שער המלך/גירושין/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ גירושין ד

ב

על

הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה. כתב הר"ן פרק המביא תניין וז"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ"ד מה שהקשה בדברי הר"ן הללו ולק"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר"ן הללו להלכה שכ' וז"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר"ח ס"ק ב' שדברי הר"ן אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל בפ' כל המנחות דק"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ"ג מה' מעילה דין א' וז"ל או שזרקוהו פסולים אע"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד"ה בן אחותי וז"ל דבין לר"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע"כ ל"ק ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טו"א אבל לא פקעי ק"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ ל"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ"ל וכ"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ"מ שם דברים תמוהים שכתב וז"ל שם נחלקו חזקי' ור"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ"ל והרואה יראה שדבריו ז"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר"י יע"ש ותו במ"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר"י רהטא אדרבא דלא כר"י רהטא שהרי לר"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר"א ולר"ן דסבירא להו דלית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע"כ דאתי כמ"ד היתר זריקה דאלו כמ"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה"י שהק' קו' א' יע"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר"ש ממ"ש בהל' מקואות פ"ג דין כ"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש"י בפ' בהמה המקשה דף מ"ג והרע"ב בפ' יו"ד דמקואות עכ"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע"ג דהוי מחוסר מעשה וכ"ת דר"א ל"ק אלא אליבא דר"ש דר"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש"ה לא פריך מינה לר"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר"מ לא שייכא ה"ט עכ"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:
ואגב עיוני ראיתי שם להתוס' ז"ל שהק' וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו"א לאחרים משמע נלע"ד ע"פ מ"ש התו' בערובין ד"פ ד"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו"א מאי מצוה שייך בו עכ"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק"ג דפרכינן לר"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו"ז מטמאים בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו"א מה"ט אלא ודאי דל"ש ומ"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק"ל בלולב ביט"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח"ה שם כנ"ל פשוט:
וראיתי להרע"ב בפ"ה מה' תרומות מ"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וז"ל ר"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ"ל וכ"כ הר"ש והרא"ש בפ' ג"ה דק"ע הנה הרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה"ג כל העומד כו' וא"כ איך כתבו הרע"ב והר"ש והרא"ש דר"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס"ל ז"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס"ל לר"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר"ש מתיר אע"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא"כ איך כתב הרב דאזדא ר"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ"ש רבינו פרק י"ג דה' תרומות הל' ו' וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה"ה כאלו עלתה ע"כ דפוסק כר"ש וכמ"ש הרב ב"ש ז"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע"ו דברים תמוהים לע"ד שכתבו בד"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד"פ א"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר"ת דר"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס"ל כת"ק דמתני' דהתם דפ"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר מאו"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו"א המ"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס"ל כרב אשי ור"ן דלא אמרי' לר"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר"ש אינו מטמא טו"א מהך ברייתא וצ"ע:
ומעתה הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר"ש והפר"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק"ב ע"ב א"ל ר"א לר"פ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ"א מהלכות טו"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ"י שאסורין בהנאה מטמאין טו"א ואם איתא דפוסק כר"ש הא הו"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ"ל דנ"מ לקבל טומאה מדרבנן א"נ נ"ל דנ"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת"ד ועיין בשער אפרים סס"י ל"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש"י דלקבל טומאה בכ"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ"ש וכ"כ בפ' המצניע יע"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח"ה שם יע"ש וא"כ אכתי קשה דלרבנן דר"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ"ק דפסחים דף י"ד ע"א אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל"ה ד"ה לפי דמה"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ"מ שיעוריה וכ"כ הר"ן והריטב"א שם יע"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע"ב י"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר"א ור"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר"ש ס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ"ה ד"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ"ש בספר משאת משה חא"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר"ש וכ"כ הרב שע"א סי' הנזכר בדעת הר"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה"נ יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ"ה מטמאין טו"א רש"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר"ש כה"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר"ש אטעמא חדתא ת"ל משום דכה"ע לישרף כשרוף דמי לע"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה"ע לישרף יע"ש וגדולה מזו כתב הרב שע"א ז"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק"ד ד"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר"י דנ"ב ד"ה מה מזבח שכתבו דע"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו"ק:
ואולם הנראה לע"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק בפ"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ"ש וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דין א' יע"ש והשתא אי ס"ל לרבינו כר"ש דכה"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס"ל לרבינו כמ"ש רש"י שם פמ"ח ד"ה חליצתה כשרה דה"ט דלא אמרינן מ"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר"א לר"נ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור"ם ועי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס"ל דהל' כר"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי"ש ודו"ק:

וכותבין

על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע"מ כו'. הנה דעת רבי' ז"ל דבע"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת"מ די"א הכריח שלדעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' המגרש דלר"א ע"ח או ע"מ כרתי ע"כ דס"ל ז"ל דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע"פ זה הוקשה לו מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המביא וז"ל וה"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי"ף פרק המגרש דהל' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ"ד דלא הכשיר ר"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר"א אלא כר"מ דאמר עח"כ ולר"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת"ק ז"ל יע"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ"ז ע"ד יע"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע"ד דלק"מ משום דאע"ג דלדעת הרי"ף בשטרות לא קיי"ל כר"א אלא כר"מ ולר"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ"מ משום ה"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ"ש רבינו ז"ל פכ"ד מה' מו"ל וז"ל ב' יב"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש"ח זה על זה כו' אלא א"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ"ל יע"ש ואם כן אי משום דקי"ל כר"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי"ף ז"ל לומר דהלכה כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ"ש הר"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי"ף ז"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא"י להזדייף לו' דאפילו מב"ח לא גבי כנ"ל ודו"ק:

ד

היה

הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה"ז מגורשת כו'. הנה הרב בית שמואל סי' קכ"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה"ז מגורשת יעיין שם והפר"ח סימן הנז' ס"ק כ"ב כתב דלא ק"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ"ד ואשתמיט מיניה מ"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע"ש והביאו מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ח א"כ ה"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב"ש ז"ל נראה שחולק עליו כמ"ש הרב מש"ל הלכות מו"ל פ"ד דין ו' יע"ש מ"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד"כ ע"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר"מ דאמר עח"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש"ך סימן הנז' ס"ק כ"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז"ל וק' דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוה ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע עכ"ד וע"פ האמור בענין לק"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש"ה כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ"ש הטור סימן נ"ב וכתבו התוס' והטור י"ד סי' קס"א והרא"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא"כ נ"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו"ל לאו שאין בו מלקות כמ"ש הרב מש"ל שם יע"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח"ש ז"ל בסי' י"ט דס"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע"פ שבב"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ"מ אח"כ ראה תשובת הריב"ש ז"ל בסי' תק"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש"ה לא פסקו ועי' בהרב מש"ל ה' עדות פי"א דין ו': עוד תי' הפר"ח ז"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע"ג עצמו לא ע"ג אחרים וגם בזה נראה לע"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז"ב אע"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ"כ התוס' ז"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע"כ וכ"כ הנ"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס"ל דבאיסורי דרבנן שרי א"כ למאי אצטריך להך טעמא ת"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש"ל ז"ל שם יע"ש ועיין בספר גט פשוט סק"ל ובמוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' ט':

ז

כותבין

את הגט בכל כתב ובכל לשון כו'. כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף קצ"א וז"ל שאלת גט שכתוב בכתיבה שאנו קורין משק"א כו' תשובה גט שכתב בכל לשון כשר דגרסינן בפרק המביא תניין האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל כשר כו' ואקשינן מאי קמ"ל דבכל לשון כשר תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ומשני אי מהתם הו"א ה"מ בגיטין אבל בשטרות לא קמ"ל אלמא גיטי נשים פשיטא דכשר בכל לשון עכ"ל וכ"כ בסי' תשע"ט יע"ש ויש לדקדק טובא בדבריו דאמאי הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק המביא ממתני' גופא הו"ל לאתויי דהא קתני גט שכתבו עברית כו' יונית ועדיו עברית כשר וכן קשה על רי"ו ז"ל נתיב כ"ד ח"ב שכתב וז"ל גט כשר בכל כתב ובכל לשון כך דקדקו הפוסקים ז"ל בפ"ב דגיטין מהא דפריך מאי קמ"ל עכ"ל אמאי לא הביא ראיה ממתניתין וכן הקש' הרב בעל בני יעקב ז"ל דף קמ"ד ע"ב ומה שתי' דאי ממתניתין הו"א דר"ל דהכתובה היא יונית אבל הלשון הוא לשון ארמי עדיין ק"ק דכלפי השואל שנסתפק בכתב משק"א והלשון הוא לשון ארמית הוה ליה להשיב שהוא משנה ערוכה וגם למ"ש רי"ו דגט כשר בכל כתב הול"ל ממשנה ערוכה. אמנם לע"ד דברי הרשב"א ז"ל עניים במקום אחד ועשירי' במקום אחר שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י ז"ל סי' קכ"ו וזה לשונו ולענין כתיבת משח"ט בכל כתב ובכל לשון כשר ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית כו' ויונית לאו דוקא דהוא הדין לשאר הלשונות כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא אפילו פרסי כשר עכ"ד יע"ש ואם כן נראה שלזה כוון בהך תשו' במה שלא הביא ראיה ממתני' משום דכתיבת משק"א לא כתיבת יונית הוא וממתני' ליכא ראיה אלא לכתב יונית וגם לדעת רי"ו ז"ל איכא למיימר הכי דמש"ה לא הביא ראיה ממתני' משום דאיכא לדחויי כמ"ש הרשב"א ודוק:

ח

אבל

אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד כו' פסול. אם נכתב הגט בב' כתיבות כתב הרב בעל חלקת מחוקק ז"ל סי' קכ"ו דכשר אמנם מוהריק"ש ז"ל כתב שאם מקצת הגט כתוב בלשון אשורית ומקצתו בכתב פרובינצאל נראה לי דפסול ועיין בהרב מכתב מאליהו ז"ל שער ב' סי' א' שכתב שמדברי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סי' הנז' נראה הפך דעת הרב חלקת מחוקק ז"ל ולע"ד לא מצאתי שום סתירה מדברי הרשב"א ז"ל לדברי הרב חלקת מחוקק ז"ל כמו שיראה הרואה ואדרבא מדברי מרן הב"י ז"ל שכתב ליישב תשובת הרא"ש ז"ל שהכשיר אם כתב אל"ף למ"ד ביחד דה"ט דכיון דכל הגט כתיב בכתב אשורית זולת תיבה אחת משום הכי כשר יע"ש נר' לכאורה כדעת הרב ח"מ ז"ל ויש לדחות ועיין בספר גט פשוט סק"ו וצ"ע ועיין בפר"ח ז"ל שהביא דברי הרב בעל ח"מ ז"ל בלי חולק ודוק:

יב

וזהו

נוסח הגט כו' איך אנא פ' כו'. כתב הרב בעל תה"ד סי' קפ"ח וז"ל ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או ב' הבאת ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור ועמינדב תיבה א' לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקין בתרי שיטי כמו ידידיה כדאיתא פרק ע"פ דקי"ז אליבא דרב ומסתמא ר"ל דומיא דהללויה דבתהלים דרבי חייא דהוו בב' שיטי כדפירש רש"י ורשב"ם ז"ל אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא דפליג ריב"ל בהללויה ומצינן למימר דפליג אידידיה וכריב"ל קי"ל אפי' נגד ר"י אך לגבי ר"ח לא ברירה לי כלל אי קי"ל כריב"ל ומ"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב ידידיה נחלק לב' ר"ל אם ירצה אבל ה"ה אם יכתוב תיבה אחת ש"ד עכ"ל בפסקים וכתבים וראיתי למוהר"א ששון ז"ל בתשובה סימן כ"א מקהי אקהתא בתשו' הלזו חדא במ"ש לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקינן כו' דנראה מדבריו דכיון דלא מחלקינן בב' שיטי לא מחלקינן להו בב' תיבות והא ליתא שהרי בפרק אלו טרפות דף ס"ה מסיק בהדיא דאע"ג דבתרי שיטי לא פסקינן בתרי תיבות פסקינן ותו שנראה מתוך דברי השואל שלא ראה מחלוקת רב ור"י דפרק ע"פ וכי גמרא ערוכה נעלם ממנו גם לדברי הרב המשיב קשה דאמאי לא הביא לו ראיה תיכף מסוגית הגמ' שהוא מחלוקת אם הוא תיבה אחת או לא ולמה לו ליטפל עצמו בב' שיטות עוד הקשה במ"ש מרן הב"י סי' קכ"ט וז"ל ומ"ש בשם פדהצור ועמינדב שיכתבם תיבה אחת לא ידעתי למה לא יחלק בתרי תיבות אם ירצה דלא גרע משם ידידיה שחולק לב' אם ירצה ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת לומר שאף על פי שנראה בב' תיבות יכתבם בתיבה אחת אם ירצה עכ"ל והקשה הרב הנזכ' וז"ל ותו יש לדקדק במ"ש לא ידעתי כו' והרי הרב הכתבים ביאר טעמו דידידיה נחלק לב' שיטות דומיא דהללויה ופדהצור לא ובזה נדחה גם כן מ"ש ואפשר דלרבו' נקטי שהרי לפי דעת הרב הכתבים פדהצור לא כתבינן בב' תיבות כיון שלא מצינו שנכתב בב' שיטי עכת"ק ונראה לע"ד ליישב הכל ולומר דכל עצמו של ספק השואל הנזכר לא בא אלא לומר אי מצינן לכתבו בתיבה אחת או בעינן דוקא בב' תיבות דס"ל להשואל דודאי הלכה כרב דפסקינן להו בב' תיבות דומיא דכדרלעומר דמסיק תלמודא פרק אלו טרפות דכתבינן להו בב' תיבות וא"נ משום דר"ח קאי כותיה כמ"ש הרב המשיג אלא דקא מספקא ליה אי מצינן לכותבו תיבה אחת ונחלק לב' דקאמר רב היינו אם ירצה או דלמא דוקא בב' קאמר ואהא מייתי ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור בתיבה אחת וס"ל להשואל דפדהצור ודאי דמן הדין כתבינן להו בתרי תיבות דומיא דכדר לעומר ואפילו הכי קאמר דבתיבה אחת ש"ד ואהא השיב הרב הנז' דלא דמי דהתם לא אשכחן דמחלקינן להו בב' שיטי אלא בב' תיבות ומש"ה מצינן לכתבו בתיבה אחת משא"כ שם ידידי' דמחלקינן להו בתרי שיטי וה"ט משום דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' כמ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"ג סימן ט' והרב הנזכר ז"ל שם בס"ד יע"ש ומשו"ה ידיד חול יה קדש כדאיתא בפרק ע"פ והילכך מצינן למימר דלא כתבינן ליה בתיבה אחת משום דבתיבה אחת אינו מובן דר"ל ידיד ה' ומ"ש עוד הרב תה"ד ומ"מ נוכל לומר כו' ה"ק ואע"ג דמטופס דהרז"ך אין ראיה כמ"ש מ"מ נוכל לאומרו בלי ראיה דכי קאמר רב נחלק לב' היינו אם ירצה אבל בתיבה אחת שפיר דמי אע"ג דמחלקינן ליה בשני שיטי. והנה מרן ז"ל בתחילת ההשקפה הבין דמ"ש הרז"ך ז"ל פדהצור ועמינדב תיבה אחת היינו לומר דלכתחלה צריך שיכתבם תיבה אחת כמו שנראה מדברי הר"ן פרק אלו טרפות וכ"כ הרב גט פשוט סימן הנז' ס"ק קל"ג יע"ש ואפי' הכי מייתי השואל ראיה שפיר דכי היכי דהתם מן הדין נחלק לב' דומיא דכדר לעומר ואפי"ה כתב הרז"ך דלכתחלה מיהא יש לכתוב בתי' א' וש"ד ה"נ גבי שם ידידיה מצינן לכתבו בתיבה אחת והיינו דק"ל למרן ז"ל וכתב לא ידעתי למה לא יכתבם בב' תיבות אפי' לכתחילה דומיא דידידיה שנחלק לב' אם ירצה ומעתה על פי האמור לק"מ מה שהקשה הרב הנזכר שהרי הרב תה"ד ז"ל ביאר טעמו דידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא משום דמאי דחילק הרב תה"ד בין שם ידידיה לפדהצור ידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא היינו לענין דלא מצינן לכתבו בתיבה אחת כיון שנחלק לב' שיטות משא"כ פדהצור דאינו נחלק מצינן לכתבו תיבה אחת כדכתיבנא לעיל ברם לענין דמחלקינן להו בתרי תיבות מעולם לא אמרה הרב תה"ד ז"ל כדמוכח מההיא דא"ט דקאמר התם בהדיא דאע"ג דלא מחלקינן להו בב' שיטי מחלקינן להו בתרי תיבות והיינו נמי מאי דתריץ מרן ז"ל ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת כו' והשתא מייתי השואל ראיה בעצם מטופס דהרז"ך זכרונו לברכה דאע"ג דנחלק לב' תיבות קאמר דבתיבה אחת שפיר דמי ואהא משיב הרב הנזכר ז"ל דלא דמי כדכתיבנא לעיל כן נראה לי נכון עוד הקשה הרב הנז' ז"ל במ"ש הרב בעל תה"ד ומסתמא הוי דומיא דהללויה דפסקינן ליה בב' שיטי שהרי בפרק א"ט אמרינן בהדיא דבתרי תיבות פסקינן בתרי שיטי לא פסקינן ותו דלדעת הרב דס"ל דשם ידידיה כתבינן בתרי שיטי א"כ התם בפרק א"ט בההיא דבת היענה תקשי אלא מעתה ידידיה דכתבינן בתרי שיטי ה"נ דתרי שמות נינהו והשתא ליכא שום תי' עכת"ד יע"ש ולע"ד לק"מ כפי מ"ש הוא ז"ל עצמו בסוף התשו' דידידיה מצינן לכתבו בב' שיטי ולא דמי לכדרלעומר דהת' אין לו מובן ההפסק משא"כ ידידיה דיש לו מובן ההפסק כדכתיב' לעיל ומש"ה לא פריך בגמ' מידידיה משום דכיון דיש לו מובן ההפסק שר"ל ידיד ה' אפי' דפסקינן להו בב' שיטי חד שמא הוא משא"כ בבת היענה דאי אמרת דבת היענה שמה וכולה חדא היא אם כן היכי פסיק להו ספרא בתרי שיטי כיון דאין לו מובן ההפסק אלא ודאי דבת היענה זו ביצת היענה ומעיקרא כי קאמר התם דמדפסיק להו בב' תיבות ש"מ דב' שמות נינהו פריך שפיר מכדר לעומר דאין לו מובן ההפסק ופסיק להו ספרא בב' תיבות גם מה שתירץ הרב ז"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דחזקיה וחזקיה יסבור כר"י ק' דא"כ תקשי דלר"ש דס"ל דידידיה מחלקינן להו בתרי שיטי א"כ ביצה טמאה מנ"ל דאסירה מן התורה דאי מבת היענה אימא דכך שמה וכמו כן קשה לפי תרוץ הרב בעל גט פשוט ס"ק קל"ד יע"ש: עוד הק' הרב הנזכר שהרי רבא הוא אחרון והיה נראה לפסוק כמותו ומדברי הרב המשיב נראה דלא חש למילתיה יע"ש הנה מ"ש דהלכה כרבא שהוא בתרא אפי' נגד ריב"ל כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין ד"ז ועיין בתשו' סי' תס"ד ובשיורי כנה"ג חלק א"ח בכללי התלמוד סי' ל"ט ומה שתי' הוא זכרונו לברכה דאפשר דמדגמ' לא בעי על מילתא דרבא הללויה וידידי' לרב' מהו משמע דלא קי"ל כותי' מלבד דאשתמיט מיניה מ"ש רשב"ם דף קי"ו ד"ה רב מאי יע"ש נראה דהא ליתא דהא חזינן דבעי תלמודא אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה דאי הלכה כרב דאמר מרחב יה אחד הם אם כן מאי קא בעי תלמודא מרחב יה לר"י מאי כיון דלא נ"מ מידי ואי הלכה כר"י דהללויה וידידי' אחד הם אם כן מאי בעי תלמודא ידידיה לרב מאי עוד הק' במ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנזכר וז"ל ולענין שם ידידיה כתוב בכתבי מוהר"י כו' ומ"ש בשם ידידיה לחלוק בב' תיבות נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת אבל לא בב' שיטי דלא עדיף מכדרלעומר כו' והיכי קאמר נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת שהרי הוא עצמו כתב ומסתמא כו' הוי דומיא דהללויה וכתבינן להו בתרי שיטי וראיתי להרב גט פשוט סי' הנזכר ס"ק קל"ד שכתב וז"ל ולע"ד נראה דכונת מרן ז"ל היא פשוטה דאע"ג דאליבא דרב ס"ל דשם ידידיה פסקינן להו בתרי שיטי מ"מ לענין הלכה מספ"ל אי הלכתא כרב או כר"י וכיון שכן אם כתב שם ידידיה בתרי תיבות ובשיטה אחת כשר לכ"ע אבל בתרי שיטי אינו כשר אליבא דר"י דלא עדיף מכדרלעומר וע"פ זה יישב דברי מרן ז"ל דכתיבנא לעיל ותמה על מרן בספר הקצר שכתב שם סעיף ל"ג שם ידידיה אם נחלק לב' תיבות כשר ומשמע מפשט דבריו דלכתחילה יכתוב בתיבה אחת אבל אם נחלק לב' תיבות בשיטה אחת בדיעבד כשר ואדרבה איפכא מסתברא דהרי רב ור"י נחלקו בשם ידידיה דר"י סבר דהוי תיבה אחת ורב סבר דנחלק לתרי תיבות ואפי' בתרי שיטות ויש ספק אי הלכה כרב או כר"י אבל בתרי תיבות בשיטה אחת כשר לכ"ע גם אליבא דר"י דומיא דכדרלעומר אבל בתיבה אחת יש צד לומר דהוא פסול אליבא דרב והרבה טרח מוהרי"א להכשירו ואם כן הכי הול"ל שם ידידיה חולקין אותו לתרי תיבות ואם כתב בתיבה אחת כשר עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד ואשתמיט מיניה לשון רשב"ם ורש"י ז"ל ד"ה אחת הן שכתבו וז"ל כלומר תי' אחת הן ואין התיבה נחלקת לב' עכ"ד הרי שכתבו דלר"י אין התיבה נחלקת לב' ומשמע דאם כתב בב' תיבות פסול והשתא אי מספ"ל אי הלכה כר"י או כרב איך כתב דבב' כשר הא לר"י אפילו בתרי תיבות נמי פסול והרב תה"ד לא קאמר אלא לרב דוקא ומעתה צדקו דברי מרן בשלחנו הטהור שכתב דאם נחלק לתרי תיבות כשר משום דקיימא לן כרב אבל לכתחילה צריך לכתוב בתיבה אחת דאז לכ"ע ש"ד כמ"ש הרב תה"ד ולעיקר קו' מוהר"א ששון נראה ליישב בדוחק דס"ל למרן דאע"ג דהרב תה"ד ז"ל כתב ומסתמא כו' דהוי דומיא דהללויה לא פשיטא ליה מילתא טובא כיון דמצינן למימר הא כדאיתא והא כדאיתא ושאני הללויה כיון דאינו שם הו"ל כשאר תיבות דעלמא דפסקי' להו בתרי שיטי משא"כ ידידיה כיון דהוי שם א' אם נכתב בתרי שיטי מחזי כב' שמות ומש"ה כתב הרב תה"ד לשון ומסתמא והיינו דכתב מרן ז"ל נראה לי דהיינו דוקא בב' תיבות הוא דפסיקא ליה אבל בב' שיטות לא פסיקא מילתא דא"ל דלא עדיף מכדרלעומר דאינו נחלק בתרי שיטות מיהו אי קשיא בדברי מרן הא קשיא דאיך כתב ומ"ש מוהרי"א בשם ידידיה לחלוק בתרי תיבות כו' שהרי מדברי מוהרי"א נראה דמספ"ל אי הלכה כרב כיון דקאי ר"ח כותי' או כר"י ולר"י הרי כתבנו לעיל דאם נחלק לתרי תיבות פסול וכמ"ש רש"י ורשב"ם ז"ל וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער ד' סימן כ"ד והנראה לע"ד דס"ל למרן דאע"ג דלר"י דאמר אחת הן אם נחלק לתרי תיבות פסול מ"מ בהא לא קי"ל כותיה דר"י כיון דחזי' לסתמא דתלמודא פ' א"ט דפריך בפשיטות אלא מעתה כדרלעומר דפסיק ליה ספרא ב' שיטי ה"נ דתרי תיבות נינהו ולר"י ודאי דכדרלעומר צריך לכתוב בתיבה אחת דאפי' בשם ידידיה דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' אפ"ה ס"ל לר"י דלא פסקינן להו בב' תיבות כ"ש בשם כדרלעומר דלא פסקינן ליה בתרי תיבות לר"י ומסתייע לזה מ"ש לעיל דפשיטא ליה לשמואל דפסקינן להו לתרי תיבות מכח ההיא דא"ט וכיון שכן גם מוהרי"א נראה ודאי דמודה בהא ומאי דמס' ליה למוהרי"א כיון דפליג ריב"ל בהללויה אי קי"ל כוותיה היינו לענין תרי שיטי דסליק מיניה משום דבתרי שיטי לא חזינן לתלמו' בהדיא דקאמר דפסקינן להו לב' שיטי כסברת ר"י ואהא הוא דמספ"ל לענין תרי שיטי אי הדרן לכללין דעלמא אי הלכה כריב"ל ור"י בהא ולא כתבינן לי' בתרי שיטי או כרב כיון דר"ח קאי כותי' אע"ג דבשם כדרלעומר קאמר תלמודא בהדיא דלא פסקי' בתרי שיטי התם היינו משום דאין לו מובן ההפסק והיינו דכתב מרן מ"ש בשם ידידיה כו' נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת כלומר דבב' שיטי כיון דמספ"ל למוהרי"א אינו נחלק ואמרינן דלא עדיף מכדרלעומר אלא משוינן ליה לדינא דכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דאינו נחלק וא"נ מ"ש מרן ונראה לי היינו שחולק על מוהרי"א וס"ל דלא עדיף ידידיה דיש לו מובן ההפסק מכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דלא פסקינן בתרי שיטי דסוף סוף מיחזי כב' שמות וע"כ ההיא סוגיא אתיא אליבא דרב דלר"י הא קאמר אחת הן כדכתיבנא וכעין מ"ש מוהר"א ששון כנ"ל ודוק:
טעם המלך

ה)

עיין בתשובת שב יעקב ח"ר סימן נ"ו גם הוא הרבה לדבר מדברי רבינו פה וכ' דתליא בפלוגתא דברי רב ור"י בסוכה ובדבריו יש לפקפק שם הרבה ועי' בתשובת מהר"י מינץ סי' ת' ובתשו' פני יהושע סי' ו' בא"ח מה שמפלפל שם בענין בית אל ועי' במס' סופרים פ"ה הל' י' ובירושלמי פ"ג דסוכה ובירושלמי במגילה פ"א ויש לפקפק בזה כמה דברים והמעיין בכל אלה ימצא סתירה בסברות הרבה ועי' בתקון סופרים ועי' תשובת הרדב"ז סי' אלף תשס"ה לענין שמות שאינן נמחקין ובס' יד מלאכי מה שהשיג עליו ומדבריהם בפלפולם אי הוי יה שם או שבח יש להעיר מדברי הרשב"ם בפ' ע"פ ומני' יש נמי להעיר על תשו' שב יעקב הנזכרת וכבר האריך גם בזה הרב ברכי יוסף סי' רע"ו:

ודין

דיהבי ליכי כו'. כתב ה"ה וכתבו הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כר"י דאמר צריך לכתוב ודין כו' ומרן הב"י סימן קכ"ו כתב וז"ל והרי"ף והרא"ש הביא בעיא זו אלמא דס"ל דבעי' ודין כיון דבעיין לא אפשיטא מספיקא בעי למכתב ודין וכן הוא דעת הרשב"א עכ"ל ואולי נאמר דמ"ש מרן וכן דעת הרשב"א לא קאי אלא למ"ש בדעת הרי"ף והרא"ש דבעינן ודין מיהו מר כטעמיה ומר כטעמי' דטעמו דהרשב"א הוא משום דקי"ל כר"י כמ"ש ה"ה וכ"כ בחדושיו וטעמו של הרי"ף משום ספק כנ"ל:

טו

גט

שמחק כו' ואם מן התורף אינו גט. עיין מה שהקשה הפר"ח סימן קכ"ה ס"ק ל"ו ועיין בספר בני יעקב דף קכ"ז ע"ב שכפי דבריו סרה מהר קושי' הפר"ח ז"ל יע"ש ודוק:

יז

במה

ד"א כו' אבל אם יש שם עדים שנמסר בפניהם כו' ה"ז כשר. כתב ה"ה והוכרח לחלק בכאן כו' וכן סבור רבינו בשקרוע שתי וערב וכן נראה מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשה על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותי' אמר ר"ז תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פ' מגרש את אשתי כשר וראיתי להפר"ח ז"ל סי' קכ"ה סק"מ שכתב וכונת הירושלמי היא דהכי קתני דכותבין את הגט על עלה של זית והא א"א לכתוב על עלה אחת אלא על עלין הרבה והו"ל כמקורע והתורה אמרה ספר א' ותירץ אמר ר"ז כו' כלומר כיון שכותב התורף על עלה אחת אף שכותב הטופס על עלין הרבה אין חשש בזה וכי אמרינן ס' א' אמר רחמנא כו' הוא בתורף ולא בטופס ומשמע ליה לה"ה דכיון דכל הגט מצי למכתביה על כמה עלין אין לך קרוע יותר מזה והאמת שלא דק המגיד משנה בראי' זו כלל ודבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש"ו דאף לדעת הרשב"א כשר דנהי דלכתחילה גזרינן טופס אטו תורף דומיא דשאר פסולי דאורייתא אבל בדיעבד מיהא כשר דאפי' תימא דכל מה שקרוע כמאן דליתא הא התורף נשאר קיים עכת"ד ודבריו תמוהים לע"ד שהרי בירושלמי אמתניתין קיימינן ומתניתין קתני על הכל כותבין אפילו לכתחילה וכמ"ש רבינו דין ב' והשתא לדעת הרשב"א ז"ל אפי' תימא דבטופס מקורע כשר בדיעבד אכתי תקשי לן מתניתין דקתני על הכל כותבין לכתחילה אלא ודאי דאפי' בתורף כשר בע"מ כדעת רבינו זה הנראה פשוט בכונת ה"ה וע"פ האמור ניחא לי מה שהקשה מוהר"א ששון סימן ל' וז"ל עוד יש לדקדק בדברי ה"ה דכיון דיליף לה מהירושלמי נמצא אם כן שלדעת הרמב"ם אפי' בקרוע ש"ו יכול ליתנו לה בע"מ דהא יליף לה מההיא דעל עלה של זית ואם כן בקרוע נמי יהיה הדין כן והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דדוקא אם נמסר לה הגט הוא דמכשרינן ליה ממ"ש אבל אם יש שם עדים שנמסר כו' הרי זה כשר מדבריו אלו נראה דדוקא אם נמסר לה מדלא כתב אם יש ע"מ יכול ליתנו לה עכת"ד ולפי מ"ש לק"מ דמאי דמשמע מדברי רבינו דלכתחילה אין נותנים לה היינו משום דרבינו איירי כשהתורף קרוע ש"ו שכ"כ ה"ז כשר אע"פ שהיה התורף כו' או שהיה קרוע ש"ו ובתורף ס"ל לרבינו דלכתחילה אין כותבין אבל בההיא דעלה של זית דהטופס לבד הוא דחשבינן ליה קרוע ש"ו משום הכי אפי' לכתחילה כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף אלא בפיסולי דאורייתא והיינו דמייתי ה"ה ראיה מהירוש' לדעת רבינו דאי אפי' בתורף קרוע ש"ו כשר משום הכי מכשרינן בטופס לכתחילה אמנם לדעת הרשב"א דבתורף פסול מדאורי' היכי מכשרינן לכתחילה בטופס הא בפסולי דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף אלא מיהו אכתי קשה דמאי ראיה מייתי ה"ה מהירושלמי נימא דס"ל להירושלמי גט מקורע כשר בטופס אפי' לכתחילה אע"ג דבתורף פסול מדאורייתא דומיא דפסול דס' א' דס"ל להירושלמי דאינו אלא בתורף אבל בטופס שרי לכתחילה דאמתני' קאי כדכתיבנא ותו קשה דאכתי מנין לו לרבינו דבקרוע ש"ו בתורף לכתחילה לא ינתן וכמו שדקדק מוהר"א ששון לכן הנראה לע"ד דס"ל לה"ה דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא לאו היינו משום דבעינן ספר א' כמ"ש הפר"ח דא"כ מאי משני כיון דספר א' פסולה דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף כשאר פסולי דאורייתא ומתניתין קתני על הכל כותבין אלא ודאי דהירושלמי לית ליה הך דרשא דספר אחד אמר רחמנא כו' וכן מוכח בהדיא דלעיל מזה קאמר בירושלמי ר"י בעי כתבו על כוס של זהב ואמר לה מקום הכתב שלך ומקום השיטין שלי מהו ומדלא פריך עלה דת"ל דספר א' אמר רחמנא ומוקי לה במעורה כדמוקי תלמודא דידן בעייא דר"פ בפרק המבי' תניין ד"כ משמע בהדיא דס"ל להירושלמי דהכא לא דרשינן ס"א אמר רחמנא ואפשר דה"ט משום דס"ל דהאי ספר אצטריך לספירת דברים וכמו שהקשה התוס' ד"ה ספר לתלמודא דידן יע"ש והכי מוכח לישנא דירושלמי דפריך ולאו כמקורע הוא משמע דמשום פיסול מקורע דקאמר לעיל מזה נקרע פסול הוא דפריך דאי משום טעמא דבעינן ס"א הוא וכמ"ש הפר"ח הכי הול"ל הא בעינן ס"א וליכא וכן מוכח קצת מדברי התוספות ד"ה הנזכר דפיסולה דס"א הוי אפילו בטופס מדרבנן דומיא דשאר פסולי דאורייתא כדכתיבנא ממה שהקשה אמתניתין דפרק המגרש דקתני שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר דהוה ליה למיפסל בב' דפין משום ס"א והשתא אם איתא לדעת הפר"ח ז"ל דמאי דפריך בירושלמי היינו משום פיסול' דס"א ואהא משני אר"ז כו' א"כ מאי ק"ל מההיא מתניתין נימא דמתני' דשייר מקצת הגט איירי בכותב התורף כולו בדף א' וכדשני בירושלמי לההיא דעלה של זית אלא ודאי דס"ל להתו' דפיסולא דס"א הוי אפי' בטופס כשאר פסולי דאורייתא ומש"ה ס"ל לה"ה ז"ל דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו לומר דכיון דא"א לכתוב את הגט בעלה א' אלא בעלין הרבה הו"ל מקורע (וכ"כ הרב ל"מ ז"ל דקו' הירושלמי הוא משום מקורע) ואפי' בע"מ מיהא לכתחילה לא ינתן וכמ"ש רבינו ומתני' על הכל כותבין קתני אפילו לכתחילה ואהא משני אמר ר"ז כו' כלומר כיון דהתורף נכתב על עלה א' אף על גב דהטופס נכתב על עלין הרבה ונמצא דהטופס הוי כמקורע לא גזרו טופס אטו תורף לכתחילה כיון דתורף גופיה הוי מדרבנן הו"ל גזירה לגזירה ומש"ה קתני מתניתין על הכל כותבין אפי' לכתחילה והיינו דמייתי ה"ה ראיה דלדעת הרשב"א כיון דתורף פסול מדאורייתא טופס נמי פסול מדרבנן כשאר פסולים דאורייתא ומאי משני בירושלמי והיינו דהכריחו לרבינו ז"ל לומר דטופס קרוע בע"מ לכתחילה לא ינתן ממאי דפריך בירושלמי כנ"ל ומיהו לפום מאי דמסיק בתלמודא דידן דבעינן ס"א ולא ב' או ג' ספרים צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דמתניתין דקתני עלה של זית לאו דוקא אלא מתני' אתא לאשמועינו דכותבין על העלין ולדוגמא בעלמא נקטי לומר דבעינן דבר המתקיים בעל' של זית וכן הוא מוכרח ממה שהקשה התוספות אמתניתין דפרק המגרש דשייר מקצת הגט כו' ולא קשיא להו כן ממתניתין דפרק המביא ועיין בספר משאת משה חלק א"ה סי' י"ו ודוק:

כא

היו

שם ב' עדים כו'. משנה פ' המגרש ופרכינן בגמרא וליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד והתנן בן איש פ' כשר דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פ' כשר דלא כתי' עד ומבע"א בדידעינן ביה בהאי חתימה דלאו דיעקב היא ע"כ ויש לדקדק על רבינו שכתב ואם יצא מתחת יד שאין העדים נקראים עמו אינו גט ולא פי' דה"ד בשכותב ראובן בן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא וכן יעקב עד אבתרא ב' כשרים וכן נמי אם כתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתר' ב"כ כדמסיק בגמרא והרב ל"מ תי' דרבינו ס"ל דכל הסוגי' זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם על הגט כדאמרינן בהשולח ומאי דהק' בגמרא הוא למתני' דנישנית קודם התקנה ומשום הכי פריך ממתני' דהתם דקתני בן פלוני עד כשר ורבינו מפרש מ"ש התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם שיחתמו פב"פ עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ומשום הכי את שהעדים נקראים עמו כשר אע"ג דלא כתיב ביה פב"פ משום דבן יעקב עד אראובן קמא קאי עכת"ד ולע"ד תי' זה אינו מחוור דאכתי קשה דהי"ל לרבינו לפרש ולומר דהא דשאין העדים נקראים עמו אינו גט ואם נשאת תצא היינו דוקא בכותב בן ראובן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתר' ה"ז גט פסול מכח התקנה ואם נשאת לא תצא כשאר פסולים דרבנן ומה גם כפי מ"ש הוא עצמו בפ"א מהלכות אלו דס"ל לרבינו דבדיעבד כשר וא"כ אכתי קשה דאמאי לא הזכירו כיון דנפקא מינה טובא ועיין בספר בני יעקב דקמ"ב מה שנדחק ליישב דעת רבינו ולבסוף הניח דברי הרי"ף והרא"ש בצ"ע במה שהביאו משנ' כצורתה. מאי דאמרינן עלה בגמרא דגונדלי' חתי' ולא כתבו דאי כתיב ראובן אקמא וכן יעקב אבתר' ב' כשרים יע"ש ולפום ריהטא היה נראה לומר בדוחק מעין דרך הרב ל"מ דס"ל להרי"ף והרא"ש ורבינו דבתר דתקינו רבנן שיהיו מפרשים שמותי' דהיינו פב"פ כמ"ש הטור מסתמא אית לן למימר דבתקון חז"ל חתמו ולא חתמו בפ' עד אגט הב' בתורת עדות אלא לאו אדעתייהו ומשכו החתי' אגט הב' ומשום הכי כתב רבי' דאינו גט אמנם היותר נכון לע"ד דס"ל לרבי' ז"ל וסיעתי' במ"ש הר"ן בחידושיו וז"ל וליתכשר האי בראובן כו' וא"ת והיכי מתכשר האי בראובן לחוד הא בעינן עד כדתנן במתני' איש פ' לחוד סגי והא דתנן איש פ' בן איש פ' בלא עד כשר זו ואין צל"ז קתני א"נ דעד זה דכתיב לבסוף אתרוייהו מיהדר ומקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד פי' השתא נמי קס"ד נראה דס"ל להר"ן דלמסקנ' אפי' אי כתב עד לא קאי אתרוייהו דעד אתרוייהו קא מיהדר והאי גברא יעקב הוא בנו של ראובן וחתים בקמא בבן ראובן ובבתרא ביעקב עד שהוא שמו ומהדרינן דלא כתיב ביה עד כלו' דעד דמתני' דוקא הוא והילכך שמאלי פסול ימיני כשר (פי' משום דהאי חתימה דיעקב כיון דלא מהניי' לשמאלי מהנייא לימיני והרי הוא כאלו חתים תחתיו ראובן ן' יעקב) עכ"ל והשתא מש"ה לא חילקו הרי"ף והרא"ש ורבי' ז"ל בהכי משום דמאי דפריך תלמודא וליתכשר האי בראובן וכן נמי מאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' היינו משום דס"ד דעד דתנן במתניתין לאו דוקא או משום דקס"ד דעד אתרוייהו קאי אבל לפום מאי דמסיק דעד דמתני' דוקא כמ"ש הר"ן בכל גוונא מפסיל כך נראה לי נכון ודוק: ודע שמ"ש ז"ל במאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' דההוא גברא יעקב הוא בנו של ראובן חתים בקמ' כו' נראה שכונתו לומר לפי זה מאי דתי' בגמ' דידעינן בהאי חתימ' דלאו דיעקב הכונה לו' דידעינן בהאי חתימה דאינו נקרא שמו יעקב בן ראובן אלא ראובן בן יעקב וע"פ זה ניחא מה שהק' התוס' שם ד"ה וליתכשר לפי' רש"י ז"ל ועיין בהרב בעל ח"ה שם ועיין בספר בני יעקב דף קמ"ב ע"א שכפי דבריו ז"ל דברי הר"ן הללו אין להם שחר ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.