב על מ"ש ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס כתב רש"י שגזרו על כל הבתולות הנשאו' להבעל להגמון וע"י אשה נעשה הנס והרא"ם בחדושיו לסמ"ג הלכות חנוכה כתב דרש"י מספקא ליה פירושא ולפיכך פירש ב' פירושים. ולדידי חזי לי דרש"י ס"ל דתרי טעמי אצטריכו משום דאי מטעמא דגם הם היו בכלל הגזירות א"כ גבי סוכה נמי יהיו חייבות דאף הן היו באותו הנס ואי משו' דע"י יהודי' ואסתר נעשה הנס אין טע' זה לחוד כדאי לחייב הנשי' אם לא בתרי טעמי ולפ"ז לישנא דאף הן ה"ק מלבד הטע' דהיו בכלל הגזר' משום דאף הן היו באותו הנס שנעשה הנס בזכותן או ע"י לפי' חייבות במצוה הללו ולפ"ז ריבוייא דאף לא קאי אנשים אלא לטעמי הדבר כלומר מפני שיש אף טעם זה שהיו באותו הנס שנעשה ע"י או בזכותם לפיכך חייבות ומדברי תוס' דידן שכתבו דנשים חייבות בהלל דליל פסח משום דאף הן היו באותו הנס משמע דס"ל כפרשב"ם דאלו תוס' דידן ס"ל כפירו' התוס' דפסחים הול"ל דנשים חייבות גם בהלל דסוכה ועצרת וראיתי להר"ן בפ' כל כתבי וז"ל וכתב ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן נמי לבצוע על ב' ככרות וכו' יע"ש והביא דבריו מרן סי' רצ"א וק"ל דהך ילפותא דשמור וזכור אמרוה בפ' מי שמתו לענין קדוש היום ומנ"ל למילף מהתם כל חיובי שבת וא"ת דהכי ס"ל להר"ן ז"ל דמקדוש היום ילפינן כל חיובי שבת ק' מ"ש בפר' ע"פ נשים חייבות בד' כוסות שאף הן כו' ול"ל הך טעמא ת"ל מהקשא דמצה דדרשי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובכלל זה הוו כל חיובי ליל פסח אלא וודאי אין למדין זו מזו ולכך אצטריך טעמא דאף הן כו' אך אכתי ק' אליבא דרשב"ם דפי' אף הן ר"ל שהנס נעש' ע"י א"כ תקשי ליה אמאי חייבות נשים בג' סעודות ואין לומר דרשב"ם יסבור דאין נשים חייבות דהא בס"פ אע"פ מוכח ממתני' דאשה חייבת בג' סעודות ואפשר דרשב"ם יסבור דהאמת דאין נשים חייבות בג"ס אלא דאם היא רוצה חייב בעלה לתת לה ג"ס דהא גדולה מזו אמרו שם דנותן לה סעודה לארחי ופרחי יע"ש:

תוס' ד"ה ותהי לו מארה כו' כך פי' בקו' כו'. כונתם להקשות על רש"י דעל אשתו ובניו מברכין לו דקתני בברייתא תבא לו מארה שם פרש"י דמיירי דלא למד ומקשינן עליו דשם היה לו לפרש דקא לייט ליה בין דמיירי דלא למד בין דמיירי דלמד ול"נ להליץ בעד רש"י דגבי ב"ה דכיון דמיירי דהוא לא אכל אלא שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואין שייך לקללו בשביל שעשה שלוחים כאלה דכיון דהנך שלוחי' מחייבי דרבנן והוא חיי' דרבנן אין טעם לקללו אבל במתני' דהלל אם מיירי דלמד שפיר שייך לקללו אפי' למד משום דמבזה קונו לעשות שלוחים כאלה דעבד ואשה לא מחייבי בהלל ודוק עוד כתבו התוס' דמתני' מיירי דלא למד כו' כונתם להקשות על רש"י איך פי' דמתני' איירי גם בלמד דע"כ מתני' איירי דוקא בלא למד דמקרין אותו ועונין אחריהן מה שהם אומ' כלו' ואם מיירי בלמד למה מקרין כיון דס"ס צריך לענות אחריהן מה שהן או' ויראה להליץ בעד רש"י דלעולם מיירי בלמד אמנם אין ההלל שגור בפיו שלא ידלג תיבה א' והעבד והאשה הלל שגור בפיהם ולכך מקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן או' וקא לייט ליה אפילו למד משום דמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה. כתבו עוד ומשום דמבזה כו' זהו פי' התוס' דהם מפרשים מתני' בלא למד וטעם הקללה אינו משום דלא למד אלא משום דמבזה במה שאלו מברכין ומ"ש דהוא בגדול מקרא כו' היא טענה להקשות על רש"י ז"ל דא"א דמשום דלא למד קא לייט ליה דהא בגדול מקרא אע"פ שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לא קא לייט ליה כצ"ל ולי יראה להליץ בעד רש"י דסיפ' דמתני' דקתני אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ולא קתני תבא לו מארה י"ל משום דסיפא היא כללות בין למד ובין לא למד דאפי' למד והוא בקי יכול לצאת בקריאת חברו א"כ מש"ה לא קתני סיפא תבא לו מארה אבל אה"נ דמי שלא למד ראוי לקללו אפי' שומע מגדול דטעם הקלל' הוא משום דלא למד ואפשר דהתו' סבורים דסיפא איירי דוקא בלא למד דומיא דרישא ולכך הקשו על רש"י. ומ"ש התוס' בסוף דבריהם ותבא לו מארה דעבד ואשה נמי לא מחייבי כו' הוא פי' התוס' שהזכירו לעיל ומשום דמבזה כו' ודבריהם מגומגמים למה חזרו להזכיר פירושם וצ"ע אמנם ק' על התוס' דכיון דהם מודים דמה שפרש"י במשנתינו מתיישב פי' בברייתא גבי ב"ה דשם מקללו בשביל שלא למד אם כן תקשי מתני' אברייתא ברייתא מקללו בשביל שלא למד ומתניתין אינו מקללו בשביל שלא למד י"ל דיש לחלק שפיר דגבי בה"מ דהוא צריך לברך בכל יום שייך לקללו בשביל שלא למד אבל בהלל דמזמן לזמן קא אתי אין ראוי לקללו בשביל דלא למד ודוק:

תוס' ד"ה באמת כו'. עיין בפ"ה דברכות דין י"ד בהשגת הראב"ה דכתב הפך התוס' דברייתא דבן מברך לאביו הוי כעין משנתינו ועיין בא"ח סימן קפ"ו יעויין שם בהך בעיא דאיבעיא לן בפרק מי שמתו אם נשים חייבו' בברכת המזון דאורייתא או דרבנן פרש"י שם דטע' הבעיא משום דכתי' על הארץ והארץ לא נתנה לנקבו' להתחלק ואי משום בנות צלפחד וכו' יעו"ש והקשו שם עליו התוס' ותירץ כהנים ולויים נמי תבעו שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' ומתוך דברים אלו כתב בעל שלטי הגבורים דכהנים ולויים לפרש"י אינם חייבים בב"ה ולפירש התוס' חייבין ובס' שי למורא סי' ד"ן האריך לדחות דברי שלטי הגבורי' וא' מטענותיו היא דקו' התוס' אינה קושי' כלל מפני שהכהנים ולויים לא חשיבי שלא נטלו חלק בארץ מכיון שנטלו ערי מגרש ומתני' היא בסוף מעשר ב' רמ"א אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ רי"א יש להם ערי מגרש ור"מ ור"י הלכה כר"י וכו' יעו"ש ויר' לי דאין טענה זו מספקת לדחות דברי ריא"ז דאם איתא דרש"י יסבור דהלכה כר"י משום דיש להם ערי מגרש א"כ גם בנשים יכולות לברך שהרי נטלו חלק אביהן כגון בנו' צלפחד ומדכתב רש"י דטענה זו שלקחו חלק אביהן לא סגי כיון דלא נתנה לנקבות להתחלק א"כ משמע דאזלא בעיא זו אליבא דרש"י לפי ס' ר"מ וא"כ לדידיה ה"ה דתבעי אם כהנים ולוים יוכלו להוציא אחרים י"ח ומיהו י"ל דלענין מעשה מודה רש"י דכהנים חייבים מדאורייתא בב"ה ומוצאים אחרים י"ח דהרי יש פוסקים דס"ל דבעי דנשים נפשטה דחייבות בבה"מ מדאורייתא כמ"ש בא"ח סימן קפ"ו וא"כ ה"ה כהנים ואפילו תימה דרש"י יסבור דלא נפשטה הבעיא גבי נשים מ"מ לענין מעשה סוגיין דעלמא שלא לחוש לסבר' זו ואדרבה כשיש כהן בסעודה ואין שם רב מובהק נותנים לכהן לברך משום וקדשתו דס"ל דפירש הבעיא דנשים הוי כדפירש התו' מטעם ברית ותורה אבל מטעם שלא נטלו חלק בארץ בחלוקת הארץ לא אכפת לן דהא נטלו חלק אביהן כמו בנות צלפחד וכהנים ולוים נטלו ערי מגרש וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' מעשר ב' לענין וידוי מעשר דכהני' ולוים מתודים שאעפ"י שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש וכ"כ בה' בכורים פ"ד דכהנים ולוים מביאים וקורין שיש להם ע"מ:

ואגב עיוני בזה ראיתי מה שהקשה שם בס' שי למורא על הרמב"ם דגבי וידוי מעשר כתב דגרים אין מתודים מפני שאין להם חלק בארץ ובה' בכורים כתב שהגר מביא וקורא והאריך בקו' זו ובתרוצה יעו"ש ויר' לע"ד דיש הפרש בין וידוי מעשר למקרא ביכורים דמקרא ביכורים אינו כתוב לשון עבר כקרא דוידוי מעשר שאו' נתת לנו דהוא לשון עבר אלא גבי מקרא ביכורים כתיב לשון עתיד לתת לנו ומצינו ביחזקאל ס"ס מ"ז דגרים נוטלים חלק בארץ לע"ל וכן אמרו בריש מ' קהל' בפ' כל הנחלים הולכים אל הים א"כ אמור מעתה גבי וידוי מעשר שמזכיר בוידוי לשון עבר את האדמה אשר נתת לנו אין יכולין להתודות כיון שלא נטלו חלק בארץ אמנם במקרא ביכורים שאו' לשון עתיד באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו יכול לו' כן דכן הוא האמת שנשבע ה' לאברהם שיטלו גם הגרים חלק בארץ ויתקיים לע"ל והטעם שבירושה א' לא נטלו גרים משום דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ואפילו טפלים מיש' לא לקחו דגזרת הכתוב היתה דליוצאי מצרים תחלק הארץ בירושה א' אבל לע"ל גרים וגם טפלים מישר' לוקחים חלק בארץ וכיון דבמקרא בכורים כתיב לשון עתיד לכך הגר מביא וקורא ואח"כ דכתיב נמי לשון עבר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ גם כתיב הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי י"ל כיון דנתינה זו אינה חשובה לשבועה כההי' דמעשר ב' דכתיב את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וכו' לא אכפת לן משום דהכא יש לפרש אשר נתת לי דיהב לי זוזי וזבניה בהו כמ"ש בפ' הספינה דף פ"א וכן ויתן לי יש לפרש כן אבל במעשה ב' דכתיב אשר נתת לנו כאשר נשבעת דהוא לשון עבר וסמיך ליה כאשר נשבעת כו' עכ"ל נתינה ממש שנטל חלק בירושה א' וז"א יכול לומר הגר כיון שלא נטל חלק בארץ בירושה א' והא דכתיב גבי מקרא בכורים ארמי אובד אבי דהיינו יעקב וזה לכאורה לא שייך גבי גר כמ"ש תוס' בהספינה דף פ"א בשם ר"ת הרי ר"י חולק עליו וזה דעת רוב הפוסקים כמ"ש בא"ח סימן נ"ג דגר אומר אלקי אבותינו דכשם דאברהם הוא אב המון גויים ה"נ שאר האבות גם לענין בה"מ נתבאר בא"ח סימן קצ"ט דגר מוציא את הרבים יעו"ש:

כתבו עוד התו' ובתוספתא קתני גבי ב"ה דאין אשה ועבד מוציאי' הרבים ואיכא לאוקמי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דחייבות בב"ה מדאורייתא וכו'. כתב בחדושי הלכות ומהרש"ל הגיה מכאן דב"ה דאורייתא וא"א להגיה כן כו' והגהת א"א ז"ל וכו' יעו"ש ובודאי כי הגהת הרב אביו של בעל חדושי הלכות היא נכונה אמנם לעד"ן דיש ליישב גם הגהת רש"ל דהגיה ואין לדקדק מכאן דב"ה דאורייתא והכוונה דשם בפ' מי שמתו איבעיא לן אם נשים חייבות בב"ה דאורייתא וטעם הבעיא פי' התוספת משום דלא מצו לומר על בריתך וכו' ובפ' ג' שאכלו דף מ"ח אמרו נחום הזקן או' צריך שיזכור בה ברית יעו"ש וקא מבעיא אם נוסח זה דצ"ל ברית ותורה הוא מן התורה נשים אינם חייבות אלא מדרבנן ואינם מוציאות את האנשים כיון דלא מצו לומר ברית ותורה ואם נוסח זה דברית ותורה אינו מן התורה נשים חייבות מן התורה ומוציאו' את האנשים וכיון דבתוספתא אמרו דאין אשה ועבד מוציאים את הרבים הוה ס"ד לדקדק מכאן דב"ה דאורייתא כלומר נוסח ב"ה דאו' ברית ותורה לכן אמרו התוספת ואין לדקדק מן התוספתא דבה"מ דאורייתא כלו' הנוסח דבה"מ דאורייתא ברית ותורה דלעולם אימא לך דהנוסח לאו דאורייתא אלא הטעם דאין מוציאות הוא לענין דאין מצטרפות לזימון וכו' ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף