משנה למלך/קרבן פסח/א

משנה למלך ‏ קרבן פסח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הלכות קרבן פסח

פרק א

א

מצות עשה לשחוט הפסח כו'. כל הני דתנן בפ"ק דחגיגה דפטורים מראיה והביאם רבינו לקמן פ"ב מהלכות חגיגה נראה דחייבים בקרבן פסח דהא מיעוטא דהנהו בראיה כתיבי ולא ילפינן פסח מראיה, וזהו שסתם רבינו כאן וחייב הכל.

אבל ראיתי להתוס' בפ"ק דפסחים דף ג' (ע"ב) ד"ה מאליה שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח, ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית. ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן פסח מראיה, אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבות בפסח. ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה, לא ידעתי מנא להו.

עוד ראיתי לתוס' שם שכתבו א"נ נציבין חו"ל היא כו' ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל דאי לפוטרו מפסח אם כן כל שהיה רחוק ט"ו מיל פטור, ואי סבירא להו דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי אף מפסח שני זה לא ידעתי היכא איתיה ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי שדר בחו"ל. סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד:

ג

אף בשעת היתר הבמות כו'. ראיתי לבאר קצת דיני הבמות בין במת ציבור בין במת יחיד. דע דאליבא דכולי עלמא ציבור לא הקריבו בבמת יחיד וזה מוסכם מהכל. וכן יחיד לא הקריב חובות בבמת יחיד וגם זה מוסכם. לא נחלקו אלא ביחיד בבמת ציבור איזה קרבן מקריב וכן ציבור בבמת ציבור.

והנה אליבא דרבי מאיר (זבחים קיז.) יחיד לא הקריב חובה אפילו בבמת ציבור, אבל נדרים ונדבות הקריב אפילו בבמת יחיד. וכן מנחה ועופות הקריב היחיד בבמת ציבור ובבמת יחיד, ונזירות נמי לרבי מאיר הוי דבר הנידר והנידב. ולדידיה אתי קרא דאבשלום כפשטה, שהלך לחברון שהיתה שם במת יחיד להקריב קרבן נזירות, דלדידיה קרבן נזירות קרב בבמת יחיד

ודע דאליבא דמאן דאמר דעופות קרבין בבמה, איכא מאן דאמר שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולין ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין. אך התוס' בסוף פ"ק דחולין עלה כ"ב (ע"ב ד"ה והביא) סתרו סברא זו וכתבו דלכולי עלמא אינם כשרים כי אם תורים ובני תורה, ודברי הירושלמי הם בבמת בני נח, ע"ש.

ואמרינן בגמרא בפרק פרת חטאת (זבחים קיז:) דאליבא דכולי עלמא חטאת ואשם דנזיר חובות נינהו ואינם קרבים. ונראה דבין בבמה גדולה בין בקטנה אינו קרב חטאת ואשם דיחיד משום דלרבי מאיר אין חילוק בין במה גדולה לקטנה לקרבן חובה דיחיד, דבכולם אינו קרב.

ודע, דקרבן פסח קרבן ציבור הוי וקרב בגלגל בבמת ציבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל. אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפילו בבמת ציבור משום דהוי חובה. והנראה מדברי התוס' בפרק בפרק פרת חטאת עלה קי"ח ד"ה תתרגם דפסח שני קרב בבמה. ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה, ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון, משום דטעמא דפסח שני דקרב אף על גב דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן ציבור דפסח ראשון קרבן ציבור הוי, וכיון דפסח ראשון אינו קרב אלא בבמה גדולה הוא הדין פסח שני. ועולת ראיה אליבא דכ"ע קרבן יחיד הוי ולא דמי לפסח ולפי זה אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בקטנה. ומ"מ אני מסתפק בזה דבפ"ה דיומא (דף נ"א) נראה דחגיגה קרבן ציבור הוי ופסח קרי ליה התם קרבן יחיד וכן אני מסתפק בחביתי כ"ג ופר ואיל שהיה מביא ביום הכפורים דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא בריש פ"ב דתמורה ובפ"ק דיומא (דף ז') ולפי זה לא קרבו בשום במה ומשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה במנחה דהא איכא חביתין והדבר צריך תלמוד: ודע דרבנן חולקים על ר"מ וס"ל דאין מנחה ועופות בבמה משום דזבחים כתיב וכן נזירות ס"ל דהוי חובה ולא קרב בשום במה דבהא מודו לר"מ דחובת יחיד אינו קרב לא בגדולה ולא בקטנה ולרבנן יש לתמוה מאבשלום דהיכן הלך להביא קרבנותיו והתוס' כתבו דרבנן ס"ל דלאו נזיר הוה וקרא דאלכה ואשלמה את נדרי מיירי בנדרים ונדבות. אך בד"ה מחלוקת כתבו דליכא למימר דקרא איירי בשאר נדרים דבתמורה משמע דאיירי בקרבן נזירות וברפ"ב דתמורה צדדו התוס' דאפשר דרבנן דר"מ ס"ל כר' יהודה דיחיד מקריב חובות בבמה גדולה דומיא דציבור ולפי זה הלך אבשלום לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון אבל כבר דחו התוס' שם פירוש זה דמריהטא דשמעתא מוכח דרבנן קמאי כר"מ ס"ל ומוכרח הוא מדפריך בגמרא חכמים היינו ת"ק ואי כדברי התוס' טובא איכא בינייהו דרבנן קמאי כר' יהודה ובתראי כר"מ מדקאמרי כל שהציבור מקריבים כו' משמע דיחיד אינו מקריב חובה אפילו בבמה גדולה. ול"נ לתרץ דאפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ"ש התוס' בפ"ב דביצה (דף כ') ד"ה נזיר ואין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אימעיטו דכל קרבן חובה אינו בא אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני וכמ"ש התוס'. עוד כתבו התוס' בפ"ב דתמורה דלר"ש דאמר בנזיר דאם גלח על שלמי נדבה יצא אפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועלה היה אבשלום רוצה לגלח ע"כ. ומיהו קשה לי אימור דאמר ר"ש אם גלח דהיינו בדיעבד לכתחלה מי אמר וא"כ אכתי קשה איך היה עולה לחברון לגלח על נדרים ונדבות לכתחילה ועוד קשה מדוד איך הניחו. ודע דר' יהודה ס"ל דחובות יחיד נמי קרבו בבמה גדולה דכי כתיב הישר אבעיניו כתיב דהיינו במה קטנה והתם דוקא לא קרבו אלא נדרים ונדבות ולא נתבאר בדברי ר"י אי נזירות הוי חובה ולא קרב אלא בבמה גדולה או הוי נידר ונידב וקרב אפי' בקטנה והתוס' צדדו שני צדדים הללו בדברי ר"י ולדידיה לא תיקשי מאבשלום דאף דנימא דנזירות הוי חובה הלך לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון ומנחה לר"י לא קרב בבמה דהכי קאמר ר"י במתני' דריש פרת חטאת אין מנחה בבמה והתוס' הקשו דא"כ היכי קאמר ר"י כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר מקריבים באהל מועד שבגלגל והא איכא לר"י מנחה ועופות אלמא דלר"י מנחה ועופות קרבו בבמה והתוס' צדדו דאפשר דלר"י בבמה גדולה איכא מנחה ובבמה קטנה ליכא ובמתני' איירי בבמה קטנה ודחו חילוק זה דמהיכא תיתי הך דרשא וכן כתבו בסוף הפרק (דף קי"ט) . ולי נראה דמלישנא דר"י הכי משמע דקאמר ובמה שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ומדלא קאמר דבר הנידר והנידב משמע דאתא למעט מנחה ומרישא דקתני כל שהציבור משמע דאין מנחה בבמה וא"כ בלא מתני' קשיא דר' יהודה רישא לסיפא וע"כ אית לן למימר דשאני ליה לר"י במנחה בין במת יחיד לבמת ציבור ומתני' איירי בבמת יחיד ופשטה בהכי איירי. ודע שראיתי לתוס' בפ"ב דסוטה (דף ט"ז) ד"ה לרבות דרש"י כתב דלא גרסינן לרבות נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהם סוטות ותמהו דאימא דאיסי בן יהודה ס"ל כר' יהודה דאמר כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כו' ע"כ, ולפי מ"ש בשם התוס' תמיה לי מלתא דהא כר' יהודה נמי לא אתי דהא איהו ס"ל דאין מנחה בבמה בין בגדולה בין בקטנה וא"כ איך יתכן שישקו סוטות בנוב וגבעון ולחלק ולומר דדוקא מנחה דנדר ונדבה לא קרבה אבל מנחה דחובה קרבה זה לא יתכן בעיני וכעת צ"ע. ודע דר"ש ס"ל דיחיד לא הקריב חובות אפי' בבמה גדולה וס"ל נמי דאין מנחה בבמה ונזירות נמי ס"ל דהוי חובה ולא קרב בבמה וצבור נמי ס"ל דלא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמותם בנדבה יחיד והיינו תמידים לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים שאין כנגדם ביחיד לפי שאין חטאת ואשם באים בנדבה לא הקריבו הציבור וכ"ש פר העלם ושעירי ע"ז שאף שהם קרבן ציבור אין זמנם קבוע ואינם באים בנדר או בנדבה וכן שלמי עצרת לא הביאו ואע"ג דאיכא שלמי נדבה לא דמו דשלמי עצרת הוו קדשי קדשים ושלמי נדבה קדשים קלים כן כתבו התוס' ור"ש וכתבו התוס' דבנוב וגבעון לא קרבו ביוה"כ לא שעירים ולא פרים. ועיין במ"ש רש"י בפ"א דמגילה (דף ט') . ודע שסוגיא זו דתתרגם מתניתך בעולת כו' לא יכולתי להולמה לפי גירסתנו. והנראה מדברי רש"י והתוס' שגירסא אחרת יש להם וטעות נפל בספרים. ועיין בפרק כל שעה (דף ל"ח) ובפ"ק דמגילה (דף ט'):

ודע דאיכא תנא דס"ל דלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה ולפי זה פסח שהקריבו ישראל במדבר ופסח גלגל היה ע"פ הדיבור דס"ל דכל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ועיין במ"ש התוס' בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) ד"ה הואיל ובהרא"ם פ' בהעלותך. אך סוגיא דפרת חטאת דקאמר מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח כו' ס"ל כאידך תנא דקאמר דביאה האמורה גבי תפילין משמע עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וה"ה ביאה האמורה גבי פסח דאי לא מאי קאמר פשיטא הא טובא אשמעינן שאע"פ שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה ע"פ הדיבור עשו אותו הפסח אם קרבו נסכים במדבר או לא. ואם יש חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד וכן אם קרבו נסכים בגלגל ואם יש חילוק בין במת ציבור לבמת יחיד עיין בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) ובפ' בתרא דזבחים (דף קי"ח) ובפרק השוחט והמעלה (דף קי"א) אם עולה שהקריבו ישראל בסיני קודם הקמת המשכן היתה צריכה הפשט וניתוח. עיין בפ' בתרא דזבחים (דף קט"ו) ובפ"ק דחגיגה (דף ו') ובסוף זבחים (דף ק"כ) . אם הקריבו שלמים בני נח פ' בתרא דזבחים (דף קט"ז) . אם עבדו הבכורות עד הקמת המשכן או משבאו לסיני נפסלו הבכורות ועבודה בכהנים מחלוקת תנאים בפ' פרת חטאת (דף קט"ז):

תנן בריש פ' פרת חטאת אלו דברים שבין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה לדמים ורחוץ ידים ורגלים ואמרי' בגמ' דחזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואינם נוהגים בקטנה וכן זרוע בשלה אליבא דמ"ד דנזירות קרב בבמה קטנה זרוע בשלה לא נהג בה וכן קרן ויסוד וכבש ורבוע וכיור וכנו נוהג בבמה גדולה אך לא בקטנה ובשחיטת לילה בבמה קטנה נחלקו רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה וכן אם עולת במה קטנה בעיא הפשט ונתוח מחלוקת רב ור"י. ואלו דברים ששוה במה גדולה לקטנה דם מתיר ופגול ומומין נותר וטמא כל אלו נוהג בקטנה כגדולה. ואם נשים כשרות במקום דלא בעינן כיהון ובגדי שרת עיין בחדושי מוהרימ"ט לקדושין עלה דההיא שכתבו התוס' בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) ד"ה הסמיכות שכתב שהתוס' אתו לאשמועינן דמהגשה ואילך מיירי בכהנים דוקא לומר דבבמה בשעת היתר דלא בעינן כיהון כו' אף האשה כשרה וכו' ע"ש. והאי טמא דתנינן הכא פירש רש"י דהיינו לאכול קדשים דאינו יכול לאכול הטמא ולענין אם הטמא מקריב לא נתבאר בדבריו ולכאורה היה נראה דבבמה קטנה דהזר מקריב דהוא הדין טמא אך רבינו בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב וכן פירש רבינו עובדיה דאע"פ דזר מקריב בבמה אין טמא מקריב בבמה ועיין בהראב"ד בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ד' שכתב ואיני מוצא אלא בבמה ומיהו יש לדחות דבבמה גדולה איירי:

ד

ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אי פסח שני נמי בעינן שיהא נשחט אחר תמיד של בין הערבים כמו פסח ראשון והתוס' בפ"ג דיומא (דף נ"ט) ד"ה אלא נסתפקו בזה. ועיין במ"ש התוס' בפ' התכלת (דף מ"ט) ד"ה ת"ל וערך יע"ש:

ה

השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד הזורק את הדם כו' כזית חמץ בשעת הקרבתו ה"ז לוקה. יש להסתפק אם זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דלא תשחט על חמץ דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחת מכל העבודות אם יש ברשותו חמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא משום לאו זה ומצינו כיוצא בזה באזהרת לא תאפה חמץ דקי"ל דהמחמיץ את הפסולה פטור וכמ"ש רבינו פי"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ח ואף דהתם מיתורא דקרא נפיק דכתיב אשר תקריבו לה' ואמרינן לה' הכשרה ולא הפסולה כדאיתא בפ"ה דמנחות (דף נ"ז) מ"מ אפשר דה"נ נפקא לן מדכתיב זבחי ולא כתיב זבח משמע זבח הראוי לי א"נ דהתוס' בפ"ה דמנחות (דף ס') ד"ה יכול כתבו דמכתוב זה דלה' דממעטינן פסולה מהתם ילפינן למקום אחר יע"ש. ומ"מ לא מצאתי הדבר מבואר אך ראיתי בירושלמי בפ' תמיד נשחט הלכה ד' מנין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בל"ת ת"ל לא תשחט אין לי אלא השוחט הזורק מנין ת"ל על חמץ דם וא"ר שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ע"כ. והנה כונת דברי ר"ש הם ע"כ השוחט על החמץ הפסח כשר דאי ל"ת הכי היכי משכחת לה שיתחייב על הזריקה הרי כבר נפסל הקרבן משעת שחיטה ואיך יתחייב בזורק על חמץ קרבן פסול מוכח בהדיא דס"ל לר"ש דבקרבן פסול ליכא אזהרה דלא תשחט על חמץ ואף דהתם דחו ראית ר"ש הלזו דאמרי' התם א"ר יוסי תפתר שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק מ"מ בעיקר הדין דס"ל לר"ש דבדבר פסול לא מיחייב לא נחלקו עליו. תו גרסינן התם בירושלמי תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראה אותו זבח א"ר מנא אילולא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמץ את הפסולה אית תניי תני חייב אית תניי תני פטור אמר רב חסדא מ"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה מ"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצה ע"כ כך היא הגירסא הנכונה. והנראה אצלי דחזקיה ור' מנא כולם באו לחלוק על דברי ר"ש שכתבנו שר"ש אמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ודחו דבריו ר"י וכמ"ש ואח"כ חזקיה ג"כ הקשה שהרי הברייתא הוכיח דין זה דהפסח כשר ממה שקרא אותו הכתוב זבח ואם כדברי ר"ש קי"ל ממה שחייב הכתוב על הזריקה. ונראה דכוונת הברייתא שהוכיח מדכתיב זבחי ולא אמרינן זבחי שהיה כבר וכדאמרינן עבדי שהיה כבר (א"ה עיין בס' מוצל מאש סי' מ"ג ועיין בפ"ק דמנחות דף ט' ע"ב) הוא משום דהכתוב הוא מסורס דהל"ל לא תשחט דם זבחי על חמץ וכמ"ש המפרשים ומש"ה הוכיחו דלהכי כתביה רחמנא לזבחי לבסוף לומר דאפי' אחר ששחט על חמץ עדיין שם זבח עליו ור' מנא חזר והקשה לו קושיא אחרת ואמר דאלמלא הברייתא שהביא חזקיה עדיין הייתי אומר שהשוחט על חמץ נפסל הזבח לפי שכבר מצינו דבר פסול שחייבין עליו שהרי המחמץ את הפסולה יש תנא דאית ליה חייב ויש תנא דאית ליה פטור ואמר רב חסדא דלא פליגי דמ"ד חייב הוא כשנפסלה מחמת פיסולה כלומר דקי"ל דמנחה שנתחמצה נפסלה וכדאיתא בריש פ"ה דמנחות (דף כ"ג) ואפ"ה המחמץ אחר המחמץ חייב אף שזה האחרון חימץ דבר פסול וכדאיתא בדף נ"ו ומ"ד פטור הוא שנפסלה מחמת דבר אחר דהיינו משום יוצא ודכוותיה הרי שאף בדבר שמיעט הכתוב הפסול לא מיעט אלא פסול מחמת דבר אחר אבל פסול מחמת אותו דבר לא מיעט ואף אם נאמר דהשוחט על חמץ נפסל הזבח אפ"ה חייב על הזריקה דומיא דמחמץ אחר מחמץ. זהו פשט דברי הירושלמי וא"כ מדברי כולם נלמוד דכולהו מודו דאזהרה זו דלא תשחט הוא בזבח כשר דוקא אלא שחלקו על דברי ר"ש במה שרצה להוכיח מדחייב הכתוב על הזריקה שהזבח כשר שאין זה הכרח ומדלא הקשו עליו אעיקרא דמלתא מנ"ל שאזהרה זו דלא תשחט אינו ג"כ בפסח פסול משמע דבהאי מלתא כולם מודים דלא הזהיר הכתוב אלא בפסח כשר. ודע שמה שקשה אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על חמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על חמץ ובריש פרק ה' דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעה חובה ע"כ, הרי דאיצטריך קרא להכשר וצריך עיון. ועיין בפרק כל המנחות (דף נ"ט) לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת"ל כחטאת ודוק:

ז

המניח אימורין ולא הקטירן וכו' חלב חגי עד בקר. פסוק זה הוא בפ' משפטים אך לא ידעתי מנא לן דפסוק זה בקרבן פסח מיירי והלא חג לא נאמר אלא על קרבן חגיגה ועוד שהיה לו להביא מקרא מפורש בפ' כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ופסוק זה הוא לאזהרת מלין אימורין של פסח וכמו שפירש"י בפי' התורה וליכא למימר דקרא מיירי בבשר הפסח עצמו שהרי לבשר הפסח כבר כתיב אזהרה אחרת כדכתיב לא ישאירו אותו עד בוקר וכמ"ש רבינו בפ"י מהלכות אלו הל' י"א. וראיתי בס' מנין המצות סי' קט"ז שכתב ז"ל הזהירנו מהניח אימורין של פסח שלא יקרבו כו' והוא אומרו לא ילין חלב חגי עד בוקר וה"ה לשאר אימורין וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר לאומרו לא ילין לבקר זבח חג הפסח ע"כ. כנראה דס"ל לרבינו שנכפלו שתי אזהרות במניח אימורי פסח. והסמ"ג ג"כ בסי' שמ"ח כתב שלא ילין אימורי פסח עד הבקר שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר ע"כ. ואני תמיה על רבותי בזה דבפ' אלו דברים (דף ע"א) אמרי' א"ר כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית ע"כ. וכתבו התוס' שם דמהכא נפקא בכל אימורין. וכוונתם נ"ל דאע"ג דכבר כתיב אזהרה למלין אימורי פסח איצטריך האי קרא משום דה"א דשאני פסח דזמן אכילתו הוי יום ולילה ומש"ה הוי נמי זמן אכילת מזבח יום ולילה אבל חגיגה דנאכלת לשני ימים ולילה אחד סד"א דאכילת מזבח נמי ליהוי לשני ימים קמ"ל קרא ומהכא למדנו לכל האימורים כגון דשלמים ודכוותיה שזמן אכילת מזבח הוא ליום ולילה נמצינו למדין דתלמודא דידן מוקי להאי קרא בחגיגת ט"ו. ועוד אני תמיה דבפ' תמיד נשחט (דף נ"ט) אמרינן רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם כו'. וע"כ פשיטא ליה לרב כהנא דפסוק זה א"א לאוקמי באימורי פסח דאם הוה אפשר לאוקמי באימורי פסח ליכא קושיא כלל דהא פסח מצותו הוא אחר תמיד של בין הערביים משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו כי אם בין הערביים וכדאיתא התם בגמרא אלא ודאי דפשיטא ליה לרב כהנא דהאי קרא לא מיירי כי אם בחגיגת ט"ו וכדקאמר בפ' אלו דברים ורב ספרא נמי דרמי ליה לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח כו' והכתיב עולת שבת בשבתו ע"כ ס"ל נמי דקרא דלא ילין חלב חגי לא מיירי באימורי פסח מדלא הקשה קושיא זו עלה דקרא דולא ילין דכתיב מקמיה אלא ודאי דהתם ליכא קושיא כלל משום דבחגיגת ט"ו מיירי שחלבי יו"ט קרבין בחול. ולפ"ז יש לתמוה דנהי דהמכילתא מוקי לקרא דולא ילין חלב חגי באימורי פסח מ"מ היכי שבקו תלמודא דידן דמוקמי ליה להאי קרא בחגיגת ט"ו. ודע שאף שבירושלמי הקשו קושית רב ספרא עלה דקרא דחלבי חגי וכדאיתא בפ' אלו דברים הלכה א' וז"ל לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קרבין ביו"ט ותירצו א"ר אבהו קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת ע"כ. אין הכוונה דהירושלמי מוקי להאי קרא באימורי פסח אלא דס"ל לירושלמי דהאי קרא מיירי בחגיגת י"ד הבאה עם הפסח שהרי הירושלמי הקשה על תירוצו דר' אבהו דליכא לאוקמי לקרא בשחל י"ד להיות בשבת שהרי אין חגיגה באה בשבת והוצרכו לאוקומי לקרא דה"ק הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לבל תלין אלא ודאי דאף הירושלמי מודה דקרא באימורי חגיגה מיירי דהא חגי כתיב וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט ד"ה בארבעה וטעמא דלא מוקי הירושלמי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט"ו וכתלמודא דידן משום דכתיב מקמיה לא תזבח על חמץ וס"ל דכי סיים קרא ולא ילין חלב חגי מיירי בחגיגת י"ד הבאה עם הפסח נמצינו למדין שגם הירושלמי מודה דקרא דחלב חגי לא מיירי באימורי פסח כי אם באימורי חגיגה:

וראיתי לסמ"ג בסי' שמ"ח שכתב בפ' תמיד נשחט מקשה כתיב לא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת כו' ואיני יודע אם הוא ט"ס דבגמ' לא הקשו אלא מקרא דזבח חג הפסח ולומר שהסמ"ג כיון על קושית הירושלמי גם זה לא יתכן חדא דליתא בירושלמי בפ' תמיד נשחט כי אם בפ' אלו דברים ותו שהסמ"ג סיים דהאי קרא בי"ד שחל להיות בשבת מיירי ולפי הירושלמי לא מיתוקם דהא חגיגת י"ד אינה דוחה את השבת ואם נאמר שכך היתה גירסת הסמ"ג בגמרא אפשר שגם רבינו כך היתה גירסתו וסבירא להו דר"ס פליג עליה דר"כ דרב כהנא מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט"ו ומש"ה לא הוקשה לו מקרא דעולת שבת כי אם מעליה השלם ור"ס מוקי לקרא באימורי הפסח ומש"ה לא הוקשה לו כי אם מקרא דעולת שבת ולפ"ז נמצא דשלש מחלוקות בדבר דר"כ מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת חמשה עשר והירושלמי מוקי ליה בחגיגת י"ד ורב ספרא מוקי ליה בפסח ופסק כר"ס משום דר"ס ורב שהשיבו כבר רמייה ניהליה ר' אבא בר חייא ור' אבא בר חייא ור' אבהו כולהו קיימי בחדא שיטא דהאי קרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח ומה גם דהמכילתא נמי הכי אית ליה וכמ"ש רבינו במנין המצות: ודע דלפי גירסא זו דרב ספרא מוקי לקרא דחלב חגי לאימורי פסח ניחא דס"ל דקרא דזבח חג הפסח מוקי ליה בנותר דבשר ומש"ה לא הוקשה לו מפסוק זה. והכי מוכח בפ' תמיד נשחט (דף ס"ג) דאמרינן בעא מיניה רב הושעיא מר' אמי אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו וא"ל אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דקיימי בלא ילין ע"כ. הרי דס"ל לתלמודא דהך קרא דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל שלא ילין עד בקר ולפי גירסתנו בגמרא דרב ספרא רמי האי קרא עלה דקרא דעולת שבת נמצא שהם סוגיות מתחלפות. וכבר הוקשה קושיא זו לתוס' (בדף נ"ט) ד"ה ולא עולת חול ביו"ט ונדחקו הרבה וכתבו דמשמע ליה למסדר התלמוד דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין מדלא כתיב חלב כמו חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתיב התם לא תותירו ש"מ דבתרווייהו משתעי ע"כ. והדבר מבואר כמה יש מהדוחק בתירוץ זה אך לפי גירסת הסמ"ג ניחא דלעולם דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל וכדמוכח הסוגיא (דדף ס"ג) וקרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח וכדכתיבנא:

ודע דבפ' תמיד נשחט (דף ס"ג) אמרינן אמר רב פפא הילכך כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין ע"כ. ופי' רש"י הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ע"כ. והנה כוונת רש"י היא דלא ס"ל כסברת התוס' דזבח חג הפסח מיירי באימורין ובבשר אלא ס"ל כפשט הסוגיא דמיירי בבשר הנאכל ומש"ה הוצרך לקרא דחלב חגי והשתא אי אמרת כסברת רבינו והסמ"ג דהאי קרא מיירי באימורי פסח ניחא דרחמנא הכי קאמר כל שישנו בעבודות שלהם באזהרת הלנה דאימורי פסח ישנו ג"כ באזהרת הקטרה והכל הוא בזימנא חדא כלומר בזמן שהוזהר שלא ילין אלא יקטר הוזהר ג"כ על החמץ שלא יקטר אם יש עמו חמץ אך אם כתוב זה מיירי בחגיגת ט"ו לא אתי שפיר דרשא זו דרב פפא, והשתא מכח הך סוגיא נמי פסק דלא כרב כהנא דהא רב פפא לא קאי כוותיה אלא כרב ספרא ותניא כוותיה דרב פפא ואף שיש לדחות קצת ראיה זו מ"מ כל הישר הולך יודה דניחא טפי דרשת רב פפא אי מוקמינן לקרא דחלב חגי באימורי פסח. וא"ת כפי מה שכתבנו דמסוגיא דתמיד נשחט (דף ס"ג) מוכח דס"ל לסתמא דתלמודא דקרא דזבח חג הפסח מיירי באכילת בשר לבעלים למה לי הך קרא תיפוק ליה מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר, הא לא קשיא משום דההוא קרא לא תותירו מיירי בפסח מצרים ואיצטריך קרא אחרינא לפסח דורות וראיה לזה שהרי רש"י בפ' ראה עלה דקרא דולא ילין מן הבשר כתב אזהרה למותיר בפסח דורות לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים כו' ורש"י אזיל לשיטתיה דפירש בפרשת תשא דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורין ומש"ה אוקמיה להאי קרא דפ' ראה במלין מבשר הנאכל אבל לדידן איצטריך קרא דזבח חג הפסח למלין מבשר הנאכל וכדכתיבנא וקרא דפ' ראה מוקמינן ליה בחגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכדאיתא בפרק אלו דברים (דף ע"א) וכן פסק רבינו בסוף הלכות אלו. ועוד נראה לומר דאיצטריך קרא דזבח חג הפסח ללמדנו דאזהרת לא תשחט על חמץ הוא אפילו אם היה חמץ לאחד מבני החבורה וה"ק רחמנא לא תזבח על חמץ אם היה אצל אחד מהנך דקיימי בלא ילין זבח חג הפסח וכדאיתא בפ' תמיד נשחט וכדכתיבנא: אך עדיין אני נבוך בזה שרבינו במנין המצות כתב דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורי פסח וקשיא ליה סוגיא דתמיד נשחט דמוכח מהתם דמוקמי לקרא במלין אכילת אדם ומיניה ילפינן אזהרה לנמצא חמץ לאחד מבני חבורה והיא הלכה פסוקה ופסקה רבינו ריש הלכות אלו ואם נאמר דס"ל לרבינו כסברת התוס' דס"ל דהאי קרא בתרוייהו משתעי במלין אימורין ומלין מבשר אכילת אדם אזדא לה כל מה שכתבנו שהתוס' לא הוזקקו לכל זה אלא לפי גירסתם דגרסי דקושית רב ספרא היא מקרא דזבח חג הפסח אך כפי מה שרצינו ליישב סברת רבינו דאיהו גריס כגירסת הסמ"ג דקושית רב ספרא היא מקרא דחלב חגי מנא לן דקרא דזבח חג הפסח מיירי גם כן באימורים. סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד:

ודע שהדבר הקשה אצלי הוא מההיא דאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף י') דהקשו חגיגות מיכתב כתיבן ודחו דלמא ה"ק רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי ואמרו לא ס"ד דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ואי ס"ד דחגא הוא תרבא לחגא אית ליה כו' ע"כ. הרי לך מבואר דסתמא דתלמודא ס"ל דהאי קרא דחלב חגי בחגיגה מיירי ואי כדברי רבינו דהאי קרא במותיר אימורי פסח מיירי ליכא לאוכוחי כלל מהכא לקרבן חגיגה וכל אותו שקלא וטריא דאותה סוגיא מורה בהדיא דס"ל דקרא אתא למותיר מאימורי חגיגה. ואולי נאמר דאותה סוגיא היא אליבא דרב כהנא דמוקי להך קרא במותיר מאימורי חגיגה והכוונה לומר דתיקשי לרב כהנא מתני' דקתני דחגיגות הם כהררים התלויים בשערה דהא לדידיה מיכתב כתיבן כו' אבל לרב ספרא ודעמיה דאית להו דהך קרא מיירי במותיר באימורי הפסח לא קשה כלל ומ"מ הוא דוחק בעיני וצ"ע:

ודע דלסברת רבינו דאית ליה דאזהרת חלב חגי מיירי במותיר מאימורי פסח וכן אזהרת זבח חג הפסח בהכי מיירי לענין מנין המצות אינם נמנים אלא באזהרה אחת אע"פ שבא בכתוב שתי אזהרות וכמו שהשריש לנו רבינו בתשיעי משרשיו יע"ש. אך כפי גירסת התוס' שכתבנו דמשמע דאית להו דקרא דחלב חגי מיירי בחגיגת ט"ו נראה שראוי למנות שתי אזהרות האחת שהזהירנו מלהותיר אימורי חגיגת ט"ו לאומרו ית' לא ילין חלב חגי והשנית שהזהירנו מלהותיר אימורי הפסח לאומרו ית' לא ילין זבח חג הפסח ואע"פ שהכל הוא ענין אחד דהיינו שלא ילינו האימורים מ"מ כיון שבאו האזהרות בנושאים מתחלפים נמנה כל אחד מהם באזהרה מיוחדת. וגדולה מזו מצינו לרבינו שמנה ארבע אזהרות במותיר מאכילת אדם האחד הוא מה שנאמר בקרבן תודה לא תותירו וכמ"ש במנין המצות סימן ק"כ ובסי' קי"ז כתב שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו ובסי' קי"ח כתב הזהירנו מהותיר שום דבר מחגיגת י"ד ובסי' קי"ט כתב הזהירנו מהשאיר דבר מבשר פסח שני הרי שאע"פ שהכל הוא ענין אחד שלא נשאיר שום דבר מזמן אכילתו מ"מ כיון שבאו אזהרות בעניינים מחולפים נמנית כל אזהרה ואזהרה למצוה בפני עצמה וא"כ הכי נמי באזהרות מלין אימורין ראוי שנמנה שתי אזהרות: ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט'):

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >

מעבר לתחילת הדף