שער המלך/יום טוב/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שער המלךTriangleArrow-Left.png יום טוב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בינה לעתים
בני בנימין
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


א[עריכה]

וכן בריה שהוא ס' כו'. ברייתא פ"ק דביצה וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי"ד סי' כ"ח ס"ק ה' דצ"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש סי' י"ח ותי' וז"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא"ש ז"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל"ל בפשיטות משום דקי"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ"ש רבינו בה' שחיטה וא"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא"ש ז"ל דאין לחוש לזה וא"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר"ח סימן הנז' ס"ק ט' וז"ל וי"ל דאכתי חזי לעכו"ם ונראה דמקבל הדם לע"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ"ד יע"ש:
ודע שמדברי הרא"ש הללו נראה שיש להקשות למ"ש הרב פר"ח בקונטרס אחרון דף קכ"ח ע"ד על מ"ש הרב בית הלל וז"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע"ז שזו חששה רחוקה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וא"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ"ש הטור סי' הנז' יע"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי"ד סי' ט"ז ויתיישב קצת ודוק:
ודע דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב"ח ור"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש"י ד"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע"ש ונראה שרש"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס"ל לרש"י דאפי' נהרבלאי דס"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל"כ הו"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ"ע ומש"ה הוצרך לפרש דמ"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ"ש רש"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד"נ ה"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע"כ דמאן דס"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש"ס ה"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר"ל דרבא משוי להו משום דס"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר"י וכן ראיתי בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא שכתב כן משם הר"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר"ה דס"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ"ל ועיין בהרב שיורי כנה"ג סי' תצ"ח בהגהת הטור סק"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:
מעשה חושב

(קד) וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא"כ אם יאכל מי אח"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג"כ מ"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז"א משום די"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:

ב[עריכה]

שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמם לא יכסה כו'. אלא אפי' שחט בהמה וכוי ונתערבו זה בזה אסור שם תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו כו' ופי' רש"י דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלאו מצוה כו' יעיין שם ומדברי רש"י ז"ל הללו נראה דס"ל דהא דר"ז פליג אתי' דרמי בריה דרב ייבא ודרבא וס"ל דטעמא דכוי שאין שוחטין אותו בי"ט משום דס' בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך אך קשה לדעת רבינו ז"ל בדין א' כתב טעמא דרב ייבא ואלו בדין זה פסק הא דר"ז וכתב דאפי' אם יש לו עפר או אפר מוכן אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו ובשלמא לדעת הטור שכתב בסי' תצ"ח דבעפר מוכן יכול לכסותו בב' דקירות ניחא דמשום הכי צריכינן לטעמא דהתרת חלבו כי היכי דליתסר אפי' ביש לו עפר מוכן אכן לדעת רבינו קשה ועיין בהרב לח"מ ז"ל מה שתירץ וכנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א בס' עבודת הקודש והביאו הרב פר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק י"ט ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל שכתב משם הרב בעל ההשלמה וז"ל לכאורה הא דר"ז פליגא אדרב ייבא כו' מיהו הרי"ף ורבינו הביאו הא דרב ייבא והא דר"ז נראה דלא פליגי אהדדי ואע"ג דכוי הוה שרינן אי לאו טעמא דהתרת חלבו משום דהוי ס' ואפשר שכל הדם מחוייב לכסות אבל בהמה חיה ועוף דאיכא ודאי טירחה שלא לצורך אסור וכ"כ הרב ט"ז סי' הנזכר ס"ק כ"א אך ק"ל לדעת הרשב"א שבסי' מ"ה כתב טעמא דרב ייבא דמשום התרת חלבו ואלו סמוך ונר' הביא הא דר"ז וז"ל נתערב דם כוי או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם בהמה ע"כ משמע מדבריו דס"ל כדעת רבינו דאפי' בעפר מוכן לא יכסה משום טירחא שלא לצורך וכ"כ הפר"ח שזה דעת הרשב"א וכיון שכן ק' דאמאי הוצרך לטעמא דרב ייבא וליכא למימר דס"ל כמ"ש הרב ההשלמה דכיון דס' הוא ואפשר שכל הדם חייב לכסות לא אסרו משום טירחא שלא לצורך דאם כן ק' דאיך כתב דבנתערב דם כוי בדם חיה דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסה שהרי נמצא טורח מחמת דם כוי הא כיון דהוי ס' ואפשר שכל הדם חייב בכסוי לא אסרו משום טירחא שלא לצורך ואפשר לומר שמ"ש הרשב"א שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם כוי לאו מדינא קאמר אלא כונתו לומר דדוקא בדקירה אחת דליכא טירחא מחמת דם כוי אז יכול לכסותו וליכא למיחש להתרת חלבו שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוו מטרחי ליה רבנן שהרי אין כאן טירחא מחמת דם כוי אבל בב' דקירות כיון שנמצא טורח מחמת דם כוי איכא למיחש שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוה מטרחי ליה רבנן לכסות אלא היו אומרים שלא יכסה כדין נתערב דם בהמה בדם חיה ואיכא למיחש שיבא להתיר חלבו ועי"ל דס"ל להרשב"א דבכוי נמי יש לאסור שמא בהמה היא ונמצא טורח טירחה שלא לצורך ואע"ג דס' הוא אלא דאפי' הכי הוצרכו בכוי לטעמא דהתרת חלבו לעיקר דינא דמתניתין דקתני כוי אין שוחטין משום דאין סברא לומר דמשום ס' טירחא שלא לצורך לא ישחוט וימנע משמחת י"ט וכיון שכן הרי נמצא דהך טירחא הוי לצורך י"ט דבלא"ה אינו יכול לשחוט אמנם בשחט חיה ועוף ונתערבו דמן כיון שהכסוי אינו מעכב את האכילה שפיר יש לאסור משום טירחא שלא לצורך כיון דבלא"ה יכול לאוכלו ומשום הכי בשחט את הכוי ונתערב דמו בדם חיה כתב הרשב"א דלא יכסה כיון דכבר עבר ושחט ואיכא למיחש שמא בהמה היא ונמצא טורח שלא לצורך ועיין בס' קקיון דיונה ודוק ומן האמור בזה נראה שאף רש"י ז"ל אזיל ומודה דהא דר"ז לא פליג אדרמי בר' ייבא דהא דר"ז ברייתא היא דתני ליה אלא דרש"י ק"ל לישנא דברייתא דקתני לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' דהך לישנא משמע דטעמא דכוי וטעמא דשחט חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן חדא מילת' דבתרוייהו איכא איסורא דטירחא שלא לצורך דאל"כ מה הלשון אומר' לא כוי בלבד הא התם טעמא לחוד משום התרת חלבו והכ' טעמא לחוד מש"ה הוצרך לומר דה"ק לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין דדין הוא שלא יכסהו כו' כלומר דהא דצריכינן לטעמא דהתרת חלבו היינו לעיקר דינא דכוי אין שוחטין אותו דהתם ליכא למיסר משום טירחא שלא לצורך שהרי צורך שחיטה הוא כמ"ש אמנם לבתר דאסרו חכמים לשחוט משום גזרת התרת חלבו אם עבר זה ושחט את הכוי בלאו טעמא דגזרה משום דהתרת חלבו מדינא הוא דאסור משום טירח' שלא לצורך זהו שדקדק רש"י ז"ל וכתב דדין הוא כו' כלומר דבלאו גזירה משום התרת חלבו מדינ' אסור כנ"ל ודו"ק:

ואם היה לו כו' ויכול לכסות בדקירה אחת כו' יכסהו. כתב מרן הב"י סימן תצ"ט וז"ל מדאמרי' גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמן שאם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אף ע"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו ד"נ יכול לכסותו בכמה דקירות ואפי' למ"ש רבינו דבדאית ליה עפר מוכן מיירי מ"מ יש להביא ראיה מדלא מפלגי התם כדמפלגי הכי עד כאן דבריו:
והב"ח חלק עליו וכתב דבלא נתערבו נמי אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסהו ואם איתא אפילו בלא נתערבו נמי דינא הכי י"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסהו כל עיקר ואפילו דקירה אחת דשמא יכסה בדקירה זו דם בהמה ולא יכסה דם חיה כל עיקר משא"כ בלא נתערבו דאע"פ שאינו יכול לעשות ב' דקירות מ"מ דקירה א' מיהא יכול לכסות כי היכי דלקיים מצות כסוי כל מאי דאפשר וכתב עוד וז"ל ונראה בעיני דמכאן הכריחו רבינו והטור דין זה דאפי' דקירה אחת אינו יכול לכסות שזה אינו מפורש בגמ' אלא ודאי דק"ל ל"ל למתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו לא נתערבו נמי אסור כדפי' עכ"ל:
והנה מ"ש דמכאן הכריח רבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול לכסות לא ידענא מאי קאמר שהרי לדעת רבינו ז"ל דסבירא ליה דאפילו באפר מוכן אינו יכול לכסות משום טירחא שלא לצורך אין קושיא כאן כלל מדאתמר בגמרא הך דינא בנתערבו שהרי שניא היא טובא דבנתערבו אפי' בעפר מוכן אינו יכול לכסות ובלא נתערבו יכול לכסות אלא ע"כ נראה דטעמיה דרבינו משום דלישנא דתני ר"ז אסור לכסות משמע דלא יכסנו כל עיקר ואנכי הרואה מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי לכת הקודמים הובא בשיטה כ"י להמאיר"י שכתב וז"ל ויש מקילי' לומר דהואיל וד"נ אעפ"י שאין עפר הנתלש בדקירה זו מספיק יכול לחפור דהא מדינא הואיל ועפר תחוח הוא אין בחפירתו אלא איסורא מדרבנן ולי נראה דדוקא באותו עפר דנתלש בדקירה זו מספיק לכסוי ע"כ ובהא דתני ר"ז כתב וז"ל האי ברייתא דר"ז לא דייקא שפיר דלכאורה משמע דשחיטת בהמה וחיה שנתערבו (דאין) מדמינן להו לכוי וא"א לומר כן דהא מודים מיהא דבדקירה אחת מותר משא"כ בכוי ועוד דהא לאו חד טעמא הוא ומפני זה אנו מפרשים שלא נאמרה ברייתא זו אלא לענין ד"נ וה"פ לא כוי בלבד אמרו שאף שיש לו ד"נ מבע"י שאין שוחטין כו' שאף אחרת יש לנו כיוצא בה ואע"פ שלא מטעם זה הוא והוא שחט בהמה חיה ועוף כו' אסור לכסותן דהיתר ד"נ קילא ולגבי מאן דלא צריכא כסוי לא התירו והלכך מכיון שנתערב דמן וא"א לברור אם זו היא של בהמה או של חיה אין מכסין כלל וקאמר ר"י עלה דדוקא בדקירה אחת כו' ונפקא לן מינה דבעפר מוכן מיהא שאינו צריך לדקירה חוזר בה כל מה שירצה ולגבי הא מילתא הא לא דמיא לכוי ואף לענין ד"נ דמיא להלכתא ולא לטעמ' ומשמע נמי מיהא דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספיק שמותר להשיב את הדקר פעם ב' עד שיכסה את הכל שלא כדעתינו שכתבנו למעלה ויש מפרשים דאפי' בעפר מוכן קאמר הכא דאסור משום טירחא שלא לצורך כו' וכ"נ דעת רבינו ע"כ הנה מבואר מדברי הרב שמחלוקת זה תלוי בפירושא דברייתא שלדעת רבינו ורש"י דמפרשי' לה בעפר מוכן י"ל דבדם חיה אינו יכול לכסות בב' דקירות ולדעת הטור דמפרש לה בד"נ ע"כ צ"ל דבלא נתערבו אפי' בב' דקירות יכול לכסות ובנתערבו אפי' דקירה אחת נמי לא משום דלישנא דברייתא הכי משמע כמ"ש ושלא כמ"ש הב"ח דמשום דס"ל להטור דבלא נתערבו אינו יכול לכסות בב' דקירות הוא דהוציא דין זה ואין לדקדק על המאיר"י ז"ל דכיון דס"ל דבנתערבו אין מכסין אותו כלל אם כן איך כתב ומשמע נמי דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספקת שמותר כו' שלא כדעתינו אי משום דתני לה בנתערבו הא איכא למי' דהא אתא לאשמועינן דבנתערבו לא יכסנו כל עיקר ובלא נתערבו יכול לעשות דקירה אחת מיהא אבל ב' דקירות ה"נ דלא די"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמרינן פשיטא מ"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ"ל ואם אי' דבלא נתערבו דוקא דקירה אחת יכול אבל לא ב' דקירות אכתי ק' מאי קמ"ל הא מעלמא שמעינן לה וכמ"ש הפר"ח יע"ש ומ"מ נ"ל דדעת המתירים בלא נתערבו אפילו ב' דקירות היינו משום דס"ל דד"נ בעינן משום הכנה משום דאיכא תרתי איסורי איסור מוקצה ואיסור חופר גומא ומשום הכי בעי' ד"נ דהשתא ליכא אלא חד איסורא ומשום מצות כסוי התירו כדרך שהתירו אפר שהוסק בי"ט וכדעת התוספות והרא"ש ז"ל דהשתא איכא למימר דכיון דאיכא ד"נ הרי עפר מוכן הוא דדעתיה עלויה מאתמול על כל מה שיצטרך לצורך כסוי ואע"ג דבאמירה בעלמא לא מהני הזמנה בקרקע עולם כמ"ש הב"ח מ"מ כיון דאיכא מעשה דד"נ אהניא ליה לכל מה שיצטרך ואי משום דבדקירה ב' איכא איסור חופר גומא מ"מ משום מצות כסוי יש להתיר חד איסור כדרך שהתירו איסור נולד כמ"ש למעלה אמנם לדעת הסוברים דד"נ בעינן משום חפירה הא ודאי נראה דלא שרינן בלא נתערבו לעשות ב' דקירות שהרי בדקירה זו שעושה עתה איכא איסור חפירה דלא שרינן ליה משום מצות כסוי מדבעינן ד"נ ומהתימה על מרן הב"י שאחר שכתב וז"ל ומ"ש רבינו גבי ד"נ בענין שאינו צריך לחפור כו' משמע דבאין לו ד"ן ולא עפר מוכן טעמא דאסור משום מלאכת החפירה כו' איך כתב סמוך לזה דמדאמרינן בגמ' כו' הא לפי מה שהבין בדעת הטור נראה ודאי דאין לעשות ב' דקירות משום איסור חפירה ומאי מהניא ליה ד"נ כיון שעתה עושה איסור חפירה מחדש וצ"ע:
ועוד נראה לי שמ"ש הטור והמאיר"י ז"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסה כלל היינו משום דמיירי בשחט בהמה חיה ועוף סמוכין זה לזה ונתערבו דמן שאינו יודע איזו של חיה ואיזו של בהמה וכמדוקדק מדברי המאיר"י שכתב וא"א לברור איזו של חיה ואיזו של בהמה דהשתא איכא למיחש שמא בדקירה זו אינו מכסה אלא דם בהמה לבד אמנם בשחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה ע"ג זה בענין דבדקירה זו א"א שלא יכסה דם חיה קצת נראה ודאי דשרי שהרי קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וכמ"ש לעיל אם כן הרי בדקירה זו מקיים מצות כסוי וכן נמי מ"ש המאיר"י בשם יש מקילים דבלא נתערבו יכול לעשות ב' דקירות היינו בכה"ג ששחט חיה ועוף מרובין במקומות רבים באופן שאינו יכול לכסות כל הדם אבל אם הוא באופן שבדקירה אחת יכול לקיים מצות כסוי כגון ששחט במקום אחד דהשתא הרי מכסה בדקירה זו מקצת הדם פשיטא ודאי דאינו יכול לעשות דקירה שניה שהרי בדקירה א' קיים מצות כסוי ואין להתיר איסור חופר גומא בלי צורך מצוה כלל כנ"ל ברור ועיין בהרב ט"ז ודו"ק עוד מצאתי כתוב להמאיר"י וז"ל לענין אפר כירה שהוסק בי"ט איכא דבעי אמר מעי"ט אפר הנעשה מעצים הללו למחר אני מכין מעכשיו מאי דיניה ולדעתי אין הכנה זו מועלת דאין הכנה במה שאינו ויש חולקים בדבר ולא מצאתי בדבריהם טעם וראיה כלל עכ"ד וכן נראה שהוא דעת התו' בפרק ב"מ דכ"ט ע"א ד"ה אכלן עיין שם:

ג[עריכה]

השוחט בהמה בי"ט מותר לו לתלוש כו'. כתב הטור סי' הנז' וז"ל כתב הרמב"ם השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש עכ"ד:
וראיתי להר"ב בני שמואל דף קל"ו ע"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר"י שכתבו התוס' בפ"ג דבכורות דכ"ד ע"ב ד"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ"כ הרא"ש שם ואילו בי"ד סי' ש"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר"ב לחם חמודות יע"ש:
וראיתי להר"ב מ"א ס"ק כ"ג שתי' וז"ל וי"ל שדעת הטור והש"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגדולו כמ"ש התוס' עכ"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ ע"כ לומר דבי"ט נמי מותר משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס"ל להטור דע"כ הא דבעי מיניה דרב מר"ה כנגדו בי"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי"ט מותר ע"כ דס"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס"ל לרב אסי ור"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ"ש הטור בי"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא"מ מותר באיסורא דרבנן וא"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע"א דקאמר התם דר"י בן המשולם לא ס"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ"ל לדעת התוס' ז"ל דהא אין להכחיש המוחש:
וכבר ראיתי להרב מ"א שנתקשה מזה למ"ש מור"ם ז"ל שם אמ"ש הש"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור"ם ז"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו"ל דשא"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע"כ לומר דס"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא"ש ז"ל הביא הא דר"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור"ם ז"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע"ש אמנם הטור ז"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס"ל לר"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר"י בן המשולם כרב ס"ל דדבר שא"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה"ט משום דה"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר"י דדבר שא"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר"י כאיסורין דאורייתא לר"ש וכי היכי דס"ל לר"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה"נ לר"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר"ה ולרב דאמר כנגדו בי"ט מותר אמנם לרב אסי ה"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס"ל לרב אסי ור"ל ומש"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור"ל דס"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר"י דדוקא בשא"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי"ט מותר ה"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש"ל ז"ל בהל' מעילה פ"א דין י"א דבי"ד גבי בכור הביא הטור ז"ל הא דר"ל ואלו בא"ח השמיטו יע"ש:
אכן כפי מ"ש ניחא דבי"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא"ח שהסכימה דעתו לדעת ר"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ"ל ודוק:
ודע דבפ' ראשית הגז דקל"ז ע"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה"מ אר"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר"י הא מודה ר"י במידי דאורחיה ופרש"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב"מ דף כ"ז ד"ה נוצה של עזים כו':
ודרך אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב"ל א"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל"ל וכן ראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה דנ"ד ע"ב שהק' כן והניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דכיון דריב"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל"ח ע"א כדי לעשות בגד קטן מנה"מ אריב"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג"ש דלעמוד ולשרת דהו"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:
ובדברי רבינו ז"ל קשה טובא דבפ"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע"כ משמע דס"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ"ע:
ולע"ד אפשר לומר דרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ"ד ע"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר"י בן המשולם ל"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר"י בן המשולם הו"א אדר"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע"כ וקשה דהיכי קרי להא דר"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה"א אדר"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ"ל דהא בשוטף נחלקו ר"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס"ס פלוגתא היא ואע"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר"י מודה ר"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ"ל ודוק:
והרא"ש כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי"ט דע"כ לא מבעיא לן אי שרי בי"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י"ט כו' והרא"ש ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל ומ"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י כו' יעו"ש:
והנה מה שכתב הרמב"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ"כ נמי רבינו בפ"ט מה"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ"ש מרן כ"מ בפ"י מה' בכורים דין על מ"ש רבינו וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ"כ הר"ב קרית ספר וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ"ל ועל דברי הרא"ש ראיתי להרב מג"א ס"ק כ"ד שהק' וז"ל וקשה דאמרינן בביצה ד"ז ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע"כ ק"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א"נ בעצמו ועוד דהרא"ש גופיה כתב רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא"ש ראיה מדאסרי ב"ה לחפור ולכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחילה לדחות י"ט משום זה עכ"ד:
ולע"ד אין מכל אלה טענה על הרא"ש מה שהק' ממה שהתיר ב"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק"מ שהרא"ש ז"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא"ש ז"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט משום שמחת י"ט אליבא דב"ש ומ"ש הרא"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי"ל כב"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע"י וא"נ דע"כ לא שרו ב"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע"ג דאפשר לעשותו מבע"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש התוספ' בד"ה וא"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב"ה ואסרו ב"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ"ש הרא"ש דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל"ק לע"ד דלא הוצרך הרא"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ"ש הרא"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק"מ דהתם אע"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו"ל מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מבע"י ומש"ה אסרו ב"ה אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע"ג דעושה מלאכה בא"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו"ל מכשירי א"נ:
אמנם הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו"ה אסרי ב"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא"ש ז"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ"ע ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד"נ אינו אלא מלאכה שאצ"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי"ה אסרי ב"ה וכן כתב הפר"ח ס"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב"ן מהא דשרו ב"ה לכסות בד"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע"ג דממנע משמחת י"ט ומהתימה על הרב ל"מ שכתב וז"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ"כ עכ"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ"ש ה"ה וכמ"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ"ל חייב עליו כמ"ש בה"ש ולדעת הרמב"ן שכתב דמשאצ"ל התירו משום שמחת י"ט ואלו בד"נ לא התירו ב"ה לכתחילה והוא ז"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי"ל כב"ה דאסרי אע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפשר ליישב דס"ל דה"ט דב"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ"ש רש"י בדף ט' ד"ה אבל התם וא"נ משום דד"נ לאו הכנה גמורה היא כמ"ש לעיל משם הרשב"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י"ט כנ"ל ותו לא מידי:
מעשה חושב

(קה) אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר"ש במלאכה שא"צ לגופה א"כ ביו"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה"ט דרב דס"ל דביו"ט מותר משום דהו"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דרב ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב עליה). וא"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש התוס' שבת דף צ"ב ריש ע"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא"צ לגופה וכלאחר יד ס"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל"ג וצ"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:

ד[עריכה]

ומותר למלוח בשר לצלי כו'. כתב ה"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד"ה ושוין כתבו וז"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ"ש התו' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ע"א ד"ה ונסיבין חברייא והרא"ש שם דקל"ב וז"ל ובריש פרק כ"צ גבי מוליתא שרי ופרש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש"י ז"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה"ג שכתב בחי"ד סי' ע"ו הגהת ב"י אות י"ח וז"ל כתב ה"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ"ג ומבואר הוא דאף דרש"י והרמב"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש"י ז"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב"ם ל"ק מ"ש הרא"ש על רש"י ומדברי האו"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש"י והרמב"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר"ן השוה דעת הרמב"ם לדעת רש"י עכ"ל יע"ש וכ"כ רש"ל בפ"ק דחולין סי' כ"ו ובפרק השוחט סימן י"ח יע"ש:
ואתמהא דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב"ם ז"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ"כ רבי' ז"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע"ג העור יע"ש וכ"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י"ד משם הראב"ד וז"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ"ו מה' מאכ"א דין י"ב שכתב וז"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ"ש בדין יו"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ"ש בפ"ה מה' א"מ דין י"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ"ש בה' י"ט ובה' מא"א ועיין במ"ש הל"מ בה' מאכ"א דין הנז' וזה פשוט:
ודע דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט וכ"כ הטור סימן תצ"ט וז"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב"ח שם וע"פ זה נראה שיש לתמוה על מ"ש הרב מש"ל בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי"ל אין עיבוד באוכלין ממ"ש בפרק הקומץ רבה דף כ"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע"כ והוא ז"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול כו' עולה אע"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת"ד יע"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר"ן ז"ל וריב"א כמ"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב"ד באיסור משהו שלו וכמ"ש הרשב"א בחי' חולין דף צ"ג ועיין במ"ש רש"ל בספר יש"ש פ"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ"כ המאירי ז"ל וז"ל ומולח בשר ע"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע"ג העור ע"ש אמנם בנותן מלח ע"ג העור כשיעור מליחת צלי ה"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא"ה ז"ל דס"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' חולין דקי"ב ולפי דברי הרב ז"ל ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ת"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:
ועוד נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז"ל במד"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:
ולעיקר קו' הרב מש"ל ז"ל נראה דל"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ"כ הר"ן בהדיי' וז"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ"כ בשיטה כ"י להמאירי וז"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ"ל ונראה שהוצרכו לזה אע"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב ד"ה אין עיבוד משום דכיון דא"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י"ט וכמ"ש ועיין בב"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ"ל שמ"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בפ' ג"ה ובת"ה בית ב' שער ג' יע"ש ומדברי רבינו בפי"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג"א סימן שכ"א סק"ז שהק' לדעת הרשב"א דצ"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש ול"ק מידי די"ל שדעת הרשב"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר"ה ש"מ דס"ל כותי' ומש"ה פסק כר"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע"ש ופשוט:
ואיך שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ"ש התו' בפ' כלל גדול וז"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ"ק דביצה אין כונתם ממ"ש אין מולחין את החלבים בי"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שא"צ כו' משמע הא בזא"ז לא אע"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה"נ י"ל דחייב משום מעבד ואע"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה דס"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא"ה הו"א דאין עיבוד באוכלין אע"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ"ל:
ודע עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו"ל מעבד גמור ומש"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ"כ המאירי ואף למ"ש הרשב"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:
ומעתה מ"ש פ' כלל גדול אמר ר"א אף רבה בר"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל"מ בפ"ו מה' מאכ"א הלכה י' בד"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:
אך קשה לי לפי מ"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד"א דל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג אע"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ"ע ולהכי פריך והאר"י הבערה ללאו יצתה וא"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע"ד ליישב דלר' יוסי דס"ל בעלמא דמתאצ"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל והאר"י משאצ"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ"ד דמשאצ"ל חייב דאלו לר"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:
כתבתי בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש יע"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ"מ הא קי"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ"ב דיומא דכ"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש"י שם ד"ה למעוטי וז"ל ואי לאו ונתנו הו"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא"כ כ"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ"ז וקנ"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע"ש ואולם מצאתי להרמב"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ"ש ובפ"ב דמנחות דף כ' ע"א קאמר התם א"ה לא יצק כו' ה"נ לא מלח כהן אלא זר א"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ופרש"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע"ש ובתוס' שם די"ח ע"ב ד"ה ור"ש כתבו דבלאו ה"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז"ל בפיה"מ שם כ' וז"ל ומ"ש בכאן לא יצק כו' ר"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ"כ בפי"א מה' פהמו"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר"י קורקוס ז"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ"ח ע"ב הוקשה לו כן ותי' וז"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ"ע גם מה שתי' מוהרי"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ"ב דמנחות דכ"א ע"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז"ל ספ"ה מה' א"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס"ל לרבינו דלואבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ"כ הל"מ ז"ל ספ"ה מה' א"מ אלא משום דק"ל כיון דקי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ"מ דברי רבינו ז"ל דפ"ט מה' פהמו"ק הן סותרים למ"ש פ"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע"ב ז"ל שדבריו ז"ל שכתב בפ"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ"ש פי"ד דזבחים מ"ב ד"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס"ל דמתני' דזבחים ר"ש היא דס"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ"מ הי"ל לפ' וצ"ע ועיין בס' בני דוד ודו"ק:
ומ"מ אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה"ה ז"ל בפ"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז"ל ומ"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ"ל ע"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע"ג המזבח וכנודע וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה משם הראב"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע"ג דמצותו להקצר בלילה ואע"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:
הן אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט"ז שהק' מוהר"ח אלפאנדארי קו' הרב מש"ל משם מוהר"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה"ר וא"נ דסד"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ"ל יע"ש ואם כן לדעת ה"ה יש ליישב הכי ודו"ק:
ואיך שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע"כ ותמה הפר"ח סי' תצ"ט ס"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע"ש ולע"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט ומש"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ"ש עוד הפר"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ"ה שתמה על הפר"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ"ש ומ"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו"ט וא"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב

(קו) דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז"ל. אלא די"ל בזה דהמחבר ז"ל ס"ל דזה דומה לתחומין דקיי"ל בהו די"ב מיל הוי דאורייתא ואפ"ה בפחות מי"ב מיל אינו איסור תורה וה"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:

ה[עריכה]

וכן אין מולחין את החלבים כו'. שם די"א אמר ר"מ הלכה כר"י א"ד אין הלכה כר"י בשלמא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' יע"ש ומכאן ק"ק למ"ש הר"ב הליכות אלי דף ל"ד ע"ב יחיד ורבים הלכה כרבים כתב הרא"ש בפ' לולב וערבה אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור ור"ח א"ר יצחק כו' הרמב"ם פסק כר' אמי וראבי"ה פסק כר"ח וכן מסתבר דר"ח דאמר משמיה דר' יצחק קבלה מיניה מדלא פריש תלמודא דפליג עליה והו"ל ר"א חד לגבי תרי הרי מחלוקת בין הרמב"ם לראבי"ה כי פליגי תרי חד אמר משמי' דנפשי' וחד אמר בשם אחר לא מקרי אותו שאמר בשם אחר רבי' לגבי חברי' וראבי"ה סובר דהוו רבים עכ"ל וק' לדעת ראבי"ה דאם כן מאי פריך הכא בגמ' למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קו' הא אמרו משום ר"י קאמר בברייתא והו"ל רבים ג"כ ואם כן טובא אשמועינן דאין הלכה כר"י ויש ליישב:
ודע דמסוגיא זו משמע בהדיא דאפי' ת"ק דפליג בל' סתם ולא הוזכר לשון חכמים אפ"ה פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן מוכח בהדיא פרק החולץ ד"מ ע"א דקאמר התם תני תנא קמי' דר"ן אין הלכה כר"י א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבי' כו' והתם לא הוזכר לשון חכמים אלא סתם ת"ק ואפי"ה פרכינן עלה פשיטא ויש לתמוה על הרב יבין שמועה כלל תקל"ה שכתב וז"ל ויש לתמוה על הגהת אשירי פ"ג דסוכה דס"ו ע"א שכתב וז"ל וכן כתב בא"ז אם אינו יכול למצוא אתרוג כשר כו' דכיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן כדאי הוא ר"י כו' ותימה עליו דאדרבא אי הוה אמר הלכה כרבנן הוה קשיא לן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא כי פליגי רבים מפורשים בל' וחכמים אומרים עם יחיד אבל כי פליג ת"ק בל' סתם ולא הזכיר לשון חכמים איכא למימר דילמא סתם יחידאה הוא הא ליתא דלא אמרינן הכי אלא כשהגמרא אומרת בפי' הא מני ר' פלוני היא כו' ותדע לך דהא הרא"ש פ' לולב הגזול כו' יע"ש ותמהני עליו דאמאי הוצרך להביא הדבר מהרא"ש הא מההיא דפרק החולץ שהביא הוא עצמו מסו' זו מוכח בהדיא דאפי' כי מתני סברת ת"ק בסתמא פריך פשיטא ועיין בס' שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים ואיכא למידק לא"ד דקאמר אין הלכה כר"י אמאי ל"ק הלכה כת"ק וכה"ג הקשו התוס' בפ' שני דביצה די"ז ע"א ד"ה אין הלכה כאותה הזוג ויש לדקדק בדבריהם דאמאי לא קשיא להו כן בסוגיא דשמעתין ותי' דהתם לא שייכא כאן ואפשר לומר דבשמעתין לא קשיא להו משום דס"ל דר"י לא התיר אלא לשוטחן ברוח ע"ג יתדות דאינו נוגע בהו עוד כלל והלכך לא מחזי כולי האי כעובדין דחול אבל היפוך מלמעלה למטה מה שהוא למטה משימו למעלה בשביל הרוח כיון דמשעה לשעה דרך להפך אסור לכ"ע וכן נראה שהוא דעת הטור סי' תצ"ט וכמ"ש הפר"ח ס"ק ד' ולפי זה הא דאמרינן בגמרא דרבנן פליגי עליה דר"י לאו היינו משום דת"ק קאמר אין מהפכין דבהא אפילו ר"י מודה אלא משום דכיון דאמרי לה בשם ר"י לחודיה משמע דחביריו פליגי עליה והלכך מש"ה ל"ק הלכה כת"ק משום דבהיפוך דקאסר ת"ק אפילו ר"י מודה ודוק:
מעשה חושב

(קז) וק' לדעת ראבי"ה כו'. למאי דכתב המחבר עצמו לקמן ע"ג דר"י נמי מודה דאין מהפכין ולא פליג אלא דמתיר למשטחינהו ומדאמרו כן משום ר"י מכלל דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאין שוטחין מצא מזה דלא דמי כלל להאי דראבי"ה דבפשיטות הכי פירושו דאמרו דבהיתרא דשטיחה פליגי רבנן ור"י ולא דס"ל לאמרו כר"י ולק"מ אראבי"ה ודוק:

ט[עריכה]

היה יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'. כתב ה"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר"א דאמר לדבריך ה"ז עובר בבל יראה משום דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסוף הסוגיא ד"ה אבל דל"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע"ש וזו דעת הרע"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע"ב לומר דטעמא דר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ"ש רש"י ז"ל בדמ"ח ד"ה מילתא דק"ל וכן מבואר ג"כ ממ"ש רש"י בריש הסוגיא ד"ה לא דכ"ע וז"ל ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל"ה לא הוה שרינן אפייתה אע"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש"י ס"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר"א ור"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס"ל לרמב"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב"ח וכ"כ רש"ל יע"ש אמנם לדעת הרע"ב ז"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר"א משום הואיל ואב"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב"א שכתבו התוס' בד"ה הואיל ועיין בחד"ה וא"כ אפילו נימא דס"ל כדעת רש"י פסק הרע"ב ז"ל כרמב"ח ותמהני על הרב תי"ט שתמה על הרע"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל"ג הואיל ואב"מ ואח"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ"ד יע"ש וליתא שדברי הרע"ב ברור כמ"ש:
ודע שהתוס' ורש"י ז"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב"ש בסי' קכ"ו והרב תה"ד הביאו מרן סימן של"ד וכן כתב רש"י והר"ן והמאירי בשיטה כ"י פ"ג די"ט דכ"ז ד"ה בבהמת קדשים ע"ש ואם כן מאי ק"ל דיהא אפייתן דוחה י"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ק"ב ע"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה"ה לי"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:
עוד הקשה הפר"ח ז"ל סימן תנ"ז סק"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע"ש ויש לגמגם על זה ממ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגיא ד"ה מילתא דקשיא לן וז"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר"ח הי"ל לרש"י ז"ל לומר דאפי' ב"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב"י דאורייתא אפ"ה מוטב שיעבור ב"י בשב ואל תעשה:
ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ח"ה שם לדברי רש"י דא"כ מאי פריך ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז עובר בב"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על ב"י בשב וא"ת מלעבור על ל"ת כל מלאכה בקום עשה יע"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו"ק:
עוד הקשו התוספ' בד"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע"ש ודבריהם סתרי אמ"ש בפ"ב דביצה דכ"א ע"א ד"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר"ח סימן תנ"ז ולפי מ"ש בפסחים צ"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י"מ שכתבו הר"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק"ל על תי' י"מ הללו דא"כ הא דפריך ר"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר"ח ממתני' אמאי ל"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת"ק ולא ראב"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא"כ בעיסה חציה של גוי:
גם מ"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר"ח קיימי ור"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו"ק:
והרי"ף ז"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי"ט לחול אינו לוקה מדקי"ל הלכה כר"א והרז"ה ז"ל חלק עליו וכתב דאע"ג דקי"ל דהלכה כר"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר ע"כ ל"ק ר"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ"ל:
ויש לי לדקדק עליו דכיון דקי"ל כר"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:
ודע שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א"י אבל בחלת ח"ל כתבו הרי"ף והרא"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:
וראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ"ש ה"ה והר"ן שם יע"ש והנה מ"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת כו'. וכן בדף י"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע"י קאמר דאין אופין ואף ע"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע"ש ולכן נראה לע"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי"ט של פסח משום דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב"ח דקאמר הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו' והשתא לדעת רמב"ח דס"ל דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ"ש הרז"ה והתוס' בד"ה הנז' ומשום ב"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו"ק:
ומן האמור בזה מבואר דלר"ח דלית ליה הואיל ס"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א"ל רבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה וז"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק"מ כמו שיראה המעיין ודו"ק:
טעם המלך

ג) הנה בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב"ש. (קט) ואמרנו דהתוספות הקשו דע"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל"כ קשיא לרבה לעיל דל"ס לי' מתוך (קי) ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר"ח ס"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע"ב משם רז"ה ושאר פוסקים דעכ"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול"ש למימר האי טעמא דראב"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע"ז משני דאיירי על ג"ג. וא"כ לפ"ז ל"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י"ט ועל זה משני הש"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינה דוחה י"ט לישרי ע"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל"ש הואיל. ול"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:
ומה מאוד חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה"ג המובהק המפורסם מו"ה אלעזר פלעקלש דמו"ש דקהלתינו נר"ו בספרו ע"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר"ו בספרו מאמר תקנ"ג וז"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ"ח הלכה ט' מהלכות תומ"ם אלא אופין אותן מעי"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי"ט וא"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש"י. והא דמשני הש"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ"ד דלית לי' הואיל. וע"כ צורכי שבת נעשין בי"ט. וא"כ רבינו דס"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י"ט פ"ו הלכה ט' והלכה ט"ו ועיין שם בה"ה. ובמג"א א"ח סי' תקכ"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ"ח אצל ב' לחם עכ"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי"ט אפ"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל"כ קשה עכ"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי"ל מתוך. לכך צריך הרמב"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ"ש. אמנם באמת הרב פנ"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י"ל מ"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה"פ בלישה הא בי"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי"ט. ואי לש מעי"ט יכול לאפות אח"כ הפת בי"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה"פ דמצה היא איך ילוש מעי"ט. והלא נעשה חמץ. וא"כ על לחה"פ בלא"ה ל"ק ולא מידי ול"ק רק על ב' לחם. וא"כ לפ"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר"א נר"ו. דלכך לא נקט הרמב"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה"פ. דגבי לחה"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס"ל להר"מ דמוכח דלישה אסור. וא"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל"ק בלחה"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ"ל פ"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א"כ בלא"ה לק"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:
מעשה חושב

(קח) דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ"ד י"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו"ת ש"א לעיין בו וצ"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר"פ הזרוע ודוק:
(קט) בטעה"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע"כ מוכח כו' דאל"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ"ד ע"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה"מ ז"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד"ה לכאורה כו' (באות ס"ו):
(קי) ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר"פ ס"ל כרבה ואדרבה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב"א דרבה דס"ל הואיל אפילו לב"ש אמרינן הואיל. והיינו ע"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י"ב ע"ב). ואי ס"ד דרבה לא חזר בו וס"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב"ה. אלא דטעמייהו משום דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ הרי א"צ לאוקמי הברייתא כב"ש דהא ב"ה נמי לא ס"ל מתוך ומאי בעי הריב"א להוכיח מזה דלרבה ב"ש נמי ס"ל הואיל אלא ע"כ דרבה חזר בו:
מכל מקום יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט והאי מאי קושיא היא הא ע"כ לרבה נמי ברייתא זו ב"ש היא משום דלב"ה כמו דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב"ה דבשבת אין ביו"ט לא ה"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב"ה דבשבת אין ביו"ט לא וא"כ הרי ע"כ הברייתא כב"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו"ט וס"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ"ל ולזה הוכיח ריב"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב"ש לית להו הואיל א"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס"ל דבמתוך פליגי ב"ש וב"ה וכי היכי דב"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל"כ היכן מצינו בש"ס מחלוקת בין ב"ש וב"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו"ט קמיפלגי אלא עכצ"ל דלרבה דאמר הואיל ס"ל דב"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י"ל דכונתם דמה"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב על הגליון ועיין פ"י פסחים בסוגיא הנ"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא"ש פ' יו"ט פיסקא י"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה"ט דאין מטבילין כלים ביו"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו"ט אטו שבת שהרי ביו"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט"ז בסימן שכ"ג ס"ק ה':
אבל לענ"ד שפיר קאמר הרא"ש הנ"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש"ס התם דגזרינן יו"ט אטו שבת אלא לרבה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט וא"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דב"ש וב"ה במתוך פליגי. וכ"ע ס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ גם ביו"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ"ש התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש"ס דפריך תינח שבת. יו"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ כיון דקיי"ל כרבה גבי שופר ואינך ה"נ אית לן למגזר ביו"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא"כ לפי פסק ההלכה דקיי"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט שפיר כתב הרא"ש הנ"ל ולא קשיא מידי קושיית הט"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להש"ס דרבה לא חזר בו ע"י אתקפתא דרב יוסף וכמ"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע"ב ומו"ח רבינו ז"ל בתוס' דרע"ק מ"ה פ"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ"ל ההיפך ממ"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס"א ע"א על הגליון:

יא[עריכה]

אין מלבנין את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן. הנה רבינו סתם ולא פי' דהיינו דוקא בחדשים וכתב ה"ה ז"ל שהוא מפרש ואמרי לה אפי' ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן כו' יע"ש וק' שהרי אמרי' בגמרא אמר ר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה משמע בהדיא דאף לטעמא דחסימה לא אסר אלא בחדשים ומה שתי' הר"ב ל"מ דההיא אתיא ללישנא קמא דקאמר טעמא מפני שצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' קדרה ישנה נמי הם דברים תמוהים דלטעמא דצריך לבודקן מאי חיוב חטאת איכא וע"כ הא דר"ל אתא כלישנא בתרא דקאמר מפני שצריך לחסמן וכ"כ הרא"ש בהדיא והנה לעיקר הקו' יש ליישב ולומר דאע"ג דס"ל לרבינו דאפי' ברעפים ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן היינו דוקא לענין איסורא בעלמא מטעמא דכיון דכל שעה שמלבנן הוא מוסיף חיזוק יותר משום הכי אסור אבל לחייב עליה חטאת לא מחייב אלא דוקא בקדרה חדשה מפני שמחזיקו עכשיו אבל כל שהיא ישנה אע"פ שמוסיף לה חיזוק בליבון זה מ"מ כיון שהרי היתה חזקה מקודם לא מחייב עליה חטאת משום תוספת זה ושוב מצאתי כן בס' חות יאיר סי' קנ"ה שתי' כן ותמה על הרב ל"מ כמו שתמהנו אלא דאכתי פש גבן ליישב למה שהשמיט רבינו בפ' עשירי מה' שבת אוקמתא דר"ל דקאמר הכא בקדרה חדשה עסקינן וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולכן נ"ל ליישב הכל בשנדקדק עוד לפי דברי ה"ה דמי הכריחו לרבינו לפרש דלטעמא דחסימה אפי' ישנים אסור ולדחוקי נפשין בפירושא דשמעתתא ולא לפרש הדברים כפשטן וכפרש"י ולכן נ"ל דהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה הא דאמרי' בגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל כו' בעא מיניה ר"י מר"ז מהו לשוחטה בי"ט מי מחזקינן ריעותא ביום טוב א"ל תנינן אין מלבנין את הרעפים כו' א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דקשה לכאורה דכיון דר' ירמיה גופיה מתני טעמא דליבון רעפים כאידך לישנא דקאמר מפני שצריך לחסמן אם כן תיפשוט מינה להיתירא דמדקאמר ר' יוחנן טעמא מפני דצריך לחסמן ולא קאמר טעמא דצריך לבודקן ש"מ דלא מחזקי' ריעותא בי"ט וכמו שכ"כ הרא"ש וז"ל ונראה דהכי הלכתא דהא ר"ל סבר כי האי לישנא דקא' הכא בקדרה חדשה עסקי' משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת כו' יע"ש הרי בהדיא שהרא"ש הביא ראיה דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט ועוף שנדרס מותר לשוחטו מדקאמר ר"ל טעמא משום חיסום ולא קאמר טעמא דצריך לבודקו ואם כן היא גופא תיקשי לן לר' ירמיה דמאי קא מבעיא ליה כיון דאיהו מתני טעמא דליבון רעפים משום חיסום וכמו שכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סי' י"ט תמה על הרא"ש בזה יע"ש ודחיקא ליה לרבי' לומר דאע"ג דר' ירמיה מתני טעמא מפני שצריך לחסמן מ"מ איכא למימר דר' יוחנן ס"ל ג"כ טעמא דצריך לבודקן אלא דקאמר טעמא דחיסום לאלומי לאיסורי דמשום טעמא דצריך לבודקן אינו אלא משום חשש איסור בעלמא דילמא פקעי והו"ל טירחא שלא לצורך ומשום טעמא דחסימא אסירי מתורת ודאי ולא מתורת ספק והשתא היינו דקא מבעיא ליה לר' ירמיה אי ר"י אית ליה טעמא דצריך לבודקן וקאמר טעמא דחסימא לאלומי לאיסורי והילכך בעוף שנדרס נמי מחזקי' ריעותא בי"ט או דילמא ר"י לית ליה טעמא דצריך לבודקן כלל משום דלא מחזקינן ריעותא דזה ודאי דוחק דאם איתא דר' יוחנן אית ליה טעמא דצריך לבודקן וס"ל דמחזקינן ריעותא לא היל"ל טעמא דחיסום דהשתא קשה ליה ברייתא דלקמן דקתני ואין מפיגין אותן בצונן ואם בשביל לאפות מותר ואם כן אמאי לא שרינן ליבון רעפים נמי אע"פ שמחסמן כיון שהוא עושה כדי לצלות עליהן וכמו שהקשו התוספת שם בד"ה ואין מפיגין וצריך לדחוק ולומר דשאני בין רעפים לתנור והו"ל לר"י למימר טעמא דצריך לבודקן דהשתא ל"ק לי' ברייתא דאין מפיגין אותן בצונן אלא משמע ודאי דר' יוחנן לית ליה טעמא דצריך לבודקן ואם כן הדרא קו' לדוכתא דמאי קא מבעיא ליה לר' ירמיה אשר על כן בזה ראה וקדש רבינו לומר דס"ל לר' ירמי' דלטעמא דחיסום אפילו ברעפים ישנים אסור מפני שהוא מוסיף חיזוק בכל שעה שמלבנן דהשתא ליכא למפשט מידי מדקא' ר' יוחנן טעמא דחיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן דס"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט דאיכא למימר דלעולם ברעפים חדשים אזיל ומודה ר"י דבלאו טעמא דחיסום אסירי מטעמא דצריך לבודקן אלא שהוצרך ר"י למיהב טעמא דחיסום משום דמתני' סתמא קתני אין מלבנין את הרעפים בי"ט ודחיקא ליה לאוקומא ברעפים חדשים גרידא והילכך אע"ג דר"ל ס"ל דדוקא בקדרה חדשה וברעפים חדשים הוא דאסור אבל בישנים לא אפי"ה פסק רבינו כר' ירמיה משום דבתראה הוא והיינו דבפ' י' מה' שבת אשמיט אוקמתא דר"ל משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כר' ירמיה דאפי' בישנים איכא חיסום כנ"ל:
ומן האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תיקשי ליה מה שהקשה רש"ל דאיכא למי' דאיהו נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דאפי' בישנים אסור וכמו שכן נראה דעת הטור בנו שכתב ג"כ בסתם בלשון רבי' והיינו משום דקי"ל כר' ירמיה וכמ"ש וא"כ לר' ירמיה ליכא לאקשויי מידי דאיהו ס"ל דלטעמא דחיסום אפי' בישנים אסור והילכך ליכא למפשט מידי דאצטריך לטעמא דחיסום לאסור אפי' ישנים אמנם לר"ל דס"ל דדוקא בחדשים שייך טעמא דחיסום אבל לא בישנים איכא למיפשט שפיר דלית ליה טעמא דצריך לבודקן:
ועוד נ"ל ליישב דברי הרא"ש בדרך פשוט דמה שהביא ראיה מדר"ל דמדקאמר טעמא דליבון רעפים משום חיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן ש"מ דס"ל דלא מחזקינן ריעותא דהא לא מכרעא דאיכא למימר דתרוייהו איתנהו ולאלומי לאיסורי הוא דקאמר וכמ"ש רש"ל אלא כל ראיות הרא"ש הוא דלא קי"ל כלישנא קמא דקאמר טעמא דצריך לבודקן דלההוא טעמא פשיטא לן דעוף שנדרס אסור לשוחטו משום דמחזקינן ריעותא כדקאמר ר"ז אלא קי"ל כאידך לישנא דקאמר טעמא משום חיסום והילכך קמבעיא לן אי תרווייהו איתנהו או דילמא ס"ל דלא מחזקינן ריעותא כדקא מבעיא ליה לר"י והילכך הו"ל ס' דרבנן כיון דמדאורייתא קי"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס' דרבנן לקולא וכ"כ הפר"ח סי' תצ"ח ס"ק ח' יע"ש והיינו דמייתי מדר"ל דאיהו נמי ס"ל טעמא דחיסום והילכך הו"ל ס' וכמ"ש וס' דרבנן לקולא כנ"ל פשוט ודו"ק:
מעשה חושב

(קיא) ומן האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תקשי לי' מה שהקשה רש"ל כו'. לכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דס"ל להרא"ש והטור דאפילו בישנים אסור והרי כתב הרא"ש וכן הטור בפסקיו דאין לבשל בקדרה חדשה ביו"ט משום חיסום עיין קיצור פסקי הרא"ש בפ"ד דביצה סי' ט"ו הרי דס"ל כר"ל דדוקא בקדירה חדשה אסור לבשל וע"ש:
אבל באמת אין כאן תימה משום די"ל דברעפים ס"ל להרא"ש והטור כהרמב"ם ז"ל דאפילו בישנים יש בהן משום חיסום כיון דמתלבנין מהאש וה"ה קדירה ריקנית נמי מתלבנת ואפילו בישנה יש בה משום חיסום אבל לבשל בקדירה ישנה פשיטא דמותר דכיון דיש בה מאכל ולא מדייתא (פי' מזיע בצד החיצון) אין בה משום חיסום ודוקא בקדרה חדשה אסור לבשל משום חיסום כיון דמדייתא עד שמבשלים בה ועיין ש"ע א"ח ס"ס תק"ב בהגהה ובסי' תק"ח סעי' א' ודוק:
(קיב) והלכך הו"ל ספיקא דרבנן כו' וספיקא דרבנן לקולא. נפלאתי דהא הו"ל דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא אפילו בדרבנן:
(קיג) והילכך הו"ל ספק וכמ"ש וס' דרבנן לקולא. אני תמה במ"ש שכן נ"ל פשוט דהא באפרוח שנולד ביו"ט אע"ג דלית בי' נמי אלא ספק דרבנן דהא תניא נמי כותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן דאפרוח שנולד ביו"ט מותר ומדאורייתא אמרינן מתוך כו' ואפ"ה ס"ל להרא"ש לחומרא דאסור כמו שפסקו הגאונים ורב אלפסי ז"ל וכ"פ בטור או"ח סי' תקי"ג סעיף ח'. הן אמת דמה שפסק הרא"ש והטור במוקצה לחצי שבת לקולא הוא ג"כ תמוה דהא הו"ל ספק בדבר שיש לו מתירין ועיין מ"ש לקמן בדף נ"א ע"ב על הגליון ודוק:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.