מעשה רקח/יום טוב/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מי שהיה לו וכו'. משנה בביצה דף ב' ובגמרא שם ודין העפר מוכן ואפר מוכן ביארו רבינו בסוף פרק הקודם וכן פירש בפירוש המשנה שם.
שמא יאמר הרואה וכו'. הוצרך לטעם זה והוא גם כן בש"ס דף ח' דאי משום טירחא כיון דאפשר שהיא חיה ודאי ויש לו לקיים המצות עשה של כיסוי הדם הוה שרי בדקירה אחת מיהא דומיא דדם בהמה חיה ועוף שנתערב כדלקמן דין ב' וכן כתב הרב מגן דוד [ט"ז] שם והרב לח"מ גמגם בזה עיין עליו.
ב[עריכה]
וכן השוחט וכו'. מימרא דרבא דף ח' ופי' רש"י דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משמחת יו"ט ליכא דמשום דאי לא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה ע"כ.
שחט בהמה וכו'. שם תני רבי זירא וכו' ושם נתבאר דאם היה לו עפר מוכן ובדקירה אחת דוקא שרי ולא נגזור דקירה אחת אטו שתי דקירות דהוה ליה טורח גם בשל בהמה וכמ"ש רש"י ז"ל.
ג[עריכה]
השוחט בהמה וכו'. דברי רבינו נתבארו בבכורות דף כ"ד והיתר תלישת הצמר אף שהוא מתכוין היינו טעמא משום דאינו אלא כלאחר יד וכ"כ התוספות שם והרמב"ן הביאו הרב המגיד ז"ל מקיל בעוף למרוט הנוצה כיון שסופו למרטו אחר שחיטה והרשב"א ז"ל נטה אחר דברי רבינו להחמיר וכן פסק הרב ב"י סימן תצ"ח ובגמרא נתבאר הטעם משום דאורחיה בהכי. וראיתי להרב לח"מ שכתב וז"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא מותר לכתחילה משום שמחת יו"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן טעם כמ"ש הרה"מ דבלא זה יכול לשחוט וכו' ע"כ. ותירוצו הוא אמת וכמו שיתבאר אכן מ"ש משום מלאכה שא"צ לגופה וכו' דמשמע דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור ומשום שמחת יו"ט יש להקל ליתא לדעת רבינו שהרי בפ"א דהלכות שבת דין ז' פסק דמלאכה שאצל"ג חייב עליה עיי"ש ואין ספק לענ"ד דדברי הרב לח"מ מוצאם ומובאם מדברי התוס' פ"ק דביצה דף ח' גבי שוחט ביו"ט אם יש לו דקר נעוץ וכו' פריך תלמודא והא קעביד כתישה א"ר חייא בר אשי א"ר בעפר תיחוח והא קעביד גומא כדרבי אבא דא"ר אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור וכתבו שם התוס' דפטורו משום דהוי מלאכה שאצל"ג ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה וי"ל דמשום שמחת יו"ט מותר אפילו לכתחילה וכו' ע"כ. הרי מבואר דדברי התוס' האלו אטעיתיה להרב לח"מ ז"ל דאינהו קיימי למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור עליה ופירשו גם כן דעת רבי אבא אמנם דעת רבינו אינה כן כמ"ש וטעם פטור חופר גומא וא"צ אלא לעפרה אינו אלא משום מקלקל בארץ כמ"ש רבינו להדיא בפ"א דהלכות שבת דין י"ז וז"ל חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור וכו' ע"כ. ומעתה לדעת רבינו צריך לפרש הסוגיא ג"כ משום מקלקל דוקא ומשום שמחת יו"ט התירו ע"פ דברי התוספות ולא מטעמייהו גם בפי"א דהלכות שבת דין ו' כתב רבינו המורט נוצה מן האברה ה"ז תולדת מוחק וחייב ולא חילק בין צריך לגופה ללא משום דעכ"פ הוא חייב כמבואר.
אכן מאי דהוה לן להקשות הוא דכיון דמריטת הנוצה לעשות מקום לסכין לא הוי אלא דרך השחתה הוה לן למשרי משום שמחת יו"ט כאמור אלא דבמ"ש הרב לח"מ בשם הרב המגיד ז"ל מתורץ גם זה אף אם תמצא לומר דהוי דרך השחתה דבאמת אינו כ"כ ברור דהרי צריך הוא לדקדק שלא יפגום הסימנים כמבואר בהרב ב"י יו"ד סי' כ"ג והביאו מור"ם בהגהה ודע דבפ"ק דחולין אמרינן דהשוחט בסכין של עכו"ם אם שחט בריאה מותרת דהרי הוא מקלקל בשחיטתה ואם שחט מסוכנת אסורה דהרי הוא מתקן ופסקו רבינו סוף פ"ז דהלכות ע"ז דין י"ט ואילו לענין שבת מחייבינן ליה ולא אמרינן דהוא מקלקל בשחיטה והתירוץ הוא מבואר דגבי ע"ז בהנאה תליא מלתא והרי לא נהנה משא"כ גבי שבת דאין האיסור משום הנאה אלא משום נטילת נשמה כמ"ש רבינו ריש פרק י"א עיי"ש ובהכי מתורץ אף את"ל דמורט הנוצה כדי לשחוט הוי דרך השחתה ודו"ק. ומ"ש בספרי רבינו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר בנוסח אחר כתוב בשאר בבי"ת.
ד[עריכה]
המפשיט עור בהמה וכו'. מבואר במשנה ובגמ' דף י"א ומהטעם שהזכיר רבינו ושם נתבאר דמותר להגביהו אע"פ שאין עליו כזית בשר לבית הלל ומדסתם רבינו נתבארה כוונתו להתיר גם כן. ומ"ש
ומותר למלוח בשר לצלי לאו משום דצלי בעי מליחה אלא כלפי מה שנהגו העולם למולחו וכ"כ התוס' ומבואר לדעת רבינו דלא הותר כל זה אלא בשוחט ביו"ט אבל אם שחט מערב יו"ט לא ודלא כיש חולקין שהביא הרב המגיד ז"ל ועיין מ"ש בפ"א בס"ד. ומ"ש בספרי רבינו
אבל נותנו לפני בית הדריסה בנוסח אחר כת"י לבית הדריסה. ומ"ש
כיצד מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן בנוסח אחר כת"י מעט בשר בכאן ומעט בכאן.
ה[עריכה]
בד"א וכו'. שם ובמ"ש רבינו לפי שאינו צריך מלח הרבה נכלל מ"ש בגמ' דאפילו לצלי כעין קדרה אסור ופי' רש"י אם מולח צלי יפה יפה קרוב למליחת בשר שלצורך קדרה דלא תימא כל צלי שרי ע"כ. ולזה הסכים הרב לח"מ ז"ל עיין עליו.
ו[עריכה]
המפשיט את הבהמה וכו'. בכורות דף ל"ג ובפרק העור והרוטב במשנת המרגיל כולו חיבור וכו' פי' רבינו וז"ל המלאכה השניה בהפשט הבהמה מה שקורע העור בין שני הרגלים מרגל לרגל ואחר כך חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקיפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ע"כ. והביאו הפר"ח סי' תצ"ט. ומכאן לימד מרן ז"ל דלא נאסר לדעת רבינו אלא המלאכה השלישית שהזכיר ז"ל ופשוט. ומ"ש בספרי רבינו כדי שיוציא בנוסח אחר כת"י כדי שיצא.
לעשות בית יד וכו'. ביצה דף כ"ח ופי' רש"י בית יד נקב לאחוז בו ובידא שרי לינקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו ע"כ. ודין הסימן שכתב רבינו ג"כ שם ופי' רש"י סימן בבשר שלא יחליפוהו הנושאו.
ז[עריכה]
מולגין את הראש וכו'. שם דף ל"ד ופירש רש"י אין טופלין אותם בסיד להסיר שערן דהוי דרך העבדנין ואין גוזזין במספריים דמחזי כצריך לשער וכו' ואין גוזזין הירק התלוש בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שליקטן היום ע"כ. ועיין להרב לח"מ. ומ"ש בספרי רבינו כגון קינדס בנוסחא אחרינא כתיבת יד כגון קונדס.
ח[עריכה]
מותר ללוש וכו'. שם דף כ"ב ומשמע דאף שישאר לאחר יו"ט ודאי וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ונראה הטעם משום דחד טרחא הוא כדין ממלאה אשה קדרת בשר שכתב בפ"א דין י' עיי"ש.
והלש עיסה וכו'. שם דף ח' כאבוה דשמואל ועיין לרבינו בסוף פרק ד' ובפ"ה דהלכות בכורים והראב"ד השיג על רבינו עיין להרב המגיד ז"ל.
ואם היתה עיסה וכו'. פסחים דף מ"ו ונתבאר הטעם בשבת דף כ"ג ועיין לרבינו פ"ה מהלכות חלה ולהרב המגידז"ל. ומ"ש בספרי רבינו
שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן בנוסח אחר כת"י נמחק וכיוצא בהן.
י[עריכה]
אין אופין וכו'. ביצה דף ל"ד ודין אין גורפין וכו' משנה דף ל"ב ומתוך דברי הגמרא והרב המגיד ז"ל נראה דהך גריפה היינו מחמת איזה דבר שנפל לתנור כגון עפר וכיוצא שהרי כתב משם הרשב"א ולגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה נראה שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה א"א בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והוי זה כמניח בשר על הגחלים.
יא[עריכה]
תנור וכירים וכו'. שם וטעם כולם פי' רש"י משום דמתקן מנא ע"כ. ולא הותר אלא ההפגה בצונן להפיג חומן קצת כמו שנוהגים כשאופין בו. ודין ליבון האבנים נתבאר במ"ש בפ"ט דהלכות שבת דין ד' והרב מג"א סי' תק"ח כתב דמדברי המ"מ וב"י משמע שנוסחת רבינו הרמב"ם [כן הוא בפירוש המשנה] וכן הוא בגמרא ובכל הפוסקים אבל אבנים מותר ללבן דלא שייך בהו חיסום ע"כ.
ומחמין חמין באנטיכי. פי' הרב המגיד אנטיכי יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה.
יב[עריכה]
אין עושין גבינה וכו'. שבת דף קל"ד ופי' רש"י גבינה בת יומה מעליא וכ"ש מאתמול ע"כ. וכן הוא בזמנינו.
אבל דכין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וכן כל הנידוכים נידוכים כדרכם כגון כרכום ושום ושחלים וכיוצא בהם ועושים קונדיטון ביו"ט וכל זה בכלל דברי רבינו ע"כ. נראה שהוציאו הרב מן הירושלמי שהביא הר"ן ז"ל אמנם כרכום לא הוזכר שם וכבר מרן ז"ל הקשה עליו במה שהתיר שחיקת הכרכום בלי שינוי לדעת רבינו וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל עיין עליהם ובתירוצם אמנם ראיתי להרב מגן דוד [ט"ז] ס"ס תק"ד שהקשה על הרי"ף ז"ל דמשמע מדבריו דמוריקא לא בעי שינוי וכן על התוספות והרא"ש ז"ל דנסתפקו להלכה אי כרב חסדא דהטעם משום כל הקדירות או כרב הונא מטעם דמפיגין טעמם דהא מוכרח בגמרא דמוריקא בעי שינוי כמלח דאל"כ כי פריך לרב [ששת] דשמע קל בוכנא וכו' ומשני דהוה צליל קליה והדר פריך ומשני דתבלין נבוחי מנבח קליה אמאי לא פריך נמי דדילמא מוריקא הויא דאין קולו מנבח טפי מן המלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסר לבני ביתו וכו' ע"כ תוכן דבריו והניחו בצ"ע ולכאורה קושיא חזקה היא ומכל מקום נראה ליישב בטוב טעם חדא דמ"ש דגם מוריקא אסר לבני ביתו הוא דוחק גמור שאין בו אפילו רמז בההוא עובדא לפום שקלא וטריא דהש"ס ואעיקרא דמלתא נראה לענ"ד דלא הוה מקום להסתפק שיהיה מוריקא ולכך לא מצי תלמודא לאפרוכי עליה וזה מצד המציאות כי קול כתישת הכרכום משונה משאר תבלין ומלח לגמרי מפני דקותו עד שכתב הר"ן ז"ל דיותר נידוכת יפה בהטיית המדוכה מפני דקותו מה שאין כן בתבלין עיי"ש ואמטו להכי לא עלה על דעת התלמוד שיטעה רב במציאות זה דרחוק הוא טפי ולא פריך עליה אלא מדבר שאפשר לו לטעות בקירוב מלבד דאכתי איכא קנה שהוא דק קצת ואפילו הכי לא פריך מיניה דתבלין אינו אלא פלפלים לפירוש רש"י ז"ל שפירש שהגרעינים נשמעים בהשתברן ואם כן יש לומר נמי דלאו כי רוכלא הוא ועיקר קושיית הרב קיימא נמי להרה"מ ז"ל שכתבנו. וכבר יישב דבריו מרן כס"מ ז"ל ועיין להרב לח"מ ואם כן תתורץ קושיית הרב ג"כ ועיין להר"ן ז"ל.
ואין שוחקים את הפלפלים. נראה מלשון זה דבחלוקא דתבלין שהזכיר רבינו לעיל לא נכללו הפלפלים וקשה דבגמ' דף י"ד פריך לרב [ששת] ודילמא תבלין הוו ומשני תבלין נבוחי מנבח קלייהו ופירש רש"י כשהם משתברים הגרעינים נשמע קולם במדוכה כמנבחים ע"כ. משמע דתבלין היינו פלפלים ואין זה קושיא דכיון דלפי האמור הם תבלין מלשון בלילה שמערבים אותם עם דברים אחרים והוא שם כולל לפעמים נכלל גם הפלפלים ולפעמים לא ולפעמים הם הפלפלים עצמם והכל לפי הענין וק"ל.
יג[עריכה]
אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה. הכי איתא בסוף פ"ק וקשיא אמאי השמיט רבינו דהיכא דאיכא פריצותא דעבדי אית לן למיחש ואפילו בקטנה אסור כדמשמע מעובדא דרב פפי וכו' אם לא שנאמר דמשום דמלתא דפשיטא היא וכבר ביאר עיקר החילוק במקומות אחרים לא חש להביאו כאן כיון דעיקר החילוק כאן אינו אלא הא לן והא להו דלבני ארץ ישראל אסור להו אפילו בקטנה מהטעם שהזכיר ז"ל אמנם התוספות ז"ל הבינו בפירוש רש"י בתירוץ הא לן והא להו ר"ל בארץ ישראל דשכיחי עבדים שמזלזלים וכו' עיין עליהם ולפי דבריהם קשה קצת מעובדא דרב פפי דאיקלע לבי מר שמואל ומסיק שאני מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי משמע דאפי' בחוצה לארץ יש מקומות דשכיח פריצותא דעבדי [דרב פפי ומר מבבל] ואם כן לא הו"ל ליתרץ הא לן והא להו אלא הא באתרא דשכיח עבדי דמזלזלי הא באתרא וכו' ובשלמא לפירוש רבינו ודעמיה איכא למימר דעיקר החילוק הוא מארץ ישראל לחו"ל או מפני איכות התבואה או משום הרגילות וההיא דפריצותא דעבדי הוא דבר בפני עצמו דממילא משתמע בכל הדינים וכמ"ש אמנם לפירוש התוספות בדעת רש"י ז"ל קשה אם לא שנאמר דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דבארץ ישראל שכיחי טפי משאר מקומות והוא הדין נמי באותם מקומות דאיתנהו דהיא היא.
יד[עריכה]
הקמח אף על פי שריקדו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דהרקדה ראשונה אסורה אפילו על ידי שינוי וכו' והרב לחם משנה ז"ל כתב דצריך לתת טעם למה אסורה ע"י שינוי וכן טחינה אמאי לא הותרה על ידי שינוי והרי בבורר התירו אפילו כדרכו בקנון ותמחוי וכו' ע"כ. והן אמת דהרה"מ ז"ל כתב בההיא דבורר וכו' דאפילו בדבר שאם יעשנו בשבת יתחייב חטאת ביו"ט התירו על הדרך שביאר רבינו וכו' ומאי דנראה לענ"ד דשאני טחינה והרקדה וכיוצא שדרך לעשותם לימים הרבה ואמטו להכי כיון שהיה יכול לעשותו מערב יום טוב החמירו וכמ"ש רבינו פ"א אמנם ברירה וכיוצא בה שדרך לעשותם לשעתם בלבד די להם בהיכר זה שלא יעשנו בנפה וכברה ולכך לא הצריכו בו שינוי אחר. ושונין נמי ה"ה וכן מצאתי להרה"מ ז"ל בשם רש"י דף י"ב שכתב דבטבלא נפה וכברה אסור משום דמתחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.
טו[עריכה]
מוללין מלילות וכו' דף י"ב ופי' רש"י וביו"ט לא גזר מלילות של חיטים שמוללן בידיו כשהם רכים ע"כ. ועיין לרבינו בהלכות שבת פרק כ"א דין י"ד והרב המגיד ז"ל.
וכן הבורר וכו'. משנה וגמרא דף י"ד ומוכח דפי' בורר כדרכו שנוטל הפסולת וזו היא ברירה כדרכה שהתירו בית הלל כשהאוכל מרובה בשיעור ואין בברירת הפסולת טורח יותר מברירת האוכל כן כתב הרב המגיד ועיין עליו ז"ל שהביא דברי הרשב"א להחמיר ביו"ט כשבת היכא שיש חיוב בברירה כנזכר בדברי רבינו שם בפ"ח והוא ז"ל חלק עליו דביו"ט הכל שרי עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו אבל לא בטבלא בנוסח אחר אבל לא בנפה.
טז[עריכה]
במד"א וכו'. כבר נתבאר ועיין למרן בשם מהרי"ק ז"ל. ולנקר הבשר ביו"ט דעת ראבי"ה הביאו הגהות מיימוני שמותר ואינו כבורר כיון דא"א לאכלו בענין אחר והרב ב"י סימן ת"ק כתב דנוהגים לנקר הבשר ועיין להרב מג"א והרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל שם.
יז[עריכה]
אין מסננין וכו'. שבת דף קל"ד ומבואר דביו"ט איירי ומ"ש ואם היתה המשמרת תלויה וכו' משנה שם דף קל"ז ובגמרא דף קל"ט ועיין לרבינו פרק כ"א דהלכות שבת דין י"ז ובפ"ח דין י"א ודין י"ד ועיין מה שכתבתי שם בס"ד.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |