אבן האזל/גירושין/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png גירושין TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
בני אהובה
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ה[עריכה]

היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה, אף על פי שהן מוחזקין בטבלא שהוא שלה, הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה.

שהאשה עצמה כותבת את גיטה, בגמ' גיטין דף כ' ע"ב בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו, מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי, ומסיק בגמ' מהא דאשה כותבת את גיטה, ועי' בחידושי הרמב"ן שכתב בסוגיא שם ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר, ובכך הכל כשר, ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף ודיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר, ואח"כ כתב הרמב"ן ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכה לאקנויי ממש את הגט לבעל, דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר, אבל דידה לא תקון לבעל, ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר להם כתובו וכתב קרינא בי', ולגבי ונתן בעינן שלו, והלכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו.

והנה שיטתו מוכחת מדבריו בפשיטות דס"ל דאין להיות של המגרש קודם הכתיבה, וא"כ כיון שאומר הוא לסופר דיו בכך שיהי' שליחותו, ואח"כ בשעת הנתינה מקנה לו הסופר את הגט לבעל, דדעתו להקנות את הגט לבעל המעות בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן מדידה, והוכיח שפיר בדבריו שם דאי ס"ד שצריך להקנות לו ממש מעיקרא, כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שליח וקנה קלף ודיו במשיכה ממש, מאי היא דאקשינן הכא איהי כתבה ליה, אפילו פרעה זוזא דספרא, גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה, ושלוחו דבעל כתבי' בשלו, ולא שייך לומר שיקנה הסופר בשבח הכתיבה דבודאי כשנותן לו הבעל קלף שלו הוא אדעתא שהגט יהיה שלו, וא"כ איברא דכל זמן שאין משלמין לו קונה בשבח הכתיבה, משום דהכי הוא תנאה דשכירות, אבל עכ"פ אינו שייך לומר דיקח כסף מהאשה ויהיה שבח הכתיבה שייך לה, דכיון דקלף משלו, בודאי אדעתא דהגט יהיה שלו, ומה שהיא משלמת הוא כמו מדין עבד כנעני דהיא משלמת עבורו, וכן הקשה בפנ"י על הגמ', [עי' במש"כ בפ"א מהל' מכירה הל' ו' וצ"ע לפ"ז בקו' הפנ"י אלא דבאמת מדין ע"כ הוא לגבי כסף קנין, וכאן הוא רק פרעון חוב השכירות דבעיקר הוא שלוחו של בעל], אבל אם אין הקלף שלו כל זמן דלא ידעינן דאקנויי אקני לי' רבנן עושה הכל אדעתא דידה, ומפרש הרמב"ן דהקושיא הוא ג"כ דאפילו תקנה לו אח"כ לא מהני משום דהוי חסרון דכיון דעושה אדעתא דידה הוי כמו שעושה שליחות שניהם, וכתיב וכתב ולא וכתבה, אבל כשהקלף שלו ובודאי יהי' הגט שלו כנ"ל היא רק משלמת שכר הסופר ולא יותר וכנ"ל ועי' בפנ"י דנמצא סברא זו.

אכן שבתי וראיתי דאף דמתחילת דברי הרמב"ן משמע כן דהחסרון יהיה כאן משום דכותב אדעתא דידה ג"כ, והוי כמו וכתבה, אך באמת אי אפשר לומר כן דהא להדיא כתב אח"כ דאפילו כותבת האשה את הגט נמי מהני כדתנן האשה כותבת את גיטה, ומשום דלגבי וכתב שפיר הוי שלוחו כיון דקאמר הבעל כתוב וכותב הוי שלוחו בזה, ולגבי נותן מהני במה שמקנית לו אח"כ, א"כ להדיא דאף היא משלמת שכר הסופר, וגם בעד הקלף, מ"מ זה אינו מגרע לדין וכתב, וא"כ ע"כ צריך לפרש דגם הרמב"ן סובר כפי' התוס' דקושית הגמ' הוא מונתן משום שהגט שלה, אף שמתחילת דברי הרמב"ן לא משמע כן. ועי' במה שהאריכו בזה התורת גיטין והגאון נודע בשערים.

יח[עריכה]

חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך בשבת גירש פלוני לפלונית וכך אמר כל אחד מהן לאשתו ליכי די תהויין וכל טופס הגט ושני עדים חותמין מלמטה הרי זה גט כשר.

בגיליון השו"ע נ. ב. זה הלשון צ"ע דלשון הגט צריך להיות נוסח הבעל, וכמש"כ הר"ן בפ' המגרש, ולשון וכן אמר הוא ספור העדים, וכמו דאמרינן דצריך ודין דלא נימא בדבורא מגרש, ואולי דכיון דכתב אח"כ ודין מתקן זה וצ"ע.

-השמטות-

בביאור דברי הגר"א ז"ל סי' כ"ח ס"ק ט"ו דמביא ראיה להרמ"ה מהא דלגיטין אמרו וכו' ופריך מוכן לענין החוב, ומאי ראי' דילמא שאני התם דאמר זרוק לי חובי, והיינו דאף דחזינן דקרוב ללוה לא נפטר משום דאמדינן דכונתו זרוק באופן טוב, והא דאמר לגיטין אמרו וכן לקדושין, היינו שיהיה דמי לחצרו ממש, באופן שאפי' לא אמרה זרוק מקודשת, דהו"ל לזרוק דדמי לחצרה, אלא ודאי דבקדושין נמי צריך זרוק, וא"כ ע"כ הא דאמר ולא לדבר אחר היינו דבחוב אפי' זרוק לא מהני, ומשו"ה הוצרך לתרץ דא"ל זרוק והפטר.

אכן האמת יש לעורר על כוונת הגר"א דהא גבי קדושין עכ"פ א"צ הסכמה ורצון על הזריקה, אלא דצריך הסכמה על הקדושין דבלא אמירה אין לנו הוכחה על רצון משום דליכא מעשה, וא"כ אכתי קשה מנ"ל להגמ' להקשות על רב חסדא דילמא שאני הכא דא"ל זרוק לי חובא.

ובצד השו"ע של מרן כתוב בזה"ל ראי' זו אינה מובנת כלל, ונראה אפשר דכונתו משום דזה פשוט להגר"א דחוב צריך למסור לידו ממש (ועי' בגמ' גיטין דף י"ד שפיר עבדת, עבד לוה לאיש מלוה, ובפרש"י בפי' ב) ולא מהני מה שיזרוק במקום המשומר, ואף דכתבו התוס' דבחוב נתינה בע"כ שמיה נתינה היינו במקום משומר וא"כ ע"כ דמיירי כאן באמר לו זרוק לי חובי, ומה דמוקים אח"כ היינו באמר והפטר, וא"כ קשה מאי מקשה דילמא בכה"ג מודה ר' יוחנן דנפטר כיון דאמר זרוק לי חובי.


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.