שער המלך/קרבן פסח/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ קרבן פסח א

ה

השוחט

את הפסח כו'. הנה הרב מש"ל ז"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא כו' ובס"ד כתב שלא מצא הדבר מבואר אלא שבירושלמי מוכח בהדיא דבקרבן פסול ליכא אזהרה דאמרינן התם אמר רב שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר כו' תני חזקיה דם זבחי הכתוב קראו זבח א"ר מנא אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה אית תנויי תנוי פטור ואית תנויי תנוי דחייב מ"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה ומ"ד פטור כשנפסלה מחמת ד"א כונת הירושלמי דרב מנא בא לחלוק על רב שמואל שאמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה דהפסח כשר דס"ל דאם היה נפסל איך יתחייב על הזריקה בקרבן פסול והוא קאמר דאין זה ראיה שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה כו' ואמר ר"מ דלא פליגי דמ"ד חייב הוא שנפסלה מחמת חימוצו רצ"ל המחמיץ אחר מחמיץ חייב כדאיתא במנחות דף נ"ו, ומ"ד פטור הוא כשנפסלה מחמת ד"א דהיינו יוצא ודכוותיה. וא"כ ה"נ גבי שוחט על החמץ אף שנפסל הקרבן אפ"ה חייב על הזריקה כיון שפיסולו מחמת אותו דבר זהו כונת הירושלמי. וא"כ מדברי כולם נלמוד דלאו דלא תשחט אינו אלא בזבח כשר את"ד ז"ל. והקשה אלי החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר"י אלבעלי ה"י שדבר זה מבואר ובא בפ' תמיד נשחט דתמן תנינן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת רש"א הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ופרש"י שלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ור"ש לטעמיה כו'. הרי מבואר שדין זה במחלוקת בין ת"ק ור"ש ואין הלכה כר"ש כמ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ ואפילו ר"ש לא פטר אלא בשחיטה מטעמא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אבל בזריקה או בהקטר שלא לשמו משמע דאפי' ר"ש מודה אע"ג דהזבח נפסל ומינה ק' להירושלמי. ולע"ד נראה דרב המרחק ביניהם דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא בזורק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן ומטעמא דכיון דכבר נפסל הקרבן נמצא דזריקה זו כמאן דליתא ונזרק לשם פצים בעלמא ולא אהנו מעשיו כלל אבל במתניתין שאני דבשעה ששוחט את הפסח הקרבן הי' כשר להקרבה ובידו לשוחטו לשמו והילכך כיון שבידו להקריבה כדינו מש"ה עובר עליו וזה פשוט ובמ"ש בירושלמי אמר ר' מנא מצינו דבר פסול וחייבין עליו קשה ממ"ש בירושלמי פ' כ"כ א"ר יוסי כיון שהוציאו פסלו אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא ע"כ וכן פסק רבינו בפ"ט דין א' וז"ל ואין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון נפסל יע"ש. והשתא קשה כמ"ש מהא דנזרק על החמץ דאי לאו קרא דזבחי הו"א דאע"ג שכבר נפסל אפ"ה חייב על הזריקה וכן י"ל מההיא דהמחמץ אחר מחמץ דקי"ל דחייב כמ"ש רבינו בהל' מעשה הקרבנות אע"ג דקי"ל דמנחה שנתחמצה פסולה וה"ט דכיון דפיסולו מחמת אותו דבר עצמו חייב וא"כ דכוותי' נמי במוציא אחר מוציא כיון שנפסל מחמת אותו דבר ויש לחלק דזורק על החמץ שאני דהו"א דאע"ג דנפסל הזבח בשחיטה אפ"ה חייב על הזריקה מפני שהם פעולות חלוקות וכן נמי המחמיץ אחר מחמיץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות כמ"ש רש"י בפ' כל המנחות דנ"ו ד"ה מחמיץ אחר מחמיץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך יע"ש משא"כ בההיא דאין מוציא אחר מוציא דהוא פעולה אחת דהיינו הוצאה כנ"ל ודוק. ועוד כתב הרב הנז' בס"ד וז"ל ודע שמש"ק אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דכבר עבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל ותי' מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאיצטרך קרא להכשיר וצ"ע ע"כ. ולדעתי אין כאן מקום קו' דהתם כיון דקי"ל בעלמא דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב מש"ה פריך שפיר ואימא לא תאפה כו' ואע"ג דהתם נמי תרי לאוי כתיבי לא תעשה חמץ ולא תאפה הא מצרכינן להו התם לקמן לעבור עליו על כל עשיה משא"כ הכא גבי ק"פ דתרי לאוי כתיבי לא תשחט על חמץ ולא תזבח א"כ אי לאו דגלי קרא דהפסח כשר הו"א דקרבן פסול כיון דשינה עליו הכתוב לעכב שינה והשתא דגלי קרא דקרבן כשר ע"כ לומר דלעבור עליו בב' לאוין הוא דשנאן וכבר ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה אדברי התוס' דפרק תמיד נשחט ד"ה השוחט שכתבו וז"ל אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב שהרי בפי' שנה הכתוב לא תשחט ולא תזבח ותי' דבכה"ג ליכא למימר דשינה הכתוב לעכב אלא דשינה לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרינן דשנה הכתוב לעכב אלא בכה"ג דלעיל במכסת נפשות וכן בכל הני דפ"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאו עכ"ד. ואני תמה עליו שהרי בפרק כ"ש דכ"ו פרכינן ואימא לעבור עליו בב' לאוין ומשנינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הרי דהתם מוקמינן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באם א"ע לשאר איסורין ובא"ע לאכילה תנהו להנאה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואם כן מכ"ש הכא דכיון דאיכא למדרש דשנה הכתוב לעכב מהיכא תיתי לאוקומי בלאו יתירי ודברי התוספות ז"ל צ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל בס' מים חיים שכתב אדברי התוספות הללו וז"ל וליתא דהא קי"ל כרבא פ"ק דתמורה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא הי"נ משום דקראו זבח יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דהא דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה וזה נראה מוכרח מההיא דאמרינן במנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו ואפסולי לא מיפסל ומאי קו' כיון דקי"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולומר דרבינו אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה פריך זה ודאי דוחק דכל כי האי היה לו לפרש הניחא לרבא אלא לאביי כו' ותו דהתם אמרינן אלא מנא לן דהתניא מצת יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני תיקשי ליה הברייתא הלזו דלמה לי קרא דתהיה אלא ודאי כדכתיבנא כנ"ל ועיין בספר בתי כהונה ח"א בח' בית ועד בלשונות הרמב"ם דף ע"ו ודוק ועיין בחידושי הריטב"א יומא דנ"ג ע"א ד"ה חד למצוה לעכב שכתב וז"ל והא דפרכינן לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכולי עלמא פריך דכ"ע איכא בקטורת חד עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת והכי פריך דמסתייה דליכתוב רחמנא וכסה לעיכובא ולא היה צריך ליכתוב בה מיתה דכיון דליכא עכובא הו"ל ביאה ריקנית לרבא דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפריך שפיר דאפי' לא כתיב וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן ממילא משמע שהוא עכובא כו' יע"ש הנה מתבאר מדבריו דס"ל דע"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב והוא הפך דעת ריב"א שכתבנו ובר מן דין יש לתמוה מההיא דמנחות דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליה בלאו ואפסולי לא מיפסלי הרי דאע"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא וי"ל וצ"ע:
עוד ק"ל טובא מהא דפ"ב דמנחות די"ט ע"ב דפרכינן התם לרב דאמר כל מקום שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה רב הונא הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכב' דתניא ברית מלח כו' והשתא מאי קו' התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לדברי הפר"ח ז"ל שכתב דלרבא דקי"ל כוותיה דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פסח ששחטו על החמץ פסול אע"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל דלרבא כיון דס"ל דכי בענן הוי אזהרה ממילא משמע עיכובא אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמיה דאמר כ"מ כו' אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני ה"נ דאפי' באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור"ה דפריך התם במנחות והרי מלח כו' ס"ל כאביי אך אכתי קשה דמתניתין קתני לא מלח כשר ופליג אברייתא דר"י ור"ש כדאיתא התם והשתא קשה דלרבא דס"ל כ"מ כו' אי עביד לא מהני היכי קתני מתניתין לא מלח כשר הא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ושמא נאמר דס"ל לריטב"א דלאבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין ודאי לא פליגא אהא אלא דלהך תי' מתניתין הכי מיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפי' הרע"ב שם ורבא ס"ל כהאי ואבע"א אלא שדברי הרע"ב תמוהים בעיני דאי בכל המנחה מיירי מתניתין מאי לא מלח דקאמר הא אפי' לכתחילה נמי לא בעי מליחה כדאיתא התם ובת"כ וצ"ע:
אפריון שלמה

מה שהקש' בשם ח"א למה מסתפק בירושלמי אם חייב על זבח פסול בלאו דחמץ הרי זה פלוגתא דר"ש ורבנן וכו' מכאן יש להביא ראי' למה שנסתפקתי כמה ישחוט ויהי' חייב על החמץ אם בעינן כל שחיטת רוב שנים או ברוב סימן אחד או במשהו ובפרט למה דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובזה הי' אפשר ליישב דברי הריב"א שכתב דהפסח כשר דלא שינה עליו הכתוב לעכב והקשה המרש"א הרי יש ב' לאוין עיי"ש ומה שתי' המרש"א תמה עליו השעה"מ והק"ע תמה עוד למה לא תנא במשנה דעובר בב' לאוין וזה תמי' קיימת גם לולי דברי המרש"א ולפמ"ש בחי' דגלי קרא השני דעובר אף בכ"ש א"ש דליכא תרי לאוין אך לפמ"ש כאן י"ל ג"כ דאי מחד קרא הו"א דוקא כשיעור שחיטה ולא במשהו לכך גלי קרא השני דאפילו מקצת השחיטה נמי עובר ולהביא עוד ראי' לזה מקו' החכם בשעה"מ הנה שעה"מ תי' דדוקא אם כבר נפסל מקודם אז י"ל דפטור אבל אם במעשה זו דשוחט על החמץ נפסל מכח ד"א חייב מכח דבידו לשחטו לשמו עיי"ש והוא נכון ואם כן מוכח דבשוחט על החמץ עובר אף אכ"ש דאי בעינן כל השחיטה הרי בשביל שלא לשמו נפסל מיד דבזה במשהו נפסל וכדמוכח בדף ס' גבי בעיא דעבודה אחת תנן דקאמר שם אי בשלא לשמו ולשמו לתרווייהו אפסיל לי' מקמייתא וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה דאי ר"מ מוכח שם דאם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נפסל תיכף בשלא לשמו וא"כ אי ס"ד דבשוחט על החמץ אינו עובר רק אכל השחיטה אם כן קשה כיון דשחט בה פורתא שלא לשמו כבר נפסל ושוב למה יתחייב אח"כ על השחיטה משום חמץ וכיוצא בזה פריך בב"ק מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח וכן בפ"ב דחולין וא"כ אכתי לפשוט הירושלמי מזה בע"כ מוכח דגם על חמץ עובר בכ"ש אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דמיירי דבמשהו האחרון כיון שלא לשמו ואתאן ב' יחדיו. והנה לכאורה יש לדחות תי' השעה"מ די"ל אכתי מוכח דחייבין על זבח פסול מכח קו' הנ"ל ואין לומר כתירוץ השעה"מ מכח דהוי ביחד הרי קיי"ל כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו ואם כן לפי הך סברא של הירושלמי דס"ל דהזבח פסול מכח חמץ א"כ בזאח"ז דאם נשחוט תחלה בפסול מחמת חמץ שוב לא שייך בי' אח"כ מחשבת שלא לשמו כיון דכבר נפסל לא שייך בי' שלא לשמו ולהיפוך אם נפסל מכח שלא לשמו שוב לא שייך בי' חיוב חמץ ובע"כ מוכח דשייך חיוב חמץ על זבח פסול ונשאר קושייתנו במקומה מיהו זה יש לדחות די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד כל שאינו בזאח"ז ישנו בב"א ודוק וכעת דין הנ"ל צ"ע:
וליישב קושית השעה"מ וכן קו' הק"ע על המרש"א שהבאתי לעיל נ"ל דכוונתו כך דנהי דקיי"ל דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק באם אינו עובר רק לאו אחד דאז לולי האי לאו הי' כשר ומותר לכתחלה רק בשביל האי לאו הוא עשה איסור לכתחלה מ"מ י"ל דבדעבד כשר אבל אם יש כאן ב' לאוין אם כן בכל לאו לולי זה נמי הי' בו איסור לאו השני רק דבשבילו הי' כשר בדעבד בזה כיון דבאמת יש עוד לאו לכך מפסיל הזבח ובשני לאוין אף בקדשים לא בעינן שינה עליו לעכב ויש להסביר עוד הדבר יותר בסברא דהרי קשה על כלל הדבר למה בקדשים בעינן שינה עליו לעכב הרי קיי"ל דקדשים חמירי מחולין ולמה בחולין לא בעינן שינה עליו לעכב ובקדשים בעינן שינה עליו לעכב ובע"כ הטעם דחומרן הוא קולתן דבחולין דלא חמירי בע"כ מה שהקפידה עליו התורה הוי ענין גדול דבלא"ה לא הי' מקפיד עליו התורה וכיון דהוי ענין גדול לכך כדי להיות אוסר אף בדעבד אבל בקדשים י"ל כיון דחמירי י"ל דכל אזהרה אינו רק לכתחלה מכח חומרן ומ"מ אין בו כדי להיות אוסר בדעבד ולכך תינח היכי דהוי רק לאו אחד אבל היכי דהוי ב' לאוין אם כן מוכח דהוי איסור חמור מדהוי בו ב' לאוין ולכך ממילא הזבח פסול וזה הוי כוונת המרש"א דאם הוי כוונת הב' לאוין שלא לעבור בב' לאוין רק להיות שינה עליו לעכב אז הוי פסול בכל ענין הפסח אבל באמת הריב"א ס"ל דעיקר הכתוב הוי לעבור בב' לאוין והיינו דאינו דומה למ"ש בעלמא דהיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא זה הוי רק אם אין נ"מ בלאוי יתירא רק למלקות בזה אמרינן כל היכא דאיכא למדרש לדינא לא מוקמינן לי' למלקות אבל כאן נ"מ מהני לאוי יתירא לדינא דבזה הפסח פסול ובלאו אחד הפסח כשר ולכך כמו דהכונה לפי פשוטו מ"ש המרש"א דהוי לעבור בב' לאוין דהיינו אם התרו בו משום ב' לאוין אבל בלא התראה בשניהם ודאי אינו עובר רק בלאו אחד יהי' נמי הכונה לדרכנו דודאי אם התרו בו בשניהם הפסח פסול אבל אם התרו בו רק משום אחד הפסח כשר וזה הוי כוונת הריב"א דאם התרו בו רק משום לאו אחד אז הפסח כשר ואם התרו בו בשניהם הפסח פסול ומיושב נמי קו' הק"ע דלמה לא תנא בשני לאוין די"ל כדעת הירושלמי היכי דהפסח פסול אין עוברין בו משום לא תשחט ואם כן א"ש דהיכי דהתרו בו משום שניהם אינו לוקה כלל כיון דאז נפסל הזבח לגמרי לכך אינו לוקה כלל רק היכי דהתרו בו רק משום אחד אז כשר הזבח ולכך תנא במשנה דאינו עובר רק בל"ת אחד ואין נ"מ בהני ב' לאוין רק דעי"כ נפסל הזבח אבל כיון דנפסל שוב אינו עובר על השני ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה"י בכוונת המרש"א. אך מה שעומד לנגדנו הוא קו' השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ומה שתי' השעה"מ דהמשנה מיירי בב' לאוין ביחד לדרכנו תקשה דהרי כאן הוי ב' לאוין ביחד וכתבנו דבפסח פסול אינו עובר אך באמת א"ש די"ל קושית השעה"מ בע"א והוא די"ל דודאי באיסורין שונים חייב אף על קרבן פסול אבל בחד איסור כיון דכבר נפסל מחמתו שוב אינו חייב עליו ואף דבירושלמי קאמר ר"ח להיפוך הסברא מ"מ אינו מוכרח וי"ל דמאן דמבעיא שם בירושלמי אם בזבח פסול שייך לאו זה ס"ל הסברא להיפוך דמחמת אותו הדבר עצמו גרע ואינו עובר ותדע דלמה לא פשיט לי' מהני ברייתות שמביא שם אח"כ שאית תנא תני חייב במחמץ את הפסולה ואית תנא תני פטור ובע"כ כדמחלק ר"ח ואם כן מוכח דבנפסל מחמת אותו דבר חייב ואם כן ה"ה בשוחט על החמץ וזורק ומה מספקא לי' ובע"כ דספקא שלו הוי דלמא כוונת הברייתא להיפוך דבנפסלה מחמת ד"א חייב ומחמת אותו דבר פטור ולכך כן יהי' שיטת הריב"א עפ"ד המרש"א דמחמת אותו דבר אין חייבין על פסול ומחמת ד"א חייבין עליו ולכך נקטה המשנה רק חד ל"ת ודוק. ונראה לבאר יותר דלא מבעיא די"ל בפשיטות דדוקא באם התרו בו משום לאו אחד דאז הפסח כשר דאז לוקה אבל אם התרו בו משום ב' לאוין דאז הפסח פסול אז אינו לוקה כלל דלכך לא מצי המשנה לומר דעובר בב' לאוין דאדרבא אם התרו בו משום ב' אינו לוקה כלל דבזה ודאי א"ש בפשיטות המשנה רק גם אם לא נאמר כן י"ל עוד דהנה כבר הבאתי קושית השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ולדעתי נראה ליישב בע"א דודאי היכא דנפסל מחמת ד"א ודאי חייבין עליו משום חמץ דאנן חשבינן הפסול מחמת ד"א דהוי כמאן דליתא וכאלו לא הי' בו פסול זה והי' כשר דחייבין בו משום חמץ רק הירושלמי מבעיא בנפסל מחמת לאו זה עצמו בזה שפיר מבעיא לי' דהוי ממ"נ איך ילקה על לאו זה הרי הוי ממ"נ אם לא שחטו על החמץ למה ילקה ואם שחטו על החמץ דלוקה הרי נפסל מחמתו ושוב אין ראוי שילקה לכך בזה י"ל דאינו לוקה על זבח פסול וא"ש ואם כן תינח בלאו אחד אבל אם התרו בו משום ב' לאוין אז בשלמא על לאו אחד לוקה אף דנפסל כיון דהתרו בו משום ב' לאוין מכל מקום חשבינן הלאו השני כמאן דליתא וכאלו לא נפסל כלל אבל ללקות על ב' לאוין א"א דאם ילקה ב' הרי הוי ממ"נ אם לוקה ב' אם כן חזינן דעבר על ב' לאוין והרי הוא פסול ושוב על פסול אינו לוקה לכך תמיד אינו לוקה רק אחד רק דנ"מ אם התרו בו משום ב' אז הפסח פסול ואם התרו בו משום אחד הפסח נמי כשר כן הי' נ"ל מיהו תי' זה טעות דהרי הירושלמי פריך למה יתחייב על הזריקה כיון דכבר נפסל מכח השחיטה אם כן מוכח דאף דכבר נפסל בעבודה אחרת ס"ל דאינו לוקה אחר כך ונסתר תירוץ זה על קושית השעה"מ גם מוכח מהירושלמי דלמה לא פריך מכח השחיטה עצמה איך חייב עליו הרי נפסל הפסח מוכח דעל מה דעתה נפסל מחמתו ודאי שייך מלקות אף דנפסל רק להיות חייב אחר כך עליו אם כבר נפסל זה קשה להירושלמי ואם כן אם עובר בב' לאוין דנפסל במעשה זו ודאי ראוי להיות חייב עליו ונסתר תירוצנו על המרש"א מקו' הק"ע מיהו קושית השעה"מ מכח היכי דאיכא למדרש זה י"ל שפיר כמ"ש דבב' לאוין ודאי נפסל ולא בעינן בזה שינה עליו הכתוב:
שם
במה שהקשה מלא תאפה חמץ וכן מלא תשחט וכו' ולמה לא הקשה מכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן דכשרים ולמה לא נימא אי עביד לא מהני אך לק"מ לא מבעיא לפמ"ש בחי' ביצה דף י"ב דבעשה לא אמרינן אעל"מ וביארנו שם הסוגיא דתמורה פשיטא דא"ש דלשמו הוי רק מ"ע אף גם אי נימא דפשוט דאף בעשה אעל"מ היינו רק אי אמרה התורה דוקא בלשון שלא לעשות דבר זה או לעשות דבר זה אז אם המצוה על גוף המעשה שיעשה באופן זה בזה אמרה התורה שלא לעשות באופן אחר והוי בכלל לא תעביד אעל"מ אבל בלשמו אטו אמרה התורה שהשוחט את הקרבן ישחטו לשמו התורה לא אמרה רק בהכשר הקרבן לשמו כשר ושלא לשמו אינו כשר לעלות לשם חובה אבל גוף המעשה הברירה בידו לשחוט או לשמו או שלא לשמו לכן אינו בכלל אעל"מ ולכן הקשה רק מלא תאפה חמץ דהוא משמע בלאו ממש ושלא יעשה כן וכן בלאו דלא תשחט על חמץ דהוי לאו ממש שלא יעשה כן בהא הקשו שפיר דנימא אעל"מ:
והנה מה שהביא התוספות ראיה דשוחט על החמץ מן התוספת' הי' אפשר לדחות דאין מכאן ראי' לפמ"ש הסמ"ע והש"ך דמקח הנעשה בשבת ויו"ט קיים משום דהוי היתר בזמן איסור ואם כן י"ל דהתוספת' אתיא כר"ש דמחייב בפסח אף על שאר זבחים א"כ לאו דלא תשחט על החמץ קאי על כל ימי הפסח על כל הקרבנות ולפ"ז הוי לאו זה היתר בזמן איסור דמשכחת לה שחיטת קדשים על החמץ בכל השנה דהוא מותר רק בפסח אסור כל ימי המועד לכן הוי המעשה זה היתר רק דהוי בזמן איסור לכך אי עביד מהני אבל לרבנן והכי קיי"ל דאין חייב על שאר זבחים בלאו זה רק על הפסח לבדו ופסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אם כן לא משכחת מעשה זו לשחוט את הפסח על החמץ בשאר ימות השנה ולכן לא משכחת לה מעשה זו דרך היתר כלל לכך י"ל שפיר אעל"מ ואין ראי' מהתוספתא מיהו י"ל דעיקר הראי' ממה דיליף מקרא דקראו זבח אם כן זה הוי לכ"ע ועוד י"ל דאף לר"ש כיון דעכ"פ בערב פסח אינו חייב על שאר זבחים רק על הפסח אם כן הוי הקפידא רק על מעשה הפסח וזה לא משכחת דרך היתר ולכן לא הוי היתר בזמן איסור אך אפשר לומר דאתיא כר"י דס"ל דחייב אף על התמיד ואבאר הדבר יותר דבשלמא לת"ק דמחייב רק על הפסח אם כן חזינן דאין האיסור הוא מכח הזמן שהרי על הזבחים הוא פטור והוי האיסור רק על הפסח וזה לא משכחת דרך היתר אבל אם מחייב אף על התמיד אף דשאר ימים מותר לשחוט על החמץ ובע"כ דעיקר הקפידא הוא מכח הזמן דבזה"ז בשעה זו לא רצתה התורה שיהי' נשחט קרבן צבור הן הפסח הן התמיד על החמץ והוי עיקר האיסור מכח הזמן וזה משכחת לה דרך היתר והוי היתר בזמן איסור ולכן אע"מ ובפרט די"ל בין לר"י בין לר"ש י"ל כיון דאף שאר זבחים נכללו בהך קרא ובשאר זבחים ודאי אע"מ דהוי היתר בזמן איסור וא"כ כיון דהוקשו בקרא אחד פסח עם שאר זבחים הוקשו זה לזה וכמו דבשאר זבחים אף דיש בהם לאו זה כשרים אף הפסח כשר דא"א לחלק לאו אחד לצדדים לומר דבזה פוסל הקרבן ובזה אינו פוסל לכך אף הפסח כשר אבל לרבנן דאין שאר זבחים בכלל רק פסח שפיר י"ל דפסול משום אעל"מ והתוספתא עצמה א"ש בלא"ה דלמדו מקרא דזבח אך התוס' דהביאו הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב קשה מה ראי' מתוספתא דלמא אתיא כר"י ור"ש וכו' וצ"ל כמ"ש השעה"מ דבקדשים לא שייך אעל"מ:

יד

ותולין

ומפשיטין את כולו כו'. מ"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי"ז ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע"ש ועיין בהרב לח"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות ר"פ אלו דברים וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס"ל דההיא דפ' כ"כ רבנן לדברי ריב"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז"ל סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן פ' ר"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ"כ אכן לדבריהם דפרק א"ד ק"ט ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב ודע שהתוספות פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה"ט כדי שלא יסריח וכמ"ש רש"י ז"ל והרע"ב שם ומשמע דלריב"ב דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס"ל מפשיטין את כולו קאמר ר"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא"כ דכוותא נמי לר"י דס"ל דחיישינן ש"י בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דחי שבת כנ"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח אמר ר"י ריב"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפילו פירש חוזר ואע"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב"ח היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב"ח מאן תנא פירש ריב"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד ולו' וא"נ ע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע"ש ומ"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כ"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ ל"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא ד"ה מפשיט וז"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו"ל פי' מן ההפשט כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטת ב"י וז"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח"כ מוציא האמורין והו"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת כו' ע"ש כי על כן ס"ל ז"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס"ל כריב"ב הי"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס"ל כמתני' דהתם דא"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה"ד אליבא דריב"ב דס"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו"ל פירש אבל למאי דקי"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס"ל כסתם מתני' דר"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס"ל דא"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב"ב דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.