שרשי הים/קרבן פסח/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ קרבן פסח א

ג

אף בשעת היתר הבמות כו'. ועיין במ"ש בזה הרמ"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח"א דצ"א ע"ב יע"ש.

ד

שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים

שחיטת הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'. הנה התוספות בפרק א"ל הממונה דכ"ט ע"א ד"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז"ל הק' וז"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש"י שם בגמרא ע"ב ד"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס"ל שם בדצ"ג דחייב כרת אף על השני יע"ש והשתא כיון דהאי תנא ס"ל דבמועדו קאי אב' ומשו"ה דוחה את השבת ע"כ דס"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע"ה בהלכות ק"פ פ"ג ה"ט שהק' כן משמו והוא ז"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש"ב.
ומ"מ עדיין ק' לע"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ"ש התוספות בפסחים דצ"א ע"א ד"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ"ל והשתא נראה שהתוספות ז"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה"ה מכל הנך דקתני שם וא"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ"ע.

ה

שורש דין שוחט את הפסח על החמץ

השוחט את הפסח בזמנו והי"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'. הנה הרב מש"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע"ה בפרקין יעש"ב.
אך את זה ראיתי להר' מש"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את הפוסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג"כ דחה הכרח ר"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ"ה חייב ותמה ע"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ"ש ברפ"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ"ע יע"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז"ל הוא מההיא דמנחות ל"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ"ל הללו עיין למו"ה בס' שע"ה יעש"ב.
וראיתי לו ז"ל שם שהביא דברי הרפ"ח ז"ל ע"ד התוספות דפרק כ"ש וכתב וז"ל וראיתי להרפ"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז"ל וליתא דהא קי"ל כרבא פ"ק דתמורה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה"ט משו' דקראו זבח כו' יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע"ש עכ"ל מורי הרב. ולק"ד לעיקר קושית הפ"ח לק"מ והוא ע"פ מ"ש הרב הגדול מהרימ"ט בח"א סימן ס"ט דפ"ד סע"א וע"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד"ת קיימים משא"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ"ח והם דברי התוס' בתמורה ק"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ"ע ושוב ראיתי להרפ"ח בה' בכורות פ"ו ד"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ"ע.

אם

היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'. וראיתי להתוס' ז"ל בפרק תמיד נשחט דס"ג ע"א ד"ה או לא' מבני חבורה אומר ר"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר"י הא לאו שאין בו מעשה עכ"ל ולכאורה ק"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא"כ ה"נ אף ע"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו"ל אינהו גופייהו ממש וא"כ איך הכריח ר"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י"ל דר"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש"י לא קאי בשיטת ר"י הלזו אלא ס"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד"ה רשב"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז"ל ואע"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ"כ בפשיטות הרב חד"ה לקמן בלשון רש"י ד"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ"ל יע"ש וכ"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא"ם שכתב וז"ל אבל מ"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ"ל.
וביאור דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז"ל שרש"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש"י כנ"ל לע"ד בכונת דברי הרא"ם ולפי מ"ש רש"י בפ' ת"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא"ם דדברי רש"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע"פ שיטתו בגמ'.
וראיתי למוהר"ח עשאל בביאורו לה' ק"פ רפ"א שכתב וז"ל נראה דמ"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ"ל ברור ועפ"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא"כ הכי הו"ל לר"פ למימר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו.
וע"פ מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ"ל יע"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ"ש רבינו בפ"ו מה' תו"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע"ד.
ומ"מ עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ"ש לעיל אכן ע"פ מ"ש דההכרח ר"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ"ש שם בגמ' אמר ר"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל"ת כתב שם רש"י בד"ה המקטי' את החלב וז"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש"י ז"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי"ל לר"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור"פ דלא נקט לה בכה"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ"א מה' ק"פ מ"ש בזה ולדידי דברי רש"י הללו עדיין צריכין ישוב.
עו"כ רש"י ז"ל שם בד"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ"ש בזה הרב חד"ה ועיין להרב מש"ל פ"א מה' אלו ה"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר"פ כסברת רבינו והסמ"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט"ו לא אתי שפיר דרשא דר"פ ומכח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט"ו יע"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ"ט ע"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ"ש התוס' לקמן ד"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה"ה לשאר אמורים משמע דס"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור.
ומ"מ ק"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ"ק דחגיגה דיו"ד ע"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג"כ וכמ"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה"ה במ"מ כמ"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע"פ מ"ש ה"ה בפ"א מהלכות מ"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק"ו דהו"ל כגילוי מילתא בעלמא יע"ש ה"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד"מ ע"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ"ק דחגיגה דיו"ד ע"ב ודוק.

יד

שורש דין הפשטת עור ק"פ בשבת

ותולין ומפשיטין את כולה וכו'. מצאתי כתוב למו"ה כמוהרי"ן בשע"ה שכתב בדין זה וז"ל מ"ש מרן וז"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי"ו ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר"פ ר"י יע"ש ועיין להלח"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות בפ' א"ד וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס"ל דההיא דפרק כ"כ רבנן לדברי ר"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע"ש והן הן דברי התו' בפ' כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ר"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א"ד כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן בפ' ר"א דמילה דקל"ג ע"ב מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר"י ריב"ב היא דתניא כו' י"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ"כ אכן לדבריהם דפ' א"ד ק' טובא ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב.
ודע שהתוספו' פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם ז"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא"כ אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ"ז שלא יסרח וכמ"ש רש"י והרע"ב שם ומשמע דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא"כ דכוותא לרב יוסף דס"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דוחה שבת כנ"ל.
וראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד"ה שהקשה על רבינו ז"ל שהרי שם בפרק כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא"נ ביומא דאסתנא ואי ס"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק"ל עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא"כ אמאי קאמר רבב"ח מאן תנא פי' כו' ריב"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד לומר וא"נ ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר"פ ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר.
שוב ראיתי להרשב"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע"ש ומ"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק"ל טובא דממ"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ"כ שם רש"י בהדיא בד"ה מפשיט וז"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו"ל פרוש מן ההפשט כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א בשיטת כ"י וז"ל וחכ"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח"ך מוציא האמורין והי"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מע"הק ד"ה יע"ש.
כי ע"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף ת"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת וכו' כי ע"כ ס"ל דמתני' דפרק ח"נ פליגא דריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת"נ משמע דפליגא וס"ל כסתם מתני' דא"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ"ל.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.