בינה לעתים/יום טוב/ג

בינה לעתים יום טוב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

השוחט בהמה ביו"ט מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנה ממקומו וכו' אבל בעוף לא ימרוט, מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט. דעת רבינו בזה אפילו מתכוין לתלוש [מותר] והיינו דתפס עיקר אוקימתא בש"ס דבכורות דף כ"ד דהא דקתני כנגדו ביו"ט מותר, דתולש לאו גוזז הוא, וביו"ט אף דהוי עוקר דבר מגדולו מ"מ הא כלאחר יד הוא הואיל ואין דרכו בכך, מיהו דעת התוס' שם בבכורות דאהאי כלאחר יד לא סמכינן כלל למשרי רק באינו מתכוין דבמתכוין לא שייך כלל כלאחר יד ועיי"ש היטב בתוס' דבכורות, והנה השו"ע בסימן תצ"ח סעיף י"ב כתב להחמיר כדעת התוס' דבעי ג"כ אינו מכוין, והיינו שכתב אינו רשאי לתלוש, אלא מפנהו בידו, ואולם ביו"ד בהל' בכורות סימן ש"ח פסק דהשוחט בכור מותר לתלוש בידו, והקשה הלחם חמודות דדברי השו"ע סותרים אהדדי ותירץ המג"א בס"ק כ"ג דבכור מותר לכתחלה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז אבל ביו"ט הוי עוקר דבר מגדולו עיי"ש, ודבריו צריכין ביאור לכאורה דהא אסיקנא בבכורות דכנגדו ביו"ט מותר, וא"כ מה שמותר בבכור מותר ביו"ט, ולהס"ד דבכור מותר וביו"ט אסור אמרינן כדעת המג"א דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט עוקר דבר מגדולו אבל במסקנא דקי"ל כנגדו ביו"ט מותר א"כ או דתולש כגוזז דמי והכא והתם מותר, מטעם שאינו מכווין או דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט מותר משום דהוי כלאחר יד, אבל לחלק בין בכור ליו"ט אי אפשר למסקנא דהא קיי"ל כנגדו ביו"ט מותר, ואי אפשר לחלק ביניהם.

ומה שנ"ל בביאור דבריו הוא כך דס"ל להמחבר דבהא דקי"ל דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט שרי דהוי כלאחר יד, יש בו שני פירושים א' כדעת הרמב"ם, הואיל היותו כלאחר יד מותר אפילו במתכוין, או כדעת התוס' בבכורות, דזה לא התירו רק באינו מתכוין, ולהיות הדבר בספק אצל המחבר ולכך בבכור הואיל ותולש לאו כגוזז דמי וא"כ הדבר אסור מדרבנן, ותולין בספיקא דרבנן לקולא, ולכך פסק אפילו במתכווין להתיר, אבל ביו"ט דעיקרו אב מלאכה דעוקר דבר מגדולו, א"כ יש כאן ספיקא דאורייתא, דלשיטת התוס' הנ"ל במתכוין, לא שייך כלאחר יד ולכך פסק להחמיר זהו מה שי"ל בכוונת המג"א, ונכון הוא עכ"פ בישוב דברי המחבר, שלא יהיה דבריו כסותרים, ובזה נסתרים ג"כ דברי המג"א שדחק עצמו במה דאוסר השו"ע לפנות הצמר בסכין, דכיון דאינו שרי אלא לפנות ולא לתלוש, א"כ אף בכלי יהיה מותר, דלהך דיעה דס"ל דביו"ט בעינן דוקא מפנה ה"ה בכור נמי דוקא בכה"ג דהא כנגדו מותר ביו"ט, ומ"מ קתני עלה דוקא ביד אבל לא בכלי וא"כ מוכח דאף לפנות בכלי אסור ודו"ק.

אבל בעוף לא ימרוט וכו'. עיין מ"ש המ"מ בשם הרמב"ן, דמתיר הואיל וסופו לתלוש אחר שחיטה, והנה הרא"ש בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ד) השיג על הרמב"ן בזה דלאחר שחיטה שאני הואיל ואי אפשר לאכלו בלי תלישה, אבל קודם שחיטה הא אפשר למיעבד מאתמול, והביא ראייה דלא שרינן הבאת חוץ לתחום לצורך אוכל נפש ביו"ט, ולחפור בדקר ולכסות, אם לא שכבר עבר ושחט עיי"ש וכונת הרא"ש אינו להביא ראיה לחלק בין קודם שחיטה ולאחר שחיטה דהא הנך הבאת חוץ לתחום תמיד אסור, וכן בכיסוי הדם אסור לשחוט על סמך שיכסה אח"כ רק בדיעבד מותר, ולא משום צורך אוכל נפש, דמאי נפק"מ לאכילת עוף בכיסוי רק משום צורך מצות כיסוי לא העמידו דבריהם איסור עשיית גומא, רק כוונת הרא"ש להוכיח דהוי דברים כאלו מכשירי אוכל נפש, ולכך אסור הואיל ויכול לעשותו מערב יו"ט, דיכול להכין עפר קודם יו"ט, וא"כ ממילא מוכח דאין למרוט מהנוצה קודם שחיטה דאפשר לעשותו קודם יו"ט, והא דשרי לאחר שחיטה הוא משום דאי אפשר לעשותה קודם שחיטה וזה וודאי לא אמרינן דהיה יכול לשחוט מבערב יו"ט דבשחיטה לא אמרינן כזאת כנודע.

ולפ"ז אין מקום לקושית המג"א על הרא"ש דהקשה דהא אמרינן לבית שמאי בעפר תחוח למטה דבעי מערב יו"ט דלמא ממלך וכו', תיפוק ליה דהוי קודם שחיטה וכו' עיי"ש, דהא זה אפילו לאחר שחיטה אסור מהנדון זה דהיה אפשר לעשותו מבערב יו"ט, רק ב"ש דמתיר הוא משום שמחת יו"ט, א"כ אף קודם שחיטה יהיה מותר, כיון דלא סגי בלא"ה למשחט, דמה יהיה הפרש להרא"ש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה בזה, כיון דתרווייהו יכול למיעבד קודם יו"ט, ועל כרחך הא דחילק הרא"ש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה הוא במריטת הנוצה לאחר שחיטה, דזה לא היה אפשר לעשותו קודם שחיטה, אבל בכיסוי דהיה יכול להזמין עפר למעלה כמו למטה קודם יו"ט, מה יהיה הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה, הלא תרווייהו יכולים להיות מערב יו"ט ותרווייהו מעכבים ביו"ט השחיטה, ולכך צ"ל הטעם דלמא ממלך וזה פשוט ולק"מ.

והלח"מ תמה דהא מריטת הנוצות הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא ידעתי מה קשיא ליה, דהא רבנו פוסק כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בשבת, ועיין בהרא"ש בבכורות שכתב דזה לא הוי כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל ופשוט.

ד

המפשיט עור בהמה ביו"ט לא ימלחנה שזה עיבוד הוא ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה, אבל נותנו לפני בית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יו"ט כדי שלא ימנע מלשחוט. עיין במ"מ דהעתיק המשנה כצורתה ואין נותנים העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אלא א"כ יש עליו כזית בשר ובית הלל מתירין, והנה הב"ח פסק דמותר להגביה העור על גבי יתדות, והמג"א בסי' תצ"ט סעיף ג' השיג עליו דדוקא השטחה במקום הדריסה הוא דמותר דלא מוכחא מילתא וכו' כיון דחזיא למיזגא עליה, והגבהה דמתניתין איירי לטלטלה עיין שם שהאריך, ואני לא הבנתי דבריו כלל כיון דהטלטול מותר בו מה לי לטלטל במקום אחר, ומה לי להניחן ולטלטלן במקום גבוה, וכי קצבה יש בטלטול כיון דמותר מחמה לצל, ה"ה דמותר להניחן על גבי יתדות, ובחלבים דאסרו למשטחי הוא משום דהשטחה צורך [טורח] גדול, אבל כמו שהם, וודאי דמותר להניח אותם בכל מקום.

ולשיטת המג"א איך כתב הרמ"א שם בהג"ה בשם התוס' דמותר להצניע הנוצות, דמאי חזיא דלמזגא עליהו לא שייך כלל כיון דהצניעם בתיבה אלא ודאי הואיל ומותר למזגא עליהם, א"כ סובר העולם, שהוא דבר המוכן להיתר, וא"כ הטלטול בעורות ג"כ מותר בכל צד ואין כאן כלל חששא דמראית עין שיטעו ויחשבו שהתירו חכמים למלחם זה אינו דסברו דמה דהתירו הטלטול הוא אמת דבר המוכן משא"כ בחלבים דידעו שהוא דבר שאינו מוכן לשום דבר שפיר יטעו, ולשיטת המג"א לא ידעתי כלל היתר הנוצות, ובאמת הרב הפרי חדש תמה בזאת על הרמ"א ועל כרחך צ"ל כמו שכתבתי כיון דעכ"פ חזיא למזגא על הנוצות אף דהוא מצניעם במקום דלא שייך כלל כן אפילו הכי אין כאן כלל חששא דמראית עין, וא"כ הוא הדין בהנחה על גבי יתדות בעורות וצריך עיון.

ח

מותר ללוש עיסה גדולה ביו"ט והלש עיסה מערב יו"ט אינו מפריש ממנה חלה ביו"ט ואם לשה ביו"ט מפריש ממנה חלה ונותנו לכהן. עיין בשו"ע (סימן תק"ו סעיף ג') בהגה"ה דחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר ממנו קצת ולמחר מפריש מן המשויר, וכתב המג"א ס"ק ח' דבערב פסח שחל בשבת ושכח מלהפריש מלחמי חמץ בערב שבת אסור לאכול ממנו בשבת, דאי אפשר לשייר, דהא יצטרך לבער החמץ, ונמצא אכל למפרע טבל, ואין לומר כיון שאי אפשר לאכול בלתי הפרשה מותר להפריש בשבת, דהא חלת ארץ ישראל ג"כ אסור לאכול ממנו קודם הפרשה, ואפ"ה אסור להפרישו ביו"ט עכ"ל, ובאמת ראייתו אינה ראייה דבחלת ארץ ישראל מדין תורה החמירו דנראה כמתקן, משא"כ בחוץ לארץ אין כאן תיקון כמ"ש התוס' ויתר פוסקים להדיא וכן כתב הראב"ד בהשגתו, אמנם מכאן ראייה דהא אבוה דשמואל אוסר להפריש חלה ביו"ט ואמרינן בגמרא שם (ביצה דף ט') לימא פליגי אדשמואל דאמר חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכו' עיי"ש, משמע דהוי ס"ד דס"ל דאף בחו"ל אי אפשר לאכול בלתי הפרשה, ומ"מ ס"ל לאבוה דשמואל דאסור להפריש ביו"ט, וא"כ אף למסקנא דמשני דמצי סבר כשמואל, מ"מ אהך סברא אין כאן חולק דאף דלא מצי לאכול בלתי הפרשה, מ"מ אסור להפריש רק דהגמרא משני דמצי סבר כשמואל, אבל לא שיהיה הכרח דעל כרחך כשמואל ס"ל וזה פשוט.

והנה הרמ"א כתב שם בהגה"ה דמותר לאפות הפת ע"י שיאכל ממנו ויפריש אח"כ חלה, וכתב המג"א ס"ק י' דהב"ח מחמיר כדעת המרדכי דאוסר לאפות כמו עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל דאפשר למפלג בלישה אלא דאסורא הוא דרביע עלה דאין מגביהין חלה ביו"ט וכו' עכ"ל, והמג"א ופרי חדש השיגו עליו מהא דאמרינן במשנה דפסחים דף מ"ו דמותר לאפות העיסה בלי נטילת חלה בפסח, וכתבו התוס' שם ד"ה הואיל וכו' והר"י מקשה אף כי בצע מכל חדא וחדא נמי אסור לאפות וכו' דאפשר למפלג בלישה, ונראה להרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסור מדרבנן, אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה וא"כ ה"ה הכא עכ"ד, ולא הבנתי דבריהם דבשלמא בפסח אי אפשר להפריש חלה מעיסה מבלי לאפותו משום איסור חמץ, אבל כאן הא אפשר למפלג בלישה דהיינו שישייר קצת עיסה בלי הזכרת שם חלה כלל, וא"כ יכול לאפות שאר עיסה ולאכלו על סמך קצת עיסה הנשאר ויניח את המשויר עד אחר יו"ט ויפריש ממנו חלה, וא"כ הרי יכול למפלג בלישה מבלי להפריש חלה, אפילו ביו"ט.

והנה התוס' הקשה שם בפסחים ד"ה עד שתאפה וכו' אמאי צריך לטעמא דהואיל דהא קיימ"ל כר' שמעון בן אלעזר דממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שא"צ אלא אחד שהפת נאפה יפה, [ופי' קושיתם הוא דוודאי] גם ר' חסדא מודה אם אפשר שיהיה כולם חזיא לישראל אפילו במציאות רחוק דהיינו שיבואו אורחים שרי ליה היכא דאיכא צורך לפת מה שיאכל דנאפה יפה וזה פשוט [וכ"מ ביש"ש ביצה פ' ב' דין כ"א עיי"ש] לפ"ז דמודה רב חסדא דבצירוף פת נאפה יפה אמרינן הואיל קשה למה אמרינן שם בפסחים דר' אליעזר אית ליה הואיל כרבה, הא אף ר' חסדא מודה בזה דהא כאן כל חדא וחדא חזיא ליה ואפשר למפלג בלישה לא אמרינן הכא משום תיקון חלה כמ"ש לעיל בשם התוס' וא"כ בצירוף פת נאפה יפה כו"ע מודים דאמרינן הואיל וא"כ ר' אליעזר אף כר' חסדא אתיא ולמה אמרינן דר' אליעזר אית ליה הואיל כרבה, דלמא באמת בעלמא לית ליה הואיל ואפ"ה אמרינן כאן הואיל כיון דהפת נאפה יפה ואף ר"ח מודה דאמרינן הואיל, וזה שנקטו התוס' בלשונם אמאי צריך לטעמא דהואיל והיינו כיון דנחלקו בו רבה ור"ח, הא א"צ לזה דבזה כו"ע מודים, ולזאת תי' התוס' דמיירי באפה על גבי גחלים, וא"כ איכא כאן הואיל גרידא ובזו תליא שפיר בפלוגתא דרבה ור"ח. [א"ה ועיין בפרי חדש לאו"ח סימן תנ"ז שהבין בתוס' הנ"ל אי אמרינן כרשב"א א"צ לטעמא דהואיל כלל, ולזאת נראה מביאורו שסתרו דבריהם במ"ש בביצה דף כ"א ד"ה עיסה חציה של נכרי וכו' עיי"ש. ובחידושים הקשה הגאון ז"ל דקושיתם במקומה עומדת על שתי הלחם, דאמרינן בגמרא דאפיתם אינו דוחה יו"ט, למה לא אפו אותם בתנור ביו"ט עם שאר פת הצריך ליו"ט וזה מותר משום פת נאפה יפה, והוסיף לבאר דבשלמא על לחם הפנים לק"מ אף דאפיתם ג"כ אינו דוחה יו"ט כמ"ש נאכל לי' ולי"א וכו' די"ל לפי שיטת הפוסקים דלא התיר רשב"א רק אפיה, אבל ללוש עיסות אחרות מה דא"צ ביו"ט ולאפותם אח"כ מטעם פת נאפה יפה לא התיר רשב"א, וא"כ לחם הפנים כיון דבאות מצה אי אפשר לאפותם ביו"ט עם שאר פת כנ"ל כיון דעכ"פ היה צריך ללוש אותם קודם יו"ט ובאו לידי חימוץ משא"כ שתי הלחם דבאות חמץ שפיר היו יכולים ללוש אותם קודם יו"ט ולאפותם ביו"ט עם שאר פת כנ"ל ועיין בכרתי בהל' תערובות סימן ק"ח ס"ק ז' שהוכיח מקושיא זו דינא רבתא].

ולפ"ז היה נראה לכאורה דתליא בהך סברא דבתנור אין סברת המרדכי כלל וכלל, דאף דכאן לא שייך כל חדא וחדא חזיא, דהא עכ"פ איכא כאן דבר דלא חזיא ואפשר נמי למפלג בלישה כמ"ש לעיל ביו"ט דעלמא מ"מ הא יכול לאכול כל העיסה ולעשות עיסה או מצה אחרת, ולאפרושי ממנו חלה על זה העיסה וא"כ כולי חזיא ליה ואף דאין סומכין לכתחילה על הואיל גרידא, מ"מ הא איכא בתנור דפת נאפה יפה משום הכי התירו הפת מבלי פקפוק ואף דתוס' כתבו דבתנורים שלנו לא שייך כלל פת נאפה יפה מ"מ רבים פוסקים מתירין גם בתנורים שלנו [ועיין במג"א סימן תק"ז ס"ק י"ד], וא"כ בזאת יש לסמוך על הרב המחבר להתיר. ואפשר דהמרדכי איירי באפה ע"ג גחלים וכמ"ש לעיל בשם התוס' במשנה דפסחים כיצד מפרישין וכו' וק"ל.

איברא לכאורה קשה ממאי דאמרינן דף מ"ה דאף ר' יהושע ס"ל הואיל ואעפ"כ לא התיר לאפות קודם הפרשה כיון דמ"מ איכא כאן חדא דלא חזיא, קשה אי אמרינן הואיל גם כאן כל העיסה חזיא ליה דהא יכול לעשות עיסה אחרת ולהפריש ממנו חלה על זה העיסה, וכי תימא בממה נפשך אי העיסה אחרת טהורה א"כ הא אסור להפריש מן הטהורה על הטמאה, ואם היא טמאה הדרא לקמייתא דהאיך יפריש ממנו חלה הא עכ"פ אסור לאפותה ביו"ט, זה אינו דהא לפי מה שפסק הרמב"ם בפ' ו' מהל' בכורים ובשו"ע יו"ד סי' שכ"ט העושה עיסה ממי פירות חייב בחלה, והיינו שפסק כסתם משנה דמסכתא חלה (משנה ב' פ"ב דחלה) דילפינן חלה ממנחות (דכתיב כאן חלת וכתיב התם חלת לחם שמן) ומוכח דחייב בחלה מדין תורה, וא"כ י"ל הא יכול לעשות עיסה ממי פירות ולהפריש ממנו חלה על העיסה הטמאה, ובזאת לא שייך לומר דאין מפריש מן הטהורה על הטמאה דהא טעמא הוא דלמא יגע ויהיה טמא ולכך אין מפרישין וזה לא שייך כלל במי פירות דהא אין מקבלים טומאה וזאת יכול לאפותה כיון דהיא טהורה וחזיא לכהן.

וצ"ל לדעת ספר התרומה שפסק בהל' חלה דאף עיסה שחייב בחלה כשיש בה כשיעור ועושה עיסה אחרת כשיעור אינו יכול להפריש מזה על זה כי אם דוקא בצירוף סל וכן משמע בהרא"ש לשיטת רש"י והרי"ף עיי"ש, ולפ"ז י"ל דר' יהושע לטעמיה דהוא ס"ל דאין הסל מצרף כי אם התנור, וא"כ המשנה דאיירי באפה ע"ג גחלים כמ"ש לעיל בשם התוס' א"כ אין כאן צירוף, ובמאי היה יכול לעשות עיסה אחרת ולפרוש על זה כיון דליכא תנור לצרף וצירוף סל לא ס"ל כלל, ואף לדעת החולקים דס"ל דמהני צירוף סל ג"כ, ואף אם יש בכל עיסה כשיעור לא צריך כלל צירוף מ"מ הא דיכול לעשות עיסה אחרת כשיעור חלה אפשר דאיירי דא"צ לזאת העיסה בו ביום, וכי נתיר לו לעשות לכתחילה ללוש עיסה מה דא"צ ביו"ט, ומתניתין סתמא קתני כיצד מפרישין חלה בטומאה ואיירי דעושה עיסה כדי צורך היום, וא"כ איך אפשר לעשות עיסה אחרת כדי שיעור חלה שלא לצורך היום, ואין לומר דיעשה מצה קטנה כשיעור חלה לבד ממי פירות ויפריש על זה עיסה שהוא ג"כ כשיעור חלה, ואין לומר דאינו לצורך יו"ט, דהא כשיעור זה ישנו בעיסה ראשונה שעשה שהיה צורך להפריש ממנו זה המצה זה אינו דבזאת וודאי צריך צירוף סל ונגיעה עם הראשונה, ולר' יהושע ליכא כאן כלל צירוף תנור וצירוף סל לא ס"ל כלל כנ"ל ודו"ק.

ובזה יבואר דברי הרי"ף שפסק כר' אליעזר דלא תקרא לה שם עד שתאפה הואיל ושייך באידך דר' אליעזר דהסל מצרף וקיימ"ל כוותיה, ותמה הרא"ש והר"ן דמה שייכות יש לזה, ולפי מש"כ ניחא דוודאי קיימ"ל כרבה דאמרינן הואיל כמ"ש הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן רק די"ל דאף לרבה היה אסור לאפותה דהא מ"מ יש כאן חדא דלא חזיא כמ"ש הגמרא שם, ואמנם כיון דקיימ"ל כאידך דר"א דאמר הסל מצרף א"כ הרי הוא יכול ללוש מצה קטנה כשיעור חלה ממי פירות ולפרוש עליה בצירוף סל כמ"ש לעיל, וא"כ כל העיסה חזיא ודברי ר"א תליא זה בזה ונכונים דברי הרי"ף ודו"ק היטב.

ואם

היתה העיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ליו"ט אלא לאכול וזו לשריפה עומדת. ועיין במ"מ שכתב בחלת חו"ל היכא דאיכא כהן קטן או גדול שטבל לקרי הרי זה אוכל אותו כמבואר בהל' חלה עיי"ש, אמנם מדברי הרי"ף פרק אלו עוברין משמע דוקא כהן קטן ולא גדול שטבל לקרי, ובאמת יש מקום לדברי הרי"ף דהא יש כאן שני איסורים איסור גמור לאכול כחולין תרומה טהורה, ואף טהור לאכול תרומה טמאה וא"כ וודאי אם החלה טהורה מותר לכהן שטבל לקריו לאכלו כיון דחלת חו"ל אינו אסור אלא במי שהטומאה יוצאת עליו מגופו, וא"כ בזאת כבר הוא נטהר מטבילתו משא"כ אם נדה ובעל קרי נגע מתחילתה, א"כ נטמאת מן הטומאה היוצאת מגופה, וא"כ הרי היא תרומה טמאה וא"כ מה יועיל אם הוא טהור הרי אסור לאכול תרומה טמאה, ולכך אמרינן בבכורות כ"ז דנדה קוצה לה חלתה ומאכילה לכהן קטן דלגדול אי אפשר כמ"ש, אבל לקטן באוכל נבילות אין כאן איסור כלל ואף להחולקים על הרשב"א וס"ל דאף איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים מ"מ בהאי איסורא הקילו טפי כמו שהתירו לבטלו ברובא וכדומה ספינן ליה בידים.

ולזאת נראה דהיה סובב והולך כוונת רש"י שפירש שם בסוגיא שמותר לכהן גדול שהגיע לכלל מצוה, ולכאורה קשה מה טיבו של המצוה כאן, והלא כאן איירי מן קטן דאינו בעל קרי וגדול הוא בעל קרי וא"כ עד ט' שנים הרי הוא קטן (ועיין בד"מ או"ח תנ"ז ובמג"א שם), ומכאן והלאה הרי הוא גדול וביאתו ביאה, משא"כ לפירש"י דתליא בחיוב מצוה אף בעל י"ג שנה ולא הביא שתי שערות הוי קטן, ועל כרחך צ"ל כמ"ש והוא דוודאי איסור תרומה טמאה יש כאן, ולא מהני טבילה כלל, רק תליא אם אינו חייב במצות ספינן ליה איסורא משא"כ גדול דחייב במצות לכך מפרישין ליה וזה ברור בכונת רש"י ודו"ק.

ואף לדברי הרי"ף יש לפרש כך, ולכך העלים דנותן לכהן גדול כי אם לקטן, אלא דצריך להבין במ"ש הרי"ף לקטן, דקיימ"ל דאין תרומת חו"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאת עליו מגופו, ולפי מש"כ אין זאת ראייה כלל לתרומה טמאה, רק הו"ל להעתיק האי דנדה קוצה לה חלתה ונותנה לכהן קטן, ואפשר דס"ל מהאי דנדה קוצה לה חלתה אינו ראייה כלל, די"ל כי ספי ליה בידים הני מילי בטומאת התרומה כיון דלית ליה תקנתא כלל, אבל בכל טומאת הגוף דאית ליה תקנתא לא ספינן ליה בידים ולכך הביא ראייה מהאי דתרומת חו"ל אינו אסור אלא במי שהטומאה יוצאת עליו מגופו, א"כ בקטן ליכא כלל חששא באכילת תרומה טמאה מכל צד, וכן בה"ג והמרדכי בשם הראב"ן כתבו ג"כ דבעי דוקא כהן קטן עיי"ש וצ"ל דס"ל כמ"ש ודו"ק.

וכן

אין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו"ט וכו'. ואף דהרמב"ם ס"ל דבהבערה אמרינן מתוך ומותר אף שלא לצורך כלל, והוא קושית התוס' לרש"י, וצ"ל דס"ל לרבינו כהר"ן דס"ל דאפילו להנאת הדלקתה של תרומה טמאה דהוא צורך גמור ביו"ט אסרה רחמנא, הואיל דרחמנא אחשיב להבערה והלכך מלאכה היא, ומכ"ש דלא נימא ביה מתוך כלל ולהתיר שלא לצורך יו"ט וכ"כ הלח"מ בזה.

ולכאורה יש להקשות על זה מדאמרינן בפסחים דף ה' דרבי עקיבא אמר דקרא דתשביתו אי אפשר לומר ביו"ט דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכתיב כל מלאכה לא תעשו וכו' וקאמר הש"ס ש"מ מר"ע דלא ס"ל מתוך וכו' וקשה דלמא לעולם ס"ל מתוך, רק דהתורה אחשבה להבערתו דהא ילפינן חמץ מבנין אב מנותר דיהיה דוקא בשריפה וא"כ מלאכה היא ולא אמרינן כלל מתוך כמ"ש הר"ן בתרומה דמאי שנא, ואפשר לומר כיון דקודם זמן איסורא מדין תורה בביטול בעלמא סגיא, וא"כ איך אפשר לומר כלל דרחמנא אחשביה להבערתה דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגיא ויוכל לבטלו מקודם, ולכך לא אמרינן ביה לר"ע דלמא גזירת הכתוב הוא דלא לדחי יו"ט, דלא שייך ביה גזה"כ דהא יכול לבטלו מקודם יו"ט, ואם לא בטלו מקודם הוא דאמר רחמנא תשביתו ביום הראשון בשריפה, ואיך קאמר התורה דידחה יו"ט במה דיוכל לבטלו מקודם, וא"כ ה"ה אף בזאת לא אמרינן כלל דרחמנא אחשביה, משא"כ גבי תרומה שנטמאת דאין לה תקנה כלל כי אם בשריפה בזאת שפיר י"ל דרחמנא אחשביה ולכך לא אמרינן ביה מתוך כלל ודוחק הוא.

או י"ל דס"ל כשיטת רש"י דאי אמרינן דרחמנא אחשביה אפילו אינה נשרפת ונתנו לפני כלבו ג"כ אסורה ביו"ט וביעור תרומה טמאה יהיה לאיזה פנים שיהיה, הא אחשביה רחמנא למלאכה וכמ"ש רש"י להדיא [במתניתין דביצה כ"ו ע"ב ד"ה על החלה שנטמאת] וכו' עיי"ש ועיין בתוס' שם, וא"כ אלו היה ס"ל לר"ע האי סברא דרחמנא אחשביה למה ליה דקאמר דהא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, דאף לא יהיה אב מלאכה או יהיה חמץ השבתתו בכל דבר מ"מ הא רחמנא אחשביה זאת למלאכה, אלא וודאי צ"ל דלא ס"ל לר"ע האי סברא כלל מטעם שכתבתי לעיל הואיל ויכול לבטלו מקודם יו"ט וכיון דלא ס"ל כלל האי סברא שפיר הוכיח הגמרא שם דלא ס"ל לר"ע כלל מתוך ודו"ק.

ט

כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה. היה יו"ט של פסח שאם יניחנה תחמיץ, לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה, ואח"כ יפריש את החלה לחם. וכתב הר"ן פרק אלו עוברים אף דקיימ"ל כר"ע במסכת חלה דיעשנה בטומאה ואל יעשנה קביים מבלי לבטל מחלה מ"מ כאן ביו"ט של פסח מותר ללוש קביים וכו' עיי"ש, וצריך לדקדק בדבריו בממ"נ אי איירי דיעשנה קביים ואח"כ יצרפנה בסל להתחייב בחלה א"כ אין זה צורך לטומאה דזאת אפילו בטהורה מותר וכדאמרינן שם בפסחים דף מ"ח נוהגים נשים ללוש קביים שלא אתיא לידי חימוץ ופרכינן האי חומרא דאתיא לידי קולא הוא דמתבטל מחלה, ומשני דעבדו כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה, וא"כ הרי אף בטהורה התירו, ואי איירי דיעשנה קביים ולא יצרפנה אח"כ בסל אף לאחר אפיה קשה למה באמת יבטל מצות הפרשת חלה, כיון דיכול להפריש חלה לאחר אפיה בצירוף סל.

ונ"ל דס"ל כיון דקיימ"ל האופה מיו"ט לחול אף דאמרינן הואיל מ"מ איסורא מיהא איכא, וא"כ אם נאמר דיעשנה קביים ואח"כ יצרפם, א"כ בשעת אפיה דעתו אחלה אחת להניח למחר ולשרפו וא"כ הוי כאופה מיו"ט לחול, מה תאמר דהא הואיל כל חדא וחדא חזיא ליה, זה אינו דהא אהואיל לחודא לא סמכינן רק בשעת הדחק היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר למיעבד באופן שלא יצטרך להואיל עבדינן כמ"ש התוס' שם בפסחים דף מ"ו ד"ה הואיל וכו', ולכך הוא דיעשנה קביים מבלי צירוף סל, ולמד זה הר"ן מן הירושלמי דאמר על המשנה דכיצד מפרישין דאיירי שנטמא לאחר גלגולה אבל אם נטמא קודם גלגולה יעשנה קביים, ואלו היתה כוונתו על צירוף סל אח"כ, זה אף בטהורה מותר כנ"ל אלא ודאי כוונת הירושלמי הוא דיעשנה קביים היינו אף בלא צירוף סל אח"כ.

ומעתה יפה כיון הרמ"א באו"ח בהגה"ה סימן תנ"ז בסופו שהעתיק דברי הר"ן וכתב שמותר ללוש ביו"ט פחות מכשיעור ליפטור מן החלה, והיינו דיעשנה קביים, ודלא כמ"ש הט"ז ס"ק ז' דילוש רק פחות מכשיעור עיסה אחת, ותו לא, דזה ליתא כלל, דהא זאת אף בחול מותר וכל דברי הר"ן הוא מהמשנה דיעשנה קביים, והיינו דמחלק שיעור חלה לשתי עיסות. והרב פרי חדש הקשה על הרמ"א למה יפטור מן החלה דהא יכול אח"כ לצרפן בסל וכתב עליו שלא ירד לעומק הדבר, ובאמת ברוחב לבו לא עיין כראוי כי דברי הר"ן מוכרחים כמ"ש הרמ"א ז"ל ודו"ק. ואף דברי הרב הש"ך בהל' חלה (סוף סימן שכ"ד) משמע דס"ל בפי' הרמ"א, מה שהביא בשם הי"א, דהוא ס"ל דמותר ללוש פחות מכשיעור וכו', אבל לצרפם אח"כ בסל, ואף זאת ליתא דהא זה ש"ס ערוכה היא [פסחים דף הנ"ל נוהגים נשים ללוש קביים וכו'], ואין להרמ"א להביא זאת בשם הי"א וזה ברור ופשוט.

י

אין אופין בפורני חדשה, גזירה שמא תפחת ותפסד הלחם וימנע משמחת יו"ט. ועיין במ"מ, ובאמת רבינו הרמב"ם דס"ל דאמרינן מתוך וא"כ מאי נפק"מ דתפחת, ויהיה טרחתו בהבערה שלא לצורך, ולכך כתב הרמב"ם הטעם משום שמחת יו"ט, וצ"ל דוודאי אין הלחם מתקלקל לגמרי, דאל"כ הא הוי אפיה שלא לצורך ובאפיה ס"ל להרמב"ם דלא אמרינן כלל מתוך וצ"ל דראוי עכ"פ באכילה ע"י דחק, והרי כאן הוא ביטול שמחת יו"ט.

אך קשה הא דפסקינן דמותר לשחוט את הנפולה ביו"ט מהא דאין מלבנין את הרעפים וכו' [עיין לעיל פ"ב הלכה ד'] דוודאי למ"ד מפני שצריך לבודקן תנן מיהא פשיטא ליה דאסור וכ"ש הוא דהא ברעפים דקיימ"ל בהבערה מתוך וכו' והותרה נמי שלא לצורך ואפ"ה אסרוהו חכמים משום אמנועי שמחת יו"ט מכ"ש דיש חששא לאיסור שחיטה שלא לצורך כלל, דיש כאן חשש איסור מלאכה גמורה, ואף למ"ד דצריך לחוסמן תנן אף דנאמר דלבודקן לא חיישינן מ"מ האיך נפשוט האיבעיא דהש"ס (ביצה ל"ד) דלמא משום אמנועי לשמחת יו"ט לא חששו חז"ל משא"כ חשש איסור מלאכה גמורה ואיסור לאו מדברי תורה שפיר יש לחוש ביו"ט מבלי לעשות אותן ביו"ט, וא"כ איך הכריעו הפוסקים ומכללן הרמב"ם וכתבו דמותר לשחוט הנפולה ביו"ט.

ודוחק לומר דזה היה ברור להש"ס דוודאי משום אמנועי שמחת יו"ט חוששין אלא דהיה חשש פקוע אצלם ברעפים [לא שכיח] ולא טריפות בנפולה ביו"ט דהש"ס מדמה אהדדי, דמלבד שהוא דוחק גדול אף גם יקשה דמנ"ל זאת להפוסקים ומי הכריע כן מהש"ס.

ואולי היה מקום לומר כמ"ש הרב בעל לחם משנה דהאי מפני שצריך לבודקן יש בו חיוב חטאת בשבת, וצ"ל דס"ל דהוי גמר מלאכה דע"י כך מתבררין אם הם ראוין למלאכה ודבר חפץ הוא או לא וא"כ הוי כמו מכה בפטיש, וא"כ היה לכאורה ראייה מדלא קאמר מפני שצריך לבודקן והוי מלאכה גמורה, אלא ש"מ דלא חששו לכך, וא"כ בשחיטה נמי אין לחוש לכך. אך קשה א"כ איך פשיט הש"ס מהאי דרוצה לבודקן תנן דאסור לשחוט הנפולה ביו"ט דלמא לעולם לא חיישינן ומ"מ אסורים הרעפים ללבנם דמה בכך דלא יתבקעו, דהא עכ"פ איכא כאן מלאכה גמורה ונגמרה מלאכתן ע"י זה שהוא עושה מלאכה משא"כ בשחיטה אם יהיה כשירה אין כאן איסור כלל.

ואפשר לומר דס"ל לרבינו הרמב"ם ויתר הפוסקים, והוא דהא דאין מחזקינן ריעותא בהאי ספיקא לאו ממקומו נפשט רק ממקום אחר, והוא דהנה רש"י כתב שם (ביצה דף הנ"ל) בדין שחיטת נפולה ביו"ט וכו' דבשלמא שאר בהמות אף דאנו מחמירין ובדקינן הריאה, מ"מ אנו סומכין ארובא, ועיין בהגהת הרא"ש שם שכתב דהיכא דטריפות מצוי במדינה, באמת אין לשחוט שם כלל ביו"ט עיי"ש, ולפ"ז קשה כיון דקיימ"ל דטריפות הריאה המה ממיעוטא דשכיחא ולכך צריך בדיקה וא"כ לר' מאיר דחייש למיעוטא קשה האיך מותר לשחוט בהמה ביו"ט, ובפרט אם היא תוך י"ב חודש דליתא לחזקת כשרות כלל, דהא ליכא שעה מבוררת, וכמ"ש התוס' בחולין, וא"כ לר"מ איך מותר לשחוט ביו"ט, ועל כרחך צ"ל דאיבעי' דהש"ס דהכא אזלא למ"ד פ"ק דחולין (דף י"א ע"ב), דס"ל דאזלינן בתר רובא והיינו דיליף ליה משחיטה עצמה דניחוש דלמא במקום סייף נקב הוי, וקשה לר"מ א"כ איך אכלינן בשרא, ועל כרחך צ"ל דר"מ ס"ל דלא חיישינן למיעוטא מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם (ד"ה פסח וקדשים) רק מדרבנן, ובהאי לא גזרו חז"ל כלל, וא"כ י"ל דה"ה לענין יו"ט ג"כ לא גזרו חז"ל כלל.

אבל למסקנא דהתם דדחי רב כהנא ורב שימי לרב אשי הך ראייה משחיטה, דוודאי היכא דלא אפשר לא חיישינן דקשיא להו לר"מ איך אכלינן בשרא וכו' א"כ ש"מ דס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא מדין תורה וכמ"ש הרשב"א שם בחידושיו להדיא ודלא כמ"ש התוס' שם, וא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת לר"מ איך שחטינן בהמה ביו"ט וכנ"ל ובהא לא שייך כלל תי' הש"ס היכא דלא אפשר וכו' זה אינו דהא אפשר למשחטיה מבערב יו"ט ועל כרחך צ"ל דליכא כאן כלל חששא דאיסורא, דאף אם ימצא טריפה כיון דדעתו הוא לשחוט לצורך וכי קטרח בהיתרא קטרח וקשחיט, וא"כ ה"ה לנפולה לדידן דלא חיישינן למיעוטא ויש כאן חזקת היתר לבהמה מכח הרוב כמ"ש התוס' בחולין וכמ"ש המג"א (סימן תצ"ח ס"ק ט"ז) עיי"ש, דמותר לשחוט אותה ביו"ט ואתי שפיר דעת הרמב"ם ופוסקים בזה ודוק.

אין

גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות אלא א"כ גרף מותר. עיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א דדוקא בנפל בו אריח ביו"ט, ורבינו לא חילק כלל, ונראה דס"ל להרשב"א מהא דאמרינן בביצה דף כ"ח ע"ב גריפת התנור וכירים באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן עיי"ש וא"כ בהיתר הוא לר"י, ולפ"ז רבינו דפסק דלא כר"י, ואפ"ה מתיר בגריפת התנור ביו"ט לצורך אפיה ובישול, וכבר הקשה בזה הכ"מ בפרק ד' מהל' יו"ט הלכה ט' עיי"ש שמיישב בדוחק.

ונ"ל דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן שם בגמרא גריפת התנור וכירים באנו למחלוקת ר"י ורבנן אין הכוונה על גריפת האפר, דזאת לא הוי כלל מלאכה וכמ"ש התוס' שם, רק הפירוש הוא כמ"ש שם התוס' דמיירי בתנור חדש לגרוף ממנו שיורי בנין והוי גמר מלאכה כמו מכה בפטיש ובזאת הוא דבאנו למחלוקת ר"י ורבנן, ומזאת לא איירי כאן הרמב"ם כלל, רק איירי מגריפת התנור הנאמר במשנה לגרוף ממנו אפר הנופלין לתנור ישן, ובאמת אין בזה מלאכה כלל ולא חששא דמלאכה, רק טרחא בעלמא, ואף דהוי מוקצה, כבר כתב התוס' שם דסילוק מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כיון דלא סגיא בלא"ה, וזה ברור בכונת רבינו הרמב"ם ז"ל ודו"ק.

והנה מהאי דגריפת התנור הוכיחו התוס' בדף הנ"ל דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דהא עפר ואפר דגרופו מוקצה הוא, ואפ"ה התירו לאפות, והביא זאת הרמ"א סוף סימן תק"ט בהגה"ה, ועיי"ש במג"א שהביא קושית הב"י שהקשה דא"כ באפר שהוסק ביו"ט נמי יהיה מותר לכסות, ותירץ הב"ח דכיסוי לאו צורך אוכל נפש הוא, והמ"א השיג עליו וכתב דטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש, אבל להשתמש בו אסור וכסוי הוי כמו תשמיש עיי"ש, והנה מהרש"א הקשה בשמעתא דאפר כירה [תוס' ד"ה אמר רב יהודה לא שנו] ג"כ קושית הב"י הנ"ל, ותירץ דכסוי לא חשיב כלל צורך אוכל נפש, והוא כתירוץ הב"ח הנ"ל, והוא גופיה דף ל"ג הקשה על הא דאין סומכין קדירה בבקעת מתוס' הנ"ל דהתירו לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, ותירץ שם כסברת המג"א לחלק בין סילוק לתשמיש מוקצה, וא"כ מהרש"א סותר דברי עצמו לדעת המג"א.

ונ"ל דוודאי מהרש"א ס"ל ג"כ כסברת המג"א, והוא דתשמיש מוקצה אסור לצורך אוכל נפש, ואף דמוקצה אינו אסור בהנאה, הני מילי דיעבד אבל לכתחילה אסור להנות ממנו, רק זה לא שייך כלל בכיסוי דהא אסקינן בפרק כיסוי דם דמכסין באיסורי הנאה והיינו משום דמצות לאו להנות נתנו, וא"כ אין כאן כלל תשמיש מוקצה רק סילוק וטלטול בעלמא וקושיא הנ"ל במקומה עומדת, ולזאת תי' מהרש"א דכסוי לאו צורך אוכל נפש, ואע"פ שהוא מעכב את השחיטה מ"מ הוא רק גרמא בעלמא, אבל הכיסוי שעושין בו אין צורך אוכל נפש כלל כיון דשחט כבר, ועיין לעיל [פרק ג' הלכה ג'] בענין מריטת הנוצות קודם השחיטה דחולקים ג"כ, וס"ל דלא הוי צורך אוכל נפש, וכן הדבר בכיסוי דלא הוי צורך אוכל נפש אמנם כל זה הוא אי אמרינן כמ"ש המג"א והוא דאסור להנות לכתחילה במוקצה משא"כ לדעת הרשב"א [הובא לעיל פ"ב הלכה י"א] דכתב דלא נאסרה כלל הנאת מוקצה לעולם רק דכל ענין תשמיש וכדומה הוא רק משום איסור טלטול ומעתה ביו"ט כיון דמותר בטלטול לצורך אוכל נפש מה לי טלטול או תשמיש סוף סוף התירו חכמים טלטול ובהנאה לא איכפת ליה כלל וכמ"ש.

וצ"ל דס"ל להרשב"א כמ"ש המ"מ בשמו דהיינו דגריפת התנור וכירים איירי דנפלו לתוכן ביו"ט ולא היה יכול לסלקו מערב יו"ט, אבל היכא דהיה יכול לסלקו מעיו"ט לא התירו כלל לסלקו ולעשותו ביו"ט כיון דהוא מוקצה, ולכך בכסוי כיון דהיה יכול להזמין עפר מעיו"ט וכן בקעת הקדירה נמי היה יכול להזמין עץ ולהסמיכה ותשמיש מבערב יו"ט לא התירו כלל ביו"ט, וראיית המרדכי מן המשנה דבית שנפחת דמתיר ר' מאיר לפחות לכתחילה באוירי דלבנא אף דהוא מוקצה, י"ל דהכינם למזגא עליהו, וא"כ אין כאן כלל איסור מוקצה ודו"ק.

איברא דינא של המג"א בסימן תק"ז ס"ק ו' שכתב שם אם האפר שהוסק ביו"ט נצטנן הוי מוקצה ואם חזר אח"כ והוחם לא הוי מוקצה וכו' עיי"ש ולא הבנתי זאת דא"כ בנצטנן נמי לא יהיה מוקצה כיון דבידו הוא לחום ומקרי גמרו בידי אדם, ולדבריו בשר תפל ביו"ט נמי יהיה מוקצה, דאף כי נתבשל אח"כ יהיה ראוי מ"מ השתא לא חזיא, וכן כל הדברים שאינן נאכלין השתא כמו שהן חיין, אלא ודאי כיון דסופו להיות ראוי ובידו לעשותו לא מקרי כלל מוקצה, וא"כ אף עפר דלמטה לכסות בו הפשטידא ויהיה מחומם, אמאי יהיה בטלטול צונן אסור משום מוקצה, עד דהוצרך להתיר טלטולה לצורך אוכל נפש ודבריו צ"ע ודו"ק [עיין לעיל פ"ב הלכה ח"י].

יא

תנור וכירים חדשים אין סכין אותו בשמן ביו"ט ואין מלבנים את האבנים לצלות או לאפות עליהם מפני שמחסמן. עיין במגיד משנה שכתב דבהלכות הביא המשנה כצורתה ולא חילק כלל בין חדשים לישנים, והיינו משום דהם פוסקין כלשון אחרון, ועיין במ"מ דין ט' שכתב להדיא האי דנותן את הקדירה וכו' מיירי בקדירה חדשה, וצריך לומר כמ"ש בשו"ת חות יאיר בשם הגאון מהור"ר גרשון אשכנזי, [הובא לעיל פרק ב' הלכה ד' ועיין שם] והוא דוודאי גם בישנים איכא חיסום רק איסור איכא אבל חיוב חטאת אי אפשר ולכך בחיוב חטאת בעי קדירה חדשה דוקא, ודברי הלח"מ אינם ברורים לי עיי"ש.

אך יש לתמוה לדעת הר"ן (בדף כ"ח) דס"ל בדעת הרי"ף דקיי"ל כר' יהודה והיינו דמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט מותר לעשותן ביו"ט, וא"כ בשלמא רעפים חדשים היה יכול לחסום מעיו"ט אבל הישנים מה הו"ל למיעבד כיון דבכל פעם ופעם איכא בהו חיסום וא"כ למה יהיה השתא אסורין, ובאמת המ"מ הוא דכתב כן והוא ס"ל (בפרק ד' הלכה ט') דהרי"ף והרמב"ם ויתר פוסקים סבירי להו דלא כר' יהודה וא"כ מכשירי אוכל נפש אסורין.

ומעתה לכאורה יש לתמוה על השו"ע שפסק בסימן תק"ט כר' יהודה ובסימן תק"ח העתיקו סתמא דאין מלבנין את הרעפים ומן הסתם משמע אף ישנים, וכמ"ש המג"א שם להדיא וא"כ לר"י לא ידעתי כלל האיסור בישנים, אטו יהיה גרע מן השפוד שנשבר ביו"ט שמותר לתקנו ביו"ט ומכ"ש לחסום ובפרט לפי מש"כ לעיל דזאת אין ברור לו, שהוא מחסים.

ודוחק לומר דלא נקרא מכשירי אוכל נפש כיון דאינם מיוחדים כלל לצורך אוכל נפש והדבר צ"ע. גם אין לומר דהוי תיקון כלי גמור יותר משפוד שנשבר כי ברעפים הישנים מתמול שלשום מאי תיקון גמור יש כאן הא אין החיסום ניכר כלל וצ"ע [ועיין מ"ש לעיל בפרק ב' הלכה ד].

יב

אין עושין גבינה ביו"ט וכו' אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותן מעיו"ט יפוג טעמן אבל מלח אינו נידוך ביו"ט אא"כ הטה המכתשת וכו' שאם שחק המלח מערב יו"ט לא יפוג טעמו. וכתב התוס' שם דף י"ד דדוקא מלח שלהם אבל מלח שלנו א"צ כלל שינוי הואיל והיא נעשית בידי אדם, רצונם לומר הואיל דנתבשל כבר המלח א"כ אין טחינה באוכלים מה שהוא כבר טחון ועומד, וע"י בישול נתדבקו החלקים וא"כ אין בו כלל טחינה ולכך מותר אף בלי שינוי, ומהרש"א כתב דלא ידע מניין להם זה החילוק ולא ידעתי הלוא הדבר ידוע דמלח שלנו ע"י בישול נתדבקו החלקים, וא"כ הוי כטחינת הפת, ולכך הוא מותר מהאי טעמא, ותמיהני על הפוסקים שלא הביאו דברי התוס' הנ"ל וצ"ע.

יד

הקמח אע"פ שרקדו מערב יו"ט והסיר ממנו הסובין אין מרקדין אותו פעם שנית ביו"ט אא"כ נפל בתוכו צרור או קיסם וכיוצא בהן ואם שנה מותר. עיין בב"י במ"ש לדעת הרמב"ם דמתיר ליטול הצרור בידו ובאמת אין ראייה כלל מהא דקיימ"ל דמותר לברור את האוכל ביו"ט היינו דוקא התם בקטנית דלא סגיא בלא"ה משא"כ כאן דיכול לשנות את הקמח ויוכל ליפול הצרור לא התירו כלל לברור ביד.

ומעתה תשובת הט"ז (בסימן תק"י) על קושית הים של שלמה והרמ"א אינו תשובה דהנה הרב מהרי"ל אוסר בטחינת המצות לברור פרורים גדולים מן הקטנים משום דהוי כבורר והקשה עליו היש"ש מהך ברירת קטניות ועיי"ש בט"ז הנ"ל שתירץ דס"ל למהרי"ל כשיטת הראב"ד דהכא שאוסר ליטול הצרור בידו וכו' עיי"ש, ובאמת לפי מש"כ אין משם ראייה כלל דשם אי אפשר כלל בהרקדה משא"כ כאן, אבל באמת לא הבנתי כלל קושיתם, דהא גם החרדל אסור לסנן במסננת, דהוי כמו בורר וא"כ ג"כ קשה הא ברירה ביו"ט מותר, ועל כרחך צ"ל דכי התירו בורר ביו"ט היינו בקטניות וכדומה, (דע"י) [דעם] הפסולת אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י ברירה, משא"כ בחרדל דבלא"ה מסונן וכמ"ש בשם התוס' רק דהוא רוצה לסנן יותר שיהיה יותר טוב, לכך לא התירו כלל, וא"כ ה"ה הכא בברירת הפרורים הגדולים שכולם הן ראוים לאכילה, אלא שהוא בורר להיות הדייסא שעושים יותר טוב למאכל, זאת לא התירו חז"ל כלל בברירה, וזה ברור בכוונת מהרי"ל ופשוט, ולק"מ קושית היש"ש והרמ"א ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.