שפת אמת/שבת/י/א
בגמ' מתקיף לה ר"ש כו' ועוד ליקו הכי וליצלי משום שנאמר הכון כו'. נראה דוודאי גם ר"ש ידע הא דהכון אבל קשיא לי' לפמ"ש התוס' לעיל (ד"ה למ"ד) דשוב א"צ אח"כ להתפלל כלל. [כמ"ש לעיל לפרש דבריהם] א"כ מוטב דליקו הכי וליצלי משלא יתפלל כלל. וע"ז משני דאינו כן דכיון דת"ע רשות טפי אית לן למימר להיות שב וא"ת ולא יתפלל כלל משיתפלל בלי הכנה דאם יתפלל מבטל מצוה דהכון בקום ועשה וכשלא יתפלל כלל לא יבטל מצוה דהכון:
והנה התוס' הביאו בשם מחזור ויטרי דהא דבעינן אזור הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה. ולכאורה רחוק לומר דר"ש פליג אהא דלבו רואה אה"ע. ותו קשה דלמה אמר הטעם דהכון [הא לבו כו' אסור מטעם אחר משום לא יראה בך ערות דבר]. אכן נראה כוונת התוס' דמדינא אף דלבו רואה אה"ע אסור מ"מ יכול להפסיק ולחוץ בידו בין הלב לערוה. [כמ"ש בשו"ע או"ח (סי' ע"ד) דהפסקה בין לבו לערוה מהני גם בידיו]. ובע"כ בלא"ה צריך לעשות כן לצורך הברכות דנטילה ואכילה. וע"ז משני משום הכון לא יתכן להתפלל בהנחת היד לחוץ. אבל ביש לו מכנסיים דאין צריך לחוץ בידו חשיב הכון גם בלי אזור. [ועי' בב"ח (סי' צא) מ"ש בזה בביאור דברי התוס'] מיהו קשה קצת לפ"ז מ"ש תוס' לעיל (ד"ה למ"ד) וא"ת תיפוק לי' משום קריאת שמע וקשה הא קריאת שמע א"צ הכון. א"כ משמע דס"ל לתוס' דהכון לאו דוקא אלא דאסור מדינא משום דלבו רואה את הערוה כנ"ל. מיהו יש ליישב דס"ל דגם בקריאת שמע אין נכון לחוץ בידו משום דלא יוכל לכוין שפיר בפסוק ראשון וכמו דאסור לרמוז בעיניו כו' בפרשה ראשונה [כדאי' ביומא (יט/ב|יט:) ע"ש וי"ל דאפי' לצורך הקריאת שמע אין נכון לעשות כן]:
שם בגמ' אמר מניחין חיי עולם כו'. ויש לדקדק הא חסידים הראשונים היו שוהין ג' שעות בתפלה כדאמרינן בברכות בפ' אין עומדין [שהיו שוהין שעה כו' ומתפללין שעה אחת] ודוחק לומר דר"ה שהה יותר מהאי שיעורא. ועוד דהאי קושיא דמניחין ח"ע ועוסקין בח"ש תקשי גם לחסידים הראשונים. [וכמ"ש בברכות שם (לב:) תורתן מתי נעשית כו' אלא מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת ע"ש]. לכן אפשר לומר בדיוק לשון הגמ' רבא חזיי' לר"ה כו' דלא הי' זה בתפלות הקבועים ג' תפלות בכל יום דהא י"ל דנקראו חיי עולם כיון דהוא מצוה וחוב להתפלל ובמקום תמידין תיקנום כדאי' בברכות (כו:) אלא על בקשת יחיד דבר הצריך לו ע"ז שייך לקרוא חיי שעה. ובדר"ה הכי הוי עובדא דאשכחי' שהאריך בתפלה על בקשה פרטית כנ"ל בדרך אפשר. ולפ"ז צ"ל מה דמשני זמן תפלה לחוד. אין הפי' זמן הקבוע לתפלה אלא הכי קאמר דבזמן שעוסק בתפלה אין לו לזכור הלימוד:
שם בגמ' נגה לצלויי כו' קרי עלי' ר"ז מסיר אזנו כו'. וכ' הרי"ף ורא"ש דהיינו דוקא במי שתורתו אומנתו וכ"כ בתוס' לקמן (יא.) ד"ה כגון בתי' הא' ע"ש. אבל קשה א"כ מ"ט דר' ירמיה דהוי מסרהב דמי שתורתו אומנתו נראה דאסור לו להפסיק ממשנתו. אך הא ל"ק די"ל דר"י לא החזיק עצמו להיות תורתו אומנתו. אבל איפכא קשה אי לא הי' עוד שהות להתפלל נהי דא"צ להפסיק מ"מ לא הי' קורא ר"ז עליו מסיר אזנו כו' במה שאינו מחזיק עצמו לתורתו אומנתו אדרבה קצת קשה על ר"ז דלקמן משמע דדוקא רשב"י וחביריו א"צ להפסיק. וכ"מ בפי' המשנה להרמב"ם דחכמי הגמרא לא החזיקו עצמן שהן בכלל תורתן אומנתן לגבי הא מילתא. וגם לשון נגה לצלויי בפרט לגי' הרי"ף בגמ' מטא זמן כו' לא משמע הכי שלא הי' עוד שהות להתפלל.
ולכן היה נראה עיקר כתי' הב' דתוס' לקמן דעדיין לא הי' שעה עוברת. ור"י סירב לעמוד כדי שיוכל להכין עצמו לתפלה וע"ז קרי עלי' ר"ז כו'. דהרי מהך קרא מוכח דע"י התורה לא יפסיד בתפלתו ואדרבה מתקבלת יותר:
והנה בתפלה לא נתבאר הדין אי מפסיקין מד"ת בדאיכא שהות. ובשלטי גבורים הביא בשם הריא"ז דאין מפסיקין דהוא כ"ש מהני מילי דקתני במתני' בורסקי ומרחץ וכו'. אבל לפע"ד אינו מוכרח די"ל דוודאי העוסק בצורכי עצמו כיון שהתחיל לא חייבוהו חכמים להפסיק ובוודאי אי מפסיק מרצונו שפיר עביד. א"כ בלימוד ותפלה דלדידי' לא נ"מ כלום ואם יהי' חייב להפסיק רצונו ג"כ להפסיק י"ל דאין חילוק כלל בין התחיל ללא התחיל. וכיון דאיכא חשש המשכה וביטול תפלה שפיר י"ל נמי דמפסיקין. ולפ"ז י"ל דבהא פליגי ר"י ור"ז אי מפסיקין בלימוד בדאיכא שהות. ולפ"ז אפשר עוד לומר דהרי"ף והרא"ש ג"כ הבינו כן דאיירי בדאיכא שהות וס"ל דמפסיקין כנ"ל. אבל בתורתן אומנתן ס"ל דאין מפסיקין עכ"פ בדאיכא שהות דהוי כ"ש מדליכא שהות. [שא"צ להפסיק אותן שהן כגון רשב"י וחביריו ומשו"ה קרי עלי' ר"ז מסיר אזנו כו']. אבל ר"י החזיק עצמו לאין תו"א לכך הי' ממהר להפסיק. אך לא מצינו כלל איסור אף לכתחילה להתחיל ללמוד סמוך למנחה. [וכן מבואר בב"ח ובט"ז ובח"י (בסי' תל"א) דלא אסרו ללמוד אלא בבדיקת חמץ] א"כ בל"ז דין ריא"ז אמת דא"צ להפסיק כיון דהתחיל בהיתר ולא מטעמי' כנ"ל:
שם בגמ' מאימתי התחלת דין כו'. ול"פ הא דעסקי ואתו בדינא כו'. לכאורה קשה הטעם לגבי דיין היושב שעות הקבועות לו לדון כל הבא לפניו למה יצטרך להפסיק ע"י שבא דין חדש. דמ"מ לגבי דידי' דכבר התחיל נקרא שפיר הפסקה. ולכך הי' אפשר לפרש דהא ולא לדין קאי נמי אבעלי דינים שלא ילך לדון עם חבירו קודם מנחה. ונ"מ כשהדיין כבר התפלל [או כשיושב כבר בדין כנ"ל] ובהא פליגי דלמר כשהתעטפו דיינים מיקרי התחלה גם לבע"ד כי היכי דטענת הבע"ד הוי התחלה לגבי הדיינים. והיכא דיתבי כבר מעוטפים בדינים אחרים שפיר לא הוי התחלה לגבי הבע"ד ואסור להם קודם מנחה ולעולם אם הבע"ד כבר התפללו י"ל דלהדיינים מיקרי שפיר התחלה כנ"ל. אכן מסתימת הפוסקים לא משמע כן גם לא דברו הפוסקים כלל על הבעלי דין אלא על הדיינים וצ"ע:
שם בגמ' כל דיין שדן דין אמת לאמתו. נראה דאתי לאפוקי כשדן עבור שכר או נגיעה אחרת אלא לאמתו לברר האמת [וכעין זה כתב הב"י בחו"מ (סי' א') ועי' בתוס' יו"ט סוף פאה מ"ש בזה]. נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. משום דהעולם עומד על ג' דברים על הדין כו' כדאי' באבות (פ"א) נמצא הוא מקיים את העולם [ועי' מ"ש בטור חו"מ סי' א']:
שם בגמ' עד זמן סעודה כו' ושריך בבקר יאכלו כו'. לכאורה נראה דהיינו זמן סעודת כל אדם דבוקר לא נקרא אלא עד ד' שעות כדקיי"ל בתפלת השחר עד ד' שעות דהקרבת התמיד דבוקר זמנו עד ד' שעות ע"ש. וכ"כ המהרש"א והוסיף להביא כן בשם התרגום יונתן ע"ש. אבל הרי"ף ורא"ש כתבו שעה ששית ע"ש [וכ"כ ברש"י בר"ה (ל.) ד"ה בין בזמן בי"ד. וברמב"ם (פ"ג מה' סנהדרין ה"א) כ' עד סוף שעה ששית. וכ"מ בטור חו"מ (סי' ה') וע"ש בכ"מ ובב"י]. ותימא על המהרש"א שלא הביא דבריהם.
לכן נראה דבאמת מאי דכתיב אי לך ארץ הוא על האוכלין קודם ד' שעות אבל סיפא דקרא ושריך בעת יאכלו הוא עת המיוחד לת"ח היינו שעה ששית ולכן הדין עד שעה ששית [אכן לפמ"ש בתרגום שם אכלין לחמא בזמן ד' שעין מבואר כדברי המהרש"א דהיינו בשעה רביעית שהיא זמן סעודה לכל. אך דבריהם אינם מובנים דהא שעה רביעית עדיין היא בכלל בקר להקרבת התמיד ולתפלה. וכיון דכתי' אי לך ארץ וגו' ושריך בבקר יאכלו ע"כ צ"ל דמאי דכתי' ושריך בעת יאכלו הוא אחר שעה רביעית וצ"ע]:
שם בגמ' מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. ברש"י כתב ב' פירושים. ומלשון הגמ' אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה משמע כפי' הא' דקשה לגוף. אבל נראה דאפי' לפי' קמא אין הפי' שקשה יותר מאם לא יאכל עוד אלא דלפי' קמא אם אוכל תמיד אחר זמן זה נעשה חלש ומנהג זה קשה לגוף. ולפי' הב' אינו נעשה חלש ע"י זה אלא שלא יקח כח יותר ע"י האכילה זו ואינה מועלת אלא שלא ימות ברעב. אבל אין לו תועלת מאילו לא הי' רעב כלל כנ"ל:
שם בגמ' אמר ראב"א מתפלל אדם תפילתו בבה"מ. לכאורה מאי שייטי' דהך מימרא הכא. ונראה דקאי אהא דאמרי' לעיל דהתחלת מרחץ משיערה מעפרתו הימנו. וע"ז קשה הא הכניסה למרחץ הוי התחלה דצריך לטרוח לילך לבית להתפלל. לזה הביא הגמ' מימרא דראב"א דמתפלל בבהמ"ד [והא דתניא מקום שב"א עומדין לבושין יש שם מקרא ותפלה] א"כ הכניסה לא הוי התחלה כיון דמצי קאי התם ומצלי:
שם בגמ' והא מיבעי' לי' לרבינא כו' דילמא שאני ביהכ"ס דמאיס. וקשה אטו גברא אגברא קרמית. וי"ל דרבינא הי' בתרא והו"ל למיפשט מר"א ב"א. ומשני דרבינא מסופק דילמא שאני ביה"כ דמאיס. ולפ"ז הלכה כר"א ב"א במרחץ וכ"כ הפוסקים אבל י"ל עוד באופן אחר דהא דאמרי' והא מיבעיא לי' לרבינא סוגית הגמ' הוא דס"ד לפשוט בעיא דרבינא מהא דר"א ב"א ואהא קאמרי דילמא טעמי' דרבינא הי' משום דמאיס וי"ל דראב"א נמי ס"ל הכי אבל יוכל להיות ג"כ דרבינא אתי לאפלוגי על ר"א ב"א. ולפ"ז י"ל דהלכה כרבינא אע"ג דלדידי' מספקא לי' ולר"א ב"א פשיטא לי' מ"מ י"ל דהלכה כבתרא. [כמ"ש בבעה"מ (סופ"ב דב"ק) אכן הרמב"ן במלחמות שם לא ס"ל הכי ע"ש]. וכ"נ כוונת התוס' בתי' שני דסוגיא דגמ' בנדרים ס"ל דרבינא סובר כן גם במרחץ ובא לחלוק על ר"א. ולפ"ז לדינא י"ל דהלכה כרבינא וכ"כ בפסקי תוס' לאסור גם במרחץ. מיהו בל"ז יש פוס' מתירין שם גם בה"כ דספיקא דרבנן לקולא. איברא דצ"ע כיון דיכול לילך למקום אחר להתפלל ובמידי דאיכא לברורי מבררינן גם בספיקא דרבנן. וכ"כ בשו"ע (או"ח סי' פ"ג) דאסור ע"ש. אך קשה אמאי לא פשיט רבינא מדריב"ח דאמר בה"כ שאמרו אפי' אין בו צואה ואי בחדתי נמי אסור משום הזמנה מאי קמ"ל דהא לא גרע מהזמנה:
בתוס' ד"ה אי איכא כו' למערתא דחסידי כו'. לא ידעתי מה מדמי חסידי לתלמוד תורה. וגם מ"ש בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד תמוה מילתא דא"כ רשיעי נינהו ומאי שבחו דקבלוהו. ואולי ט"ס יש בדבריהם: