שער המלך/יום טוב/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ יום טוב ב

א

אפרוח שנולד בי"ט אסור כו'. כתב הטור סימן תקי"ג משם הר' יחיאל ז"ל דאפרוח שנולד בשבת אסור ביום טוב של אחריו משום הכנה דבעודו בקליפ' לא היה ראוי לכלום והקשה מרן הב"י וז"ל י"ל דהא רב דאסר בנולד בי"ט משום מוקצ' הוא דאסר ולא משום הכנ' אלמא לית בי' משום הכנ' וכונ' קושייתו ז"ל דאם איתא דאם נולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו אמאי אצטריך לומר תלמודא דטעמא דרב משום מוקצה ת"ל משום הכנה דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט דלאחר השבת כדאשכחן גבי ביצה וכן הקשה מוהרש"ל בספר יש"ש סימן י"ז:
ולע"ד נראה דלא קשה דמאי דהוצרך תלמודא לומר דטעמיה דרב משום מוקצה ולא משום הכנה הוא מדחזינן דאמרי ר"כ ור"א מה בין זה לעגל שנולד בי"ט ואמר להו רב הואיל הוא מוכן אגב אמו והדר אקשו ליה מעגל שנולד מן הטריפה בי"ט ושתיק רב ואם איתא דטעמי' דרב משום הכנה אמאי שתיק ואמאי הוצרך לאהדורי להו מטעמא דמוכן אגב אמו הא בעגל שנולד לא שייך הכנה וכמ"ש הרא"ש ואין להקשות לרב גופיה אמאי אצטריך לטעמא דמוקצה ת"ל משום הכנה דהא רב אית ליה הכנה כדאמרי' לעיל די"ל דאע"ג דרב אית ליה הכנה היינו דוקא בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה אמנם ביום טוב דעלמא סבירא ליה דלא גזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת וכאתקפתא דאתקיף לעיל ומי גזרינן והא תניא כו' וס"ל דטעמא דביצה דאסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרין ומאי דקאמר רבא בשמעתין מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אף על גב דאיהו ס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ואם כן לדידיה אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום הכנה ואין כאן קושיא כלל מעגל שנולד בי"ט ואמאי אצטריך לטעמא דמוכן אגב אמו לכלבים ל"ק כלל דרבא לפום שיטתיה דרב דס"ל דטעמא דאפרוח שנולד בי"ט אסור הוא משום מוקצה ולא משום הכנה הוא דקאמר דאפילו לשיטתי' מ"ט שתיק לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים מיהו אכתי ק' לדעת ה"ר אפרים שכתב הטור ז"ל בסימן תצ"ח דעגל שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והשתא קשה דאם כן עגל שנולד בי"ט דעלמא יהא אסור גזירה אטו י"ט אחר השבת לרבה דס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ולעיל דפריך ומי גזרינן והא תניא כו' תקשי ליה מהנהו ברייתא דקתני בהו דעגל שנולד בי"ט מותר ונראה ליישב דכיון דהא דעגל שנולד ביום טוב מותר מיירי בדקים לן דכלו לו חדשיו וכדאוקימנא בפר"א דמיל' אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן וכמו שתירץ כן בגמרא לעיל על ההיא דבצים במעי אמן ועפ"י זה יש ליישב לדעת הר' יחיאל ז"ל דכיון דהא דאפרוח שנולד בי"ט דאסור לרב משום מוקצה ולשמואל ור"י מותר מיירי בדאיתרמי שנפתחו עיניו דאל"כ אפילו בחול אסור דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וכמ"ש התוס' וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש הטור בי"ד סי' ט"ו ואם כן מסתמא ודאי שדעת הר' יחיאל ג"כ כדעת אביו הרא"ש אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח דהא סתם אפרוחים ביום לידתן אין מפקחין עיניהם וכמ"ש הר"ן ז"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ועיין עוד בזה מ"ש הר"ב טורי זהב והרב מג"א ז"ל סימן הנזכר ודו"ק:
ולענין הלכה אי קי"ל כרב או כשמואל ואי תימא ר"י כתב הר"ן ז"ל וז"ל והרי"ף לא פסק בזה הלכה משום דאיסתפקא ליה מדקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי"ל נמי רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל ובודאי שכונת דבריו לומר דאיסתפקא לי' משום דקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואם כן לההוא לישנא דקאמר דשמואל פליג אדרב הלכתא כרב וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י א"כ לההוא לישנא דקאמר דר"י פליג אדרב הלכתא כר"י והלכך מספקא ליה כמאן מהנהו לישנא פסקי' וכן מבואר מדברי הרא"ש ע"ש ועיין בהרב שיורי כנסת הגדולה סי' תקי"ג בהגהת ב"י ס"ח מה שהקשה בזה שדבריו תמוהים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין:
והרא"ש כתב יש פוסקים כרב משום דב' ברייתות כוותיה ומשנת ר"א קב ונקי ויש שפוסקים כשמואל משום דר"כ ור"א הקשו על דברי רב ושתיק רב והגאונים פסקו כרב כו' וראיתי להרב כנה"ג בחי"ד סימן ט"ו הגהות ב"י ס"א שהקשה וז"ל תמי' לי טובא דמאחר שהוא ז"ל פסק לקמן כראב"י דכל שלא נפתחו עיניו אסור אף בחול אם כן למאי הלכתא הביא מחלוקת רב ור"י באפרוח שנולד בי"ט ומחלוקת הגאונים בפסק ההלכה ולא עוד אלא שנראה שדעתו נוטה למאן דפסק לאסור והלא בלא"ה אפי' בחול אסור דהלכה כראב"י ושמא תאמר דהך מחלוקת לא שייך בדראב"י דהכא מיירי באפרוח שנולד ביום טוב ואתרמי דנפתחו עיניו וכמ"ש התוס' אם כן למה זה כשכתב יש פוסקים כרב כתב דטעמא משום דתרתי ברייתות כותיה ומשנת ראב"י קב ונקי והלא דברי ראב"י אינן ענין לכאן דהכא מיירי כשנפתחו עיניו ואף אם נרצ' לדחו' ולומר דהרא"ש מעתיק דברי הפוסקים כרב ואולי הפוסקים כרב אינם סוברים כדברי התוס' אלא סוברים דהא בהא תליא והרא"ש אע"ג שאינו סובר כן העתיק סברתם כמ"ש לבסוף והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרי"ף כו' וגם משנת ראב"י קב ונקי שהם דברי עצמו א"א לומר כן עכ"ל:
והנה מ"ש ואף אם נרצה לדחות דהרא"ש העתיק דברי התוס' בסתם והפוסקי' כרב אינם סוברים כדברי התוספות אלא סוברים דהא בהא תליא אין דבריו מובנים אצלי דאיך אפשר לומר דהפוסקים כרב ס"ל דהא דרב מיירי בשלא נפתחו עיניו שלא כדעת התוספות דאם כן מאי האי דכתבו יש פוסקים כרב כו' ומשנת ראב"י קב ונקי הא כיון דקי"ל כרב ע"כ לית הלכתא כראב"י שהרי רב לא אסר אלא דוקא בי"ט משום מוקצה אבל בחול כ"ע מודו דשרי והר"ן ז"ל מפני שדעתו שלא כדעת התוס' כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כראב"י ואי ס"ל דקי"ל כראב"י אם כן איך כתבו הלכה כרב הא רב ע"כ פליג אדראב"י מדלא אסר אלא בי"ט וא"כ הו"ל ב' דסתרן אהדדי:
ולע"ד נראה שכונתם דבאו להוכיח דקי"ל כרב דאפרוח שנולד בי"ט אי איתרמי דנפתחו עיניו אסור משום מוקצה ולא כשמואל ור"י דס"ל דמותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דה"ק דלא מבעיא בי"ט דאסור מטעם מוקצה אלא אפילו בחול דליכא טעם מוקצה אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואי סב"ל כר"י דאפרוח שנולד בי"ט ליכא משום מוקצה אם כן מאי אף בחול דקאמר הא לדידיה טעמא די"ט נמי משום שלא נתפתחו עיניו ומאי רבותה דחול טפי מי"ט ואם איתא הכי הול"ל ראב"י אומר בין בי"ט בין בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו דהוה משמע דטעמא דלא נתפתחו עיניו אתרווייהו קאי אחול ואיום טוב מדקאמר אף בחול אסור משמע דבי"ט מודה לת"ק דבלאו טעמא דלא נתפתחו עיניו אסור משום מוקצה כנ"ל:
והרב שה"ג ז"ל כתב שדעת הרי"ף לפסוק כר"י לפי שרב ור"י הלכה כר"י והק' עליו הרב בני שמואל דאיך אפשר לומר שהרי"ף פוסק כר"י הא כתב הרי"ף ז"ל ועגל שנולד בי"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואי באפרוח שרי מטע' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור וכמו שדקדק הוא עצמו בלשון סמ"ג שהצריך מוכן אגב אמו וכן כתב בהדייא וז"ל ועגל דשרי דוק' בעומדת אמו לאכיל' אבל עומדת לגדל ולדות אסור לדעת רבי' ומפשט דבריו משמע שדברי עצמו הן ולא מדברי האשירי שכתב לעיל מינה הא ת"ל דיהא מותר מטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אלו דבריו יע"ש:
ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש המאירי בשיטה כ"י שדעת הרז"ה דתרתי בעינן לרב מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו דעגל שנולד בי"ט תרוייהו איתניהו ביה משום שהוא מפרש מ"ש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מכלל איסור אבר מן החי קאמר ושלא כפירש"י אבל אפרוח בי"ט דליכא אלא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וביצה דליכא אלא טעמא דמוכן אגב אמו לא שרי ותמה על פי' זה דאם כן איך הזכיר ברייתא זאת דאתיא כותיה דרב טעמא דמוכן אגב אמו בלבד היל"ל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אין לו אלא שמתיר עצמו בשחיטה גם ברייתא דמסיי' לשמואל קשה דכיון דמספיק לו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה לבד הי"ל להזכיר טעם זה לתרוייהו דלפי דבריו בעגל נמי שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומה הוצרך להזכיר טעמא דמוכן אגב אמו (וכן הק' הרב בני שמואל ומהתימה עליו דהי"ל לפרש דקושיא זאת לא שייכא אלא לפי פי' הרז"ה לא לפרש"י) ומכח זה כתב כי העיקר כפרש"י ז"ל דהק' הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות ניתר בשחיטה אבל קודם לידתו היה אסור משום שרץ והלכך בעגל שנולד לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה שהרי קודם לידתו נמי היה לו היתר בשחיטת אמו או בשחיט' דידיה דבן פקוע' ניתר בד' סימנין וכי קאמרי ליה ר"כ ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט לאו למימרא דלשמואל ור"י דס"ל דאפרוח שנולד בי"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו נמי טעמא דעגל שנולד ביום טוב דהא ליתא דהאי טעמא לא שייך בעגל אלא ה"ק נהי דטעמא דמתיר עצמו לית לך מ"מ הרי אנו רואים בעגל שנולד ביום טוב שהוא מותר מאיזה טעם שיהיה כדתנן בפרק א"צ ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומה בין אפרוח זה לזו אלו תורף דבריו בקיצור יע"ש ואם כן מעתה דברי הרב שה"ג הן מצודקים דאע"ג דס"ל דהרי"ף פסק כר"י דאפרוח שרי דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפילו הכי הוצרך למיהב טעמא בעגל שנולד בי"ט משום דמוכן אגב אמו משום די"ל דס"ל כפרש"י והלכך בעגל שנולד ביום טוב לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומשום הכי בעומדת לגדל ולדות אסור משום מוקצה אכן לדעת הסמ"ג דסבירא ליה כר"י ור"ת דמוקצה בי"ט מותר ק"ל שפיר דל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור הא איהו סבירא ליה דמוקצה בי"ט מותר כנ"ל ובהכי ניחא מה שכת' הטור בסימן תצ"ח וז"ל עגל שנולד בי"ט מותר לשחוט אותו ודוק' אם האם עומדת לאכילה אבל אם האם עומדת לגדל ולדות אסור לר"י דאית ליה מוקצה וקשה דכיון דבסימן תקי"ג הביא מחלוקת באפרוח שנולד בי"ט דיש מתירין והגאונים אוסרים אם כן איך כתב כאן בסת' דבעומדת לגדל ולדות אסור לר"י היל"ל ולומר דהיינו דוקא לדעת הגאונים האוסרים אפרוח שנולד בי"ט אבל לדעת היש מתירין מטעמ' דמתיר עצמו בשחיטה דעומדת לגדל ולדות נמי שרי מה"ט והרב ב"ש נדחק בזה וכתב דלדעת האוסרים באפרוח הוא דקאמר וזה דוחק אכן ע"פ מ"ש הנה נכון דהטור סבירא ליה כפרש"י והלכך בעגל לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכמ"ש כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב

(פא) אמנם בי"ט דעלמא ס"ל לרב כו'. זה תמוה דמה בכך דרב ס"ל דלא גזרינן כו' הא אנן קיי"ל כרבה דס"ל דגזרינן יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת וא"כ לדעת הטור בשם ה"ר יחיאל דס"ל דשייך הכנה באפרוח שנולד בשבת א"כ הא ממילא בנולד ביו"ט נמי אסור משום גזירה הנ"ל ואיך הביא הטור פלוגתא בזה דיש מתירין כשמואל ואיתימא ר' יוחנן הא למאי דקיי"ל כרבה בהכנה ובגזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת ע"כ אפרוח שנולד ביו"ט אסור משום הכנה ומשום גזירה הנ"ל:
(פב) ולעיל דפריך ומי גזרינן כו'. לענ"ד לק"מ די"ל דהנהו ברייתות אתיין כת"ק דר' יהודה משום ר"א בסוגיין דף ד' ע"א דס"ל דנולדה בשבת תאכל ביו"ט כו' דלית לי' הכנה ומש"ה עגל שנולד ביו"ט מותר ורבה ס"ל כר' יהודה משום ר"א דעדיין הוא מחלוקת ולב"ה אית להו הכנה וכנ"ל ודוק:

ג

וכן בהמת קדשים כו'. כתב ה"ה ודע שיש נותנין טעם לאיסור ראי' מומין כו' ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן כ"כ רש"י ד"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר דהא לית ליה לר"ש מוקצה אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקן וק"ל דלפי טעם זה אמאי אסר ר"ש לראות מומין שנולדו בי"ט ומ"ש מהא דאמרינן לעיל בפ"ב גבי הטבלת כלים דקאמר רבא דה"ט משום דנראה כמתקן ואפי' הכי קתני בברייתא התם דכלי שנטמא בי"ט מטבילין אותו מטעמא דכיון דאי אפשר לאטבולינהו מעי"ט הוה ליה כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן בעי"ט וא"כ דכוותא נמי הוה ליה למשרי בנולד בו מום בי"ט אע"ג דהו"ל מתקן ויש ליישב דשאני טבילת כלים דלא מיחזי מתקן כולי האי כיון דאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ"ש ה"ה בפ"ד מה' הנז' דין י"ח יע"ש משא"כ כאן דהוה ליה מתקן גמור מיהו אכתי קשה מהא דגרסי' בפ' משילין דף ל"ז דפירי דטבילי בי"ט כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן בי"ט אע"ג דהגבהת תרומות ומעשרות הוה ליה מתקן גמור ואפילו הכי שרינן כל שא"א לתקנו מעי"ט וא"כ ה"נ הו"ל למשרי ויש לחלק ודו"ק:
ובמ"ש הרב המגיד משם יש מי שאומר דה"ט דאין רואין מומין בי"ט מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא לטלטלה וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ק"ל דא"כ מאי טעמא דרבה ב"ר הונא דקאמר דבכור שנולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה הא כיון דטעמא דאין רואין מומין היינו משום שיבא לטלטל מה שאינו ראוי אם כן ה"נ איכא למיחש בבכור שנולד ומומו עמו שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי ובשלמא לדעת י"מ דה"ט משום דהו"ל מתקן איכא למימר דבהא פליגי רבה ב"ר הונא ורב נחמן דרבה ב"ר הונא ס"ל דכיון שנולד ומומו עמו שלא היתה בו חזקת איסור מעולם אין בזה משום תיקון ומשום הכי שרי אפי' לכתחילה ור"נ דאסר לכתחילה היינו משום גזרה אטו נולד מעי"ט וא"נ דכיון דהא מיהא בלא ראית חכם אסור למשחטיה הו"ל מתקן קצת ומשום הכי אין מבקרין לכתחילה אכן לדעת הראב"ד ק' ואפשר לומר דודאי לרבה ב"ר הונא דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה ע"כ דס"ל דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום דהו"ל מתקן כפירש"י אמנם מה שהוצרכו לזה היינו לר"נ דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו אין מבקרין דק"ל דאי ס"ל לר"נ דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום מתקן אם כן בבכור שנולד ומומו עמו מאי מתקן איכא הא לא היה בו חזקת איסור מעולם ומש"ה הוצרכו לומר דה"ט דר"נ משום דס"ל דטעמא דאין רואין מומין משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי הילכך אפילו בבכור שנולד ומומו עמו איכא למיחש הכי ובהא פליגי רבה ב"ר הונא ור"נ דלרבה בר"ה ה"ט משום מתקן ולר"ן ה"ט משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי וכן מדוקדק מהשגת הראב"ד שתפס השגתו על דין בכור שנולד הוא ומומו עמו ולא בדין הקודם משמע דבדין הקודם בלאו האי טעמא נמי הוי שרי כנ"ל נכון ודו"ק:
מעשה חושב

(פג) דה"ט דאין רואין מומין בי"ט כו'. קשה לי למאי דבעי הש"ס למפשט האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בסוגיין דף כ"ו ע"ב מהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. ודחינן כגון דיתבו דייני התם וא"כ יקשה אמאי אין מבקרין לכתחלה ביו"ט (כדמוכח ממתניתא דאייתי ר' אושיעא) הא בדיתבו דייני התם לא שייך למגזר משום טלטול ואי משום נגיעה הרי בנגיעת מוקצה אין איסור. ועוד דהא האי בכור לאו מוקצה הוא כיון דמעיקרא הוא חזי אגב אמו דמה"ט קתני התם דאם בקרו מבוקר ושוחטין אותו ביו"ט וצ"ע:
(פד) שאם ימצא שאין המום מום כו'. כבר הבאתי לעיל מאי דדחי הש"ס פשיטות האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בהא דקאמר דמיירי דיתבו דייני התם ואי כדבריו דא"א למבחן אי מום גמור הוא אלא ע"י טלטול א"כ הא אפי' בדיתבי דייני התם הרי אדחי לי' קודם הטלטול הזה משום מוקצה ואחר האי טלטול כשראו הדיינים שהוא מום גמור אשתרי וא"כ הרי סוף סוף שמעינן מינה דאין מוקצה לחצי שבת:
(פה) ורב נחמן דאסר לכתחלה היינו משום גזירה אטו נולד מעי"ט. תמהני דהמחבר ז"ל סותר בזה את דברי עצמו שהרי כתב לעיל בדף ל' סוף ע"ב דלא תיקשי לה"ר אפרים דס"ל דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו משום הכנה מהך ברייתא דקתני עגל שנולד ביו"ט מותר ולמה לא נגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת ותירץ בזה משום דלא משכחת לה אלא בעגל דקים לן בי' דכלו לו חדשיו והו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן כמו שלא גזרו על ביצים במעי אמן וא"כ לפ"ז הכא גבי בכור שנולד ביו"ט הוא ומומו עמו הא ע"כ מיירי נמי בדקים לן בי' שכלו לו חדשיו והרי הו"ל נמי מלתא דלא שכיחא ואמאי נגזור בי' אטו נולד מערב יו"ט דבאמת הרי קיי"ל בזה כרב נחמן דלכתחלה אין מבקרין אותו ביו"ט כמבואר בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף ט' ובביצים הנמצאים במעי אמן הא קיי"ל דמותר לאוכלן ביו"ט כמבואר שם בסי' תקי"ג סעיף ז' ואפי' ביו"ט שלאחר השבת נמי מותרין:
ועוד אני תמה במ"ש המחבר גזירה אטו נולד מעיו"ט הא אם נולד מעיו"ט הוא ומומו עמו נמי לא היתה בו חזקת איסור מעולם ואינו מתקן כלל בזה ונשתרי נמי ואפי' ביו"ט ואי כונתו דנולד מעיו"ט תמים ואח"כ נפל בו מום א"כ הי"ל לומר גזירה אטו נפל בו מום לאחר לידתו. ועוד אי נימא הך גזירה דגזרינן נולד עם מומו ביו"ט אטו נולד מעיו"ט א"כ אמאי בדיעבד מותר הא בנולד מעיו"ט אפי' בדיעבד אסור וצ"ע:

ה

וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל כו'. שם בגמ' אמרינן רבא אמר לעולם למפרע והכא ה"ט דלמא מטלטל ושביק כו' וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ופירש"י ד"ה רבא אמר וז"ל דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים כו'. נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צורכיו כו' ע"ש הנה מדברי רש"י ז"ל הללו ולעיל בד"ה לית לי' ברירה שכתב וז"ל וכי שקיל למחר דלמא לא הני הזמין והוא לא הזמין את כלם נראה שחולק אמ"ש מרן הב"י בסי' תצ"ו משם הגהות אשרי וז"ל ואין אדם יכול להזמין אלא מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הכנה וכ"כ משם רי"ו וז"ל אם זמן כל השובך וא"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל וכ"כ עוד שם דאפשר דרי"ו חולק אהגהות אשרי דשאני התם שכלל כל השובך לכך לא הוי הזמנה אבל היכא שפרט ב' זוגים והוא לא היה צריך אלא לזוג אחד אפשר דיודה דהוי הזמנה כדמשמע מפירש"י ולפי הנראה שהרב ז"ל רצה להשוות דעת רי"ו לדעת רש"י ז"ל:
ולע"ד אין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שכתב והוא לא הזמין את כולם משמע דאם הזמין את כולם אפי' א"צ אלא לזוג א' מהני שלא כדעת רי"ו ומהתימה על הב"ח שכתב שממה שכתב רש"י ז"ל בד"ה מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צורכו מוקצים הם נראה דס"ל דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך כדעת הג"א והוא תימא דאדרבה מדברי רש"י מוכח איפכא כמ"ש ומ"ש רש"י כל אותן שטלטל מוקצין הם מיירי בשלא הזמין את כולם כמ"ש קודם ועיין בפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א מ"ש להשוות דעת רש"י עם רי"ו והם דברים דחוקים ע"ש. ולע"ד נראה שרש"י אזיל ומודה לדין רי"ו דמאי דמשמע מדברי רש"י דאם הזמין את כולם הזמנה מועלת היינו למאי דבעי תלמודא השתא למימר דה"ט דבעינן שיאמר זו"ז אני נוטל דילמא מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי ליה אהא הוא דכתב רש"י דהיינו בשלא הזמין את כלם דנמצא השתא דכל אותן שטלטל מוקצים הן אבל כשהזמין את כלם ה"נ דמהני הזמנה דליכא השתא חשש מוקצה אמנם לא"נ דקאמר תלמודא דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ושבק להו ואתי לאמנועי משמחת י"ט לא מהני מה"ט דכל שלא בירר דבריו ואמר זו"ז אני נוטל איכא למיחש להכי וניחא השתא מאי דהוצרך תלמודא לומר א"נ כו' דק"ק אמאי אצטריך להאי טעמא הא כבר תירצו לה שפיר אכן כפי מה שכתבתי ניחא דתלמודא ה"ק א"נ אפילו כשהזמין את כולם דהשתא ליכא למיחש דילמא מטלטל ושביק כו' אפילו הכי לא מהני משום דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט ונמצא א"כ דבמידי דליכא למיחש להכי אפי' הזמין יותר מכדי צרכו ס"ל לרש"י ז"ל דמהני הזמנה ושלא כדעת הג"א ז"ל וכן נראה ממ"ש בירושלמי פרק המביא הביאו הפר"ח ז"ל סימן תצ"ה ס"ק ד' דגרסינן התם וחכמים אומרים עד שירשום מחלפא שיטתייהו דרבנן דתנינן תמן בה"א עומד ואומר זו"ז אני נוטל כלומר דהתם ביונים צריך להזמין ממש מה שרוצה לאכול אבל בפירות אע"פ שמיחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן ומסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין יותר ממה שיצטרך ואעפ"כ הויא הזמנה ומשני אינון אית להו חומר בדבר שיש בו רוח חיים עיין שם בפר"ח ואפשר דמ"ש בירושלמי אינון אית להו חומר כו' דה"ט דכל שלא בירר דבריו איכא למיחש דילמא משתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט כמ"ש ודוקא בב"ח איכא משום שמחת י"ט אבל בגרוגרות וצמוקים ליכא משום שמחת י"ט ודוק ומצאתי להרב המאירי בשיטה כ"י וז"ל ומיהו אי עביד הכנה לכל יונים שבשובך ה"נ דמהני וכן נ"ל מתוך פרש"י שכתב מטלטל ושביק שהרי לא היה בדעתו אלא בכדי צרכו אלמא דאי פריש ומכין לכולהו שפיר דמי אלא דלא נקיט ליה מאי דלא שכיח אבל דעת הרב הגדול ז"ל שאין הכנה אלא למה שצריך עכ"ל ודוק:

ו

זימן שחורים ולבנים כו'. משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב בסימן הנזכ' ס"ק י"ב וז"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ"ת לגמ' גופא ת"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ"ד וכ"כ בשיטה מקובצת למהר"ב משם רבו וכ"ע וז"ל אלא דק"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ"ע ע"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר"ח דאע"ג דכולהו קרובים מ"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ"ג מתיב ר"ז והיה העיר הקרובה ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש"י שאע"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ"ל משמע מדבריו דאע"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר"ח וא"כ ה"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב"א שכתב בשיטה מקובצת יע"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דף כ"ד במ"ש התוס' בד"ה הג"ה ש"מ רובא דאורייתא וז"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז"ל צ"ע לפ"ז מאי קשיא להו לעיל בד"ה רוב וקרוב דמאי קמ"ל ר"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר"ח הוא דשמעינן לה כנ"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע"ג דכולהו קרובים נינהו אפ"ה מסייעינן מינה לר"ח וצ"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס"ל לר"ח וכמו שפי' רש"י אלא דס"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש"ה קאמר דאסורין וכה"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד"ה דתני וז"ל ונ"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע"ג דקתני ספקו טמא ע"כ לא ספקא הוא מדתני ר"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא"כ ה"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ"ש שם בד"ה לימא וז"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אית דלית ליה כר"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר"ח הא ע"כ לומר דמתני' כר"ח ס"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר"ח ה"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא"כ הכא דהו"ל ס' דדינא דמס"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דס"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל"מ לחומרא אלא לר"פ ולהנך אמוראי דס"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ מאי א"ל דה"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:
אפריון שלמה

מה שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו"ט הבא לא נקרא דשיל"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א"כ ה"נ הרי לאח"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא"כ סוף סוף יאסרו לאח"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו"ט ז"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י"ל כיון דא"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא"ש והוא דהנה טעם הר"ן דדשיל"מ אינו בטל מכח דהוי מב"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס"ל הך טעמא דאל"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע"י איסור אך הכונה דבאמת ס"ל לכ"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א"כ הוי בכלל היתר והוי כמב"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב"מ אבל אם אכלו באמת היום א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר"ן לבד דהוי מב"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א"כ לא הוי כמב"מ ובפרט אף לדעת הר"ן צ"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל"כ למה קיי"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ והרי אכתי הוי מב"מ להר"ן ובחי' מכבר ביו"ד סי' ק"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי"ל כן מ"מ כאן ס"ל להר"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל"מ דיש לו היתר ממילא ע"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א"כ עכ"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א"כ לא הוי מב"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה"פ מותר ומ"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא"מ ובטל לי' שפיר וא"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל"מ וא"ש ולפ"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו"ל שקולים והוי מב"מ ואינו בטל ושפיר הו"ל דשיל"מ וא"ש ודוק עיין בהר"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל"מ עיי"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל"מ והוא עפמ"ש הצל"ח בפ"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל"מ די"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי"ש ולפ"ז נראה כיון דהטעם בדשיל"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ הכא בגוזלת ממ"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו"ט לצורך חול וחילל יו"ט למפרע א"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא"כ חילל יו"ט למפרע ומכ"ש כיון דקיי"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א"כ כיון דקיי"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו"ל דשיל"מ א"כ ה"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א"א להמתין דא"כ חילל יו"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א"כ ממ"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א"א לו להמתין דחילל יו"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע"ח לא בטלו א"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס"ל דאף בטלטול דשיל"מ לא בטל לכך תירצו דהו"ל דשיל"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא"ש:
שם
מה שהקשה על הפר"ח ויש"ש דס"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה"ח בקונטרס שלל רוב דף ל"ו ע"ד:
שם
מ"ש על הטור והרשב"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ"ד לק"מ דכוונת הרשב"א בהעתקתו זה דנ"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב"א דאסור במוקצה ונולד וז"פ והמותר עוד להשעה"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':
טעם המלך

ב) גם בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע"ד רב אשי בזה דס' דשיל"מ להחמיר ולפ"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל"ש למימר המתן עד למחר הא עכ"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא"כ אין שם כלל שייך דשיל"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל"ט א'] דהקשו על קושית הש"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל"מ אמנם ל"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ"ש עירוב משאר דבר שיל"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש"ס בעירובין [ל"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס"ל לתוס' דלא כהר"מ די"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר"מ דאית ליה י"ב מיל דאורייתא ול"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ"מ קשיא הא הוי דבר שיל"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר"מ סובר דבר שיל"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ"ב מהלכות י"ט הלכה ו' אליבא דהרשב"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ"מ י"ל דהרשב"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' ק"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי"ט דעלמא. אמנם י"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא"כ ה"ק בשלמא לרבה ניחא הו"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר"י ולרב יוסף הו"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה"ה פ"א מהלכות י"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר"ח סימן ק"י ס"ק מ"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל"מ והתם הא לדעת הר"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום (צא) והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה"ת כ"ע סובר דשיל"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב"ם בענין י"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר"מ קשיא מ"ש עירוב משאר איסורין. ע"כ אנו צריכים למודעי דהרמב"ם סובר דאוקימתת הש"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל"מ בכה"ג ועיין והבן:
מעשה חושב

(פו) איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו"ט שני (ועיין מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון לא שנא ביו"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר"ח אלא דמשום ספיקא אסור א"כ ביו"ט שני הא הו"ל ב"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ"מ מודה דס"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן ז"ל וכ"פ המחבר בש"ע א"ח סי' תצ"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש"ש והמג"א ז"ל סי' הנ"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו"ט שני:
ואולם י"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר"ן פ' השותפין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז"כ הר"ן שם דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע"ג דבמס' יו"ט דף כ"ז ע"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו"ל ספיקא דדינא בדשיל"מ ואפ"ה מותר. וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר"ח סי' תצ"ה ס"ק ג']. וא"כ ה"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ"ל לר"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:
ועוד נלע"ד להביא ראי' דאף הרי"ף ס"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל"מ דהא כתב הרי"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת"ק ורע"ק בנודר מן הירק דקיי"ל כרע"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע"ק ע"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל"מ נינהו וא"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ"ל ודוק:

זימן ב' ומצא ג' הכל אסור כו'. שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע"ש ומכאן ק"ל למ"ש הטור י"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי"ב והן הן דברי הרא"ש שכתב בפ' אותו וא"ב וכתב הפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ח דאע"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ"ל ליקח מן הקבוע עכ"ד יע"ש וכ"כ מהרש"ל בס' יש"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע"ש וכיון שכן ק' טובא דא"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ"ש רש"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע"ג ע"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ"ש עוד הפר"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה"ג משום דנמשך בתר הש"ס ואה"נ דאיתי' להאי תקנתא דא"כ ה"נ יהיו מותרים כולם ע"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז"ל בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא"כ ה"נ נימא נכבשינהו ואע"פ שזמנן לצורך י"ט אפי"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ"ה שרי לדעת ר"ת ואפשר ליישב לדעת ר"ת דבדשיל"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר"ן ס"פ אין צדין וכמ"ש במקום אחר בפ"ד מה' אלו דין כ"ד אלא מיהו קשה לדעת בה"ג דס"ל דאפי' באו"ב דהוי דבר שיל"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר"ן שם כמ"ש הר"ב מג"א סימן תצ"ו ס"ק י"ד ועיין בב"ח סימן הנז' וי"ל דאמתני' דידן לא ק"ל לתלמודא משום דא"ל דאה"נ דיש להם היתר ע"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ"ל:
ובהתוכחי בזה עם החה"ש רב ועצום כמהר"י אשכנזי נר"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע"י כך והרי זה דומה למ"ש הר"ב תה"ד סי' נ"ד משם הא"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי"ט כתב בתה"ד דאסור לבטל האיסורין מה"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד וגדולה מזו כ' מהר"י הלוי בתשובה סימן ל"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ"ש רש"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה"ד שכתבנו יע"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע"ש והשתא קשה דס"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ"ד ד"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ"ש שם הא לא"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש גם לדעת הר"ב תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האסורים בי"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק"ל ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז"ל וה"מ בא"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי"ל תרומת ח"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע"ש והשתא אם איתא לדברי הר"ב תה"ד מאי קא ק"ל להרמב"ן ז"ל על דברי הרי"ף הא אע"ג דחלת ח"ל מבטלה ברוב מ"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי"ט נמצא אופה מי"ט לחול ומש"ה כתב הרי"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר"א גם התוספות בד"ה עד שתאפה והרא"ש והטור סימן תנ"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה"ד וליכא למימר דע"כ לא אמר' התה"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש"ה כשמבטלה הו"ל מתקן משא"כ הכא כיון דחלת ח"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע"ג דמדומע חזי לכהנים אפי"ה הוה ליה מתקן כיון שע"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח"ל ברוב בי"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ"כ הרב מוהרלנ"ח בתשובה סימן י"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט לדעת הרמב"ן ז"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי"ט האמנם לדברי הרב בעל תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט קשה טובא מההיא דחלת ח"ל שכתבנו ואולי י"ל דס"ל להר"ב תה"ד דגבי חלת ח"ל הקילו לבטלו בי"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא"י כמ"ש הר"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דאיכא למימר לדעת הרי"ף דס"ל דאף בחלת ח"ל אסור לבטלה בי"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק"ל להרמב"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי"ט ושלא כדעת הרב תה"ד ומ"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ"ל:
ודע שהתוספות ז"ל בד"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז"ל וא"ת וליבטלי ברוב וי"ל דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ הו"ל דבר שיל"מ לאחר יו"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס"ל להמקשה דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס"ל וכ"כ הרב פר"ח ז"ל שם בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ו ע"ש וכן נראה בהדיא ממ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין וז"ל ולא כתב רבינו ספק י"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ כו' ה"ק אי א"ב ס' י"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו"ל דשיל"מ כו' ועיין בהרב ל"מ ז"ל שם ומעתה היינו דק"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס"ל דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכן ר"פ משמע התם דהכי ס"ל אדק"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק"ל משום דאיכא למימר דה"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ"ש מ"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל"מ לקולא אם כן ה"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב"ח סי' תצ"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק"ל משום דב"ח לא בטילי וכתבו עוד א"נ הו"ל דשיל"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר"י ולרבי יצחק ולא פריך לר"ן דאמר דה"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר"ן ל"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו"ל דשיל"מ דהא בהא תליא וכמ"ש וכ"כ הר"ב חד"ה שם משם התוס' ישנים ע"ש כנ"ל אלא דק"ל ממ"ש התוס' בפרק משילין דף ל"ח ע"א ד"ה ולבטיל מים ומלח וז"ל ותי' הא הו"ל דבר שיל"מ שאפילו באלף לא בטיל וי"ל כו' ואי כפי מ"ש מאי ק"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל"מ אלא משמע דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:
אך קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל"ק ליה בפשיטות והא הו"ל דשיל"מ וכעת צריך עיון:
ואפשר לישב דברי התוס' ז"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שכל קושייתם ז"ל הוא לפי פרש"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק"ל ותימא הא הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדס"ל להמקשה דהכא ור"פ מ"מ כיון דבדאורייתא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ"ה ע"ב ד"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז"ל אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ"ל. והשתא כפי מ"ש דהא בהא תליא דכיון דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ"ש ה"ה ז"ל אם כן קשה מה תי' במ"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס"ל לרב אשי דדבר שיל"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ"ש ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:
ולע"ד נראה שכפי דברי ה"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז"ל לדעתו בסימן הנז' ס"ק מ"ו ע"כ צ"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי"ל כרב אשי דדשיל"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ"ש כנ"ל:
ועוד אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס"ד כסברת המרדכי והביאו מור"ם ז"ל בהגהת י"ד סי' ק"ב דלא מקרי דשיל"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ"ח ע"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט"ו מהל' מ"א שמוקצה הוא דבר שיל"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א"ד יע"ש וא"כ היינו דק"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי"ט הבאה ואע"ג דכי אזמין להו מעי"ט שרי בי"ט הבאה מ"מ אי לא אזמין להו לי"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס"ד דלא מקרי בהכי דשיל"מ כסברת המרדכי ז"ל ואהא תיר' א"נ דהו"ל דבר שיל"מ לאחר י"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל"מ וכסברת רבינו ז"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר י"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי"ל לומר אלא דהו"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י"ט. אכן כפי מ"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי"ט הבאה אפ"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו"ט אע"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל"מ ודוק כי נכון הוא:
מעשה חושב

(פז) קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י"ל דלק"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די"ל דהא כתב המוהרש"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:
(פח) הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל"מ מחמרינן כמ"ד דלא בטיל וא"כ י"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י"ל דאזלא כמאן דס"ל דטעמא הוא משום דהו"ל דשיל"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו"ל לח בלח ולא בטלה וא"כ ביונים דהו"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו"ל דשיל"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ודוק:
(פט) א"כ קשה מה תירצו כו' ס"ל לרב אשי כו' כ"ש דס' אסור. ולענ"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ"ה הנ"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א"כ האי דשיל"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ"ש הר"ן שם דמה"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע"ש. ואע"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס"ל כהר"ן מדלא תירצו כן שם מ"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י"ל דהתוס' בעירובין ס"ל כהר"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע"ג דסברת הר"ן היא משום דהיתר בהיתר הו"ל מין במינו ולא משום חומרא מ"מ הר"ן נמי מודה כסברת רש"י דעד שתאכלנו דאל"כ מ"ט מחמרינן בס' בדשיל"מ) ומש"ה כל שביומי' מותר הו"ל דשיל"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל"מ אסור מ"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ"ש המרדכי:
(צ) מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר יו"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע"ג כו' דליו"ט הבא הם נאסרים מ"מ קרינן בהו דשיל"מ. ולפ"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א"נ דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו"ט וא"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע"א ובדף ל"ט ע"א:
(צא) בטעה"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב"ח סי' כ"ח הביאו המג"א בסי' ת"ד דדוקא לאדם עצמו ס"ל להרמב"ם ז"ל די"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע"ב ובדף כ"א ע"ב ואע"ג די"ל דס"ל כהר"ם אלשקר שחולק בזה מ"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב"ח הנ"ל ולפ"ז קושייתו זו לא קשה מידי:
(צב) וע"כ ה"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ"ש הב"י בא"ח סי' תצ"ח. וא"כ ע"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע"כ צ"ל דהא דכתב הפר"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב כה"ג אזלינן בתר הרוב ולק"מ על הפר"ח הנ"ל. אכן מ"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר"ח בחידושיו להלכות ע"ז במאי דיהיב שם טעמא למ"ש הרמב"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'. שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי"ל כר"ח כמו שפסק רבינו ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:
וראיתי להפר"ח ז"ל חי"ד סימן ס"ג סק"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל בפי"ב מהל' מאכ"א דין במ"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר"ח ז"ל ממ"ש רבינו כאן ז"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז"ל ס"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:
וראיתי להפר"ח בחידושיו לה' ע"ז פ"ז דין י"ב אמ"ש רבינו ז"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ"ש הוא ז"ל:
ועוד יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז"ל בפ"י מה' מ"א דין י"ג וז"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע"כ וכתב הפר"ח בסי' כ"ז דאע"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר"ח אלא ס"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי"ל כר"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ"כ הרא"ש שם ס"ל לרבינו ז"ל כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הרב ז"ל שם וכ"כ הרב ט"ז בחי' י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז ליישב דעת הטור ומרן ז"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט"ז סי' שכ"ה על מ"ש מרן שם בסעיף ט' וז"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק"ו וז"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע"ד דהא קי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ"ד ואתמהא דלפי מ"ש הוא ז"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז"ל אם כן מאי ק"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ"ש הר"ן בפ' שואל יע"ש ודוק וא"כ ה"נ בקן הנמצא באשירה אע"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל שם ע"ש ודו"ק:
ודע שהטור והרשב"א ז"ל בס' עה"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב"י סימן רצ"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר"ח והילכך לדידן דקי"ל כר"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלדידן דקיי"ל כר"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב"א ורי"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע"ג דקי"ל כר"ח ובלא"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ"כ הפר"ח ז"ל ס"ק י"ד ע"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב"א ורי"ו ודלא כהב"י דס"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע"כ אינו אלא משום דהכי קי"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי"ל כר"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע"ש:
ולע"ד אין זה כדאי לדחות דברי הב"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו"ק:
ובדברי הרשב"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ"ש הפר"ח ז"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש"י ד"ה רבא אמר כו' יע"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע"ש וא"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב"א ע"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז"ל סי' תצ"ז:
וראיתי לעמוד אמ"ש התוס' בד"ה פשיטא וז"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע"ש וכ"נ דכונתם ז"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ"ד כו' קמ"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי"ל עם מ"ש התוס' שם בד"ה דכל דמדדי וז"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע"ש וא"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק"ל:

ט

בית מלא פירות שנפחת כו'. כתב ה"ה משנה פ' המביא ולא קי"ל כר"מ כו' וכן פסק הטור ז"ל בסו' תקי"ח כרבנן דר"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ"ש הטור ז"ל בסימן שצ"ד וז"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ע"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב במגדל של לבני' ור"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר"מ א"כ איך כתב דבי"ט ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב"י שכתב וז"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר"מ הכי קי"ל עכ"ל שהרי הטור ז"ל פסק בהדייא כרבנן דר"מ כמ"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר"מ הכי קי"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:
וראיתי להרב מג"א בסי' הנזכר סק"ב שתמה על הטור ז"ל כן ותיר' וז"ל ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ"ל דהטור פסק כר"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי"ל להטור ז"ל בסי' תקי"ח להביא המשנה כצורתה והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר"מ דס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה"נ ס"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו"ט רבנן היא ולא ר"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע דבי"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס"ל כרבנן דר"מ והטור ז"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי"ט אם כן ע"כ ודאי דס"ל דהלכה כרבנן דר"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:
ואשר אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ"ש אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד"ה והאמר דהו"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וליכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משמע דס"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה"ז עירוב מטעמא דקי"ל כר' אע"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:
ולכן נר"ל שדעת הטור ז"ל כדעת הרע"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה"ש בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל יע"ש:
ומה שיש לעמוד על דברי הרע"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב וא"כ מעתה צדקו דברי הטור ז"ל דמ"ש דביו"ט אם הוא בנין של לבנים ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש והילכך בי"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ כמ"ש רש"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש כמ"ש הרע"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואי משום מ"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע"ג דהתם אליבא דר"מ קיימינן ור"מ ס"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע"כ לא ס"ל לר"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי"ט ומשום דס"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך כר"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר"מ דא"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר"מ אלא משום מוקצה וא"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו"ט ואליבא דר"מ הו"ל לאוקומי כרבנן דר"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי"ל דכיון דע"כ צריך לאוקמא למתני' ביו"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ"ש הטור שם בסמוך ונראה וז"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש"י בפרק בכ"מ דף ל"ה ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו"ט וכמ"ש רש"י ואע"ג דקי"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו"ט היינו משום דס"ל דאפילו ביו"ט גזרו אבל לא משום דס"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס"ל לאידך ברייתא ואפי"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס"ל דביו"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא"כ לדידך דקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ"כ בהדיא הרשב"א בס' עבודת הקודש בדיני ע"ת דל"ח יע"ש וליכא למימר דס"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ"ש בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ"ש בדעת הטור כ"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ"ע:
ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ' המביא ד"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב"א ז"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש"י אלא דאינהו נמי ס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס"ל לר"מ אמנם הא ודאי לק"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר"מ משום דס"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור"מ וזה פשוט ומרן הב"י בסימן תקי"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד"א עכ"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט עכ"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:
ולע"ד נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש"י והתוס' שכ"כ על פי מ"ש הר"ב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ"ד ע"ש:
ולכן היינו טעמא דמרן ז"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום דהו"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ"ש התוס' בפ"ק דמכילתין ד"ח ד"ה אמר רב יאודה משם ר"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ נראה שר"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו"ה שרי וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' תק"ט ס"ק ט"ו אמנם על המרדכי ז"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג א"כ הו"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ"ה שרי משום או"נ ומש"ה ק"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט אע"ג דהו"ל משתמש ומ"ש הרב מג"א דמ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג הכירה וא"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז"ל ודו"ק:
וראיתי להריטב"א ז"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב"א ז"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו"ט לצורך או"נ אלא א"כ בטלטול מן הצד כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר"ן כו' ומשני ביו"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב"א ז"ל מאי פריך מדר"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ"ע:
עוד כתב ה"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז"ל ורש"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע"ש וק"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר"י אע"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע"ג דלר"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:
מעשה חושב

(צג) דכיון דאין בו כו' קיי"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל"א ע"ב וא"כ הרי ביו"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:
(צד) משמע היינו ב"ש היינו ר"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל"ח ע"א דהא שאין מערבין מיו"ט לשבת הוא משום הכנה לר"א והרי ב"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע"א מ"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ"י דברי התוס' במכילתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו"ק:
(צה) דכיון דר"א כו' ע"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר"ש ס"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב"ה כר"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:
(צו) דר"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס אר"נ ומי אמר ר"נ הכי כו' הא ע"כ צ"ל דב"ש ס"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר"נ דהא ר"א דשמותי הוא ס"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה"ג ר"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב"ש ס"ל כר"י בשבת עכ"פ וב"ה ס"ל דבשבת אין מוקצה כר"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא"כ הרי ע"כ צריכין אנו למימר כר"נ דב"ה ס"ל כר"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו"ט כר"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת"ה אלא דתאמר דב"ה גם ביו"ט ס"ל כר"ש א"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס"ל לב"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ"ל דס"ל לב"ש מוקצה בשבת מהא דר"א שמותי הוא וס"ל כן מ"מ מתניתין דריש מכילתין א"צ לשבושי ולמימר דב"ה ס"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש ביו"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב"ה ס"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:

העומד על המוקצה מעי"ט כו'. משנה פרק משילין אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית כו' ופירש"י וז"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר"ב הליכות אלי בסי' ר"ב הק' עמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק ד"ד ע"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש"י ז"ל וז"ל דשמעי' לי' לר"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ"ה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש"י דר"א אית ליה מוקצה ק' דר"א היינו ב"ש וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין ד"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב"ש משמע היינו ב"ש היינו ר"א ואם כן היכי פריך דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב"ש וכ"כ התוספ' במסכת שבת דק"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע"ג דקאמר לשון קס"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס"ד כלפי דר"ן סתר לה להאי סברא התם וא"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ"ד יע"ש:
ולע"ד דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ"ק דשבת די"ט ע"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ"ל לומר דס"ל לרש"י דהא דר"א דמתני' ע"כ אתייא כר"י ולא כר"ש ואע"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד"ה אלא דה"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר"י הוא דאסור אבל לר"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ"כ לאכילה וכמ"ש התוס' בד"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח"ה שם ואפי' הכי ס"ל לשמואל דלא אסור לר"ש וא"כ ה"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש"י שכתב דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע"כ לא אתיא אלא כר"י וא"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ר"א אית ליה מוקצה ור"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז"ל הא ל"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב"ש לית להו מוקצה בי"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס"ל כר"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש מאי ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ב"ש ס"ל בהדיא כר"י דאית ליה מוקצה ואי ס"ל דלא מפכינן מתני' וב"ש כר"ש וב"ה כר"י א"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס"ל כר"ן אלא דאפי"ה ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה גבי י"ט ודוקא בשבת דחמיר ס"ל לב"ש כר"י אבל י"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל בד"ה ומי אמר ר"ן הכי דב"ה כר"י כונתו לומר דלר"ן לא קשי' אלא מב"ה אב"ה אמנם מב"ש אב"ש לא ק"ל די"ל דדוקא בשבת דחמיר ס"ל כר"י אבל י"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע"ת ודו"ק:
ואם כן ממילא נמי לא תיקשי מדר"א דר"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש"י דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה"ק הא אי לאו מוכן הו"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א"נ דה"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ"כ המאירי ז"ל בשיטת כ"י ס"פ משילין יע"ש ודו"ק:
ועל פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר"ב לח"מ ז"ל על מ"ש ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה בי"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל"מ ז"ל וז"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר"ש וא"כ אע"ג דקי"ל כותיה בשבת מ"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ"ש רש"י יע"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ"ש הנה נכון דס"ל לרבי' כמ"ש לדעת רש"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר"י דוקא וא"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י"ט כנ"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ"ד הלכה ב' ע"ש ודוק:

י

גוי שהביא תשורה כו' אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו'. הנה התוס' בפ' א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה ולערב אסורין כתבו וז"ל פרש"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י"ט ולערב ראשון קאמר כו' והביא ראיה כו' ומההוא טביא דאתציד כו' ובפרק בכ"מ ד"מ הביא רש"י ראיה אחרת דעיקר מילתיה דר"פ לא איירי אלא בי"ט א' מדאמרינן התם הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי"ט ב' לאורתא שרא להו רבא לאורוחי מיד אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו בי"ט א' הוא והתוס' שם דחו לזה וכתבו דשמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל ואפי' בי"ט א' דפליג אדרב פפא ע"ש ויש לדקדק לכאורה דהיאך אפשר לומר דרבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל הא מתני' היא בהדיא במס' מכשירין ומייתי לה בפ' שואל דקנ"א מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים לערב רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיחמו כו' ויש לומר דדוקא בי"ט דקיל לית ליה לרבינא בכדי שיעשו אבל בשבת דחמיר מודה ושוב מצאתי להרמב"ן שם במלחמותיו שכ"כ בהדיא ע"ש וכמ"ש עוד בשם הר"ש מאיברא דס' חוץ לתחום מותר כו' עיין בדף הנזכר שכן דעת רש"י שכתב דשמואל דאמר התם חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר דאפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ע"ש וסופדין בהן למ"ש מיד ע"ש וכ"כ הטור סי' תקט"ו שלדעת רש"י ס' תחומין מותר ומשמע מדבריו דאפי' ביומו קאמר ע"ש והר"ן שם כ' וז"ל נמצינו למדין לפי שיטה זו של רש"י דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא ואיכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפ' אין צדין בגוי שהביא דורון לישראל דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב שרי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב י"ט ואפ"ה מצריכין לערב בכדי שיעשו ותי' הר' יונה דכל שיש מאותו המין במחובר לקרקע דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' ע"ש והנה מדברי הר"ן ז"ל הללו מוכח שדעתו ז"ל שאין לחלק בין ס' מוכן שקרוב ליגע בשל תורה לס' תחומין ושלא כדעת הרשב"א שכתב ה"ה ז"ל בפרקין ע"ש וזה מבואר מדק"ל להר"ן מההיא דר"פ וכיון שכן קשה דאדק"ל מההוא דר"פ תקשי ליה ממתניתין דידן דקתני מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אלא א"כ יודע שנצודו הא ס' לא וכדמפרשי' בגמרא דס"ל דס' מוכן אסור ושמואל גופיה קאמר דאין הלכה כר"ג דהכא ודאי לא שייך תי' ז"ל שהרי ודאי ס' שקול הוא ומי מפיס לומר שאין דרכן של חי' ועוף לבוא ברשתות אלא בשעת האיסור הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל וליכא למימר דס"ל להר"ן בדעת רש"י דהא דקאמר שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אינו אלא לענין שיהיה מותר לערב מיד ולא בעי' בכדי שיעשו אבל לבו ביום מודה מיהא דאסור כמו ס' מוכן דעלמא דאסור בו ביום מטעמא דהו"ל דשיל"מ ומש"ה לא ק"ל אלא מדר"פ דאמר לערב בכדי שיעשו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו בדעת רש"י ז"ל דמעיקרא קשיא ליה ממתני' דמצודות חיה ועוף וכתב עוד וכ"ת לא הקלו ביומו אלא בשיעור כדי שיעשו הוא שתלה שמואל לקולא אכתי ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כשמואל וקי"ל הלכתא כההיא דר"פכו' יע"ש וכן ראיתי למורינו הרב ז"ל בספר בתי כהונה בחלק בית ועד סי' כ"ו שכתב כן בדעת הר"ן ז"ל אמנם הא ודאי ליתא דאם איתא שכן דעת הר"ן מאי ק"ל תו בתר הכי מדאמרי' בפרק בכל מערבין גבי ליפתא דאתיא למחוזא חזיא רבא דמכמש' ואמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומדקאמר מאי אמרת מחוץ לתחום ולא קאמר מאי איכא משמע דספוקי מס"ל ואפי' הכי תלי לחומרא כו' והשתא אי ס"ל להר"ן ז"ל דביומו מודה שמואל דס' תחומין אסור א"כ לא תקשי כלל מההיא דרבא דההיא לענין בו ביום הוא דקאמר רבא אלא משמע ודאי שדעתו ז"ל בס' תחומין בו ביום נמי מותר ומורינו הרב נר"ו כבר העיד על עצמו כי לא היה לו ס' הרי"ף אבל מ"ש הוא על פי לשוני המובא בבית יוסף ומפני כך כתב מה שכתב ולכן העיקר בזה שדעת הר"ן הוא דודאי לענין בו ביום יש לחלק בין תחומין לס' מוכן דעלמא מפני שקרוב ליגע הדבר בשל תורה מיהו מאי דק"ל מס' מוכן הוא לענין שיעורא דכדי שיעשו דכי היכי דלענין ספק תחומין מקלינן אפי' לבו ביום מטעמא דלא אתי ליגע בשל תורה ה"נ יש לנו להקל בס' מוכן לענין שעור' דכדי שיעשו דאינו אלא חומרא דרבנן ולא אתי ליגע בשל תורה כלל וכמו שכן צדד לומר מורינו הרב ברא"ש אמי"ר ע"ש ומאי דק"ל למורינו הרב בדרך זה דהואיל וסוף סוף הכי מוכרח לחלק בין תחומין לשאר ס' מוכן דעלמא דאית ביה מלאכה גמורה שאסר ספיקו נימא דס"ל לרש"י דאלימו רבנן לתקנתייהו בין בודאי בין בס' ולא רצו לחלק בספק מוכן בזה דאתא למסרך ולזלזולי בו ביום כיון שאתה מיקל בערב משא"כ בודאי אינו מן המוכן ע"ש הא ודאי לק"מ שהרי לפי שיטת רש"י ז"ל דס"ל דשמואל חיישי' לקולא קאמר מייתי התם תלמודא סייעתא לשמואל ממתני' דקתני ר"י אומר אם יש בה רשות רוחץ בה ישראל מיד משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת הוחמו ודוגמא להכי קתני התם במתניתין בתר הכי מצא בה ירק נמכר בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם יש בה רשות לוקח מיד וה"נ ה"ט משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת נתלשו הרי בהדיא דבספק מוכן נמי מקילינן ולא בעינן בכדי שיעשו אע"ג דאיכא מלאכה גמורה וא"כ ע"כ לומר דסביר' ליה לתלמודא דס' מוכן לגבי שיעורא דבכדי שיעשו הו"ל כס' תחומין לגבי בו ביום דכיון דמקילינן בס' מוכן לומר דלא בעינן בכדי שיעשו ה"נ יש להקל בס' תחומין לבו ביום דשניהם יחדיו יכונו בדרך הדרגה וא"כ שפיר ק"ל להר"ן ז"ל כנ"ל ודע שמדברי הר"ן הללו מוכח בהדיא דס"ל דנכרי שהביא דורון לישראל כיון שהביאן לו מסתמא ודאי לקטן בשבילו ולא חיישינן כלל לומר דשמא לקטינהו לצורך גוי מדלא ק"ל הכי לדעת רש"י ז"ל דאמאי צריך בכדי שיעשו כיון דאיכא למיתלי שמא נתלשו בשביל גוי דהשת' לא שייך תי' הר' יונה ז"ל ועיין בב"ח סי' שכ"ה ובמג"א סימן תקט"ו מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל ראיתי שהקשה לדעת רש"י ז"ל מהא דר"פ וכתב וז"ל ואע"ג דאיכא למיתלי מעי"ט וא"נ בשביל גוי נתלשו ותי' כתי' הר' יונה ז"ל יע"ש ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הר' יונה למאי דק"ל דנחוש שמא תלשן בשביל גוי ואולי חיסור לשון יש בדבריו כנ"ל:
ובמה שתי' הר"ן לההיא דליפתא דמחוזא דלעולם שמואל חיישי' לקולא קאמר כפרש"י ז"ל ורבא נמי כוותיה ס"ל ודקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום אתא לרווחא דמילתא קאמר לומר דאפילו לרב דלא תלי לקולא שרי דהבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ע"ש ק' שהרי אמרינן בתר הכי שרא להו רבא למזבן מינייהו כיון דחזי דמייתי ומפשי אסר להו והשתא תקשי לי' דהיכי אסר להו לפי האמת כיון דרבא ס"ל כשמואל דס' תחומין מותר ודוחק לומר דמאי דאסר להו רבא מיירי היכי דידעינן בודאי שבאו מחוץ לתחום שהרי לישנא דתלמודא משמע דבהאי גוונא דאיירי עד השתא בס' באו מחוץ לתחום קאמר דמשום טעמא דמפשי ומייתי אסר להו וצריך לומר דכיון דהוו מפשי ומייתי שהיו מביאין הרבה בני אדם מאלו הלפתות קרוב לודאי הוא כי לא יבצר אחד מהן שבא מחוץ לתחום ומש"ה אסרינהו ודוחק:
ובמ"ש עוד התוס' ור"י היה אוסר במחובר אפי' לא הביאו בשביל ישראל אלא בשביל גוי ולא משמע כן גבי מרחצת כו' ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר כו' עיין במרדכי פרק בכל מערבין שכ"כ משם הר' יאודה וחילק בין מידי דבר אכילה לדבר אחר וק"ל דאכתי מה יענה להאי דתנן במכשירין בתר הכי מצא בה ירק בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד הרי דאע"ג דמידי דבר אכילה הוא קתני דאם בשביל גוי מותר וי"ל דס"ל להר' יאודה דהתם שאני שמשום דהו"ל ס' דשמא נתלשו מע"ש והילכך מקילינן ביה לומר דאם בשביל גוי מותר כנ"ל:
מעשה חושב

(צז) ואע"ג דאיכא למיתלי מעיו"ט כו'. למ"ש לעיל בדיבור שלפני זה דה"ט דרש"י דהתם בחלילין מקילינן בספיקא משום דלא שייך בי' דשיל"מ דהא יכול לספוד בהן עכשיו וגם אח"כ כמו בטלטול דאמרינן כן להצל"ח הנ"ל אבל בהא דר"פ מחמרינן בספיקא דהוא מידי דאוכל ושייך בו דעד שתאכלנו באיסור כו' וא"כ י"ל דהכי קשיא לי' להרשב"א ז"ל מהא דר"פ אמאי אסרינן מספ' הא י"ל בהו ס"ס ספק שמא נתלשו מעיו"ט ואת"ל ביו"ט נתלשו ספק שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל ס"ס (בדרבנן) דאפי' בדבר שיל"מ אזלינן לקולא ועל זה תירץ כתי' ה"ר יונה ז"ל דכתב דכל שיש במינו במחובר דרכן של ב"א ללקוט אותו ביומו וא"כ תו ליכא כאן אלא ספק אחד שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל שוב ספק אחד בדשיל"מ ולכן אזלינן לחומרא וא"כ שפיר שייך תירוץ ה"ר יונה על קושיית הרשב"א ז"ל. אלא דקצת קשה לפרש האי א"נ שכתב הרשב"א ז"ל והיינו דכונתו לומר שיש כאן עוד ספק והו"ל ס"ס דא"כ מאי בעי מרש"י הא לפירוש האחר שבפוסקים נמי קשה קושייתו הנ"ל אם נימא דס"ס מותר אפילו בדשיל"מ ויש ליישב ועיין מג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' ודוק:
(צח) ולא ידעתי איך ניחא לי' בתי' ה"ר יונה כו' לקושיא זו כיוונו הרמב"ן והרשב"א והר"ן דלפירש"י דקאמר דהא דקאמר שמואל שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר. וע"ז הקשו מהאי מתניתין דמצודות חי' ועוף כו' ומהא דר"פ דאמר אסורין לערב בכדי שיעשו וע"ש:
ובאמת למ"ש הצל"ח ומביאו הטעם המלך לעיל דף ל"ב ע"ב דבטלטול לא אזלינן בספיקו להחמיר משום דלא שייך לומר בו דשיל"מ כיון דיכול לטלטל היום ומחר א"כ הקושיא הנ"ל על רש"י מעיקרא ליתא דבחלילין מה"ט מקילינן בספיקא ואמרינן דשמא חוץ לחומה לנו משום דלא שייך בי' להחמיר מטעם דשיל"מ משא"כ במתניתין דמצודות חיה ועוף כו' וכן בהא דר"פ בנכרי שהביא דורון דספק הוא אם נתלש היום וזה הוי דשיל"מ דהא אם יאכלנו היום לא ישאר למחר משום הכי אמרינן שפיר דאם יש במינו במחובר אסור דעד שתאכלנו באיסור כו' ודוק:

יב

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הרא"ש פרק המביא דהא דשרינן לבקע עצים מן הקורה שנשברה בעיו"ט היינו דוקא לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב מ"ש רש"י שם ד"ה והאמרת רישא אין מבקעין כלל וז"ל קא ס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה אלא משום מלאכה וטירחא כו' ק"ק לפום ס"ד דמקשה דטעמא משום מלאכה תקשי ליה מתני' אדתני אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ליתני אין מבקעין עצים ביו"ט סתם אכן כפי דברי הרא"ש הללו איכא למימר דמתני' רבותא אשמועי' וא"כ אי הוה תני א"מ עצים ביו"ט סתמא הו"א דהיינו דוקא בעצים של הסקה ומשום דיכול לבשל ולאפות בלא ביקוע אבל מן הקורות שא"א לבשל בהם בלא ביקוע שרי קמ"ל ועל פי דברי הרא"ש הללו ניחא לי מה שהקשה בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ"ב דביצה די"ט ע"ב על מה שאמרו בגמ' השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא כתב וז"ל י"מ ביקוע עצים מן התלוש וק' א"כ אפי' ביו"ט לישתרי נו"נ דהא ביקוע עצים שרי אפי' ביו"ט ע"ש אכן לע"ד נראה שדעת י"מ הללו כדעת הרא"ש דלא שרינן ביו"ט אלא ביקוע עצים מן הקורה דא"א לבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה לא שרי ומ"ש בגמ' השתא סלותי מסלתי' מיירי בביקוע עצים של הסקה כנ"ל:
מעשה חושב

(צט) השתא סלותי מסלתינן מיירי כו'. דבריו אינם מובנים דהא הי"מ כתבו ביקוע עצים מן התלוש דהיינו לאפוקי מן המחובר די"ל דבחוה"מ נמי אסור דאע"ג דתניא במ"ק קוצצים עצים מן המחובר במועד לצורך המועד ע"ש בדף י"ב ע"ב מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלצורך אוכל דבעי ביומא בהכרח וזה לא שייך בנדרים ונדבות אבל מן התלוש מותר אפילו יותר מכדי צרכו ודמי לנדרים ונדבות כן י"ל כונת היש מפורשים (ואין אתי הס' שיטה מקובצת לעיין בו) וא"כ מאי זה ענין לדברי הרא"ש ואיך נכלל בלשון מן התלוש עצים של הסקה טפי מעצים של קורה ושפיר תמה עליהם דהא מן התלוש (דהיינו קורה) עכ"פ ביו"ט נמי מותר לבקוע:

אבל מסיקין בכלים שלמים כו'. הנה רבינו ז"ל הביא ברייתא דמסיקין בכלים כצורתה ויש לתמוה עליו דבפ' במה מדליקין דכ"ט אמרינן אמר ליה רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא ה"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני ליה דעבד כדרב מתנה דאמר ר"מ אמר רב עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כו' וא"כ הי"ל לרבי' ז"ל לפרש דדוקא במרבה עליהם עצים מוכנים הוא דשרי וכבר ה"ה ז"ל נרגש מזה וכתב דאפשר שהי"ל גרס' אחרת או פי' אחר בזה ע"ש ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר שהיה להם גירסא אחרת שהרי לעיל מזה באותה סוגייא אוקמא רב אדא בר אהבה למתני' דקתני פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה אין מדליקין בו בג' על ג' וביו"ט שחל בע"ש ודכ"ע אית להו דר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ"ע אית להו דעולא כו' ר"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כו' ואם כן כי היכי דגבי פתילה אמרי' דמכי מדליק ביה פורת' הו"ל שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק ה"נ גבי מסיקין בכלים נמי איכא למימר הכי דמכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך וא"כ ע"כ צ"ל דעבד כרב מתנה דמ"ש דמפתילת הבגד וליכא למימר דבההיא דרב אדא בר אהבה ג"כ הי"ל גירסא אחרת ושלא כגירסא דידן שהרי הרי"ף ורבי' בפי' המשנה הביאו הא דר' אדא בר אהבה כגיר' דידן גם מ"ש שהי"ל פירוש אחר בזה לא נודע לנו פי' ואשר אני אחזה לומר שדעת הרי"ף ורבי' דס"ל דהא דפרכינן התם לר"י כיון דאדליק בה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לא קיימא לפי האמת אלא דתלמודא התם אליבא דרב אדא בר אהבה הוא דפריך דקאמר דפתילת הבגד שקפלה מכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קמדליק בשבר כלי קא מדליק וא"כ ע"כ דס"ל לר"א כטעמא דר"י דאמר אין מסיקין בשברי כלים משום דהו"ל נולד ואע"ג דחזיא להסקה אתמול לאו להכי הוו קיימי וכמ"ש רש"י שם ואע"ג דגבי פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה מאתמול נמי להסקה הוה קאי שהרי בשקפלה מעיו"ט מיירי התם כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה קיפול מועיל מ"מ ס"ל לרב אדא בר אהבה דכיון דהשתא לא חזי אלא להסקה ומאתמול לאו להסקה גרידא הוי חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי הוה ליה נולד ומשום הכי אסור וא"כ היינו דפריך תלמודא אליביה שפיר דאי' אמר ר"י מסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מכיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לז"נ מאי דקאמר בגמ' א"ל רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לומר לו דלר' יוסף דקאי לעיל בשטתיה דרב אדא בר אהבה מדקאמר אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידעינן למאי הלכתא הוא דפריך דלפי שיטתיה תקשי ליה הא דר"י דעבד כדרב מתנה כלו' דבשלמא לדידי לא תקשי דאיכא למימר דדוקא בשברי כלים הוא דקאמר ר"י אין מסיקין בהן משום דהוה לי' נולד ואע"ג דחזי להסקה אתמול לאו להסקה הוה קאי דמסתמא אין דעתו של אדם להסיק בכלים שלמים אלא משום דהשתא הו"ל שברי כלים ולא חזי למידי הוא דבעי להסוקינהו וא"כ הוה לי' נולד ואסור אמנם כשהוא מסיק בכלים שלמים הרי גלי דעתיה דמאתמול להסקה הוו קיימי והילכך אע"ג דכי מדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים אפי"ה שרי דמהשתא ליכא למימר הוה ליה נולד דמאתמול לאו להכי קיימי שהרי גלי דעתיה דבעי להסוקינהו בעודן שלמים והיינו דמשני ליה לרב יוסף לפום שטתי' דעבד כרב מתנה מיהו לפום קושטא דמילתא אתיא ברייתא כפשטא ואפי' בשאין מרבה עליהם עצים מוכנים משום דלא קי"ל כרב אדא וכרב יוסף אלא כרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא ומוקי טעמא דמתני' משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת וס"ל לרבינו דה"ט דרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא משום דס"ל דגבי פתילת הבגד כיון דמאתמול דעתיה להסקה אפי' לר"י שרי ואפשר שהכריחו לזה מדחזינן דפריך תלמודא ברייתא דקתני מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אברייתא דקתני א"מ בכלים ולא בשברי כלים ודחיק לאוקמא כר' נחמיה ולומר תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ואמאי לא משני דברייתא דקתני מסיקין בכלים בדעבד כדרב מתנה ומרבה עליהם עצים וברייתא דקתני אין מסיקים בכלים בשאין מרבה עליהן אלא משמע דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני מסיקין בכלים אתיא כפשטא ואפילו בשאין מרבה עליהם עצים ואע"ג שרבינו בפי' המשנה הביא אוקמתא דרב אדא אין זה מן התימה לומר שבס' היד הסכימה דעתו לפסוק כאוקמתא דרבא ולא כאוקמתא דרב אדא וכמו שמצינו לו בהרבה מקומות עצמו מספר ובר מן דין דברי רבי' בפי' המשנה הן מעורבבין שהביא ג"כ טעמא דרבא דאין מדליק בפתילה שאינו מחורכת אאוקמתא דרב אדא כאלו הן דברים אחדים וכמו שיראה הרואה גם הרי"ף אע"ג שהביא אוקמתא דרב אדא מ"מ כבר הביא בתר הכי אוקמתא דרבא לומר דקי"ל כאוקמתא דרבא משום דבתראה הוא כנ"ל ליישב דעת הרי"ף ורבינו עוד כתב ה"ה דשבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכ"כ ר' ז"ל ע"ש ואע"ג שלפי דעת רבינו בפ"ה מה' שבת כל שעושה מעין מלאכה אע"פ שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה הו"ל מוכן ומותר לטלטלו ההיא לענין שבת אבל ביו"ט כל שאינו עושה מעין מלאכתן הראשונה יצא מתורת כלי כ"כ הפר"ח סי' תק"א משם הרשב"א וכ"ש לדעת בה"ג שכתבו הרי"ף והרא"ש בפ' כל הכלים דהלכה כר"י דבעינן מעין מלאכתו הראשונה אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט וראיתי להרב שה"ג שם שכ' וז"ל וגם לי ק' על דבריו דא"כ שלא יהיה מותר לטלטלן אלא א"כ ראויין למלאכתן הראשונה אתו לפסוק כמאן דאסר נולד ואנן קי"ל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד והיאך אפשר שיפסוק דלא כר"ש דקי"ל כותיה עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי דעת בה"ג ז"ל דבנולד קי"ל כר"י אפי' בשבת ולא קי"ל כר"ן דאמר בריש מכלתין מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והר"ב יש"ש שם יע"ש וא"כ י"ל שדעת רב צמח גאון שהביא בה"ג קאי נמי כותיה דבנולד קי"ל כר"י אפילו בשבת וצריך עיון:
אפריון שלמה

מה שהביא שם דברי הה"מ שהי' להרמב"ם גרסא אחרת בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי מ"מ קשה קו' הש"ס והא קמהפך באיסורא כדפריך בפ"ק דביצה ד"ו אך נראה דא"ש לפמ"ש בחי' די"ל דקו' הוי רק לר"י לשטתו דס"ל דבר שאין מתכוין אסור רק דדחיתי זה מכח מה דפריך הש"ס בביצה ד"ו לכך י"ל דמתרץ הרב המגיד דהרמב"ם הי' לו גרסא אחרת בפ"ק דביצה ולא גרס שם כלל והא קמהפך מכח דטלטול מותר לשמחת יו"ט והבערה הוי דבר שאינו מכוין ולכך לא פריך שם הש"ס כן ובשבת פריך שפיר מכח דר"י ס"ל דבר שאינו מכוין אסור וא"ש. ומה שתמה השעה"מ על הה"מ שהרי מוכרח הוא ממה דמשני שם תחלה דכ"ע מסיקין בכלים וכו' א"כ גם בכלים קשיא כן דהא כי קמדליק בשבר כלי קמדליק וכו' ודבריו תמוהין מאוד דהרי המעיין בש"ס שם קאמר דקסבר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכו' א"כ תינח התם דמיירי במדליק מיו"ט לשבת ולכך שפיר צריך להדליק ברוב היוצא אבל הכא במסיקין בכלים דמיירי בסתם יו"ט א"צ להדליק ברוב היוצא ותדע דלכך לא פריך הש"ס רק והא קמהפך וכו' ולא פריך דמדליק בשבר כלי משום דביו"ט לא שייך זה כלל. ועוד הי' אפשר לומר לפמ"ש בחי' בישוב דברי הרמב"ם דתליא בדין אשו משום חציו וכו' א"כ י"ל אף זה כן דאף סוגיא זו דאמר שם דפליגי אם קפול מועיל וכו' הוי רק למ"ד אשו משום ממונו ולא משום חציו ובשעת הדלקה לא נחשב כמדליק כולו תיכף לכך מה שמדליק אח"כ הוי כמדליק שבר כלי וכו' ולכך בפירוש המשנה העתיק הרמב"ם כן לתרץ גם למ"ד אשו משום ממונו אבל לדינא כיון דקיי"ל אשו משום חציו א"כ הוי בשעת התחלת השרפה כאלו שרף כולו וכיון דאז היתר הוי הוי כאלו הדליק אז כולו וא"כ מה לי שמבעיר אח"כ יותר כבר דבר שרוף הוא שורף וכבר הוי כאלו נדלק כולו בהיתר ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ ואף באינו מדליק ברוב היוצא סוף סוף אם אח"כ הוא דולק מחמת הדלקתו כבר הוי כנשרף כולו ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ יותר אבל למ"ד אשו משום ממונו דלא הוי כהדליק ממנו בהיתר ולכך שוב אסור להפוך דהוי כמבעירו עכשיו ועכשיו כבר הוא באיסור אבל למ"ד משום חציו והוי כאלו הדליק כולו בהיתר שוב כיון שהדליק כולו בהיתר שוב לא איכפת לנו בהפוכו אח"כ עוד כיון דהוי כהודלק כבר בהיתר ודוק:
מעשה חושב

(ק) וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והרב יש"ש שם כו'. עיין מ"ש לעיל דף כ"ו ע"ב ובדף כ"ז ע"א על הגליון באריכות (באות ע"ד ע"ה) ועיין בספר תפארת שמואל ובספר קרבן נתנאל על הרא"ש בס"פ משילין שכתבו להדיא דדעת הרא"ש אינו כן כמבואר ברא"ש שבת ס"פ נוטל אלא ס"ל דמאן דל"ל מוקצה לית לי' נולד וע"ש:

יד

נוטלין עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'. כתב מרן וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס"ל כדעת הרי"ף שכתבו הרמב"ן והר"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז"ל בד"ה אמר ועיין בהר"ב חד"ה שהרי ממ"ש רבי' בספ"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה"ה שם וכיון שכן ע"כ צ"ל דאוקמת' דר"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע ע"ד שכתב כדעת הרי"ף וז"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ"ד יע"ש וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ב סי' ח' שזה דעת הרי"ף יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר"מ לא קאי לפי המסקנא וה"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ"ו מהל' סוכה כנ"ל בדעת רבי' ז"ל:
כתב הטור סי' תקי"ח וז"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר"ש בין בשבת בין בי"ט כמו שכתב בסי' תצ"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר"ש וראיתי להר"ב מג"א סי' הנזכר ס"ק י"ג שהקשה וז"ל צ"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר"ש דהא אפי' בשבת לא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור ק"ו בי"ט ואין לומר דס"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ"מ מודו בזה דאסור עכ"ל ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז"ל וסוכה רעועה שנפלה בי"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל ולעיקר קושייתו נראה לע"ד דלק"מ כפי מ"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס"ה ע"א וז"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי"ט זה עכ"ל וכ"כ התוספ' שם בדף מ"ד ד"ה שב כו' יע"ש וא"כ מעתה לק"מ דהא דלא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ"ש התוס' והרא"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי"ל כר"ש וא"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ"ש הגא"ש ומש"ה כתבו הגא"ש דקי"ל בהא כר"ש ואף שלדעת ר"ח שכתב הטור בסי' תצ"ה משמע דס"ל דבי"ט קי"ל כר"י במוקצ' מחמת איסור ואע"ג דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח שם וכ"כ רש"ל בס"פ משילין מ"מ לדעת ר"ת וה"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח ואם כן משו"ה הוצרך הטור לומר דלר"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ"מ לדעת בה"ג ור"ת החולקים על ר"ח כנ"ל נכון ופשוט:
מעשה חושב

(קא) וראיתי להרב מג"א כו' ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה"ט הקשה המג"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו"ט כמ"ש המחבר עצמו די"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:

אבל אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'. כתב ה"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש"י אם כנסן מערב י"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לדעת רש"י ור"ת דס"ל דקי"ל כר"ש אף בי"ט שרי אפי' המפוזרין וכ"כ רש"ל בס' יש"ש ס"י:
אך לע"ד נראה דהא ליתא דא"כ בריש פ"ק דביצה דקאמר גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר"י דקאמר הלכה כר"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב"א דקאמר דב"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס"ל דלב"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר"י דדילמא ר"י ס"ל כרבנן דרשב"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד"ה ונפחת דכה"ג לא חשיב סתמא יע"ש אך קשה דא"כ ע"כ צ"ל דב"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע"כ צ"ל דס"ל במוקצה כר"י וכיון שכן תקשי לר"ן דס"ל בריש פ"ק דביצה דב"ש ס"ל ביום טוב כר"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר"ש וכמ"ש רש"י ז"ל בר"פ א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה אם יש מאותו המין יע"ש ודוק:

אבל מגבב הוא בשדה כו'. בפרק המביא דל"ג ע"ב אמרי' ת"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ"ש בשם הר"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי"ט מותר דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע"ש וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע"כ לא כתב הר"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא"כ במגבב מן החצר אף ע"ג דהוי לצורך או"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:

יז

ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם כו'. הנה התוס' ריש פ' א"צ ד"ה ואין דחו פרש"י שם שכתב דה"ט משום דאין מזונותיו עליו וכתבו וז"ל לכך נר' דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר לתת להם מזונות ואם צידה אסורה אסור לתת מזונות גזירה שמא יצודם והק' וז"ל ומ"מ קשה דמשמע הכא דהיכא דצידה אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהם למישדה קמייהו ש"ד וי"ל כו' ויש לדקדק שכפי מש"ל בד"ה ותניא הצד אווזין כו' דאווזין ותרנגולין אם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות שמא יצודם משום דהוה לי' גזירה לגזירה אם כן מאי ק"ל הכא ממתני' דפרק מי שהחשיך דקתני נותנין מים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות הא הצד אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות פטור ואינו אסור אלא מדרבנן כדקתני ברייתא לקמן וא"כ משום הכי לא גזרו ליתן להם מזונות משום דהו"ל גזירה לגזירה וי"ל דקושייתם ז"ל היא לרב יוסף דקאמר התם בפרק מי שהחשיך דיוני שובך ויוני עליה למשדה קמייהו מזונות ש"ד ומתני' דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך ה"ד מים משום דשכיחי להו באגמא אבל חיטי ושערי ש"ד ואהא ק"ל דיוני שובך ויוני עליה היכי שרי למשדה קמייהו והא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ד"ת כדאיתא לקמן וא"כ ניגזור מזונות אטו צידה מיהו דברי התוס' דפרק האורג דק"ו ע"ב קשים לע"ד שכתבו שם משם ר"י דה"ט דמתני' דכל היכי דהוי כניצוד ועומד מדאוריי' כגון אווזין ותרנגולים אע"ג דמדרבנן אסור לצודם חשיבי טפי מזונותן עליך ומש"ה נותנים לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברים חשיב טפי מזונותן עליך אבל דגים שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונתן עליך והוה כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עליה כו' ע"ש וקשה טובא דאכתי תקשי להו לרב יוסף דס"ל פרק מי שהחשיך דאפילו יוני שובך ויוני עליה שרי למשדה קמייהו אע"ג דמדאורייתא חשיבי כאין נצודין ולא חשיבי מזונותיהן עליך דאם כן מ"ט דמתני' דקתני אין צדין דגים מן הביברים ומ"ש מיוני שובך ויוני עליה וצ"ל דמ"ש ז"ל היינו לפום מאי דקיי"ל הלכתא כרב יהודה דיוני שובך ויוני עליה למשדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אמנם לרב יוסף ע"כ צריך לידחק ולומר דטעמא דמתני' משום דדגים שכיחי להו מזונות במיא וברייתא דקתני ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין אותם ואין נותנים להם מזונות אדגים בלחוד הוא דקאי וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שכ"כ יע"ש אלא דלא ניחא להו להתוספות למימר הכי לפום קושטא ואפילו למאי דקי"ל כרב יהודה מכח מאי דפריך תלמודא מתני' וברייתא אהדדי ואם איתא כל כי האי הוה ליה לתלמודא לומר בשלמא מזונות אמזונות ל"ק משום דכי קתני ואין נותנין לפניהם מזונות אדגים בלחוד קאי אלא משמע דסבירא ליה לתלמודא דמזונות וצידה הא בהא תליא לפום הלכתא דקי"ל כר"י אלא דכפי זה קשה מה שכתבו בסוף דבריהם וא"ש לפי זה ההיא דריש אין צדין דקתני רשב"ג אומר כו' א"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולים כו' ותניא הצד ולמאי דפרישית הכא א"ש דרשב"ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנים לפניהם מזונות וקא אסר רשב"ג ליתן להם מזונות ואם כן ע"כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר עכ"ל יע"ש. והשתא קשה דהיכי פריך אביי לרב יוסף מברייתא דהצד אווזין ותרנגולים הא לרב יוסף על כרחין מאי דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר זה כלל המחוסר צידה אסור לא קאי אלא לענין איסור צידה אבל לתת מזונות לא קא אסר שהרי אפי' יוני שובך ויוני עלי' דמחוסרים צידה מדאורייתא אפילו הכי שרי לרב יוסף ליתן להם מזונות וצ"ל דאביי כרב יהודה ס"ל ולא הוה שמיע ליה הא דרב יוסף ומשום הכי אקשי ליה ודוחק ועדיין צ"ע ודוק:

יח

וכן אפר שהוסק כו' ושהוסק בי"ט כו' ואם לאו אסור. כתב ה"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד"ה אמר רב יאודה וז"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק"ל לתי' הר"י דמוקצה התירו משום שמחת י"ט מדאמרינן אבל הוסק בי"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע"ג דאיכא מצות כסוי אפ"ה לא התירו וא"כ כ"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד"נ לב"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי"ט ואפי"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו"ט ואי מש"ס דידן לא הוה ק"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר"י אמר רב דאפר שהוסק ביו"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב"י סימן תקי"ח שהקשה כן והניחו בצ"ע ומה שתי' הב"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר"ב ח"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו"ט וכן הקשה הרב במג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ולכן היה נראה ל"ל דע"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו"ט אלא דוקא במידי דא"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא"כ בכיסוי כיון דיכול מבע"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט:
ומצאתי סעד לזה בשיטה כ"י להמאירי שכתב ז"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו"ט שרינן ליה ואע"ג דמעיו"ט הו"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו"ל למעבד מעיו"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ"ל ע"ש ומ"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב"ה דס"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו"ט כל שיכול לעשותו מעיו"ט ואע"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ"ש ר"י דאפר שהוסק ביו"ט אסור לאו לכ"ע אלא דוקא לב"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד"נ אבל לב"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו"ט משום שמחת יו"ט ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק י"ד:
ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ"ק דביצה די"ד ע"א ד"ה בכל דבר שכתבו וז"ל פ"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"א ד"ה אין נוטלין את העלי דב"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו"ט יע"ש וא"כ נימא דה"ט דב"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו"ט אכן לפי האמור ניחא דע"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט אלא במידי דא"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס"ד דע"כ לא קא שרו ב"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ"ש רש"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט ודו"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל"א ע"ב דאמרינן דר"מ שרי לפחות לכתחילה ביו"ט ליטול הפירות אע"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או"נ אע"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ"ש הר"ב מג"א דע"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום או"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:
ויש לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ"ש בדף כ"ח ע"ב ד"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל"א ע"ב ד"ה אמר רב זביד יע"ש ודו"ק:
ודע שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו"ט אסור משום מוקצה וכמ"ש הרב בח"ה והמ"א סי' הנז' וזה פשוט:
ויש לי מן התימה על מוהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב שנשאל הרב ז"ל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט אם יכולים לצאת בה י"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג"מ בה' יו"ט וז"ל אבל ע"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב"ן דמותר לישראל אפי' ביו"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו"ט לא התירו מוקצה אע"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א"צ טעם הרי א"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי"א מהלכות אלו וכמ"ש הרב מג"א יע"ש וא"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ"א וז"ל שופר של ר"ה אין מחללין יו"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל שאפר שהוסק ביו"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע"ג דמבטל מצות כסוי וא"כ ה"נ גבי גוי שעשה שופר ביו"ט או ערבה שתלשה גוי ביו"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע"ג דמבטל מ"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת אע"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה"ט משום דבאותה שעה מיהא א"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ"ש הרשב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י"ט דף ח' ע"ב וא"כ כיון דאפילו ל"ת דאורייתא דוחה כ"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע"כ ה"ט משום דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק ט"ו ע"ש וא"כ מה"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז"ל ויש לחלק ודו"ק:
עוד אני תמיה על הפר"ח ז"ל דבסי' הנזכר ס"ק כ"ז הסכימה דעתו ז"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ"ז ס"ק כ"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ"ש אם הוא ביו"ט שני של ר"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא"ת עדיף וזו היא דעת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו"ט א' ליט"ב ע"כ ע"ש וק' טובא דמ"ש מאפר כירה שהוסק ביו"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:
ושבתי וראה דלא על הפר"ח תלונותינו אלא על הרשב"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ק י"ד כתב וז"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו"ט וכמעשה שהיה ומ"ש הרשב"א דאין הפרש בין יו"ט א' ליוט"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ"ש קודם וז"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו"ט ואין הפרש בזה בין יט"א ליט"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו"ט א' ליט"ב אמנם מ"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא"ת עדיף אבל ביו"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג"א סי' תרנ"ה שהביא תשובת הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ונראה לי דאפילו ביו"ט א' שאסור לטלטלה כמ"ש סימן תקפ"ו ע"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט"ב וכמ"ש:
ועוד יש להוכיח כן ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב"י דאלים טפי:
ומן האמור בזה נראה לי שמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וז"ל אך אמנם מצאתי להרשב"א סי' רצ"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד"ם בערבה שתלשה גוי ביו"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ"ש פ"ד דר"ה דל"ב ע"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וה"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז"ל סי' תקפ"ו ועיין במג"א שם ס"ק כ"ה הא ל"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ"מ דברי הפר"ח קשים להולמם כמ"ש וכן יש לתמוה על הרב מג"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ"ח ס"ק ל' כתב וז"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע"ש וכן ק' למ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע"ש קשה דא"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר"ח ז"ל שם סי' תמ"ו סק"א ובמ"א ע"ש וצ"ע:
ואולי יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו"ק:
ועוד כתב הרב מוהרשד"ם וז"ל מצאתי סמך לדברי ממ"ש הר"ן ז"ל פ' כסוי הדם וז"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד"נ מבע"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד"נ מבע"י עפר מוכן הוא וכמ"ש התוס' בד"ה ואינו צריך ומ"ש הר"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה"מ איסור חופר גומא ואע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ"ש התוס' ואי ס"ל כדעת ר"ת דד"נ לאו היינו משום הכנה וכמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר"ן כר"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא"כ הי"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו"ק:
ולענין הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר"ב עץ החיים דקמ"א מה שהשיג על מוהרשד"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו"ק:
ובדברי התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ"ש הרשב"א הביאו הפר"ח וז"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי"ל ד"נ ואפר כירה שהוסק ביו"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד"נ וכ' הפר"ח דה"ט משום דבד"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה"ת משא"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ"כ הרב יש"ש סי' כ"א ע"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ששחט כבר כמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל ומ"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:
ואיברא דלדעת רבינו ז"ל י"ל דס"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר"ש דמשאצ"ל פטור עליה ואע"ג דפטור א"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש"י וכן משמע ממ"ש רש"י בד"ט ע"ב ד"ה דילמא ובד"ה אבל התם לא וז"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול"ל דטעמא דב"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע"כ ל"ק ב"ש דאי' ד"נ ואם איתא דאפילו בד"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י"ט הוא דשרי כמ"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ"י למוהר"א לאפאפא ז"ל שהקשה כן משם הר"ן ותי' וז"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע"י ד"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ"ל ומדברי התוס' ד"ה ואין צריך נר' דלא ס"ל כתי' הר"ן ודוק:
ויש לי מן הקושיא בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דס"ל דבד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ"ש הפר"ח ריש ס"ק י"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי"ט ולכן נראה לי דמ"ש הרשב"א ז"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:
ובהכי ניחא לי מ"ש רבינו בדין שלפנינו וז"ל מי שהיה לו ד"נ בעי"ט ונתקו בי"ט כו' אם היה עפר תחוח ה"ז מכסה בו ובריש פ"ג כתב וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול"ל מי שהי"ל ד"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד"נ קאמר וכמ"ש ה"ה ואפ"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר"ב ב"ח והפר"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ"ג ע"ב גם מה שתירץ הוא דס"ל לרבינו דמה שתי' בש"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר"ש דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת"ד ע"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע"ג דאפילו ר"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי"ט אסור כמ"ש הב"ח והפר"ח ועיין במ"ש הל"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע"ש וא"נ משום דק"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ"ש לקמן ומש"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ"ש ומש"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר"א היינו לומר דמתני' ר"ש ואע"ג דמשצ"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי"ט אלא שלפ"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר"י דמשאצ"ל חייב כיון דב"ה ס"ל כר"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי"ל דס"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב"ה לב"ש ולמאן דס"ל כר"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב"ה אפשר דס"ל כר"י:
ובהכי ניחא לי מ"ש עוד רבינו בפ"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ"ח וז"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד"נ כו' ע"ש אכן כפי מ"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס"ל דד"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ"ל ועיין בס' יש"ש סימן כ"ג:
ולעיקר קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד"נ משמע דס"ל לתלמודא דאע"ג דבד"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס"ל לש"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ"ד ע"ב ד"ה כסוי ובמ"ש הר"ב חד"ה שם אלא דמ"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לישחוט ולא לכסייה קמ"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל"מ קאמר כו' משום דא"כ קשה דהכי הו"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה"א דמותר באפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב"ה בד"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק"ל משום דר"א משני ל"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד"נ הוא דאסרי ב"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ"ש לעיל משם הרשב"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק"ל וע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט"ס הוא ול"ג ליה ורש"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ"ש ניחא דמסיפא גופא ל"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו"ק. ומ"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ"ל ליישב דעת הרשב"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש"ה הוא דבעינן ד"נ כמ"ש הרא"ש ואע"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ"ש התוס' והרא"ש מ"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ"ש לב"ה מ"ט לא דקעביד גומא וכ"כ הפר"ח יע"ש וא"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו"ט משום דק' ממ"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי"ט ואם איתא ליכסייה כר"י כו' ובתר הכי פריך א"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר"י ואע"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ"ש רש"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ"ה ס"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ"ש אלא מוכח בהדיא דד"נ קיל טפי וצ"ע:
ומ"מ דעת התוס' נראה דס"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אמרי שכתבו וז"ל לכך פיר' ר"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הרשב"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס"ל דב"ה בעו ד"נ לכתחילה תקשי להו הא דר"י דהא הא דר"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ"ש רש"י שם וא"כ ל"ל הכנה השתא ד"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב"ה לכתחילה משום שמחת יו"ט כ"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס"ל דד"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ"ש אח"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו"ט וכן נראה ממ"ש הטור בסי' תצ"ח וז"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו"ט לר"ת אם יש לו ד"נ כו' אבל להרי"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו"ט חשוב כנולד ע"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס"ל דבדין זה אפי' ר"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש דבדין ד"נ כתב סברת ר"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב"י שם שכתב דמ"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא"ש ורבי' ושלא כמ"ש הר"ב מג"א סי' הנז' ס"ק ל"א שגם הטור והרא"ש ס"ל דאפר כירה עדיף טפי מד"נ יע"ש ומה שהקשה הפר"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א"ו דמיירי בשיש לו ד"נ מבע"י יע"ש נראה דל"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דאפילו בשאין לו ד"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל"ת ע"כ יע"ש וכן צ"ל ע"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:
ולענין הלכה נ"ל שדין זה שכתב הרשב"א ז"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו"ט וד"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא"ש והטור מכסה בד"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ"ש מרן כנ"ל ודו"ק:
אפריון שלמה

מ"ש שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו"ט ובין שלא אפשר מעיו"ט ואח"כ דוחה זה ממה דקיי"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל"ח ביצה י"ד תוד"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו"ט מותר לשמחת יו"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו"ט דמותר עיי"ש ולפענ"ד נראה לפרש כוונת השעה"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו"ט ומכ"ש לצורך שמחת יו"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ"ע מותר אף לב"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די"ל דעיקר תמיהת הש"ס לפירוש התוס' הוי להס"ד דב"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס"ד דב"ה אמרי בכל דבר ולפ"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש"ס שפיר דבכל דבר ס"ד אם לקדרה אסרי ב"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו"ט להתיר בעץ פרור מכ"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר וא"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה"ג מותר מכח שמחת יו"ט אבל להס"ד דקאמרי ב"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח"כ בשעה"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש"א דף ל"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא"ש:
ומה שתמה על המרש"א דדבריו סותרים והניח בצ"ע לדעתי א"ש דס"ל להמרש"א דע"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי"ל מללה"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו"ט ועוד נ"ל דס"ל להמרש"א כדעת הרא"מ בעל הסמ"ג הובא בשעה"מ פ"ג מהל' א"ב דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא"ת אם כן ה"נ כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו"ט רק כיון דהוי בשוא"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז"ל דבריהם בשוא"ת ולכך הקשה המרש"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו"ט אף דאינו מקיים שמחת יו"ט לאלתר אם כן ה"נ ליכא איסור ממ"נ מכח הטלטול לפ"ז מותר לצורך שמחת יו"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז"ל לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת אם כן ה"נ אף דלא מקיים שמחת יו"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו"ט ולמה עמדו חז"ל דבריהם לבטלו משמחת יו"ט גם י"ל יותר דהקושיא של מהרש"א הוי כך דלמ"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ"כ אסרו ב"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש"ל לכך שפיר הקשה המרש"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש"א דס"ל הסברא שכתבנו כנלפענ"ד נכון ודוק היטב:
מעשה חושב

(קב) דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו"ט חמיר טפי דהו"ל נולד והרי בטור סי' תצ"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר"ת דחולק על הרי"ף וכשהוסק האפר ביו"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר"ת ועיין מ"ש הגאון המחבר ז"ל לקמן דף ל"ז ריש עמוד ד' ודוק:
(קג) הא אע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע"ש:

מי שהיה לו ד"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'. בפ"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד"ה בעפר וז"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע"ש וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת דע"ג הקשה לתי' זה וז"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ"ד:
ולכאורה יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע"כ צ"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ"ט דב"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד"נ מבע"י אלא ע"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר"ב מע"ח ז"ל שתירץ כן בפשיטות:
והנה לקו' הא' שהק' הרשב"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד"נ ובעפר תיחוח וכדר"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל"ק דלר"ז צ"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב"ה לכתחילה ומש"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:
אמנם הרשב"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד"מ וז"ל לא ישחוט לכתחילה ואע"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד"נ מבע"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע"כ וא"נ כמ"ש רש"י ז"ל דף ט' ע"ב ד"ה אבל התם לא וז"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ"ל ואם כן שפיר קא ק"ל להרשב"א ז"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ"ל ולפי הנראה שדברי רש"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע"ח אלא דמ"מ אכתי נראה דקו' הרשב"א ז"ל ל"ק כפי מ"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד"ה אמרי והרא"ש ז"ל ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ"ש הרא"ש וכיון שכן מאי ק"ל דמנ"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע"כ צ"ל דר"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר"ז והוא שיש לו ד"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו"ט ודו"ק:
ובמה שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד"ה ואינו צריך וז"ל משום דהוה ליה משאצ"ל ופטור עליה ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס"ל דמשאצ"ל פטור אע"ג דבפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אמרינן אר"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב עלי' ה"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר"י דס"ל משאצ"ל חייב וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפ"א מה' שבת דין י"ח משם הרמ"ך וכ"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ח ד"ה כתישה וז"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י היא דס"ל דמשאצ"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:
ומ"ש רש"ל ז"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר"י רבו של הר"מ מקוצי ז"ל או חתנו של רש"י ז"ל והוא ריב"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר"ש מיהו מ"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר"י הוא דקיימינ' ור"י ס"ל דמשאצ"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר"ש דס"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו"ל מקלקל ופטור אפי' לר"י ממ"ש בד"ה פטור וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ"ש רש"י ז"ל בד"ה פטור:
ודע דממ"ש וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט מבואר שדעתם ז"ל דד"נ בעינן משום הכנה ונ"מ דצריך שינעצנו מבע"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד"נ כבר מבע"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד"נ משום חפירה שכתב וז"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אבל היכא דליכ' ד"נ וז"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ"כ הרב בני שמואל והפר"ח והב"ח ז"ל סי' תצ"ח ע"ש ויש לתמוה על התוס' ז"ל שכתבו בדף הנז' ד"ה אמר ר"י שדעת רש"י ז"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום הכנה ואי כונתם ז"ל ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה וליכסייה בד"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ"ל אין ראיה משם כלל דרש"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד"נ ה"נ דס"ל לרש"י דלאו ה"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב"ח ז"ל ולעד"ן דחילייהו דהתוס' ז"ל לומר דע"כ ס"ל לרש"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע"י משום דאי ס"ל לרש"י דד"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ"ה התירו ב"ה בשחט משום מצות כסוי א"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד"נ הא ד"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר"י לק"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק"ל דלכסיי' בד"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש"י ס"ל דד"נ הויא הכנה גמורה ומש"ה הוא דק"ל וליכסייה בד"נ ומ"ש רש"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד"נ ומ"ש רש"י בד"ה אבל היכא דליכא ד"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס"ל דד"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש"י ז"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש"י ז"ל לזה הטעם משום דק"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד"נ מה צריך ד"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב"ח לדעת התוס' מש"ה כתב דהיכי דליכא ד"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס"ל דד"נ לא בעי' הכנה הי"ל לרש"י לומר דה"ט דלא ישחוט לכתחילה בד"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב"ה לא ישחוט אלא א"כ הי"ל אפר מוכן אלא משמע דד"נ בעי הכנה ג"כ ומש"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ"ש הב"ח והפר"ח שלדעת ר"ת ד"נ לא בעי הכנה ע"כ צ"ל שר"ת לא גריס וליכסייה בד"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ואם איתא בתי' הראשון יע"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.