שרשי הים/יום טוב/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שרשי היםTriangleArrow-Left.png יום טוב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בינה לעתים
בני בנימין
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


ח[עריכה]

שורש איסור שריפת קדשים בי"ט

ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו' וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע כו' ועשית מלאכה עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. ע"כ. הנה במסכת ביצה דכ"ז ע"ב שנינו במתני' מעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לא יזיזם ממקומם וכתב עליו רש"י ז"ל וז"ל דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מפני שאינה ראויה היום לכהן דאסורה באכילה ואף לתתה לפני כלבו בי"ט אסורה שאין מבערין קדשים טמאים בי"ט דרחמ' אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונתו ז"ל לומר דמשום דאיכא בשריפת קדשים טמאי' קיום מצוה לכך חשיבא מלאכה דצורך גבוה לא בטיל לגבי צורך הדיוט וכמ"ש התו' שם ובשבת פ' ב"מ דכ"ד ד"ה אין שורפין ע"ש ריב"א יע"ש ואם זו היתה כוונתו ז"ל לא ידעתי אמאי כתבו התוס' דבריהם אלו ע"ש ריב"א ולא ייחסו הדברים לרש"י כי ע"כ נלע"ד דכוונת רש"י ז"ל לומר דמשום הכי חשיבא מצות הבערת קדשים מלאכ' משום דרחמנא אפקיה לביעורן מן העולם בלשון שריפה דהוייא מלאכה דכיון דמעיקר דינא יכול לבער תרומה וחלה טמאה אפי' בנתינה לפני כלבו ולא בעו שריפה דוקא למה זה אפקיה קרא בלשון שריפה דכתיב באש תשרופו דאע"ג דנותר ושאר פסולי מוקדשים בעו שריפה דוקא שהרי אינו יכול ליהנות מהם מ"מ תרומה וחלה טמאה דיכול ליהנות בהן בשעת ביעורן למה כללן הכתוב בקרא דבאש תשרופו ואפשר עוד דרש"י ז"ל משמע ליה דאף נותר ושאר פס"ה לא קפיד קרא לבערן בשריפה דאף דיכול לפרר ולזרות לרוח כל שאינו נהנה ממנו מן התורה מבוער הוא אלא דחכמים גזרו שיהיו בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בהן וכיון דמן התורה יכול לבערן באיזה אופן שיהיה ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנא לביעורן כשריפה דהוי מלאכה גמורה אף אם הוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד"ך ע"א ד"ה דילמא כו' והרב חזון נחום ח"א דקל"ג ע"א יע"ש כן נלע"ד.
ומ"מ בשבת פרק ב"מ דכ"ה ע"א ד"ה מצוה כו' הדר ביה ופירש כמ"ש התוס' ע"ש ר"י דמשום גזירה אטו קדשים נגעו בה יע"ש. ולא ידעתי למה זה לא העלו התו' זכרונו על דל שפתותם גם בעיקר דבריו שם יש לגמגם למה המתין לפרש כן על מילתיה דרב אשי ולא פירש כן עליה דתנא דבי חזקיה ואביי ורבא הנאמרי' מקדם וכמ"ש התוס' שם יע"ש ועל תירוץ ריב"א ז"ל יש לגמגם דכיון דאיסור שמן שריפה בי"ט אינו אלא משום דדמי לנדרים ונדבות דאסורים מקרא דלכם ולא לגבוה אם כן למה לי למתלי טעמא התם הש"ס משום איסור שריפת קדשים דנפקא לן מקרא דוהנותר ממנו עד בקר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא התם ואמאי לא קאמר בפשיטות דשמן שריפה אסור מקרא דלכם ולא לגבוה דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות כמ"ש התוס' לעיל ד"ך ע"ב ד"ה לכם יע"ש אע"ג דאית בהו עשה דמוצא שפתיך כמ"ש רבינו פ"א מהלכות נדרים הל' ד' יע"ש דהנהו קראי דמייתי התם תלמודא ליכא למילף בהו אלא איסור קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל כנותר ומילה שלא בזמנה אבל תרומ' וחלה טמאה שיש בהם צורך הדיוט אכתי לא שמענו איסורא אם לא מקרא דלכם ולא לגבוה והעיקר חסר לפי תירוץ ריב"א ז"ל.
ושוב ראיתי בספר תמים דעים סימן ק"כ דכ"ה ע"ב שכתב וז"ל הקשה הר' אשר בן הר' משולם ז"ל בעיקר מילתא דחזקיה ואביי ורבא ורב אשי דיהבו טעמא לאיסורא דשריפת קדשים ביום טוב למר כדאית ליה כו' ותיפוק להו מקרא דלכם ולא לגבוה ולמה להו קראי אחריני יע"ש ואין לומר דשריפת קדשים כנותר ופיגול שאין בהם צורך הדיוט כלל אי ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה תו ליכא למעוטי נדרים ונדבות שיש בהם צורך הדיוט כשלמים וכיוצא בהם אבל השתא דאית לן הנהו קראי דמייתי התם תלמודא למעט שריפת קדשים דליכא בהו צורך הדיוט אייתר ליה קרא דלכם למעט נדרים ונדבות אע"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת דהא ודאי ליתא דקרא דלכם הא אצטריך למעוטי גוים וכלבים ואכתי לא אייתר קרא דלכם הא דממעטינן נדרים ונדבות לאו מיתורא דקרא הוא אלא פשטיה דלכם משמע כל מידי דאינו לכם אסור בכל גוונא וא"כ הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אייתי התם קרא דלכם: ונראה דבתר דילפינן מהנהו קראי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיום טוב שמעינן דנדרים ונדבות אע"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת כיון דאית בהו צורך גבוה חשיב ככולו לגבוה דצורך הדיוט בטיל לגבי צורך גבוה ודרשינן שפיר קרא דלכם ולא לגבוה למעט נדרים ונדבות אבל כי לית לן הנהו קראי למעט נותר ושריפת קדשים והוה ס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת ה"נ הו"א דנדרים ונדבות דחו יום טוב מהאי טעמא דאתי עשה ודחי ל"ת ולא הוה דרשינן לכם אלא למעוטי גוים וכלבים דוקא ותו לא. הילכך כי בעי תלמודא מעיקרא מ"ט דשריפת קדשים לא דחי יום טוב לא מצי לאתויי קרא דלכם דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות דהיא גופא הלא קשיא לן ומנא לן למדרש לכם למעוטי נדרים ונדבות כיון דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת הילכך מהדר תלמודא לאתויי הני קראי וזה נכון לע"ד.
והנה אף שהתוס' בשמעתין ובפרק ב"מ דחו תירוץ ריב"א ז"ל בפ"ק דפסחים עלה ה' ד"ה ואומר בתי' הב' החזיקו בסברתו ויישבו קושייתם שם ע"פ סברת ריב"א ז"ל הלזו יע"ש. ומה שתירצו עוד שם ע"ש ר"י דקרא דתשביתו סברא הוא ומיירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו יע"ש ק"ל דאכתי נימא הואיל ויכול ליהנות בגחלתו ליכא איסורא דמלאכה דלמאן דאית ליה הואיל ליכא איסורא דאורייתא כלל וכמו שהוכחנו בחידושינו למס' ביצה די"ז עלה דת"ר אין אופין כו' יע"ש וליכא למימר דאפשר דר"ע לית ליה הואיל דאם כן קשה אמאי לא קאמר תלמודא התם ש"מ מדר"ע תלת ויש ליישב ואין כאן מקומו.
ודע דעיקר טעמו של רש"י שכתב דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מגזירת הכתוב אין צורך לטעם זה למר בר אמימר דקאמר מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורים בטלטול משום שלא היה דעתו עליו בה"ש להאכילה לכלבים דלדידיה אף אם נאמר דלא חשיב הבערת קדשים ביום טוב מלאכה אכתי איכא טעמא לאסור מטעם איסור מוקצה דבין השמשות לא היה דעתו על העיסה להאכילה לכלבים וכשנטמאת ביום טוב דלא חזיא לדידיה ולא לכלבים הוה ליה כבע"ח שמתו דאסורים לר"ש בטלטול משום איסור מוקצה אלא דרש"י ז"ל נקט טעם זה שהוא כולל אף למר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו דהשתא למאי דמוקמינן מתני' כר"ש ליכא טעמא לאסור בחלה שנטמאת אם לא מטעם איסור מלאכה.
והנה מלשון רבינו שכתב כאן אין בדבריו הכרח אי ס"ל כתירוץ התוס' ז"ל דתרו' וחלה שנטמאת נאסרו אטו שאר קדשים דאינו יכול ליהנות בשריפתן או אי ס"ל כתירוץ ריב"א ז"ל דאף דיכול ליהנות בשריפתן אכתי הם אסורות מדאורייתא כנדרים ונדבות שנאסרו מקרא דלכם ולא לגבוה ונראה לע"ד שיש להכריח דס"ל כתירוץ התוס' דמשום גזירה נגעו בה משום דאי הוה ס"ל כתי' ריב"א ע"כ לומר דשריפת תרומה וחלה טמאה היא מצוה מדאורייתא וכמו שצידדו התוס' בפרק ב"מ דכ"ה ד"ה כך אתה כו' ובפרק כיצד צולין דפ"ב ע"ב ד"ה אבל משמע להו הכי בפשיטות וה"נ משמע להו בפ"ק דקידושין דל"ד ד"ה מעקה כמו שיראה הרואה במה שהק' שם ע"ש ר"י מאי וכ"כ גם כן בפרק אלו עוברין דמ"ו ע"א ד"ה לא תקרא לה שם כו' יע"ש ואם כן הי"ל לרבינו לבאר בהלכות תרומות דאיכא מצוה מדאורייתא בשריפת תרומה וחלה טמאה והוא לא כתב כן ש"מ דסבירא ליה דאין כאן אלא מצוה מדרבנן שמא יבא לידי תקלה א"נ משום דאיקרי קדש דנו אותה כדין קדש מדרבנן בעלמא וכיון דס"ל דליכא אלא מצוה מדרבנן בעלמא אין כאן צורך גבוה לאסור אותן משום טעמא דלכם ולא לגבוה אלא משום גזירה דאטו שאר קדשים טמאים שאינו נהנה בשריפתן ועיין עוד לרבי' ברפי"ט מהלכות פה"מ ודוק ולדידי ק"ל בעי' דברי התוס' ז"ל דבעו מימר דשריפת תרומה וחלה טמאה נמי מדאורייתא היא כשאר פסולי המוקדשים דתרו' נמי קדש איקרי דאם כן תבעי נמי שריפה ביום דוקא ולא בלילה דומייא דשאר פה"מ דקפיד קרא ביום ולא בלילה וכמ"ש רבינו בפי"ט מהלכות פה"מ הל' ה' ואלו אנן תנן בפרק א"ע דמ"ז כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כו' אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב כו' משמע דבערב יכול לשורפה וכלשון הזה כתב רבינו כאן וממתינין עד הערב ושורפין אותה איברא דמדברי רבינו שם בפי"ט מהלכות פה"מ משמע דנות' ופיגול דוקא הוא דבעו שריפה ביום ולא בלילה אבל קדשים שנטמאו יכול לשורפן בלילה וכן מבואר שם בדברי מרן כ"מ ז"ל שכתב דמשום דפיגול דמי לנותר בחדא שיטה שייכי יע"ש אבל אני תמיה בזה שהרי בת"כ פרשת צו דכ"ח ע"א דרשו ביום הג' באש ישרף זה בנה אב בכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע"ש וא"כ ודאי דאף טמא לא יצא מן הכלל.
ושוב ראיתי בירושלמי פרק ב"מ עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שריפה ויהיב טעמא דחזקיה מדכתיב גבי נותר עד בוקר באש תשרופו ליתן בוקר שני לשריפתו ובעי עלה מעתה אין מדלי' בשמן שריפה בלילה ע"ש שאין שורפין קדשים בלילה ומשני אמר ר"י ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל כמה דר"י אמר תינוק שעבר זמנו נמול בין ביום ובין בלילה כך עבר זמנו נשרפת בין ביום ובין בלילה. ופריך ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה ומשני אמר ר"י בן פזי מכיון שנטמאת כעבר זמנה ע"כ ובכן מבואר הטעם עפ"י דברי הירושלמי הלז מה בין טמא לשאר הפסולים דשאני טומאה דחשיבא כמי שעבר זמנה ולהכי נשרף בין ביום ובין בלילה אלא דאכתי קשה דהא ניחא לרבי ישמעאל דס"ל גבי מילה דאם עבר זמנה נימול בין ביום ובין בלילה אבל לדידן דקי"ל גבי מילה דאפילו עבר זמנה אינו נימול אלא ביום וכמ"ש רבינו בפ"א מה' מילה ה"ח ה"נ גבי נותר שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום וכן פסק רבינו בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשים הל' ה' ובפרק הערל דע"ב דקאמר רבי יוחנן דנותר לאחר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה כמילה שלא בזמנה משמע דהדר ביה כדאיתיביה רבי אלעזר דאפילו מאן דלא דריש וי"ו גבי מילה דריש גבי נותר וי"ו וה' יתירה יע"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דשמן שריפה יהיה אסור לשרוף בלילה כנותר ושאר פה"מ אם איתא לסברת התוס' דמדאורייתא בעי שריפה דומיא דנותר וכעת צריך אצלי תלמוד.
והנה הלח"מ בפ"ג מהלכות י"ט הוק' לו בדברי רבינו שכת' דאין שריפת קדשי' דוחה יו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דלדידן דקי"ל כב"ה דאמרינן מתוך ליכא גבי יו"ט לא תעשה אלא עשה גרידא מקרא דלכם ולא לגבוה וכמ"ש התו' בפ"ק דמכילתין די"ב ד"ה דשוחט וניחא ליה דרבינו משמע ליה אהדריה לאיסור ל"ת אלא דלא לקי מטעם הואיל והותר לאו זה גבי אוכל נפש ועוד דשריפת קדשים דרחמנא אחשביה להבערתן אהדריה קרא ללא תעשה כל מלאכה כמ"ש רש"י במתני' את"ד יע"ש.
ולדידי אף לשי' התוס' לא קשיא דלדידהו ז"ל כל דליכא צורך קצת ליו"ט ליכא טעם מתוך וגבי שוחט עולת נדבה כתבו דאיכא צ"ק משום טעמא דלא יהא שולחנך מלא כו' ומשום הכי לא לקי לב"ה אבל בשריפת קדשים טמאים ביום טוב כנותר ופיגול וכיוצא דליכא בהו צ"ק אין כאן מתוך ואיכא לאו דלא תעשה מלאכה ולקי עליה ועיין עוד להר"ן ז"ל בפרק א"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ועוד יש לומר דרב אשי יהיב האי טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה למאן דלית ליה טעם מתוך דלדידיה איכא עשה ול"ת ביום טוב אבל למאן דלית ליה מתוך אע"ג דליכא לא תעשה אכתי איכא עשה ואין עשה דוחה עשה ועיין עוד מה שכתבתי בזה בשורש מתוך על דברי הלח"מ ז"ל הללו.
ודע שהרב מש"ל ז"ל בפ"א מהלכות שופר ה"ד עלה ונסתפק בהא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר וקיים העשה וביטל העשה ול"ת אי לקי מי נימא כיון דקי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נמצא שאין כאן אלא עשה לחודיה ומשום דעבר אעשה לא לקי או דילמא כיון דנצטרף לא תעשה זה עם עשה אלים כחו דאפי' אם ביטלו כדי לקיים עשה אחר לקי וכתב שהתוס' ז"ל בחולין דקמ"א עמדו בזה ולדעת ריב"א לא לקי דהלא תעשה כמאן דליתיה דמי דעשה דחי ליה יע"ש.
וראיתי בס' דברי אמת שנדפס מחדש להרב הגדול כמוהר"י בר דוד בקונטריסיו דנ"ח ע"ג שכתב דהתוס' בפ"ק דקידושין דל"ד ד"ה מעקה הם היפך סברת ריב"א וגם רבינו פליג אס' ריב"א ואסברת התוס' והיא סברת שלישית יע"ש. ולדידי אין מדברי התוס' דקידושין ראיה דפליגי אסברת ריב"א לפי מ"ש התוס' בפרק בתרא דחולין דקמ"א ע"א ד"ה לא צריכה כו' וז"ל מכאן ק' לפי' ריב"א כו' וצריך לומר לפירושו דשמא דוקא דלא לקי אאותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי עכ"ל. דכוונתם מבוארת דק"ל לפי' ריב"א אמאי איצטריך תלמודא למימר דכי אצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה להיכא דעבר על הלאו איצטריך דהשתא ליכא אלא עשה וסד"א דאתי עשה דמצורע דאלים ודחי עשה דשילוח הקן דלא אלים. ולדעת ריב"א ז"ל הוה ליה לתלמודא בפשיטות לומר דאיצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה דסד"א אתי עשה דמצורע דאלים ודחי ל"ת ועשה דשילוח הקן דהלא תעשה בלא"ה נדחי הוא מקמי העשה אפילו דלא אלים והכא דאלים הו"א דדחי נמי עשה קמ"ל ולא הוה בעי מימר דמיירי היכא דעבר על הלאו דזה משמע דלא כריב"א דכי איכא לאו ועשה אלים כחו של הלאו ע"י העשה ולהכי הוצרך לומר דאצטריך קרא להיכא דעבר על הלאו ולזה תי' וצ"ל לפירושו כו' כלומר דאף לדעת ריב"א אלים כחו של הלאו כשהוא עם העשה לענין זה דלא אתי עשה אלים ודחי ליה לכתחילה אלא שבדיעבד אם עבר על הלאו אינו לוקה וזה ברור והשתא מ"ש התוס' בקי' דעשה דיו"ט אלומי קמאלים כחו של הלא תעשה דלא ליתי עשה ולידחי ל"ת דיו"ט אף לגבי אשה דליכ' בה עשה כו' אף לדעת ריב"א ז"ל כתבו כן דלדידיה נמי אלים כחו של הלאו עם העשה לענין זה דלא אתי עשה ודחי ליה לכתחילה כמ"ש בפ"ב דחולין וכמדובר.
ועפ"י זה מינח ניחא לי מאי דקשה עוד לשיטת ריב"א דאם איתא דכל דמקיים העשה ומבטל עשה ולא תעשה לא לקי עליה דהעשה דחי ללא תעשה למה ליה להש"ס בכל דוכתא דקאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לאדכורי הלא תעשה מאחר שהוא נדחי מפני העשה ולא הו"ל למימר אלא דאין עשה דוחה עשה אך עפ"י האמור הנה נכון דאף לשיטת ריב"א ז"ל אהני הלא תעשה הבא עם העשה לאלומי כחו של העשה דלא ליתי עשה אלים ולידחי ליה לכתחילה ודוק מיהו הא ק"ל לשיטת ריב"א ז"ל מאותה שאמרו בפ"ק דביצה תני תנא קמיה דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה אמר ליה דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאי ב"ה הא אמרי מתוך כו' יע"ש והשתא לשיטת ריב"א ז"ל דהיכא דמקיים העשה ומבטל עשה ול"ת לא לקי אף כב"ש נמי לא לקי דלדידיה נמי דלית ליה מתוך לא לקי דהא בשוחט עולת נדבה קמקיים עשה דמוצא שפתיך וכמ"ש רבינו בפ"א מהלכות נדרים הל' ד' ואם כן אע"ג דקמבטל עשה ול"ת דיום טוב אכתי לא לקי דאין כאן אלא איסור עשה דהלא תעשה דיום טוב נדחי הוא מקמי העשה וליכא למימר דכיון דעשה זה דמוצא שפתיך אפשר להתקיים למחר וליומא אחרינא אינו דוחה ל"ת דיו"ט דאם כן עשה דשריפת קדשים טמאים אפשר למחר ואפי"ה פריך תלמודא בפרק ב"מ דלדחי ל"ת דיו"ט ועכ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל שם דאע"ג דאפשר לקיים עשה זה למחר כיון דהשתא נמי מיחייב יש לו כח לדחות כיע"ש.
איברא שהתוס' ז"ל בפרק א"ע דמ"ז ע"ב ד"ה אחרישה נראה דחולקים על זה ובמקום אחר כתבתי עוד בזה ואולי אפשר דהתוס' ז"ל משמע להו דשריפת קדשים כנותר ושאר פה"מ שעבר זמן אכילתן דכתיב בהו באש ישרף הוה ליה קבוע זמן אכילתן כמילה בזמנה דכתיב בה ביום הח' והכי מוכח בפ' הערל דע"ב ע"ב דמדמי להו תלמודא אהדדי ולהכי פריך דליתי עשה ולידחי ל"ת אבל בעשה דמוצא שפתיך דלא קביע ליה זמן לא אתי עשה זה ודחי ל"ת דיו"ט כיון דאפשר לקיים העשה למחר. ומיהו בלא"ה נמי אפשר ליישב ההוא דלעיל דודאי לב"ש דלית ליה מתוך אתי שפיר ברייתא דהשוחט עולת נדבה דכיון דגלי קרא ואמר לכם ולא לגבוה כדדרשי נמי ב"ש לעיל ד"ך ע"ב אהדריה קרא לשוחט עולת נדבה ללאו דל"ת כל מלאכה ולקי ואע"ג דאיכא בהו עשה אבל לב"ה דאמרי מתוך ליכא למימר כיון דאהדריה אהדריה לאיסור לאו דל"ת מלאכה וכמ"ש התוס' ז"ל שם יע"ש.
וחדשות אני מגיד מה שראיתי בספר נצח ישראל בפ"ק דביצה ד"ח עלה דאמרינן י"ט עשה ול"ת דק"ל דמאחר דתנא דבי חזקיה ס"ל דיו"ט לא תעשה גרידא הוא ומשום הכי דריש קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו איך רב אשי שהוא אמורא פליג אתנא דבי חזקיה ואף רבי יעקב נמי ס"ל כתנא דבי חזקיה כדאיתא בפ"ק דתמורה ד"ד ותו ק"ל דבפ"ק דתמורה פריך תלמודא לרבי יעקב דפליג אר"י דקאמר דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דלדידיה קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה ומשני דאצטריך לכדתנא דבי חזקיה יע"ש דהשתא לדידן דקי"ל כר"י דאיך לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת א"כ למאי איצט' קרא דהנותר ממנו עד בוקר ומתוך כך כתב דאף רב אשי דס"ל די"ט עשה ול"ת לא פליג אתנא דבי חזקיה דלדידיה נמי אצטריך קרא דוהנותר ליתן בוקר שני לשריפת קדשים ולומר דלקי אשריפת קדשים ביום טוב דאתא קרא דעד בוקר ואהדריה לשריפת קדשים ללאו דלא תעשה כל מלאכה דאי לאו האי קרא אע"ג דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה די"ט מיהו מלקא לא לקי אם עבר וקיים העשה וביטל הלא תעשה וכסברת ריב"א שכתבו התו' בפ' שלוח הקן דקמ"א את"ד יע"ש.
ומלבד מה שיש לדקדק עליו דאכתי מה יענה לסברת התוס' החולקים על ריב"א ז"ל וס"ל דאם עבר וקיים העשה וביטל עשה ולא תעשה לקי דלדידהו אכתי ק' קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה רב אשי עוד בה דאי תנא דבי חזקיה ס"ל כדרב אשי די"ט עשה ול"ת אכתי קרא דונותר למה לי דאי לגלויי אשריפת קדשים דלקי תיפוק ליה מקרא דלכם דדרשינן לכם ולא לגבוה וכיון דאהדריה אהדריה ללאו דלא תעשה כל מלאכה דשריפת קדשים כנותר ופיגול דליכא בהו צורך הדיוט אימעיטו שפיר מקרא דלכם ולא לגבוה ומלקא נמי לקי עלייהו דהא לית בהו טעם מתוך כנדרים ונדבות ועוד דמבואר הוא מדברי התוס' בפרק ב"מ ד"ה ולא מילה דס"ל דר"א פליג אתנא דבי חזקיה ואאביי ורבא דנפ"ל איסור שריפת קדשים מקראי אחריני דלדידהו גבי יום טוב ליכא אלא לא תעשה גרידא יע"ש. ומאי דקשיא ליה איך רב אשי פליג אתנא דבי חזקיה נר' לענ"ד דר"א ברייתא אחריתי אשכח דס"ל דיום טוב עשה ולא תעשה והיינו ההיא ברייתא דמייתי הש"ס בפרק ואלו קשרים דקי"ד דקתני יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק ואמרי' התם דהך תנא ס"ל דשבתון דכתיב גבי שבת לאיסור עשה הוא דאתא יע"ש וכיון שכן איכא למי' דה"נ שבתון דכתיב גבי י"ט לאיסור עשה הוא דאתא וה"נ דריש ליה בת"כ סדר אמור דרנ"ח ביום הראשון שבתון שבות וביום השמיני שבתון שבות יע"ש. ותנא דבי חזקיה ס"ל דשבתון לאיסור קניבת ירק אתא כדדריש אידך תנא דברייתא גבי שבתון דכתיב גבי שבת ואע"ג דביום טוב הרי הותר מלאכת אוכל נפש ואם כן אין צורך להתיר קניבת ירק מקרא דשבתון. י"ל דקניבת ירק שהוא מחתך דק דק והוא תולדת טוחן וכמ"ש התו' שם בפרק ואלו קשרים אף בי"ט איכא למימר דאסור למאן דאסר ליה גבי שבת דטחינה לא הותרה ביום טוב ואיכא איסורא דאורייתא וכמ"ש הרב פ"ח בא"ח סי' תצ"ה סק"ד וכמ"ש בחי' ביצה בריש פרקין ולהכי אצטריך קרא דשבתון ודוק ואידך דקשיא ליה דלדידן דקי"ל כר"י דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי"ל כרב אשי די"ט עשה ול"ת קרא דנותר מאי דריש ביה.
ולכאורה היה אפשר לומר דאף לדידן אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר ב' לשריפתו ולומר דתהא שריפת נותר ביום ולא בלילה שהוא למוצאי י"ט ואע"ג דהא שמעי' ליה מקרא דביום הג' באש ישרף הוה אמינא דוקא נותר שנשרף בזמנו כההיא דשלמים דביום הג' הוא זמן שריפתו אבל נותר דפסח דזמן שריפה הוא ביום טוב ונדחה מזמנו הו"א דאף בלילה יכול לשורפו אתא קרא לומר דוקא בבוקר ולא בלילה. ותירוץ זה למדתיהו מדברי התוס' בפרק הערל דע"ב ע"ב ד"ה שלא בזמנו שכתבו וז"ל וא"ת הא דדרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו כיון דשלא בזמנו הוא למה צריך בוקר שני ישרפנו במוצאי י"ט וי"ל דכיון דלא אפשר בזמנו קבע בוקר שני עכ"ל ואע"ג דנותר שלא בזמנו דאינו נשרף אלא ביום שמעינן ליה מקרא דוהנותר כדקאמר התם דאפילו מאן דלא דריש וי"ו וי"ו וה"י דריש אפשר לומר דרב אשי ס"ל דמאן דלא דריש וי"ו אף יתורא דוי"ו וה"י לא דריש וכסברת ר"י דהתם ואע"ג דבתר דאותביה ר"א לר"י אשתיק ר"י אפש' דלא חש להשיבו ולא משום דאודי ליה אשתיק וכדמוכח מדברי הירוש' שכתבנו לעיל דקאמר ר"י דנותר שלא בזמנו למאן דאית ליה גבי מילה שלא בזמנה דנימול בין ביום בין בלילה ה"נ נשרף בין ביום ובין בלילה ואי הדר ביה ר"י כי שמעה מר"א לא הוה קבעי למילתי' לפום קושטא.
מיהו אין זה מספיק דאכתי קשה דאנן קי"ל כמאן דדריש גבי מילה וי"ו דוביום הח' וקי"ל כרב אשי די"ט עשה ולא תעשה וא"כ אכתי קרא דונות' יתירא הוא. ואולי אף לרב אשי אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר שני לשריפתו ואע"ג דהא שמעינן ליה מכללא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אתא קרא לעבור עליו בעשה אחר דלאו הבא מכלל עשה וכדאמרינן בעלמא גבי ציצית במנחות דף מ"ד כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בה' עשה כל שאינו מניח תפילין עובר בח' עשה יע"ש. וה"נ אם עבר ושרף קדשים טמאים בי"ט עובר בעשה דשבתון ובעשה דעד בוקר ובעשה דלכם ולא לגבוה למאן דאית ליה מתוך אף שאין בו צורך קצת.
הדרן למאי דאתינן עלה דלסברת ריב"א ז"ל נראה דמי שעבר ושרף קדשים טמאים בי"ט דלא לקי דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי ל"ת די"ט ואין כאן אלא איסור עשה דשבתון מיהו נראה לענ"ד דאף לסברת ריב"א בשורף קדשים לוקה דכיון דגבי שריפת קדשים בי"ט ליכא טעמא דמתוך דהא אין כאן צורך י"ט כלל א"כ אתא קרא דלכם ואהדריה ללאו דלא תעשה מלאכה והוה ליה כשוחט עול' נדבה בי"ט לב"ש דלקי עליה מה"ט וה"נ בשורף נותר ופיגול ושאר פה"מ דאסור ליהנות בהדי דקשריף להו וגם ליכא בהו טעמא דשלא יהא שולחנך מלא כו' כדאיכא גבי נדרים ונדבות א"כ אהדריה קרא לגמרי לאיסור לאו ולקי עלייהו אע"ג דמקיים עשה דבאש תשרופו אמנם בשורף שמן תרומה וחלה טמאה בי"ט דיכול ליהנות בשריפתן נראה ודאי דלא לקי דהשתא הו"ל כנדרים ונדבות דאע"ג דאמעיטו מקרא דלכם ולא לגבוה כיון דאית בהו צ"ק להדיוט לא לקי אפי' לב"ש וכמ"ש התוס' בפ"ק דביצה די"ב ד"ה השוחט יע"ש. וכל זה הוא לדעת התוס' ז"ל דמשמע להו דכל דליכא צורך קצת בי"ט לא אמרינן ביה מתוך אבל לשי' רש"י ודעימיה דס"ל דאמרי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל כהוצאת אבנים וכיוצא ודאי דאף בשורף קדשים בי"ט אמרינן מתוך וא"כ קרא דלכם לא אהדריה אלא עשה בעלמא ולא לקי עלייהו ודוק.
ולענין אם הנשים איתנהו בעשה דשריפת קדשים טמאים עיין בספר נצח ישראל בחידושיו לקידושי' דל"ה ד"ה מעקה שהכריח דאע"ג דעשה זה הוא ביום ולא בלילה והוה ליה מצוה שהזמן גרמא אפילו הכי הנשים איתניהו בעשה זה יע"ש.

ט[עריכה]

שורש הואיל

היה י"ט של פסח כו' לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואחר כך יפריש. עכ"ל. וכתב ה"ה ז"ל בפרק אלו עוברין דמ"ו שנינו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט פירוש של פסח ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכן פסקו בהלכות עכ"ל.
והנה מלישנא דקאמר רבי יאושע במתני' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה כו' מבואר דלר"א אם קרא עליה שם והניחה עד שהחמיץ עובר בבל יראה והכי איתא בברייתא דמייתי הש"ס התם דמ"ח ע"א אמ' לי' ר"א לר' יאוש' לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה כו' ולפי מ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגייא עיקר פלוגתייהו דר' אליעזר ור' יאושע הוא בטובת הנאה ממון דלר"א טובת הנאה ממון ולהכי עבר עליה בבל יראה ולר' יאושע טובת הנאה לאו ממון ומשום הכי אמר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ואם זו היא שיטת רבינו ז"ל ק"ט שהרי הוא ז"ל בפ"ו מהלכות אישות ופרק י"ב מה' תרומות ובשאר דוכתי פסק דטובת הנאה לאו ממון הוא וא"כ אמאי פסק כר"א ולא כר"י אמנם הדבר מבואר דשי' רבינו ז"ל היא כשיטת ההלכות שכתבו דלפי המסקנא ר"א ור"י קמפלגי בהואיל ובעי מתשיל וכולהו ס"ל דט"ה לאו ממון הוא וכדקא' הש"ס בתחי' הסוג' ודלא כמ"ש רש"י דלא גרסי' מעי' דקמיפלגי בהואיל ובעי מתשיל יע"ש. וא"ת דכיון דכתב רבינו בדין הקודם לזה דאין מבשלין חלה טמאה בי"ט משום דעושה מלאכה שלא לצורך י"ט אם כן כי אפי לה ואחר כך קורא לה שם חלה נמצא למפרע שעשה מלאכה שלא לצורך י"ט וקא עבר על לא תעשה כל מלאכה ואם כן טפי היה לו לומר דיקרא לה שם ויניחנה אע"ג דקעבר בבל יראה בשב וא"ת ולא שיאפה אותה דהשתא קעבר עליה בלא תעשה כל מלאכה בקום עשה הא לק"מ דכי היכי דלר' אליעזר אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ה"נ אמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא לחלה וליכא משום לא תעשה כל מלאכה כמ"ש רש"י ז"ל שם בדמ"ח ע"א ד"ה מחלוקת כו' וד"ה אבל הכא כו' יע"ש ועיין עוד במ"ש רש"י בריש הסוגיא בד"ה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון כו' ובמ"ש התוס' בשם רשב"א בכוונת רש"י ז"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך במה שתמה על דברי הרב תי"ט ז"ל ודוק.
והנה רש"י והתוספות ז"ל הוקשה להם דכיון דאמרי' הואיל אם כן יקרא לה שם ואחר כך תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל והתוס' תירצו בתי' השני דהואיל ואב"מ לא שכיח הילכך לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה כו' יע"ש. וראיתי למורי הרב הי"ו שתמה על דבריהם וז"ל וי"ל שהרי קי"ל דאין פודין ביום טוב משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב"ש בסי' קנ"ו והרב תה"ד הביא דבריו מרן ז"ל בי"ד סימן ס"ה ס' י"א וכן כתב רש"י והר"ן ז"ל בפרק ג' דביצה דף כ"ז ד"ה בבהמת קדשים יע"ש ואם כן מאי ק"ל דיהא אפייתן דוחה י"ט מטעמא דאי בעי פריק ליה וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש שרי דליתא דהא דאין שבות במקדש ה"ד כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ"ש רש"י בעירובין דף ק"ב ע"ב אמתני' דאין מחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק עכ"ל.
ולע"ד מלבד מה שיש להשיב בדוחק דהכא נמי היה לנו להתיר הפדיון מטעם דאין שבות במקדש דכל כה"ג חשיב צורך גבוה כיון דע"י היתר הפדיון איכא טעם הואיל ושרי לאפות בי"ט לחם הפנים ואיכא מצוה באפייתן בי"ט טפי משום לחם חם וכמ"ש התוס' במנחות סוף פ' שתי הלחם ד"ה ב' ימים כו' דאע"ג דאסור לפדות את המנחות אפילו קודם שנתקדשו בכלי שרת מכל מקום מותר לפדות לחם הפנים מטעם דבעינן לחם חום יע"ש. ולבר מן דין יש ליישב לענ"ד דאף הראשונים ז"ל לא אסרו לפדות בי"ט משום דמחזי כמקח וממכר אלא דוק' במידי דלית ביה צורך יו"ט כי ההיא דפדיון בכור וכההיא דפדיון קדשים פסולין לאחר מיתה שכתבו רש"י והר"ן והמאירי ז"ל בפרק ב' דביצה אמנם כי פריק ב' הלחם ולחם הפנים לצורך יום טוב להאכילן למי שאין נכון לו אע"ג דמיחזי כמקח וממכר שפיר דמי משום שמחת י"ט כמו שהתירו כמה דברים משום שמחת יום טוב כדאיתא בפרק קמא דביצה ד"ט וד"י ועיין להתוספות ז"ל שם דף ח' ע"א ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה כו' שכתבו דמשום שמחת י"ט התירו לכסות דם צפור בדקר נעוץ אע"ג דפטור אבל אסור יע"ש ולזה הוצרכו התוס' ז"ל לומר דכיון דלא שכיח דבר זה שיבא לפדות שתי הלחם ולחם הפנים לצורך י"ט לא אמרינן הואיל כן נלע"ד ברור.
ומ"מ לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המנחות והנסכים דק"א ע"א דהמנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי אם טהורין הן אינן נפדין ודלא כשמואל ור' אושעייא דאמרו דאפילו טהורין נפדין נידחית ממילא ראייתם הלזו מההיא דלחם הפנים ושתי הלחם דמשום הכי לא אמרינן בהו הואיל כיון דלא מצי למפרקינהו ולשמואל ורבי אושעיא איכא למימר דס"ל כרב חסדא דלית ביה הואיל א"נ סבירא ליה דר"א ורבי יאושע פליגי בהואיל ומוקמי למתני' כמאן דלית ליה הואיל ואם כן אזלא ממילא ראיית התוס' ז"ל ודוק. תו איכא למידק בדברי התוס' ז"ל הללו דלפי מה שהכריחו דתנא דלחם הפנים ושתי הלחם ס"ל דהתנור של חול היה ולא היה מקדשן קדושת הגוף שאלו היה של קדש אם כן היו דוחין שבת וי"ט דאי לא מפסלי בלינה אם כן תיקשי להו לפום קושטא אמאי לא היו אופין אותן בי"ט על ידי שאר לחם של חול שהרי קי"ל כרשב"א דאמר ממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא והתוס' ז"ל לעיל ד"ה עד שתאפה הוקשה להם כן בעיקר מתני' דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם רשב"א ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטל מ"מ כי לא קרא עליה שם אמאי צריך ר"א לטעמא דהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה תיפוק לי מטעם רשב"א שהפת נאפה יפה ותירצו בשם ר"י דטעמא דרשב"א לא שייך אלא בתנור ור"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה מיירי אפילו באופה על גבי גחלים משום הכי הוצרך טעמא דהואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה יע"ש והשתא גבי לחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור קשה אמאי לא היו אופין אותן ביו"ט ע"י שאר לחם חול מה"ט דרשב"א.
איברא שלפי מ"ש התוס' פרק שני דביצה דכ"א ע"א ד"ה עיסה כו' דאף רשב"א לא התיר אלא כשהפת כולו של ישראל דאיכא נמי טעם הואיל אבל בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל לא שרינן לאפותה כולה מטעם רשב"א לחוד כיון דליכא נמי טעם הואיל יע"ש אם כן דכוותא נמי הכא לא שרינן בשל הקדש אפילו דאיכא טעמא דרשב"א כיון דליכא נמי טעם הואיל אמנם לפי מ"ש הכא בפסחים מבואר דאפילו מטעם רשב"א לחוד שרינן לאפות ביום טוב בלתי טעם הואיל וא"כ הדרא קו' לדוכתא.
וראיתי להרב פר"ח בהלכות פסח סימן תנ"ז שדחה דברי התוס' דפסחים מתוך מה שכתבו בביצה יע"ש ולע"ד אין זה הכרח דשפיר איכא למימר דלפי מ"ש בפסחים ההיא דביצה נמי דאסר רב חסדא בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל יתרצו נמי בהכי דרב חסדא מיירי באופה על הגחלי' דליכא טעמא דרשב"א דהפת נאפה יפה והואיל נמי לר' חסדא לית ליה ולדידן נמי כיון דחציה של גוי ליכא טעם הואיל ועיין למורי הרב הי"ו שהביא דברי הרב פ"ח ז"ל הללו וכתב דלפי מ"ש בפסחים נ"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י"מ שכתב הר"ן והמרדכי שם בפרק שני דביצה דההיא דרב חסדא מיירי כשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות התנור כולו וכת' על זה וז"ל וק"ל על תי' י"מ הללו דאם כן הא דפריך ר"ח בר חנילאי התם ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני דאפילו בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור כו' וכיון שכן קשה דאדפריך ליה לר"ת ממתני' תיקשי ליה לגופיה ממתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קשרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפה יפה משמע הלא"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי"ט סתמא וא"כ ק' מתני' מני לא ת"ק ולא ראב"ש.
והנה עיקר קו' זו דק"ל למורי הרב על תי' י"מ עדיפא מינה הוקשה לו למרן הב"י ז"ל בס"ס תקי"ב וז"ל ולדברי הכל איכא למידק אפי' אית ליה נבילה שאפשר לפייסן ביה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם בי"ט ובשלמא למאן דאמר דכי אסרי' לחפות עיסה שחציה של נכרי אפילו בתנור אח' נמי אסרינן כו' אבל למ"ד דלא אסרינן אלא ביותר מכדי תנור קשייא ובירושלמי פ' א' דחלה מוקי למתניתין כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת כו' מפני שהפת נאפה יפה עכ"ל הרי שדחה מרן ז"ל תי' הי"מ ז"ל משום דלדידהו אפילו למאי דמשני תלמודא דהכא בדאפשר לפייסינהו בנבילה ס"ס מתני' קשיא אמאי שרי ביותר מכדי תנור כיון דליכא טעמא דהפת נאפה יפה.
ואת זה ראיתי להרב דרכי משה ז"ל שכת' על דברי מרן ז"ל וז"ל ומה שהקשה הב"י דאף ע"ג דאפשר לפייסינהו מכל מקום אמאי שרי לאפות כל העיסה לא ק"מ דמאחר דאפשר לפייסינהו הוי ככולה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמרא עכ"ל. ולא זכיתי להבין כונתו דקושית מרן היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפייוסיניהו להתיר לאפות בב' תנורים יותר מכדי צרכו לי"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז"ל מקודם לזה בשם הר"ן דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקי אבל איסו' מיהא איכא מדרבנן לאפות שלא לצורך י"ט וא"כ הכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה אכתי חלק הכלבים כי אפי לה בתנור אחר אסור ואיך התירו לאפות לכתחילה אפילו ביותר מכדי מילוי תנור. והר"ב לח"מ ז"ל בפרקין הל' י"ד עמ"ש ה"ה ז"ל בשם העיטור והרשב"א ז"ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו הוקשה לו בדבריהם דאפילו מאן דאית ליה הואיל מכל מקום איסורא מיהא איכא ולא אהני טעמא אלא לאפטורי ממלקות כו' ותי' וז"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורב' של רועים ושל כלבים אינו ראוי לומר שיהא איסור' כ"כ וכאלו היתה כולה של כלבים ומשום ה"ט דאפש' למפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא עכ"ל. ואין טעם זה מספיק דהא ה"ט דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיבא כאלו פליגה כבר כדאיתא בפרק חלק דקי"ב לענין עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דשרינן חלקו של עיר הנדחת משום ה"ט דכמאן דפליגא דמיא אע"ג דהוי להתיר את האיסור דאורייתא. ויותר הוה ליה להרב לומר דאף הם ז"ל לא התירו אלא בתנור אח' ומשום דאיכא טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל וכמו שהסכים מרן ב"י ז"ל דאלו לתי' הלח"מ ז"ל אכתי קשה קו' מרן הב"י ז"ל על סברת העיטור והרשב"א ז"ל דאפילו חשיבא כל העיסה של הרועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה משום הואיל ודוק.
ובמה שתירצו התוס' בפרק שני דביצה דשאני ההיא דרשב"א דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה משא"כ בעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל ראיתי למורי הרב הי"ו שכ' וז"ל ואיכא למידק דאם כן מאי מותיב עלה דר' חסדא התם ממתני' דעיס' הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול זה או זה משא"כ בעיס' חציה של גוי גם מ"ש עוד וז"ל ועוד דילמא מקלעי ליה ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר"ח קיימי ורב חסדא לית ליה הואיל יע"ש וכבר קדמו בזה הרב לשון למודים ז"ל בסימן קצ"ח דף ק"ב ע"ד יע"ש.
ולע"ד יש ליישב דבריהם והן קדם אומר דזה שכתבו התוס' שהרשות בידו לאכול או זה או זה כונתם לומר דהואיל ובידו לאכול איזה שירצה דאיכא טעם הואיל מלבד הטעם דהפת נאפה יפה להכי שרי וכדאמרינן בפסחים גבי חלה כיון דכל חדא וחדא חזייא ליה ומ"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים היינו נמי מטעם הואיל אלא שכוונתם לומר דהכא איכא תרתי אופני הואיל א' הואיל והרשות בידו לאכול איזה שירצה ועוד הואיל ומקלעי ליה אורחים ועיקר קושייתם ז"ל לא היתה לרב חסדא גופיה היאך אסר ולא התיר מטעם רשב"א דהא ודאי לא קשיא להו דשפיר איכא למימר דרב חסדא לי' ליה ההיא דרשב"א אלא ס"ל דה' כחכמים דפליגי ארשב"א ורבא הוא דפסק הלכה כרשב"א אבל רב חסדא פליג עליה דרבא ואית ליה הלכתא כחכמים. אבל עיקר קושייתם ז"ל היתה לדידן דקי"ל כרבא דהלכת' כרשב"א וקי"ל נמי כהך דרב חסדא דעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל אסורה מדמייתי הש"ס סתמא הך מימרא דרב חסדא ושקיל וטרי עלה. ולזה הוצרכו לו' דלדידן נמי לא קשיא דאע"ג דקיימא לן כרשב"א היינו משום דאיכא נמי טעמא דהואיל משא"כ בהך דעיסה חציה של גוי כו' דליכא טעמא דהואיל. ובכן כי פריך הש"ס אהך מימרא דרב חסדא ממתני' דעיסת הכלבים לא פריך אלא לרב חסדא דלית ליה הואיל אבל לדידן ודאי לא קשיא כיון דאית לן טעמא דהואיל וכי משני הש"ס שאני עיסת הכלבים הואיל ואפשר לפייסן כו' כוונת התרצן היינו מאי דמסיק בתר הכי כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסן ולאו משום הואיל קאמר ומאן דמותיב ומי אית ליה לרב חסדא הואיל סבר דלאו בדאי' ליה נבילה קאמר ומש"ה קמותיב ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' ודוק.
הדרן לדמעיקרא כי לפי דברי התוס' דפרק אלו עוברין דמשמע להו דמטעם רשב"א לחוד בלתי טעם הואיל נמי שרי לאפות בי"ט א"כ אמאי לא התירו לאפות לחם הפנים ושתי הלחם בי"ט בתנור של חול ע"י שאר לחם חול מטעם רשב"א דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ואפש' כיון דלחם הפנים היה נאפה ב' ב' ולא יותר וכן שתי הלחם היה נאפה א' א' ולא יותר כמו ששנינו בריש פרק ב' הלחם אפ' דקפיד רחמנא שלא יהיה בתנור טפי מהני אף שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא.
אבל ראיתי להרב חזו"ן שכתב דזה ששנינו שהיו נאפין ב' ב' או א' א' לאו לעיכובא וא"כ הכא איכא למימר דמשו' שיהיו נאפין בזמנן כדי שיהיו נאפין טפי מב' ב' או א' א' כיון דלא מעכבא מיהו אפשר לומר דכיון דמעשה דלחם הפנים וב' הלחם לאו כשאר לחם הוא שהרי אמרו בברייתא שם ג' דפוסין היו שם כו' וכעין דפוס היה לה בתנור כו' וכן כתב רבינו בפ"ה מה' תו"מ הל' ח' וג' דפוסין של זהב היו כו' והב' שאופין אותו בו כו' ומשמע דמעשה ב' הלחם נמי הכי הוה ע"י דפוס וכן משמע לישנא דמתני' דריש פרק שתי הלחם דבתר דתני שתי הלחם ולחם הפנים כו' קתני ובדפוס היה עושה אותם דמשמע דקאי אב' הלחם נמי ועיין במ"ש רבינו בפ"ח מה' תו"מ ה"ט דב' הלחם מרובעות היו וכתב מרן כ"מ דאפשר דיליף לה מלחם הפנים יע"ש א"כ איכא למימר דבלחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור בתוך דפוס בפני עצמו ליכא טעמא דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ומ"מ עדיין צ"ע אם הדפוסין היו מעכבים וגם זה שכתבנו דשתי הלחם נמי בעי דפוס או לא וכעת צ"ע.
ושמעתי אומרים בשם מו"ר כמהרי"א זלה"ה דלהכי לא היו אופין אותו בשאר לחם חול מטעם רשב"א משום שהיו צריכין להסיק התנור של לחם הפנים וב' הלחם בעצי הקדש ולא היו יכולים לאפות לחם חול בעצי הקדש ואפי' שהיו גורפין התנור בשעת אפיה זה וזה גורם אסור לכתחי' כמ"ש התוספות בפ' כל שעה דכ"ה ע"ב ד"ה בין חדש יע"ש. והן עתה נדפס מחדש ספר כרתי ופלתי וראיתי לו וז"ל בסימן ק"ח ססק"ז עמד בחקירה זו על דברי התוס' ותירץ דשתי הלחם כיון דמצי פריק להו הוה ליה דשיל"מ ואוסרים לשאר הפת הנאפה עמהם ע"י הריח דאף ע"ג דריחא לאו מילתא מ"מ באיסור כל שהוא דחמץ כתבו התוספות דף מ"ז דריחא מילתא היא יע"ש.
ובעיקר קו' התוס' שהקשו דאמאי לא שרי ר"א לקרא לה שם חלה ולאפותה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ראיתי למה"ר נר"ו שהוק' לו דהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע ודאי דה"ה בי"ט ובשלמא למאי דקאמר בגמרא דמטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל קא עבר בבל יראה איכא למימר דהיינו טעמא משום דהא דאין נשאלין בשבת ויום טוב אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי וכיון דמדאורייתא שרי קעבר בב"י וא"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליה בב"י דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשו שיהא מותר לאפותה מטעמא דאי בעי מתשיל קשה כיון דמדרבנן לא מצי לאתשולי באותו יום א"כ נמצא דעבר על לאו דל"ת כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיב' מוקצה ואסור לטלטלה כדתנן בפרק אין צדין חלה שנטמאת אסור לטלטלה ביו"ט ולדברי התוספות יהא מותר לטלטלה מטעם הואיל ואב"מ עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתייא דלא כהלכתא ואולי י"ל דההיא מתני' בחלה ביד כהן דלא מצי לאתשולי עלה עכ"ל ולע"ד אפשר ליישב דהתוס' ז"ל משמע להו דשרי לישאל בי"ט על חלה כזו כיון דע"י היתר שאלתו לא מימנע מלאפות לי"ט דכי לא שרינן ליה לישאל ולא קרי ליה שם חלה ממנע משום מצוה חלה שאינו עושה אותה כתקנה ואינו לש בי"ט ונמנע משמחת יו"ט ואף שהוא צריך להפריש אחר שאלתו ממקום אחר מ"מ כיון דאחר אפייתו יכול להפריש פורתא מכל חדא וחדא ולא ממנע משמחת יו"ט שפיר דמי והו"ל נשאל לצורך י"ט וכ"ש לר"א דשמותי הוא ושמעי' להו לב"ש ברפ"ק דביצה דשרו לשחוט בי"ט ולחפור בדקר ולכסו' משום שמחת י"ט וכדאמרי התם בדף ז' ע"ב דטעמייהו דב"ש דאי לא שרית ליה לשחוט ולחפור אתי לאימנועי משמחת י"ט ומה שהוקשה לו עוד דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה לפי האמור לק"מ שהרי כתבו התוס' שם בפ"ק דביצה ד"ח ע"א ד"ה אמר רב יאודה כו' בשם ר"י דטלטול מוקצה אינו אסור בי"ט משום שמחת י"ט וצורך אוכל נפש וכ"כ בפרק המביא דל"א ע"ב ד"ה אמר רבי זירא כו' יע"ש והשתא לק"מ ממתני' דחלה שנטמאת דהתם ליכא למשרי מטעם שמחת יום טוב שהרי אין העיסה טמאה אלא החלה לבד הוא שנטמאת והרי הוא יכול לאפות ולבשל ולעשות כל צורכו בעיסה ודו"ק.
ומיהו הא קשייא לע"ד בעיקר קושייתם שהרי התוס' ז"ל בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ד"ה לפרוש כתבו דע"כ לא אמרינן הואיל אלא היכא דהשתא מיהא חזי לשום אדם כההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דהשתא מיהא חזי לכהנים אבל במידי דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם כגון קדשים ומשום טעם הואיל אתינן לאחשובי כשלו לא אמרינן וכיון שכן חלה טמאה דלא חזי לה לישראל ולא לכהנים דאפילו להסיקה תחת תבשילו לא חזי בי"ט כמ"ש התוס' לעיל ד"ה לא תקרא לה שם עד שתאפה ליכא למימר בה הואיל ותלמודא דקאמר דטעמא דר"א דסבר דעובר בבל יראה הוא מטעם דהואיל ואב"מ אע"ג דלא חזי לשום אדם איכא למי' כיון דלחומרא הוא אמרינן הואיל ואב"מ אע"ג דלא חזי לשום אדם ומ"ש התוס' בעירובין היינו דוקא להתיר אבל לפי דברי התוס' דהכא קשייא דמשמע דאף להתיר נמי אמרי' הואיל ושוב ראיתי להרשב"א בתשו' כ"י הביאה הר"ב לשון למודים בסי' ק"ז דנ"א ע"ב שכתב דחלה קודם שתחמיץ ראויה היא לכהן אפילו טמאה כיע"ש וכנראה שזה שלא כדברי התוס' ז"ל שכתבו דלא הוי ראויה לכהן כלל אפילו להסיקה תחת תבשילו מיהו אפשר לומר דאע"ג דלא חזי לכהן ביום טוב כלל ואפילו להסיקה תחת תבשילו כיון דחזי לאחר י"ט מיהא ממונו של כהן מקרי וראויה היא לו ומש"ה אמרי' בה הואיל ובכן לא קשייא מדברי התוס' שבעירו' כלל.
איברא דלקמן בד"ה הואיל כתבו וז"ל ועוד דאמרינן לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכו' והשתא לפי דבריהם בעירובין לק"מ דשל גבוה כיון דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל לאחשובי כשלו וכבר ראיתי למוה"ר ה"י בהלכות חמץ ומצה דפ"ד ע"ב כתב שדבריהם דפסחים סותרים למ"ש בעירובין יע"ש ולע"ד איכא למימר דלא פליגי ודוקא להתיר ס"ל דלא אמרי' הואיל לאחשובי כשלו עד דחזי השת' מיהא לשום אדם והיינו ההיא דעירובין אבל להחמיר ולאסור ס"ל דאמרינן הואיל אע"ג דלא חזי השתא לשום אדם וכבר הרז"ה ז"ל בספר המאור בהך סוגייא דפרק אלו עוברין עלה לחלק בהכי לדעת ר"א דלהחמיר אית ליה לר"א הואיל אבל לא להקל כיע"ש.
אלא דבמה שהקשו בדבור הנז' תחילה בההיא דאמרינן בפרק כ"ש גבי מצות של מ"ב דלר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח משום דממון גבוה ולא חשיב מצתכם דאמאי לא אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה וחשיב שפיר מצתכם כו' קשייא דלפי דבריהם בעירובין דכל דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל ה"נ כיון דלא חזי לשום אדם מה"ט ל"א הואיל ודוק ותו ק"ל בין בדבריהם דהכא במה שהכריחו מההיא דלחם הפנים וב' הלחם בין במה שהוקשה להם לקמן בההיא דמצות של מ"ב כו' דבפרק תמיד נשחט דס"ב מבואר דע"כ לא קאמר רבה הואיל אלא היכא דאינו מחוסר מעשה כי הא דהואיל ומקלעי ליה וכההיא דאי בעי מתשיל דלא מחסר אלא דיבורא בעלמא כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כ"ש עלה דמתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו יע"ש אבל במחוסר מעשה לא אמרינן הואיל וא"כ איכא למי' דמה"ט לא אמרי' גבי ב' הלחם ולחם הפנים הואיל ואי בעי פריק להו משום דמחוסר מעשה דפדייה וכן בההיא דמצות מ"ב דאפילו מתשיל על מ"ב אכתי מחוסר מעשה דבעי להפריש ממקום אחר וי"ל וכעת צ"ע.
ולעיקר קושייתם ז"ל תירצו התוס' ז"ל בשם רשב"א דכיון דכי נמי לא קרא לה שם חלה עד שתאפה לא שרינן לה אלא ע"י הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן עכ"ל וראיתי למו"ה ה"י בה' חו"מ דפ"ד ע""ד שתמה על דבריהם ממ"ש רש"י בפ' כ"ש דל"ח ע"א ד"ה א"ד וז"ל וא"ת בחלת מעשר גופיה תרי הואיל איכא הואיל ואלו לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה כו' הכא לא קרינן הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ"ל וכיון שכן יש לדקדק טובא דה"נ הואיל אי בצע פורתא מכל חדא וחדא הו"ל דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל כמ"ש רש"י ז"ל את"ד יע"ש ולע"ד יש ליישב דאף רש"י ז"ל לא כתב דהואיל שבידו לעשות לא חשיב הואיל אלא דוקא גבי ההיא דחלה ומעשר ב' דקיל דאמרינן ביה נמי הואיל ולא קרא עליה שם חלה להתיר מה שא"כ בשאר דוכתי דלא אמרינן כי האי הואיל וכמ"ש שם התוס' בד"ה או דילמא כו' דמשום דחלה לחודה יש לה היתר במושבות וכן מ"ב לחודיה יש לה היתר במושבות כי אתו כי הדדי אמרינן הואיל ולא קרא עליה שם חלה יע"ש הילכך כתב רש"י ז"ל דהואי' שבידו גבי חלה של מעשר שני דאמרינן ביה הואיל אפילו לשעבר לא חשיב הואיל וחשיב שפיר יש לה היתר במושבות אבל הכא גבי חלה ביו"ט דלא אמרינן ביה הואיל לשעבר להתיר לאפותה בי"ט מטעם הואיל ולא קרא עליה שם חלה אלא אמרינן הואיל ובידו לאתשולי לאסור שיתחשב כשלו לעבור בבל יראה כשאנו באים להתירה באפיה בי"ט מטעם חד הואיל ובידו להפריש פורתא מכל חדא וחדא אמרינן אבל לקרא לה שם חלה ולהתיר מטעם הואיל ובידו לאתשולי נמי לא אמרינן דתרי הואיל להתיר ל"א הכא גבי חלה בי"ט אפי' שיהיו בידו ודו"ק וכתבו עוד התוס' דר"י ז"ל מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה גבי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט כיון דאפשר למפלגה בלישה ותירצו בשם רשב"א וז"ל ונראה לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה עכ"ל. משמע דמדאורייתא כל היכא דלא פליגא לאו כמפלגא דמי ואיכא למידק דבפרק חלק דקי"ב גבי עיס' חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אמרינן דחציה של עיר אחרת שרייא משום דכמאן דפליגא דמייא ולפי דבריהם ז"ל דמדאורייתא לאו כמאן דפליגא דמייא היאך מדרבנן שרינן איסור תורה דאיכא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם וכעת צ"ע ומדברי רשב"א ז"ל הללו ק"ל למ"ש הפר"ח בסימן תנ"ז סק"ב והביא דבריו מו"ה הי"ו דק"ל בעיקר מתניתין דאמאי לא תקנו דליבטלה מקמי דתחמיץ דהשתא תו לא קעבר עלה בבל יראה ותירץ הוא ז"ל דכיון דמדרבנן צריכא ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסיר מדרבנן יע"ש.
והשתא לפי דברי רשב"א ז"ל שכתבנו אכתי איכא איסורא דרבנן דשרי לאפותה מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה וכי בצע מכל חדא פורתא נמי אכתי אסור לאפות משום דאפשר למפלגה בלישה וכיון דעכ"ל דמשום תיקון חלה לא גזרו אכתי תיקשי דתסגי ליה בביטול בעלמא ואע"ג דמדרבנן צריך ביעור משום תיקון חלה לא היה להם לגזור וליכא למימר דכי אמרינן דסגי לה בביטול ומניחה ליכא תיקון לחלה כיון דתחמיץ מאליה כיון דאסירא דהשתא נמי דאפי לה מאי תקנתא איכ' כיון דחלה טמאה היא ואסירא באכילה ואי משום דשרי להסיקה תחת תבשילו כי החמיצה נמי שרייא לכהן לאחר הפסח להסיקה תחת תבשילו דהא לא קעבר עליה בבל יראה לא הכהן ולא הבעל הבית.
ולעיקר קושייתו ז"ל נלע"ד דמשו"ה לא תקון שיבטלנה משו' דכי מבטל לה קמפקר לה ולא קמקיים מצות נתינת חלה לכהן משא"כ השתא דאפי' לרבי יאושע דאמר לא זהו חמץ כו' ומפרישה ומניחה אצלו דאפילו החמיצה כיון דלא קעבר עלה בבל יראה לא הכהן ולא הבע"ה כמ"ש רש"י במתני' וא"כ לאחר הפסח יכול הוא לקיים מצות נתינה לכהן ומסיקה תחת תבשילו כנלע"ד ודוק ובהכי ניחא לי מה שראיתי למו"ה ה"י בהלכות חו"מ דס"ד ע"ד שהוק' לו ממתני' למ"ש התוס' ז"ל בפרק כ"ש דכ"ט בשם ר"י ז"ל דהמשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עו' באותה שהייה בלאו דלא יראה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ"כ המ"א ז"ל בסימן תמ"ו סק"ב דהטעם דאמרינן בגמרא דהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי ואע"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביום טוב ואיכא בל יראה דכיון דדעתו לבערו בלילה ליכא בל יראה ומשו"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצה יע"ש והשתא לדעת ר"י ז"ל קשה אמאי קאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ופרש"י ז"ל דלשהותה ולשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ וטעמ' דר"א אמרינן בגמ' דהיינו משום דס"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופרש"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה ולדעת ר"י ז"ל אעפ"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו וכההיא דהמוצא חמץ ביו"ט שכתב המ"א וליכא למימר דאע"ג דאינו עובר עליו איסורא דאורייתא איכא לכתחי' דהא ליתא דא"כ הדרא להו קושייתם לדוכת' דאמאי מעל לר"י הא מיהא כשיפדו אותו הוי שלו ועבר אאיסור תורה. גם ליכא למימר דאע"ג דמדאוריית' ליכא איסורא מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל כו' דא"כ היכי קאמר ר' יאושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו כו' הא לר"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבברייתא קתני בהדייא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה וכו' ובכן דחה מו"ה הי"ו דברי המ"א ז"ל וכתב דאף ר"י ז"ל לא אמר אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהר"ב מ"א ז"ל דלדבריו תיקשי מתני' דאלו עוברין אלו ת"ד נר"ו.
ועפ"י האמור נלע"ד דלא קשייא דכיון דבעינן שיקיים בעה"ב מצות נתינת חלה לכהן ובי"ט אי אפשר משום דכיון דלא חזייא לכהן כלל ואפי' להסיקה תחת תבשילו אסורה בטלטול וכמו ששנינו בפרק אין צדין דכ"ז חלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה וכ"כ התוס' בשמעתין ד"ה לא תקרא לה שם כו' א"כ כי משהא לה בעה"ב גביה ביו"ט לא משהא לה כדי לבערה אלא כדי לקיים מצות נתינתה לכהן לערב והכהן מבערה וכיון שכן קאמר ר"א שפיר דקעבר בבל יראה בעה"ב מטעם הואיל וכי תימא דיתירו רבנן איסור טלטול מוקצה הכא משום תיקון חלה ויתננה לכהן בי"ט עד שלא תחמיץ והכהן ישהנה אצלו לשורפה לערב דהשתא אפי' תחמיץ כיון שדעתו של כהן לבערה לא קעבר עליה בבל יראה הא ל"ק דכיון דאכתי אפי"ה איכא נמי איסורא דרבנן גבי כהן כשהוא משהא חמץ עמו דילמא אתי למיכל מיניה הילכך עבוד תקנתא טפי דלא תקרא לה שם עד שתאפה אע"ג דאיכא קצת איסורא דרבנן דמשום תקון חלה לא חששו כמ"ש רשב"א ודוק עוד הקשו בתוס' ד"ה הואיל באותה שאמרו בפרק כל שעה דל"ח דמצות של מעשר שני לר"מ דאמר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בה י"ח בפסח משום דלא חשיב מצתכם ואמאי לא אמרינן דחשיב מצתכם משום הואיל ובעי מתשיל עכ"ל יע"ש.
וראיתי למוה"ר הי"ו בהלכות חמץ ומצה דף פ"ד ע"ב תמה על דבריהם דמאי קשייא להו שאני התם דאפי' מתשיל נמי אכתי הדרא לטיבלא ותנן בפרק כל שעה דאין יוצאין במצה של טבל וליכא למימר דמפריש עליה ממקום אחר דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט וכעין קושייא זו הוקשה לו להר"ב שער אפרים בסימן ל"ח בתשובת הרשב"א סימן תשמ"ז כו' אלא שבדברי הרשב"א ז"ל אפשר ליישב כמ"ש הר"ב כרם שלמה בתשו' שלאחר המפתחות סימן א' אכן בדברי התוס' לא יתכן שום אחד מהתירוצים כו' והעלה הוא נר"ו ב' תשובות לדעת התוספות דאפשר דס"ל ז"ל דלר"מ אדם יוצא י"ח במצה של טבל דטעמא דאינו יוצא בטבל קתני בברייתא התם בפרק כל שעה דל"ג ע"ב דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואוקימנא להך ברייתא כר"ש דאמר אין איסור חל על איסור ולא חייל איסור טבל על איסור חמץ וא"כ לר"מ דס"ל אחע"א באיסור כולל ואיסור מוסיף חל נמי איסור חמץ על איסור טבל בכולל ויוצא בה י"ח כו' ועוד תירץ דאפשר דהתוס' אזלי לשיטתם בפ' כל הגט דל"א ע"ב ד"ה במחשבה דשרי לאכול בשבת וי"ט טבל כשנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר יע"ש. ולע"ד ב' דרכים אלו בחזקת סכנה הן כמבואר בדבריו נר"ו דאי לתי' הא' נראה דאף לר"מ אינו יוצא י"ח במצה של טבל משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר התוס' בפרק לולב הגזול ד"ל ע"א ד"ה משום הכי הוקשה להם למה לי' לתנא דברייתא להך טעמא דלא תאכל עליו חמץ כו' תיפוק ליה משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה והניחוה בתימא יע"ש ואף שמדברי הרמב"ן במלחמותיו שהביא מו"ה נר"ו שם מבואר דליכא במצה של טבל משום מצוה הבה"ב כיע"ש בדבריו דבריו ז"ל צריכין תלמוד מנ"ל הא וכ"ש דפשטא דאותה סוגייא בפ' כל שעה דפריך אבל לא בטבל פשיטא מוכחא הכי כמ"ש מו"ה נר"ו גם אידך תירוצא דכתב דהתוס' אזלי לשיטתם בפרק כל הגט כבר כתב מו"ה נר"ו ששיטתם הלזו תמוה מההיא דפרק בכל מערבין ודר"פ מפנין כיע"ש.
והנכון יותר לע"ד בכוונת התוס' ז"ל הוא עפ"י מ"ש מרן מלכא בס"ס מקראי קדש כשהביא דברי הרב שער אפרים ז"ל במה שהוק' לו בתשו' הרשב"א ז"ל דסימן תשמ"ז דמאי ראי' מייתי מתרומה למודר הנאה דשאני תרומה דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ביום טוב וכתב הר"ב ש"א ז"ל דאין לתרץ דכיון דהדרא לטיבלא ביו"ט שרי להפריש ממנה תרומה דומייא דחלה כשנילושה העיסה ביו"ט שיכול להפרישה ביו"ט דהא אמרינן בעירובין ד"ל לסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל משום דאי בעי מתשיל הדרא לטיבלא וגזרו על השבות בין השמשות ואף דהתם נמי הוי טבל דיומה דומייא דחלה ע"כ וכתב עליו מרן מלכא ז"ל וז"ל ונ"ל שיכול להפריש תרומה בי"ט לקיים מ"ע דלולב מאחר שהוא טבל דיומיה וליכא ראיה מעירוב דהתם ליכא מצוה ואפי' למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה מ"מ ליכא מ"ע דאורייתא לזה אסרינן גם בה"ש אע"ג דהוי טבל דיומיה אבל הכא דאיכא מ"ע דאורייתא דנטילת לולב שרינן לאפרושי תרומה גם ביו"ט מאחר דהוי טבל דיומיה עכ"ל ואף שלפי דברי הרשב"א בס' הבתים שהביא מורי הרב נר"ו שם והר"ב לשון למודים בחא"ח סי' ק"ז מבואר שלא עלה על דעת הרשב"א למימר הכי שהרי הוא ז"ל דחה ראייתו מההיא דתרומה מכח הקושייא שהוקשה להר"ב ש"א ז"ל וסגר הדלת לפניו כיע"ש. מ"מ אי איהו שתק אנן לא שתקינן דאנן בדידן מצינן לממריה שפיר ברווחא להעמיד דבריו וראייתו של תרומה במקומה עומדת לפי מ"ש מרן מלכא ז"ל.
ובכן דברי התוס' ז"ל נוחין הם דשפיר ק"ל דגבי מצת מעשר שני אמאי לא נפיק ביה י"ח כיון דע"י הואיל חשיב מצתכם וכי מתשיל עלה בי"ט דהשת' הוי טבל דיומיה שפיר מצי להרים תרומה ומעשר ביו"ט דומייא דחלה כיון דאיכא הכא מ"ע דאכילת מצה וכמדובר ועיין עוד במ"ש מו"ה בהלכות לולב פ"ח דצ"ו ע"ד ד"ה ובמה שתירץ מוהר"ם ן' חביב כו' וז"ל וא"כ עכ"ל דסבירא ליה להש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרינן ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהא ראוי לכם בי"ט עצמו וא"כ גבי מעשר שני נמי אע"ג דאין פודין בי"ט ובי"ט לא חזי לאכילה מ"מ כיון דאיכא ביה התר אכילה באיזה זמן שפיר קרינן ביה לכם דומייא דדמאי עכ"ל יע"ש וא"כ לפי זה נמי ממילא נתיישב מה שהוקש' לו בדברי התוס' דהכא נמי מטעם הואיל וחזי להפריש עליה ממקום אחר י"ט אע"ג דבי"ט אסור דאין מגביהין תרומות בי"ט מ"מ מצתכם חשיב ודוק.
והנה התוס' ז"ל תירצו לעיקר קושייתם בתי' ראשון דשאני מעשר שני והקדש דלא אמרי' בהו הואיל כדאמרינן הכא גבי חלה משום דכתיב בהו לה' דאע"ג דאי בעי מתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה עכ"ל. ושמעתי מקשים דגבי חלה נמי כתיב ראשית עריסותכם תרימו תרומה לה' ועיין בפ' האיש מקדש דנ"ג ע"א במאי דפרי' הש"ס והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' ומשני שאני התם דלא כתיב בי' קדש ואפשר דהיא היא כונת התו' דכיון דלא כתיב ביה קדש בחלה כדכתיב במעשר ב' והקדש כאלו לא כתיב לה'.
ודע שהרב מוצל מאש בח"א סימן י"ט דף י"ד ע"ב הוקשה לו בהא דשמעתין דמפרשי' טעמא דר"א משום דס"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל וחשיב חלה זו של בע"ה ולא של כהן ומשום הכי עובר עליה בבל יראה דהא בפרק הנודר מן הירק דף נ"ט אמרו דדוקא קונמות אמרינן הואיל משום דמצוה לאתשולי עלייהו אבל בתרומה והקדש דליכא מצוה לאתשולי עלייהו לא אמרינן הואיל וכ"ש הכא דמלבד דליכא מצוה איכא נמי איסור דבל יראה כי מתשיל עלייהו והיכי מחשבינן לחלה זו כשלו מטעם הואיל כזה. גם מתוך סוגייא זו הוקשה לו למ"ש מוהרימ"ט בח"א סימן ה' דמי שאסר נכסיו על חבירו ונתערבו מעותיו של מדיר עם מעות אחרים דיש להם ביטול בששים דלא כהרשב"ץ דאסר משום דחשיב להו דבר שיל"מ הואיל ובידו של מדיר לאתשולי והוא ז"ל חלוק עליו משום דע"כ לא אמרו בפרק הנודר דנ"ט דקונמות חשיב דשיל"מ מטעם הואיל ובידו לאתשולי אלא בקונם שאסר על עצמו דבידו לאתשולי והוה ליה כאלו בא ההיתר ממילא אבל באיסור שחבירו אסר עליו נכסיו ואינו בידו של נודר להתירו אלא תלוי בדעתו של מדיר והרי הוא אינו רשאי לישאל עליו יע"ש והשתא הוק' לו על דבריו דהא בשמעתין אמרינן הואיל אפילו דאין ההתר בא ממילא ואדרבא אי בעי מתשיל עביד איסו' וגרע טפי מהיכא דההיתר תלוי ביד חבירו דאי בעי מתשיל ולא קעביד איסורא יע"ש. והא ודאי לא ק' מידי דדוקא לענין דשיל"מ דבעי' שיבא ההיתר ממילא ובלי טורח והפסד וכיוצא כנודע הוא שאמרו בפ' הנודר דלא חשי' דשיל"מ מט' הואיל ובעי מתשיל עד דאיכ' מצוה לאתשולי דאז חשיב כאלו כבר בא ההיתר ובזה הוא שכתב מוהרימ"ט ז"ל דבעינן נמי שיהיה ההיתר בידו ולא ביד חבירו אבל לשאר מילי כי הא דהכא לענין חמץ דגלי קרא שלך אי אתה רואה כל דאיכא אופן וצד בעולם שיהיה שלו אפילו על ידי הפסד חשיב שלו ושלך קרינן ביה לדעת ר"א וכבר תפס עליו בזה מו"ה בס' קול יעקב בחי' על ההלכות ד"א ע"ב.
ובכן הראיה שרצה להביא הרב ז"ל לדברי מוהרימ"ט ממ"ש התוס' בפ"ג שאכלו דמ"ה ע"א דג' שמודרי' הנאה זה מזה לא מזמני אהדדי דאע"ג דאי בעו מתשיל אנדרייהו דהשתא מיהא לא אתשילו וכתב מרן ב"י בא"ח סימן קצ"ו דמשמע להו הכי מאותה ששנינו בריש ערכין הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ואמרינן בגמ' דכהני' איצטריכא ליה דאע"ג דישראל לא אכלי תרומה כיון דכהנים מיהא מצו אכלי חולין שפיר דמי ואם איתא דאמרינן הואיל ובעו מתשיל הו"ל כאלו אתשיל אמאי אצטריך התם בגמרא לטעמא דכהנים מיהא מצו אכלי חולין תיפוק ליה דתרומה עצמה אי בעי אתשיל עליה יע"ש והשתא כיון דבעלמ' אמרינן הואיל ואע"ג דלא אתשילו חשיבא ליה כאלו אתשילו אמאי גבי זימון לא אמרינן הכי כיון שיכולין לישאל על נדרן אלא מכאן ראיה לדברי מוהרי"ט ז"ל דשאני הכא דלא אמרינן אי בעי מתשיל לגבי חבירו שיהנה ממנו דדוקא לגבי הנודר עצמו אמרינן זיל אתשיל ואכול אבל לגבי הנידר לא אמרינן דמצטרף עם זה המדיר כיון שיוכל המדיר לישאל על נדרו יע"ש לפי מ"ש ראיה זו לדברי הרב ז"ל במכ"ש אתייא דאי לשאר מילי כההיא דזימון דלא הוי לענין דשיל"מ לא אמרינן הואיל בכה"ג כיון שהדבר תלוי ביד חבירו כל שכן לענין דבר שיש לו מתירין דלית לן למימר כי האי הואיל.
וראיתי להרב ז"ל שדחה ראיה זו וכתב וז"ל אבל האמ' הוא דאף מהא לא תסייעי' דנ"ל דשאני התם שמיד הוא בא לעשות אומדות אם יש בו ס' לבטל אנו אומרים מה לך פה לבקש ביטולים זיל אתשיל ואכול אבל הכא אחר שכבר אכלו כל אח' מככרו אין לנו לומר שיצטרפו לזימון מגו דאי בעו מעיקרא לאיתשולי קודם שאכלו דהשתא מיהא כבר אכלו ולא איתשילו וזה פשוט עכ"ל ועיין ג"כ למורינו הרב בספר קול יעקב שם ד"א ע"ג שתפס עיקר טעם זה יע"ש ובעוניי לא זכיתי להבין טעם זה דה"נ אפי' בתר אכילה כי איתשילו אנדרייהו למה לא יצטרפו לזימון דהא כי אתשילו השתא וחכם עוקר הנדר מעיקרו ושוי לנדרייהו כנדר טעות כנודע א"כ נמצאו למפרע בשעת אכילה כאלו אכלו כולם אכילה הראויה לכולם ועדיפא מינה אמרינן בפרק שבועות ב' בתרא דכ"ח ע"א דאם נשבע על הככר ואכלה כולה נשאל עליה ופסקה רבינו בפ"ו מה' שבועות ע"ש ועיין בדברי הרא"ש שם ודוק.
ונלע"ד לפום קושטא דאי לאחר שאכלו אתשילו אנדרייהו מצו שפיר לזמן אפי' דבשעת אכילה לא היו מותרים דכיון דהשתא דאתשילו נעקר הנדר מעיקרו א"כ נמצא דלמפרע אכלו אכילה הראויה לכולם ונצטרפו לזימון ואפשר דמה"ט כתבו התוס' ז"ל דכל דלא אתשילו לא סמכינן אהואיל לחייבן בזימון משום דבידם לאיתשולי השת' וכל דביד' לאיתשולי ל"ס אהואיל לכתחי' וכמ"ש התו' בשמעתין בשם ר"י דמש"ה לא שרינן לקרא לה שם חלה ולסמוך אהואיל ובעי מתשיל ואהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דכיון דאפשר לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל ואם כן ה"נ כיון דאפשר לאתשולי בתר אכילה אין לנו להתירו ע"י הואיל כן נראה לענ"ד ותמהני מהרבנים הנז' הרב מוצל מאש והרב לשון למודים בסימן ק"ו והרב קול יעקב ז"ל שלא מצאו טעם לדברי התו' ז"ל וצ"ע.
וכי תאמר אלי א"כ היאך התירו לערב בנזיר ביין ואף ישראל בתרומה אי לאו משום דכי אתשיל אתרומה הדרא לטבלא וסמכינן אהואיל לסומכוס כדאיתא בפרק בכל מערבין ד"ל והא כיון דאפשר לאתשולי נימא להו זילו אתשילו אנדרייכו וערבו הא לא קשייא


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.