שער המלך/גירושין/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ גירושין ג

א

כל גט שנכתב שלא לשם אשה כו'. לאו דוקא אם נכתב שלא לשם גירושין אלא אפילו כתב לשם גרושין סתמא אפי' הכי פסול דבעינן שיכתוב לשם אשה המתגרשת והכי איתא בהדיא פ"ק דזבחים ומוכחינן לה ממתני' דפ' כל הגט דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' וכן פסק רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ז יע"ש וכן הוא דעת התוס' פ' המביא תניין גבי ההוא גברא דשקל ס"ת ויהיב לדביתהו ואמר ר"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמ' וכ' שם ד"ה היא וז"ל תימא דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפי' למ"ד אין מגילה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כו' וי"ל דר"י לא ס"ל כר"פ ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דף קי"ב שתמה על דבריהם וז"ל אך מאי דק"ל הוא במ"ש דר"י לא סבר כר"פ ונמצא לפי זה דאליבא דר"פ ס"ל דס"ת כשר בגט ואם כן תיקשי ליה לר"פ מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף דלפי דבריו אמאי צריך שיניח הא מסתמא כשר והכי דייקינן פ"ק דזבחים מסתמא נמי פסול וא"כ תקשי לר"פ אלא עכ"ל דס"ל לר"פ נמי דלא דמי גט לסוטה וא"כ איך כתבו בתי' הראשון דר"י לא ס"ל כר"פ יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דר"פ ס"ל דמפני התקנה היינו מפני הקטטה ומתני' ר"מ היא וכדקאמר רבי שבתי בשם חזקיה בפרק כל הגט דכ"ו ואם כן ליכא למשמע מינה דסתמא פסול וכן ראיתי להתוס' בזבחים ד"ב ד"ה ואמר ר"י וז"ל אצטריך לאתויי הא דר"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר"א דקאמר ע"מ כרתי דקי"ל כותיה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ ומפרש מפני התקנה מפני הקטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול עכ"ל הרי שכתבו בהדיא דאי לאו הא דר"י הו"א דסתמא כשר ואם כן מינה איכא למימר דר"פ לא ס"ל כר"י אלא שדברי התוס' לכאורה קשים לשמוע במ"ש דלדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול דהא ליתא דאפילו לרבי שבתי דמפרש מפני התקנה מפני הקטט' אכתי מוכח שפיר דסתמא כשר מסיפא דמתניתין דקתני ר"א מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה הרי דאף בסתמא פסול לר"א מטעמא דלה לשמה ואם נאמר שכונת התוס' היא דלמאן דמפרש מפני התקנה מפני הקטטה ליכא למידק כלל מרישא דמתני' מיהו מדר"א ודאי דמוכח שפיר אכתי קשיא תלמודא גופיה אמאי אצטריך לו' דמאי דרמי רבא המתני' אהדדי הוא מרישא דמתני' ואליבא דר"י והול"ל מדר"א ואליבא דכ"ע ויש ליישב בדוחק ומ"מ אע"ג דמדר"א משמע ודאי דסתמא נמי פסול לא תיקשי לן קושי' הרב הנז' דלפי תי' דלר"פ סתמא נמי כשר אם כן תיקשי ליה מתני' דהכותב טופסי גיטין דמשמע בהדיא דסתמא פסול לר"א דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסבר דמגילת סוטה אין מוחקין לה מן התורה אע"ג דסתמא הוא דלא מפליג בין סתמא לשלא לשמה ור"פ ל"ק אלא דמאן דס"ל דמוחקין לה מן התורה מצי סבר דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דשאני תורה דסתמא כתיבה אמנם רבי יעקב אית ליה בהדיא התם דסתמא נמי פסול וע"כ לא קשיא להו בעירובין ד"ה אבל אלא ממתני' סתמא דריש פרק כל הגט דמשמע התם דכולהו תנאי מודו בה מדפריך מינה לרב אחי בר יאשיה אמנם ממתני' דהכותב ליכא לאקשויי מידי דאי מסתם מתניתין דקתני הכותב כו' איכא למימר דר"פ ס"ל כרבי שבתי בשם חזקיה ומדר"א ליכא לאקשויי דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסתם נמי פסול ולא מיקרי לשמה ואהא כתבו התוס' דר"י לא סבר כר"פ אלא דסתמא מיקרי שלא לשמה ורבי יעקב דסבר דמוחקין לה מן התורה סבר דלא בעי' לשמה וכר"מ דאית ליה הכי התם ועיין בהר"ן ודו"ק:

ד

ה"ז ספק מגורשת כו'. כתב הר"ן ז"ל דה"ט דרבינו משום דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה כדאיתא פרק משילין דל"ז משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא אבל לקול' ודאי לא אמרינן אין ברירה ולפיכך ה"ז ספק מגורשת וכ"כ מרן הכ"מ ומוהרש"ך ז"ל יע"ש וראיתי למוהרש"ל ז"ל בספר יש"ש בפ"ה ד"מ קמא בקונטריס הברירה שהקשה שהרי אשכחן לרבינו דאית ליה דאפילו לקולא אמרינן אין ברירה שהרי פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כמו שפסק בפי"א מה' שמיטה ויובל ואי מספ"ל מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותו שהרי רבינו ז"ל פסק פ"ו מהל' בכורות דין יו"ד דהאחין שחלקו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פטורים מן המעשר וכרבי יוחנן דאמר הכי פרק טי"ת דבכורות דנ"ו מטעמא דאין ברירה אלמא אפי' לקולא אמרינן אין ברירה עכת"ק יע"ש והנה מה שהקשה מההיא דהאחין שחלקו אשתמיט מיניה סוגיא דריש פרק כל הגט ודבכורות דאמרינן התם למיעבד צריכותא לתרי מימרי דר"י וצריכי דאי אשמעי' שדה משום דלחומרא ופרש"י ז"ל שם ואי אשמועינן שדה הו"א בההיא קאמר ר"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא הרי בהדיא דמשום דמספ"ל לר"י אזיל לחומרא וקאמר דמחזירין זל"ז ביובל וע"כ צ"ל דלא שייך בזה לומר המע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קי"ל דפטור מפדיון מטעמא דהמע"ה אף ע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמשה סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהרי מחזירין זל"ז ומתחילה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע"ה וכן ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בספר גט פשוט סימן קל"ג סק"ח שתמה עליו כן אלא שכ' שמה שהק' דנימא דהמע"ה לק"מ דקרקע בחזקת בעליה עומדת והקרקע הוא בחזקת היורשים ולא מיקרי יורש מוחזק כנגד יורש כמ"ש הרב כנה"ג ח"מ סימן כ"ה הגהת ב"י אות נ"ה יע"ש והרואה יראה דלא דמי כלל דהתם שאני דמספ"ל אי יורש הוי ונכסים בחזקתן או לא ומשום הכי אמרי' דנכסים בחזקת המח' הן עומדין מה שא"כ הכא שהרי מכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המע"ה וזה פשוט גם מה שהקשה עוד מוהרש"ל מההיא דהאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה הא נמי לע"ד לק"מ שהרי כתב רבינו שם בסוף פרק הנז' וז"ל כל בהמה שהיא ס' אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר יע"כ וא"כ מש"ה גבי גט פסק רבינו ז"ל דאין ברירה והוי ס' מגורשת דשמא זו לא היתה ראויה לצאת מעיקרא ונמצא דכתב שלא לשמה אמנם גבי מעשר דקי"ל דכל ס' מעשר בהמה פטורה מן המעשר משום הכי כיון דס"ל לרבינו דאין ברירה הו"ל ספק ופטורה מן המעשר ועיין בפרק משילין דל"ט אמתני' דבור של יחיד מ"ש רש"י שם וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל יע"ש שדבריו דחוקים אמנם אי ק"ל הא ק"ל דכפי דעת רבינו ז"ל דכל ספק מעשר בהמה אזלינן לקולא והוא מוכרח ממתני' דבכורות דנ"ח ע"ב וכמ"ש מרן הכ"מ שם וכן איתא בהדייא פ"ק דמציעא ד"ז ואם כן היכי אמרינן התם דנ"ו אההיא דר"י דקאמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זה חלקו המגיע לו ואזדא ר"י לטעמיה כו' וצריכי דאי אשמועי' שדה משום דלחומרא אבל הכא דלקולא אימא לא צריכא ופרש"י ז"ל דלקולא למיפטר ממעשר והשתא קשה דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דקאמר אפילו חלקו כו' הא מכיון דכבר אשמועינן ר"י גבי שדה דלקוחות הן אפילו תימא משום דמספ"ל אי יש ברירה או אין ברירה הוא דקאמר ואזיל לחומרא מ"מ ממילא שמעינן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים פטור ממעשר בהמה דכל ס' מעשר ה"ז פטור כדקתני בברייתא התם ולולי פי' רש"י הו"מ למימר דמאי דקאמר בגמ' ואשמועינן שדה משום דלחומרא אין הכונה לומר דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא וכמ"ש רש"י ז"ל אלא ה"ק דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא כלומר דהו"א דלעולם דס"ל לר"י כמ"ד יש ברירה אלא דמ"מ לחומרא מיהא חייש למ"ד אין ברירה וא"כ גבי מעשר בהמה הו"א דחייב כיון דמן הדין יש ברירה מש"ה אצטריך הא דר"י אמנם לפרש"י ז"ל שפי' דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא ק' טובא וכן נמי יש לתמוה על התוס' ז"ל ד"ה והיא שהקשה וז"ל וא"ת לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה גבי מ"ב דקאמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' כו' יע"ש והשתא מאי קו' התם שאני דהא קי"ל דס' מעשר בהמה פטורה ומשום הכי אזיל לקולא משום דמספ"ל אמנם באומר כתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש הו"א דס"ל לר"י דהוי ס' מגורשת מש"ה אצטריך לאשמועינן דאף אחרון אינו פסול משום דאין ברירה ויש ליישב דכי אמרינן דס' מ"ב פטור ה"ד כההיא דמתני' דקפץ אחד מן המנויין לתוכו דהו"ל ס' דמציאות דבכל חד וחד מספ"ל אי חייב במעשר או לא ומשום הכי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס' משא"כ בספיק' דדינא והילכך היינו דקאמר תלמוד' מאי אשמועינן גבי שדה הו"א משום דאזיל לחומרא כלומר דמספ"ל לר"י הלכה כמאן אי כמ"ד יש ברירה וכסתם מתני' דדמאי או כמ"ד אין ברירה ומשום הכי אזיל לחומרא אבל גבי מעשר דלקולא אימא לא דכיון דמאן דס"ל בעלמא אין בריר' הו"ל עשירי ודאי הו"א דליחייב במעשר מספק קמ"ל אמנם לפום מאי דפסק רבינו ז"ל כמ"ד אין ברירה אלא דס"ל דאפילו למאי דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא היינו משום ס' דמספק' ליה מילתא אי חלק זה היה ראוי ליפול לו משעה שמת אביו או חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לוקח א"כ הו"ל כספק דמציאות ומשום הכי פי' רבינו דפטור ממעשר בהמה ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קט"ו יע"ש ועל פי דברי הר"ן הללו אשכחנא פתרי למ"ש מרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקי"ח על מ"ש רבינו ז"ל פ"ב מה' יו"ט דין ט' וז"ל העומד על המוקצה מעיו"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול ע"כ והיינו כחכמים דר"א פ' המביא דף ל"ד ע"ב והיינו טעמא משום דאין ברירה כמ"ש רש"י ז"ל שם ורבינו ז"ל גופיה פסק בסוף הלכות עירובין דבדרבנן יש ברירה והצריכו עיון יע"ש ואיבר' דלרבי' ל"ק כל כך דמצינן למימר דרבינו לא מפרש פלוגתא דר"א ורבנן בברירה כדפרש"י ז"ל אלא מפרש פלוגתייהו דרבנן ור"א כדמסיק רבא פ"ק דביצה ד"י ע"ב פלוגתייהו דב"ש וב"ה דחיישינן דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שתמה על דברי רש"י ז"ל שפי' פלוגתייהו דרבנן ור"א דפליגי בברירה דאם כן הויא להו רבנן דלא כהלכת' דהא קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' המביא סי' כ"ג ואם כן מש"ה פסק רבינו כחכמים וכ"כ הפר"ח ז"ל סי' תצ"ה סק"ד והמג"א שם אמנם הדבר הקשה לדעת הרע"ב ז"ל שנמשך אחר שיטת רש"י ז"ל ואעפ"כ כתב דהלכה כחכמים אע"ג דהוא ז"ל פסק בפ"ז דדמאי כמ"ד דבדרבנן יש ברירה וכן הקשה הפר"ח והצריכו עיון והנה אף לדברי הרע"ב ז"ל היינו יכולים ליישב ולומר כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בנדרים פ' השותפין דמ"ו אמאי דאפליגו ראב"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב"י ס"ל דמותרין ליכנס לחצר ורבנן סבירא להו דאסורין ליכנס דאין ברירה ואמרינן בגמ' התם אמר ר"י אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסורין ופי' הרא"ש ז"ל שם וז"ל מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דכיון דא"א לחלוק אית ליה לראב"י ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ"ד יעוין שם וא"כ ה"נ משום הכי כתב הרע"ב דהלכה כחכמים דאמרי עד שירשום דלא סמכינן אברירה שיאמר מכאן אני נוטל כיון שבידו לתקן בשירשום וכי היכי דלראב"י דאית ליה דבדאורייתא יש ברירה מודה דכל שבידו לתקן לא סמכינן אברירה ה"נ למאי דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה פליגי חכמים אר"א וסברי דלא סמכינן אברירה וצריך שירשום ואף אם לא רשם וסמיך אבריר' אפילו הכי אסרוהו חכמים שיטול כמ"ש רבינו ז"ל ועשו חיזוק לדבריהם משום דאי אמרת שיטול אתו למיעבד הכי לכתחלה ולסמוך אברירה (ודייק לה רבינו מדקתני וחכמים אומרים עד שירשום משמע דכל שלא רשם לא יטול דאם ל"כ הו"ל למימר וחכמים אומרים צריך שירשום) כך היה נראה ליישב דעת רבינו והרע"ב אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' קמא דיו"ט פרכינן לב"ה דאמרו זה וזה אני נוטל ולב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' והשתא כפי מאי דכתיבנא מאי קו' נימא משום הכי אמרי ב"ה זה וזה אני נוטל משום דלא סמכינן אברירה כיון שבידו לתקן בלא ברירה אלא ודאי דתלמוד' לא ניחא ליה בהכי משום דס"ל דדוקא בדאורייתא לא סמכינן אברירה כל שאפשר לתקן אבל בדרבנן סמכינן אברירה אפי' לכתחלה ודו"ק:

ואולם כפי דברי הר"ן ז"ל הללו שכתבנו צדקו דברי רבינו והרע"ב ז"ל דכיון שהרי כ' הר"ן ז"ל דמאי דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אינו אלא משום דבדאורייתא אין בריר' לחומרא דאי בדאורייתא א"ב אפילו לקולא א"כ בדרבנן נמי הול"ל דאין ברירה דמהי תיתי לחלק בהכי אלא ודאי דבדאורייתא אין ברירה לחומרא דהוי' ספק מגורשת ומשו"ה בדרבנן אזלינן לקולא דספק דרבנן אזלינן לקולא וא"כ איכא למימר שפיר דס"ל דע"כ לא אמרו בגמ' פ' משילין דל"ז דהלכה כר' אושעי' דאמר דבדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אלא דוקא התם גבי עירוב והולכין בספיקו להקל ואע"ג דעירוב הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ ספיקו אסור אפילו בדרבנן כדמסיק רב אשי ריש פ"ק דביצה ד"ד הרי כתבו התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה ואבע"א דבעירוב הקילו בספיקו אע"ג דהוי דשיל"מ ומשום הכי מסיק התם גבי חבי' דאמרינן בדרבנן יש ברירה ואזלינן לקולא כיון דבדאורייתא אינו אלא לחומרא והוי ס' הו"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אמנם גבי ההיא דעומד על המוקצה כיון דקיי"ל דבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר כשל תורה דס' מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ וכדאסיק רב אשי א"כ הדר דינא למאי דקיימ"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא והכא נמי אזלינן בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא ומשום הכי אין ברירה ואזלינן לחומרא מש"ה פסקו רבינו והרע"ב ז"ל כחכמים דצריך שירשום ומעתה מתרצתה נמי מה שהקשה בשיטה מקובצת לפירש"י דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דאפשר דרש"י ז"ל כך הוא דעתו ונמצא דהוו חכמים כהלכתא ודו"ק:

ועל פי האמור יש ליישב סוגייא דפ"ק די"ט דפרכינן וב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' ומשני הא אתמר עלה אמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים כולם מכאן ולהבא מכו"ל אין למפרע לא כלומר וב"ה לית להו ברירה והק' הרב ח"ה בפ' משילין דאכתי מאי תי' הא למסקנא דהתם דל"ז אית ליה לרב אושעי' דבדרבנן יש ברירה וא"כ הדרא קו' לדוכתא דנימא מכאן ולהבא אני נוטל עכת"ד יע"ש וכפי מ"ש ניחא דאפילו ר' אושעיא לא קאמר אלא גבי עירוב אבל במוקצה הדר דינא למאי דקי"ל בדאורייתא אין ברירה כדכתיב כנ"ל:

ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי טובא לפי' רש"י דס"ל דטעמייהו דחכמים משום דאין ברירה דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה וא"כ קשה דבפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב אמרינן א"ל רבא לר"ן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמ"ל ולא מידי ופריך בגמ' ולימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא לפרש"י ק' דאמאי ל"ק ליה דהך ברייתא חכמים דר"א היא דס"ל דבדרבנן אין ברירה דגבי מתני' לא שייך למימר לא שמיע ליה אכן על פי מ"ש ניחא דמהך מתניתין ליכא למשמע מידי דאפילו בדרבנן כמו גבי עירוב אין ברירה דאיכא למימר דדוקא גבי מוקצה דספיקו אסור הוא דס"ל אין ברירה אבל גבי עירוב דקי"ל ס' דרבנן לקולא ה"נ מודו דיש ברירה וא"כ ההיא ברייתא דקתני גבי עירוב דאין ברירה הוא דקא מבעיי' ליה דמאן תני לה אלא מיהו לדעת רי"ו שכתב מור"ם בהג"ה א"ח סי' הנזכר דפסק כר"א דסגי באומר מכאן אני נוטל וכתב הפר"ח ז"ל שם שטעמו לפסוק כר"א משום דס"ל כפירש"י והר"ן דר"א וחכמים פליגי בברירה דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה ממילא אידחו חכמים יע"ש משמע דס"ל דכי היכי דקי"ל גבי עירוב דיש בריר' משום דהוי דרבנן ה"נ גבי מוקצה דדא ודא חדא היא ק' טובא סוגי' דפ' בכל מערבין וא"כ אמאי ל"ק דהאי תנא חכמים דר"א הוא דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואף למ"ש התוס' בד"ה אלא איפוך דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא כו' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דמש"ה קאמר אלא איפוך משום דבעי לאוכוחי שם התנא אגב אורחיה אבל רבא דקא מבעי' ליה מאן האי תנא כו' פשיטא ודאי דליכא למימר דמאי דבעי מאן האי תנא הוא משום דבעי לאשכוחי שם התנא דמאי נ"מ ותו דאם כן אדמבעי' ליה אההיא ברייתא מאן תנא כו' תיבעי ליה אמתני' דעומד אדם על המוקצה וכעת צ"ע ועיין בהגהות אשרי פ' ר' ישמעאל דף ע"ו שכ' וז"ל והיכא שיש לישראל שותפות נכרי מבטל חלקו כו' משהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה ואפילו למאן דלית ליה ברירה הכא יש בריר' דכל איסורי דע"ז דרבנן נינהו כך פירש רשב"ם בשם רש"י ז"ל ע"כ. הנה מ"ש שאיסור ע"ז דרבנן אין דבריו מובנים דהא איסור הנאה בע"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפ"ל מושם בסתר כנודע עוד הקשה אלי החכם השלם עצום ורב כמוהר"ר יהודה אשכנזי ה"י מהא דתנן פ' כל הצלמים דף מ"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופי' רש"י שם הטעם לפי שאין ברירה ואע"ג דטומאת ע"ז דרבנן בע"ז החמירו כמ"ש הרב תיו"ט שם ואיך כתב משם רש"י דבאיסורי ע"ז דרבנן יש ברירא ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ"ע כעת:

ואגב עיוני ראיתי להתוס' בריש פ' כל הגט ד"ה ולהכי הקשה לרב דאית ליה דליתא למתני' דקתני מתנה אדם על ב' עירובין מדתני איו וע"כ לרב אית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל"כ ליתא לדאיו ולההי' דהלוקח מקמי מתני' דמי שאחזו ומתני' דעירובין ולר"י נראה דלית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדמוקי לה לההי' דאיו בשכבר בא חכם וע"כ לדידיה ליתא לדאיו דאמר דלרבי יהודה אין ברירה מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דא"ל לר"י ברי' והרי שמעי' ליה לר"י דאפי' לתולה בדעת אחרים ל"ל בריר' דתנן בשקלים ומייתי לה פרק הוציאו לו לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה והשתא הא לרב דתולה בדעת אחרים א"ל בריר' ולר"י ליתא לדאיו ואפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וכן הקשה בעירובין דף ל"א ד"ה לא ס"ד יע"ש וראיתי להרב ח"ה שם בעירובין ובגיטין שתמה על דברי התוס' הללו וז"ל לא ידענא מאי קושיא היא לר"י דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה יע"ש שהניחו בצ"ע. ואחר המחילה לא צדק בזה כלל שהרב ז"ל חשב דההיא דלא היו שופרות לקיני חובה ברייתא היא ואינה משנה ואשתמיט מיניה מתני' דשקלים דתנן התם פרק ו' מ"ה י"ג שופרות היו במקדש כו' קינים הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר"י ופירש הרע"ב שם וז"ל וכולן עולות אבל המביאין קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד כהן ולא היו נותנים מעות לשופר ומפ' טעמא בירושלמי מפני התערובות עכ"ד ומאי דקאמר תלמוד' לא היו כו' מפני התערובות היינו מהך מתני' דתני וכולן עולות ותלמוד' הוא דמפרש טעמא מפני התערובות ולאו ברייתא כמו שחשב הרב וכן מבואר בתוס' ז"ל פרק הוציאו לו ד"ה מ"ש ומעתה שפיר ק"ל וכמובן וזה פשוט. ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח כתב וז"ל י' שותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם עשרה א' מהם שדמו כדם הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד דמיו פחותים מדמי הכלב כולם אסורים והקשה הרב ל"מ ז"ל שם דכיון דרבינו ז"ל פסק דאין ברירה היאך כתב דאם יש אחד מהם שדמיו כדמי הכלב שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים ובגמ' לא אמרינן הכי אלא למאן דאית לי' ברירה וכדפריך בגמ' התם מיתיבי ב' שותפים שחלקו כו' שכנגד הכלב אסורים ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו ואהא הוא דתריץ בגמ' הב"ע כגון דטפי דמי הכלב אבל לר"י דפליג אר"א וס"ל דאין ברירה מתניתין דב' שותפין דקתני שכנגד הכלב אסורי' מיתוקמא כפשטא ומשום דאין ברירה ומאי דפריך בגמ' בתרומה דק"ל סתמא וניברור חד מינייהו כו' כבר כתבו התוס' שם דלמאן דאית ליה ברירה פריך דמתוקמא מתני' דלא כותיה יע"ש וכיון שרבינו ז"ל פסק דאין ברירה איך תפס שינוייא דמשני תלמודא דתהם בבכורות למאן דאית לי' בריר' עיקר וכן הקשה מוהרש"ל ז"ל וראיתי להרב זרע אברהם חי"ד דקי"א וקי"ב שרצה לתרץ ולומר דס"ל לרבינו דכל מידי דקאי לחלק והאי לחודיה קאי כי ההיא דעיסה של עיר הנדחת דפ' חלק ואדעת' דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל אחד חלק מבורר לא שייך בזה ברירה דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא שייך בזה אין ברירה בדאורייתא ומשו"ה פסק רבינו בה' אסורי מזבח שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים וטעמא משום דחזא דפריך סתמא בתמורה וניברור כו' וה"ט דסמכינן אברירה משום דכולהו מבוררים הם ועדיפי מעיסת עיר הנדחת ועל פי זה יישב מה שפסק רבינו בפ"ד מה' מעשר ב' יעיין שם ושוב הוקשה לו מה שפסק בפ"ו מהל' בכורות דהאחין שחלקו גדיים כנגד גדיים דפטורים ממע"ב משום דאין ברירה אע"ג דכשחלקו גדיים כנגד גדיים הרי מבוררים וקיימי ונימא דיש ברירה וכתב דלא ק"מ דשאני התם דכתיב בכור בניך דומיא דבניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך עכת"ד: ולע"ד דבריו לא האירו כלל שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' תרומות דשותפות הגוי חייבים במעשר משום דאין ברירה אע"ג דהתם האי לחודיה קאי וליחלק קאי והוי ממש כי ההיא דטלאים ותו שהרי מסוגייא דפ' הוציאו לו דנ"ה דגרסינן התם ר"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופרכינן וניברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ומתרצינן ר"י לית לי' ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' ואי כפי דבריו מאי סיעתא מייתי מההיא ברייתא התם שאני דהוי לח בלח ומעורב זה בזה משא"כ התם דכולהו זוזי מבוררים וקיימי גם מההיא סוגייא דפ' מרובה דס"ט נראה דלא ס"ל לחלק בהכי כמו שיר' הרואה גם מההיא סוגיא דעירובין דף ל"ו ע"ב דפרכינן ואכתי לית ליה ברירה לר"י גבי הלוקח והתניא האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז חלול נראה בהדייא דלא ס"ל לתלמודא לחלק בהכי דאם לא כן לישני דשאני התם דהסלעים מבוררים והאי לחודיה קאי משא"כ גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דהמשקים מעורבים ולא שייך למימר כמאן דפליגא דמיא וכן מההיא סוגיא דבכורות דנ"ט דפריך למאן דאית ליה ברירה ממתני' דב' שותפים משמע דלמאן דלית ליה ברירה א"ש מתניתין אע"ג דהטלאים מבוררים וקיימי וכיון שכן היאך אפשר דרבינו דחה כל הני סוגיי' דכתיבנא מקמי ההיא דפ' חלק דקאמר ר"ח התם ומה גם דמההיא דפ"א דתרומות נראה בהדיא איפכא כדכתיבנא גם מ"ש עוד דמה שפסק רבינו בפ"ד דבכורות דאחין שחלקו גדיים כו' פטורים ממע"ב מטעמא דאין ברירה אע"ג דהם מבוררים ה"ט משום דשאני התם דכתיב ובכור בניך הא נמי ליתא לע"ד דהרי גבי גט פסק רבינו דהוי ס' מגורשת אע"ג דהתם נמי הא כתיב וכתב לה לשמה וכדאמרי' בר"פ כל הגט וצריכא כו' יע"ש וכ"כ התוס' שם ד"ה יתר מכאן בשם ר"י דאפי' למ"ד יש ברירה בעלמא הכא מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה והשתא אם איתא דגבי מעשר בהמה ס"ל לרבינו דפטורים משום דכתיב בכור בניך דומיא דבניך ה"נ הא כתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר לשמה וכדאמרינן בגמ' התם ואמאי פסק דהוי ס' מגורשת ותו דאי כפי דעתו דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא שאני משום דגלי קרא א"כ מאי פריך תלמודא בפ' משילין דף ל"ט ע"ב וסבר ר"ן יש ברירה והתנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורים ממע"ב כו' ואמר ר"ן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו כו' ואי כפי דבריו מאי קו' התם שאני דכתיב בכור בניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך אבל בעלמא ס"ל לר"ן דיש ברירה אפילו במים המעורבים זה בזה וכדס"ל לרבינו בדבר שהוא ברור ועומד דבעלמא יש ברירה וגבי מעשר אין ברירה משום דגלי קרא אלא ודאי דסבירא לי' לתלמוד' דאי אמרינן יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך דברור לך מיקרי כיון דיש ברירה ומאי דאמרי' בגמ' וצריכי דאי אשמועינן הכא בהא קאמרי' דומיא דבניך אינו ר"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא אין ברירה דהא ליתא דאי אמרינן יש ברירה הוי דומיא דבניך אלא תלמודא ה"ק דאי אשמועינן הכא גבי מעשר הו"א דמש"ה קאמרי' דפטור ממעשר משום דומיא דבניך בעינן וכיון דאנן קי"ל דאין ברירה משום הכי פטור דלא הוי דומיא דבניך (ואי לאו משום דומיא דבניך לא הוה מיפטר אע"ג דאין ברירה ולא ממעיט משום דמה בניך אינו בלקוח כו' משום דלא הוי לקוח ממש דהא ירושה היא) אבל שדה אע"ג דנימא בעלמא אין ברירה הו"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא ואע"ג דאין ברירה מ"מ הא מיהא ירושה מיקרי (והשתא ניחא דהוצרך תלמודא להאריך כ"כ דהכי הו"ל לתלמודא לומר דאי אשמועינן התם כו' אבל שדה לא ואנן ידעינן בודאי דירושה אין מחזירין ביובל ומאי אתא לאשמועינן וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בב"ק יע"ש) אמנם אי ס"ל בעלמא דיש ברירה גבי מעשר אית לן לומר דחייבי' וזה מוכרח מההיא סוגייא דפרק משילין ואף התוס' לא כתבו כן אלא גבי גט דכתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר שיהא לשמה ואע"ג דיש ברירה למפרע מ"מ הא מיהא בשעת כתיבה אכתי לא הוברר וכן מדוקדק בדברי התוס' דפ' כ"ה יע"ש אבל גבי מעשר הויא דומיא דבניך אלא דממ"ש התוס' בפ' כ"ה ד"ה ואי אשמועינן שדה נראה דלא ס"ל כן שהק' וא"ת לקולא נמי שמעינן ליה לר"י דאין ברירה גבי מעשר כו' ותי' וי"ל דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך מה בניך בברור לך ואי ס"ל כמ"ש דמ"ש בגמ' התם בבכורות ואי אשמועינן בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך היינו משום דאין ברירה ואנן בעינן דומיא דבניך שיהא ברור לך אם כן הדרא קושיא לדוכתא ולא תירצו כלום דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל דמההי' דחלקו שמעינן ליה דאין ברירה לקולא דאי יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה גבי מע"ב מודה משום דבעינן דומיא דבניך וכיון שכן תקשי להו ההיא דפרק משילין וכדכתיבנא וצ"ע ואפשר דאף התוס' לא כתבו כן אלא דאי לאו הא דר"י דאף אחרון אינו פוסל הוה טעינה בהכי לומר דשאני התם דכתיב בכור בניך אבל לפי האמת לית לן לחלק בהכי אלא גבי גט וכמ"ש ר"י וכדכתיבנא ומשום הכי לא משני תלמוד' בקוש' הכי בפ' משילין ודו"ק ועל פי האמור הנה מקום אתנו ליישב דברי התוס' שכתבו בפ' מרובה דס"ט ד"ה לעולם כל הנלקט שכתבו וז"ל הקשה הר"י טוביה תקשי דר"י אדר"י דלית לי' לר"י ברירה והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה ואע"ג דסתמא דצנועי לית ליה ברירה מדקתני כל הנלקט מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר"י היכא דמתני בפי' לא קאמר אין ברירה ובריש כל הגט דקאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה לשמה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא במ"ש ואע"ג דהאיכא סתמא כו' מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא ומאי קושי' נימא דמשום דאיכא תרי סתמי דסתרי משום הכי קאמר ר"י דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאזיל לחומרא ומאי האי דק"ל מאי אולמיה וכדקאמר תלמודא בהדייא בריש כל הגט ואי אשמועינן שדה לחומרא פי' רש"י ז"ל וא"נ מספקא ליה אזיל לחומרא ומאי דקאמר ר"י בריש כל הגט אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה וכתי' ז"ל ומשום הכי קאמר אין ברירה לקולא ומנא לן לחלק בין היכא דמתנה להיכא דאינו מתנה והיינו מרויחי' בזה מאי דפריך תלמודא התם ס"ס אמאי קאפכת מתני' כו' השתא נמי תקשי דר"י אדר"י דהא אמרת לר"י ל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והאמרינן האחין כו' דלפי תי' קשה דמאי פריך לישני שאני התם דאינו מתנה בפי' דהא למסקנא נמי צרכינן להאי טעמא כי היכי דלא תקשי להו קו' ז"ל והתוס' בפ' כ"ה ד"ה ר"י נרגשו מזה יע"ש אמנם לפי תי' זה דכתיבנא א"ש דמשו"ה פריך תלמודא שפיר למאן דתני כל המתלקט דאם כן לר"י הלכה כסתמא וע"כ אית ליה ברירה אפילו לקולא דהא ליכא סתמי דסתרי כי היכי דנימא מאי אולמי' אמנם כפי מאי דכתיבנא לק"מ דמשו"ה לא תריצו הכי משום דגבי מע"ב אית לי' לר"י דאין ברירה אפילו לקולא דל"מ למימר דשאני התם דכתיב בכור בניך וכדקאמר תלמודא משום דתלמודא ל"ק אלא לצריכותא בעלמא אמנם לפום קושטא דמילתא לית לן לחלק בהכי וכדמוכחא סוגייא דפ' משילין וכדכתיבנא אך ק"ל דמאי קו' הא איכא למימר דר"י ס"ל כשנוייא דשני' בפ"ק דביצה דטעמא דמתני' דקתני עומד ואומר זו"ז אני נוטל משום דב"ה לית להו ברירה ובלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי וא"כ מש"ה ס"ל כסתם מתני' דלית ליה ברירה משום דבית הלל סבירא ליה הכי ואפילו נגד סתם משנה כתב הרא"ש ז"ל דקי"ל כב"ה ועיין בשיורי כנה"ג בכללי התלמוד כלל י"ד וכן מבואר מסוגייא דס"פ מי שהחשיך ועיין בחדושי הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ דנ"ד ע"ב ומאי דפריך בגמ' ס"ס אמאי קא מהפכת למתני' כו' ה"ה דהו"מ לשנויי דר"י ס"ל כב"ה דפ"ק דביצה אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כמו שכן צ"ל לפי תי' ז"ל האמנם דבריהם צ"ע במ"ש דהיכא שמתנה בפי' ל"ק ר"י דאין ברירה דהן הפך סוגיא דפ' משילין דל"ז ע"ב דגרסינן התם וס' ר"י בדרבנן יש ברירה והתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' כו' ואמרינן וכבר בא חכם הרי דאע"ג דמתנה בפירוש קאמר תלמוד' דר"י לית ליה ברירה ולזה י"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה ואמרינן שהקשו מעין קושיא זו דלר"י ע"כ ליתא לדאיו מקמי מתני' דערובין ודמי שאחזו כיון דלר"י לית לן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' ואם כן מאי פריך לר"י ובדרבנן לית ברירה כו' והתניא איו והא ע"כ לר"י ליתא לדאיו ותי' ושמא משום דבעי לתרוצי לעולם לא תיפוך הק' קו' קלה אע"ג דלר"י ליתא לדאיו וכן תירצו בעירובין דף ל"ו ד"ה לא ס"ד וא"כ היא גופא מצינן למימר למ"ש היכא דודאי הו"מ לשנויי הכי דהא ע"כ ר"י א"ל ברי' במתנה בפירוש אלא דניחא ליה לשנויי לעולם אע"ג דלא דמי כ"כ למה שתירצו התוס' התם כמו שיר' המעיין אלא מיהו הא ק"ל דמאי קושיא נימא דמשו"ה ס"ל לר"י דאין ברירה משום דאיכא תרי סתמי ההיא דצנועין וההיא דפרק כ"ה דקתני יתר על כן כתב לאיזו שארצה פסול ואפי' תימא דבקו' אסיקו אדעתיהו מאי דכתבו בתי' דשאני התם דכתיב וכתב לה מ"מ מהיכא פשיטא להו הכי אדתקשי להו קו' ז"ל ומשום הכי דחי לה לסתמא דהלוקח מקמי תרי סתמי ועיין בס' יבין שמועה כלל ס"ט שצריך לעיין בדבריו לעת הפנאי תו קשה טובא במ"ש ואע"ג דסתמא דצנועים לית ליה ברירה והיכי מוכח הכי דילמא כל המתלקט ל"ק משום דאין פודין במחובר ואפי' תימא דאין פודין במחובר הוא דרבנן וכמ"ש לעיל ד"ה אימא מ"מ כיון דמתני' ס"ל דכל הנלקט מהני משו"ה נקט כל הנלקט ולא כל המתלקט דמדרבנן אין פודין ובשלמא לעיל כתבו שפיר דאין פודין במחובר הוא דרבנן והצנועים היו פודין במחובר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה משום דהתם למאי דקאמר תלמודא אימא כל המתלקט קיימינן וכיון דכל הנלקט לא מהני משו"ה הצנועים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה היו פודין במחובר וכ"כ הר"ש פרק ה' דמעשר ב' מ"ה יע"ש ברם למסקנא דכל הנלקט מהני להך סתמא מנ"ל דלית ליה ברירה דילמא היינו טעמא משום שאין פודין במחובר ואע"ג דהוא מדרבנן מ"מ הא עדיפא להו למעבד וצ"ע וכן ק' למ"ש בד"ה ה"א וז"ל ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר ר"א דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר א' משמע ממש דבר א' וקשה כו' ואמאי לא כתבו דמש"ה ל"ק לענין בריר' קאמר דבר א' משום דהא מנ"ל לר"י כיון דמצינן למימר דצנועים לית ליה דר' דוסא ובהפקר ס"ל כר"י דכל המתלקט נמי מהני דיש ברירה ומאי דקאמרי צנועים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר דכיון דכל הנלקט ס"ל דמהני הכי עדיף להו טפי ואם כן איך קאמר ר"י צנועים ורבי דוסא אמרו ד"א אלא ע"כ דדבר א' דקאמר ר"י אכל הנלקט קאי דתרוייהו ס"ל דכל הנלקט מהני ומשו"ה קאמר אביי אי לאו דאמר ר"י כו' ולא הוה ק"ל מידי מההוא דפ' העור והרוטב אמנם התי' לזה נראה ברור שהתוס' אזלי לשיטתם דלעיל ד"ה כל הנלקט שכתבו משם ר"י ז"ל דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח את המעות בעוד שלא נלקטו ואומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אחר לקיטה כו' יע"ש ואם כן לפי מ"ש השתא דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום דמחובר אין דמיו ידועים מה"ט נמי אפי' באומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אין פודין משום דבעודו במחובר אין דמיו ידועים וע"כ טעמא דצנועים שהיו אומרי' כל הנלקט כו' הוא משום תקנה שלא יכשלו בה כמ"ש הר"ש ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב מצאתי להש"ך ז"ל י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ב שכתב כמ"ש אלא שכתב שם דלדעת מרן ז"ל אפי' לה"ט נמי פודין במחובר כל שאומר לכשיהא נלקט והרואה יראה מדברי מרן הב"י שם סי' הנזכר שלא כ"כ אלא כתי' הב' שכתב וז"ל ואע"ג דהתוס' והרא"ש ז"ל כתבו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה"נ כו' ועוד דע"כ לא כתבו התוס' אלא בההיא דצנועים שא"א לדעת כמה יאכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאין בשומא אבל הפודה פירות כרמו כו' ואומר כל הנלקט ש"ד עכ"ל הנה מבואר מדבריו דס"ל דבההיא דצנועין אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו דאל"כ מאי האי דק"ל למרן ואף שהתוס' כו' ואמאי ל"ק דע"כ לא כתבו התוס' אלא למ"ד כל המתלקט דחל החילול בעודו במחובר אבל למ"ד כל הנלקט שלא חל החילול אלא לכשיהא נלקט בהא מודו התוס' גם לתי' הב' שכתב ועוד כו' מודה הוא דבההיא דצנועים שא"א לדעת אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו אלא דבפודה כרמו בבת אחת הוא שכתב דש"ד ויש ראיה לזה ממ"ש התוס' ד"ה כל הנלקט וז"ל וא"ת כיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמוכח בסמוך למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת ותי' כו' ומשמע ודאי שקושי' ז"ל היא נמי למ"ד כל הנלקט דבהא הוא דקיימי ושקלי וטרי בה וכן נראה מדברי הר"ש יע"ש והשתא אם איתא דבאומר לכשילקטו כיון שלא חל הפדיון אלא לאחר לקיטה ש"ד מאי ק"ל למ"ד כל הנלקט נימא דמשו"ה לא היו מחללים את הכרם בבת אחת משום דאין פודין במחובר מדרבנן והכי עדיף להו טפי למימר כל הנלקט אלא ודאי משמע דס"ל דאפי' באומר לכשילקטו אין פודין במחובר והא דצנועים משום תקנה הוו דמהשתא ק"ל שפיר דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת גם מדברי התוס' הנזכר נראה שיש להוכיח שלא כדעת מרן בתירוץ הב' שכתב דכשמחלל כל הכרם בבת א' לכשילקט ש"ד ומצות פדיי' נטע רבעי לכתחילה כך היא דא"כ קשה דמאי תי' לזה ואי נמי לפי שלא היה מועיל למה שיגדל אחרי כן ואכתי תיקשי להו דלמה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת ושלא יחול החילול אל לכשיהא נלקט כיון דמצות פדיית נטע רבעי בהכי הוא לדעת מרן והיינו מרויחים בזה למה שיגדל אחרי כן וגם כן שלא היו פודין במחובר וצ"ל לדעת מרן שתי' זה לא כתבו אלא למ"ד כל המתלקט וזה ודאי דוחק ועיין בספר עץ החיים למורינו הרב ז"ל סדר קדשים דף מ"ב ע"ב מה שהקשה שם לדעת מרן ז"ל שדבריו אינם מובנים כלל כמו שיראה המעיין ומ"מ ק"ל קצת כיון שלדעת התוס' והר"ש מדרבנן אין פודין במחובר משום דאין דמיו ידועים והצנועים משום תקנה הוא דעבוד כדי שלא יכשלו המתלקטים א"כ מאי ק"ל דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת הא כיון דמדרבנן אין מחללין משום דאין דמיו ידועים מש"ה לא ניחא להו לחלל כל הכרם בבת א' ודוקא גבי המתלקטים משום דא"א בלא"ה כדי שלא יכשלו היו מחללים אבל לאינהו גופייהו לא ניחא להו למיעבד הכי אלא לכשהן תלושין שדמיו ידועים ומהיותר תימה על הר"ש ז"ל שאחר שכתב דהא דמחללין במחובר גבי צנועים משום תקנה סמוך לזה כתב ומה שלא היו מחללין כל הכרם כו' ואתמהא ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דכפי זה קושיא מתרצתא היא דמש"ה כתבו התוס' דסתמא דצנועים לית ליה ברירה מדלא קאמר כל המתלקט דאי משום טעמא דאין פודין במחובר באומר כל הנלקט נמי איכא משום פדיי' במחובר ואפי"ה משום תקנה התירו אלא דאכתי ק"ל דכפי מ"ש בד"ה כל וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים אם כן היכי פשיטא להו דסתמא דצנועים לית להו בריר' מדלא תני כל המתלקט הא כיון דכל הנלקט מהני להו משו"ה היו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט כדי שיהא מועיל למה שיגדל אחרי כן ובשלמא לעיל דקיימי למ"ד כל המתלקט דכל הנלקט לא מהני משום דהוי דבר שאינו ברשותו כתבו שפיר דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ואי נמי כיון דמדאורייתא בטיל ברובא ליכא אלא איסורא דרבנן גרידא אבל לפום מאי דמסיק דכל הנלקט מהני לצנועים ליכא למשמע מידי דס"ל אין ברירה מדלא תני כל המתלקט כיון דכל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אחרי כן ואיכא איסורא מדרבנן ובכל הנלקט ליכא למיחש למידי הא ודאי כל הנלקט עדיף טפי וכן למ"ש בד"ה הו"א וצ"ע כעת תו ק"ל לפי מ"ש ז"ל דמתני' דצנועין דתני כל הנלקט לית ליה ברירה וא"כ היכי אמרינן התם לקמן אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא ואיך אפשר לומר דר"מ הוא הא ר"מ אית ליה ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועים לית ליה ברירה ויש ליישב בדוחק. וראיתי למוהרש"ך ז"ל ח"א דע"ד ע"ד שהקשה דברי התוס' הללו וז"ל אבל קשה קו' חזקה דהיכי קאמרי אף על גב דמסתמא דצנועים לית ליה ברירה דמשמע דאיכא למימר דטעמא דר"י מש"ה הוא ואתמהא דהא ר"י לית ליה סתמא דצנועים כדמסיק תלמודא דר"י סתמא אחרינא אשכח אם כן איך אפשר לומר דר"י אית ליה דצנועים עכ"ד ולע"ד הדבר ברור ולק"מ דאף על גב דאמרינן בגמרא דר"י סתמא אחרינא אשכח היינו למאי דקתני במתניתין כל הנלקט ובהא הוא דאמרו בגמרא דר"י דחי ליה להך סתמא דפודין דבר שאין ברשותו מקמי אידך סתמא דמסייע ליה קרא אמנם למאי דנפקא מדיוקא דמתניתין דקתני כל הנלקט דמשמע מינה דכל המתלקט לא מהני מטעמא דאין ברירה הא ודאי לא דחי ליה ר"י ואדרבא אית לן למימר דכולהו מודו בהכי דבהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וברור ואיך שיהיה עלה בידינו דכפי מאי דכתיבנא לעיל עלו דברי התוספות ז"ל כהוגן ודלא כהרב זרע אברהם ולעיקר הקו' בדברי רבינו ז"ל ראיתי להמבי"ט ז"ל בספר קרית ספר שכתב שם וז"ל נראה דמדאורייתא כולהו טלאים מותרים דהטלה שכנגד הכלב נתערב ונתבטל מדאורייתא אלא דמדרבנן הוא דאין להם ביטול משום דב"ח חשיבי ולא בטלי ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דמשום הכי פסק דכנגד הכלב מותרים השאר משום דאיהו ז"ל פסק בה' עירובין דבדרבנן יש ברירה ואין ס' שכונת הרב ז"ל ליישב קו' הרב ל"מ ז"ל וכדכתיבנא והנה לכאורה יש להק' על תי' זה מסוגיא דבכורות דלא פרכינן מההיא מתניתין דב' שותפין אלא למאן דאית ליה ברירה ואם איתא תיקשי לכ"ע למאי דק"ל יש ברירה בדרבנן אלא ודאי דס"ל לתלמודא דע"כ לא קי"ל דבדרבנן יש ברירה אלא גבי עירוב וכיוצא וכן גבי מעשר ירק משום דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן מה שא"כ הכא דעיקר איסור' מדאורייתא אלא מדאורייתא נתבטל ורבנן אמרו דאין לו ביטול אז אמרינן אין ברירה ומשו"ה לא פריך אלא לר"א דאית ליה ברירה וכן כתב מוהרש"ל בסוף קונטרס הברירה וכבר ראיתי מי שהקשה עליו כן אמנם הא ודאי לק"מ משום דהתם בבכורות מש"ה לא פריך אלא לר"א משום דלר"י הא שמעינן ליה בפרק משילין דף ל"ז דס"ל דאף בדרבנן אין ברירה ולר"ן נמי דס"ל כר"י גבי מעשר לא מצי לאקשויי דמצינן למימר דר"ן נמי ס"ל כר"י דאף בדרבנן אין ברירה אמנם לפום מאי דקי"ל פ' משילין כר' אושעיה דבדרבנן יש ברירה ע"כ צרכינן למימר דמתני' דב' שותפים כגון דטפי דמי הכלב והשתא ניחא מאי דפריך תלמודא בפשיטות וניברור חד מינייהו וכמו שהקשה התוס' שם ואלו בבכורות לא פריך אלא למ"ד יש ברירה אמנם כפי האמור ניחא דמש"ה התם בתמורה פריך בפשיטות וניברור חד מינייהו כו' לפום מאי דקי"ל הלכתא דבדרבנן יש ברירה אמנם בבכורות לא פריך אלא לר"א. דלר"י הא שמעינן ליה בהדיא דלית ליה אפי' בדרבנן כנ"ל ודוק ומה שיש עוד לעמוד בשורש זה כתבתי בפרק ח' מהלכות עירובין הלכה ז' ע"ש:
מעשה חושב

(רפח) כיון דקיי"ל כו' דספק מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ כו'. א"כ הדר דינא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא כו'. במחכ"ת דבריו תמוהים דכיון דדין ברירה הוא ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ וראיה ברורה לזה מדברי הר"ן במכלתין דף ס"ב ע"א גבי האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת דמסיק לקולא אע"ג דלא איפשטא אע"כ דה"ט משום דבספיקא דדינא אפי' בדשיל"מ אזלינן בדרבנן לקולא וכן כתב עוד הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' בהאבעיא לענין חליפין דלא איפשטא דלקולא נקטינן דהו"ל ספיקא דרבנן ואמאי הא נדרים הוי דשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן כן וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא ועיין מ"ש לעיל בהלכות יו"ט באריכות:

ועוד קשה לי לדבריו דהרי שם בשנים שלקחו בהמה בשותפות הא איכא נמי איסור מוקצה משום דינקי מהדדי ואפ"ה לר"א הבהמה מותרת ואע"ג דהמוקצה הוי דשיל"מ ואינו בטל המיעוט שנתגדל ביו"ט בהרוב שיש בהבהמה מקודם יו"ט מ"מ הבהמה מותרת לרב אשי וע"ש:

ז

מפני תקנת הסופר כו'. פ' כל הגט דף כ"ו ופסק רבינו כת"ק וכתב הר"ן שם וז"ל נראה שהוא סובר דאע"ג דרב פסק כר"א מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל ור"ה משמיה דעולא דאוקמא למתני' דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו בשייר מקום התורף כדאיתא פ' המביא תניין אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שיש לחלק ביניהם ולקיים את שניהם עכ"ד וראיתי להרב בני יעקב סוף מאמר ז' דף קע"ו שהקשה על דברי הר"ן ז"ל הללו דלפי דבריו שסובר שהטעם שפסק כת"ק משום דדחינן ליה לרב מקמי' ההיא דר"ן א"ש הרי שפתי רבינו ברור מללו שכתב מפני התקנה התירו חכמים לסופר כו' ואי כפי דברי הר"ן ז"ל היכי יהיב טעמא מפני התקנה והרי אף היכא דלא שייך תקנה לא גזרינן טופס שהרי חש"ו דליכא תקנה ואפילו הכי לא גזרו ותו דאמתני' דתנן אין כותבין במחובר כתבו כו' ונתנו לה כשר אקשי' בגמ' והא אמרת רישא אין כותבין ומשני ה"ק א"כ טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתורף ונתנו לה כשר פסק רבינו דלכתחילה אין כותבין ולפי דברי הר"ן ז"ל מאי שנא מהכותב טופסי גיטין דלא גזרינן אפי' לכתחילה ואדרבא מחובר עדיפא דלא שכיח כמ"ש הר"ן יע"ש מה שתי' בדוחק עוד הקשה הרב הנז' בדף קי"ו ע"א דאיך כתב דטעמא דרבי' משום דדחינן ליה מקמיה ההיא דר"י והרי רבינו כתב בסוף פ' הנז' דין י"ז דגבי חש"ו בעינן תרתי שייר מקום התורף וגדול עומד על גבו ולכתחילה לא יכתוב אם אין אחר עומד על גבו אלא שאם כתב כשר וכתב הר"ן שם בפ' המביא דס"ל לרבינו דר"י אמר שמואל ור"ה תרוייהו סמכי אהדדי ותרוייהו בעינן בעע"ג ושייר מקום התורף ואם כן איך כתב דדחינן ליה מקמי דר"י א"ש והרי אף בההיא לא הכשיר אלא דוקא בעע"ג אלא שאם כתבו בלא עע"ג כשר והדרא קו' לדוכתא דאיך פסק כת"ק והרי מההיא דהתם ליכא ראיה לדחויי לר"א יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נראה דכונת הר"ן הוא דודאי מ"ש רבינו בס"פ הנזכר גבי חש"ו אם שייר מקום התורף וגדול עע"ג דכשרים לכתוב ובתורף אפי' עע"ג לא מהני מידי ולא גזרינן טופס אטו תורף לכתחלה כי היכי דגזרו בשאינו עע"ג ה"ט משום דס"ל לרבינו דכיון דמאי דבעינן בעלמא טופס לשמה היינו לכתחילה דוקא וגזרו חכמים טופס אטו תורף אבל בדיעבד הגט כשר כיון דהך מלתא דגזרו חכמים טופס אטו תורף הוי מילתא קלישא מדלא גזרו אלא דוקא לכתחילה ול"ה כשאר פסולין דרבנן מש"ה לא גזרו בעע"ג שמא יכתוב תורף ואוקמוה אדין תורה כיון דאי עבר וכתב בעלמא נמי כשר וכן כתב מוהר"ם ן' חביב ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ט"ו אלא דאע"פ כן לא מיחוור ליה להר"ן הך סברא כמ"ש בפ' המביא דאי גזרינן טופס אטו תורף אפי' בעע"ג ליגזר לכתחילה כדגזרינן בעלמא אמנם אי גזרינן בעלמא טופס אטו תורף הוי אפי' בדיעבד כשאר פסולין דרבנן הא ודאי דהך סברא לא ניתן ליאמר כלל דודאי בעע"ג נמי כיון דבתורף לא מהני עומד ע"ג ד"ת ודאי דטופס נמי פסול מדרבנן ואף רבינו ז"ל אזיל ומודה בהכי דלמאן דגזר טופס אטו תורף בדיעבד וכשאר פסולין דרבנן בעלמא ה"נ דבעע"ג נמי גזרינן בהכי אלא דטעמיה דרבינו הוא משום דס"ל דהך גזירה דטופס אטו תורף קלישתא היא ולא הוי כשאר פסולין דרבנן בעלמא ואי קשיא לך דאם כן מאי ק"ל לר"ן מברייתא דנכרי פסול נימא דההוא ברייתא ר"א היא דלית ליה תקנת סופר וגזר טופס אפי' בדיעבד ומש"ה פסול בעע"ג לא תיקשי דס"ל לר"ן דאי מתני' ר"א מאי אירייא נכרי ובתר הכי דקאמר ר"ן דמתניתין ר"א היא דגזר דוקא לכתחילה ונקט נכרי דוקא דאדעתא דנפשיה קעביד ומעתה נתבארו דברי הר"ן ז"ל דס"ל להר"ן ז"ל דלר"א דקאמר חוץ מגיטי נשים גזרינן טופס אטו תורף ואפי' בדיעבד פסול וכדעת הרמ"ה ז"ל שהביא הרא"ש פ' כל הגט דמדקאמר ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע שפוסל בגיטי נשים (ועיין במרן הב"י סי' קכ"ד) וכן נראה בהדיא ממ"ש פ' המביא שהק' דמ"ש גבי מחובר שרי טופס בדיעבד ולקמן בפרק כ"ה גבי הכותב טופסי גיטין אסרינן ליה בדיעבד הרי בהדיא דס"ל להר"ן דלר"א פסול בדיעבד ומש"ה כתב דטעמא דרבינו דדחינן ליה לרב מקמי דר"י אמר שמואל דמוכח מינה דלא גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד דאי גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד א"כ בחש"ו אפי' בטופס בעע"ג היה לנו לומר דפסול כיון דבתורף לא מהני עע"ג וכדכתיבנא וז"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף כלומר דלא גזרינן כדגזר ר"א אפי' בדיעבד וא"נ מ"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן כו' לכתחילה קאמר והכי משמע לישנא וה"ק דמההיא דר"י א"ש מוכח דלית ליה הכא הלכה כר"א דגזר אפי' בדיעבד וכיון דלית הלכה כר"א ודאי דס"ל דהלכה כת"ק דלא גזרינן טופס אטו תורף גבי כותב טופסי גיטין אפי' לכתחילה מפני התקנה ובעלמא גזרינן לכתחילה דבהא כ"ע מודו דליכא למימר דשמואל לית ליה הלכה כר"א במאי דגזר טופס אפי' בדיעבד אלא דוקא לכתחילה כת"ק דמתניתין דאין כותבין במחובר מיהו במאי דלא חייש לתקנת סופר הלכתא כוותיה דהא ליתא כיון דלא אשכחן דלא חייש לתקנת סופר אלא ר"א ור"י איכא למימר דאינהו לשיטתייהו אזלי דגזרי אפי' בדיעבד ומש"ה לא חששו לתקנת סופר אמנם לדידן דלא גזרינן אלא לכתחילה שרינן משום תקנת סופר וכת"ק ואפילו ר"א הוה מודה בהכי אי הוה ס"ל דלא גזרינן בדיעבד ודוק ומש"ה הוצרך רבינו לומר דמפני ת"ס הוא דהתירו לכתוב לכתחלה והיינו ההיא דאין כותבין במחובר ואין להק' שהרי מדברי הר"ן שכתב פרק המביא דהרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו שינויי דר"ה ודר"י א"ש וכתב שאפשר שדעתו כדעת רבינו דתרוייהו בעינן שיור מקום התורף ועע"ג ונכרי אפי' טופס עע"ג לא מהני מידי וכתב מרן ב"י סי' קכ"ג דמלשון זה שכתב לא מהני מידי משמע אפי' דיעבד פסול הרי דס"ל להר"ן כדעת הרי"ף דגזרינן טופס אטו תורף אפי' דיעבד מדפסל נכרי אפילו דיעבד ואפ"ה בחש"ו בעומד על גביו כתב דכשר וכתב שדעתו כדעת רבינו הא ל"ק דמ"ש הר"ן דנכרי אפי' בטופס לא מהני מידי ופסול אפי' בדיעבד היינו דאפי' כתב בדיעבד לא מהני מידי כתיבתו ואינו כשר לגרש בו וז"ש מרן דמלשון לא מהני מידי משמע פסול בדיעבד אפי' אם כתבו שלא כדעת רבי' ז"ל אמנם אם גרשה ה"ז מגורשת וכההיא דאין כותבין במחובר ומשום דהוי מילתא קלישא דאם גרשה מגורשת משום הכי לא גזרו בעע"ג אמנם לר"א דאינה מגורשת ולא תנשא כשאר פסולין דרבנן בהא כ"ע מודו דחש"ו אפילו שייר מקום התורף ועע"ג לא מהני וע"כ צ"ל כן דמ"ש הר"ן אפי' בטופס לא מהני מידי היינו אם כתבו דלא מהני כתיבתו דאם נאמר דאפי' נתנו לה לא תנשא ק' דהא גבי מחובר פסק הרי"ף דבדיעבד לא גזרי' טופס אטו תורף ואם נתנו לה כשר וא"כ הכא בנכרי אמאי פסול אפי' בדיעבד דהא חש"ו עדיף דלא שכיח כלל אלא ודאי כדכתיב':

עוד אפשר ליישב דברי הר"ן ז"ל דס"ל דודאי ר"י א"ש דאוקמא למתני' בשייר מקום התורף ובעומד על גבו ולא כרב נחמן דמוקי למתני' כר"מ ל"ק ליה מתניתין דמדפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והכי דייק לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה והוא וז"ל ולא בעי לאוקמה כר"מ ומאן דמוקי לה כר"מ ה"ט משום דפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר ומדכתב רש"י ולא בעי לאוקמה כר"מ משמע דהך קו' ל"ק ליה לשמואל ומשום הכי לא מוקי לה כר"מ ועיין בהרב בני יעקב דקל"ז ע"ד וע"כ היינו משום דס"ל לשמואל דנכרי נמי כשר בשייר מקום התורף אי עבר וכתב דלא גזרינן טופס אטו תורף ומש"ה לענין כתיבה לא תני מתניתין חוץ מנכרי כדתני בהבאה משום דהוה משמע דפסול בדיעבד דומיא דהבאה ומדלא תני לה אלא בהבאה שמעינן דלענין כתיבה כשר בדיעבד ומשום הכי לא תני נכרי בהדי חש"ו דכשרים דהוה משמע אפי' לכתחילה דומיא דהנך ועיין בחדושי הרשב"א פרק המביא דכ"ג וז"ש דאע"ג דרב פסק הכא כר"מ דגזר אפילו בדיעבד מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל כו' כלומר דהא דרבי יהודה אמר שמואל דקאמר והוא ששייר כו' היינו אפי' בנכרי דאדעתיה דנפשיה קעביד (דעע"ג בנכרי לא מהני מידי) דאי בנכרי פסול בדיעבד דגזרינן טופס כו' כר"א א"כ תקשי ליה מתני' דמדפסיל כו' אלא ודאי דנכרי נמי כשר בדיעבד אם כתבו דלא כר"א דפסל אפי' בדיעבד וז"ש אלמא דלא גזרינן טופס אטו תורף ע"ד שכתבנו למעלה כן נראה לי ודוק עיין מה שאכתוב לקמן הלכה ט"ו יע"ש:

ט

המביא גט ואבד כו' אבד במקום שהשיירות מצויות כו'. עיין מ"ש ה"ה ז"ל ליישב דברי רבינו ועיין בהר"ן פרק כל הגט והרב ל"מ ז"ל רצה ליישב דברי רבינו עם מ"ש הרא"ש שם פרק כ"ה וז"ל ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות וכ"ש אם הוחזקו ב' יב"ש אע"פ שאין השיירות מצויו' יע"ש והוקשה לו לרבי' ז"ל מה שהקשה הרשב"א בחידושיו דמ"ש דנקט ר"ז כאן במקום שהשיירות מצויות ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שאין השיירות מצויות ומדלא חילק ר"ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אפי' במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ומשום דר"ז ס"ל דלאלתר דמתניתין הוי לא שהה ולעולם דעבר אדם מש"ה לא חלק בין הוחזקו ללא הוחזקו דאי מתני' איירי בהוחזקו אמאי קתני מתני' דלאלתר כשר את"ד ולע"ד אין דבריו נראין לי כלל משום דאכתי תקשי ליה לרבינו ז"ל לא"ד קמא דבעינן מקום שהשיירות מצויות והוחזקו גם כן אם כן ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שהשיירות מצויות דהכא לא שייך תי' ז"ל אלא ע"כ אית לך למימר חדא מתרתי או דלאו דוקא ואה"נ דמצי לאפלוגי בהכי וחדא מינייהו נקט או לומר דלרבותא נקטי ולא משום דלא מצי לאפלוגי בגוונא אחרינא והיינו דקמ"ל דאפי' הוחזקו דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש דאיכא למימר כיון דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר אפי"ה כיון דאין השיירות מצויות לא חיישינן וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב למסכת מציעא די"ח ע"א שכ"כ משם הריטב"א ז"ל יע"ש ואם כן כיון דע"כ צרכינן להאי תירוץ לא"ד קמא מנ"ל לרבינו לומר דלאיכא דאמרי בתרא אי הוחזקו והשיירות מצויות לא מהדרינן אפילו לאלתר ופליגי מן הקצה אל הקצה עם א"ד קמא אי משום דק"ל דלא מפליג בין הוחזקו ללא הוחזקו נימא דלרבותא נקטי כיון דע"כ צ"ל כן לא"ד קמא ולכן הנראה עיקר כמ"ש ה"ה ז"ל ועיין בב"ח סימן קל"ב ובהפר"ח ז"ל בקונ' מים חיים ודו"ק:

ודע שהתוס' ז"ל הקש' קו' הלזו אליבא דרבה שכתבו בד"ה כאן וז"ל וא"ת אמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' וי"ל דההיא עובדא הוה ברישא ואשמועי' בדלא הוחזקו דיחזיר והכא אשמועינן דאם הוחזקו לא יחזיר יעוין שם ויש לדקדק בדבריהם טובא דמה יענה לאיכא דאמרי קמא דר"ז אמאי ל"ק אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו והוה ניחא דמוקי לברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר דומיא דמתני' דקתני כל מעשה ב"ד יחזיר (דלהך א"ד דבעי ר"ז שיירות מצויות והוחזקו ע"כ דהיינו משום דמשמע למתני' דכל מעשה ב"ד בתוך ב"ד קאמר דהוי כשיירות מצויות ולא שייכא תי' כמובן וי"ל בדוחק) והרב ל"מ הקשה לדברי ה"ה דבפרק י"ג מהל' אלו דין כ"ד כתב דאם הוחזקו ב' יב"ש אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו ומשמע דבהוחזקו לחודיה קאמר דאין משיאין והוא כתב כאן לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן ואדרבא טפי איכא לן לאקולי גבי מיתה יותר מגט כמ"ש הטור ותי' וז"ל ואולי שדעתו דמחמרי' טפי גבי מיתה יותר מגט משום דאמרינן מאי חזית לומר דמת זה והאחר קיים נימא איפכא אבל בנפילה כיון שראינו מזה שנפל ולא ידענו אם נפל מהאחר או לא לא חיישינן בהוחזקו עכ"ד והנה הרב כ' תי' זה בדרך אולי ואשתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו חילוק זה בפשיטות בפרק שנים אוחזין די"ח ד"ה נפק וז"ל וא"ת אביי דאמר בפרק האשה דחיישינן לתרי יצחק אפילו לא הוחזקו תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד וי"ל כו' א"נ מוקי מתניתין דאשכח בב"ד ואפ"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין אומרים שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אי מעיר הזאת או מעיר אחרת עכ"ל יע"ש הרי בהדיא חילוק הרב הנז' ואם כן מצינן למימר בפשיטות שזהו דעת ה"ה ז"ל אמנם אעיקרא דמילתא בתיר' זה שכתבו התוספות ראיתי להרב אליהו רבה דכ"ב ע"ב שקרא ערער על דבריהם וז"ל ואני בעניות דעתי לא אוכל כלכל סוגיא דפ' האשה שלום לפום האי חילוקא שהרי התם מייתי אביי סיעתא למילתיה ואמר מנא אמינא לך דההוא גיטא דאשתכח כו' ואמר ר"י תבדק נהרדעא כולה ובודאי דבההוא עובדא דשכיחי שיירות ולא הוחזקו הוה דאי בהוחזקו אפי' רבא מודה כמבואר שם ואם איתא שאביי מחלק בין גט למיתה מאי סיעתא מייתי אביי מהתם הרי עכ"פ מוכרח הוא להודות דהא דשלח ליה תיבדק נהרדעא לאו מעיקר דינא כי אם משום כבודו כדהשיב ליה רבא דאלת"ה תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומכח זה דחה דברי התוס' יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דהתוס' בהאי וא"נ שכתבו ס"ל כדאסיקו אדעתייהו לקמן ד"ה מעולם דאינו נאמן הבעל לומר שלי הוא וכן נראה מדוקדק דבריהם כאן שכתבו וידעינן שאבד גט משמע דאינו נאמן על פי דבורו וכן נראה בהדיא ממ"ש בד"ה והו' שהוחזקו וז"ל וי"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש נפל משמע שאינו נאמן וכ"כ הרב ח"ה פ' כל הגט ד"ה כאן וז"ל למ"ש לקמן דלא חיישינן דישקר לא היו צריכי להכי כו' אלא דהכא אכתי לא אסיקו אדעתייהו מ"ש לקמן ומשום הכי כתבו כגון דידעינן עכ"ל יעוין שם והשתא מייתי אביי שפיר מההיא גיטא דקאמר ר"י תבדק נהרדעא דס"ל דמעיקר דינא קאמר והיינו משום דבההוא גיטא הוה שמיע ליה לאביי דעובדא הכי הוה דלא אייתי עדים הבעל לומר שנאבד ממנו גט (כי היכי דהוה שמיע ליה דאיירי בדלא הוחזקו) דהשתא הוי דומה ממש לההיא דיצחק ריש גלותא דחיישינן שמא אין זה שמת אלא אחר ה"נ חיישינן שמא הבעל משקר ולא נאבד ממנו כלום ומאחר נפל משא"כ בההיא דכל מעשה ב"ד דידעינן שנפל ממנו גט לית לן למיחש שמא מאחר נפל כמו כן כאן ואף לפי תי' שכתבו לקמן דנאמן הבעל לא נדחה האי תירוץ שכתבו לעיל דאיכא למימר דמ"ש דנאמן אינו אלא לר"י דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו ואהא ק"ל קו' ז"ל והוצרכו לומר דס"ל לר"י דנאמן אמנם לאביי מצינן למימר דס"ל דאינו נאמן ומשום הכי מייתי מההיא דשמואל ודו"ק:

טו

הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'. כתב ה"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר"ה וס"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע"ג ובכה"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר"ן ז"ל כתב דדעת רבי' דר"י א"ש ור"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר"ה והוא שיהי' געע"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל"מ שהקשה לפי דברי הר"ן דר"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר"ח ז"ל כתב בסימן קכ"ג ס"ק ו' וז"ל וי"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש"ו לפי שהוא בן דעת וכמ"ש התוס' ולפ"ז ס"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש"ו דכיון דחש"ו אפילו בטופס מצרכינן עע"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע"ש ולע"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל"ק ליה לר"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס"ל לר"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ"ש הר"ן בפ' המביא יע"ש או כר"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א"כ נכרי ועע"ג ה"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע"ג דגזר טופס אטו תורף ודו"ק והרב ל"מ תי' דס"ל לר"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא"ש ז"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב"א שכתב בפ"ק וז"ל וכ"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז"ל דקל"ג ע"ב דהא ל"ק דע"כ ל"ק הרשב"א והרא"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה"ז גט פסול דאז ודאי ר"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ"ח ז"ל ס"ק הנז' שתמה ע"ד ה"ה דבתורף אפי' בעומד ע"ג בטל דמ"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע"ג ובחש"ו כותבין לכתחילה בעע"ג לכן כתב הוא ז"ל דס"ל לרבינו דבעע"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז"ל מפרש הסוגיא כך דלר"ה מיירי בתורף ומ"ה בעינן עע"ג ור"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע"ג אבל בתורף יודה (דלא) מהני עע"ג עכ"ל וליתא לע"ד דדברי ה"ה ז"ל הם דברי רבינו ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל ומ"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ"ד ואם כן מה יענה למ"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב"ח סימן קכ"ג תי' לזה ודעת הר"ן ובה"ע ז"ל דר"ה ור"י א"ש לא פליגי דר"ה דמוקי לה בגעע"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע"ג כשר ור"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע"ג אבל בגעע"ג מודה לר"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב"ל ז"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע"ג וליכא למימר דברייתא כר"א דהא לר"י א"ש מתנית' נמי כר"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר"ן ובה"ע שכתבנו דר"א ור"י לא פליגי ותרוייהו ס"ל דגעע"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק"מ קו' הרב ז"ל דמצינן למימר דלר"י א"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר"ה דמתני' בגעע"ג וברייתא בשאין געע"ג היינו משום דק"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול"ל נמי חש"ו דפסול כשאין געע"ג אמנם לר"י א"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע"ג ומש"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש"ו בעע"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל"ב שכתב כן בהדיא יע"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר"ן ובה"ע ז"ל וז"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר"ה אבל אה"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר"ח ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ו' יעויין שם:

אמנם לפי שיטת הרב התרומות והסמ"ג דס"ל דר"ה ור"י א"ש פליגי אהדדי דלר"ה בעומד ע"ג כותבין אפי' תורף ולר"י א"ש עע"ג לא מהני אלא א"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע"ג כשר וכמ"ש מרן הב"י סי' הנזכר יע"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול וה"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ"ש התוס' ד"ה והא דא"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע"ד לו' דס"ל לרב התרומות והסמ"ג כמ"ש הרשב"א בחידושיו שהקשה וז"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת"ס הוא דשרינן הא לא"ה לא וא"כ חש"ו ונכרי דלית בהו משום ת"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ"ל יע"ש וא"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר"א היא דקתני במתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת"ס ואף על גב דרישא ר"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח"ה יע"ש זה נ"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ"ג ז"ל:

האמנם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב לפי שיטה זו וז"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש"ו וי"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע"כ כנראה שה"ה ז"ל קשיתיה קו' מוהריב"ל ומשום הכי כתב די"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל"ו ע"ג והפר"ח דכיון דלפי שיטה זו ס"ל דלר"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש"ו כי היכי דבחש"ו לא גזרינן ה"נ בנכרי דמ"ש ולע"ד נראה דדברי ה"ה ז"ל יש ליישבם כפי מ"ש משם הרשב"א דה"ט דהתירו לכתוב בחש"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק"ל לה"ה קו' מוהריב"ל ז"ל דכתיבנא משום הכי כתב די"ל דנכרי פסול דס"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב"א ז"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ"מ ה"ה ז"ל לא ס"ל אלא כדכתיבנא ודו"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר"ן בשיטה כ"י לחי' גיטין שכתב וז"ל אמר ר"י א"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר"י א"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר"י דר"ה בעי אפילו בטופס גדול עע"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור"י א"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע"ג ופסול תורף אפי' בעע"ג וקי"ל כר"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה"ה לחש"ו עכ"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע"ג ונקט נכרי וה"ה חש"ו וכמ"ש הר"ן אליבא דשמואל וצ"ל דס"ל להר"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס"ל דברייתא ע"כ איירי בעע"ג מדלא קתני חש"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ"ע עוד ראיתי להרשב"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז"ל א"נ איכא למימר דר"י א"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ"ד וק"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ"ג לר"ז אר"י דאמר אינה תורה ומתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ואמר רבב"ח אמר ר"י ר"א היא ופרש"י ז"ל ואמר רבב"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת"ס ור"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת"ס אי מתני' ר"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר"מ ועיין בתו' בפ' כ"ה דכ"ו ע"א ד"ה אבל סיפא יע"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע"כ לר"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ מדמכשר לכתחילה אף ע"ג דליכא משום ת"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר"מ וכדמודי לה ר"ל התם ולא לוקמא חדא כר"מ וחדא כר"א ואי תרוייהו מוקי לה כר"א ניחא אמנם לר"ז אר"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב"א לעיל בדף כ"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר"י כר"א אע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ"ה דכ"ו אר"י א"ש והוא שיניח מקום ה"א מותרת לכל אדם כו' ור"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' ופרש"י וז"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת"ס וגבי חש"ו דליכא ת"ס אי מתני' ר"א פסול לכתחילה קמ"ל שמואל דמתני' ר"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר"ל תע"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר"א אך הדבר הקשה הוא למ"ש הר"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז"ל וא"ת מ"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרינן ליה לכתחילה י"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ"ל דמתניתין ר"א דחש"ו שאני דלא שכיח כלל וצ"ל דחדא מינייהו נקט ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל"ג ע"ב ודעת הרא"ש ז"ל שכתב בשם ר"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר"א דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר"ן והרשב"א ז"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל"ד ע"ד דנר' שהר"ן ז"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר"ן ז"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה"ג שליחות נימא דכה"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר"ן ז"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד"ע ע"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז"ל נראה דלק"מ דקו' הר"ן ז"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד"י ע"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א':
טעם המלך

ד)

פה יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ"ג עומד על דברי הרמב"ם דנקט טעמיה דעכו"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב וז"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ"ש הר"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ"ש בריש פ"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ"ה יש להקשות מ"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ"ש הרמב"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז"ל אע"ג דבגמ' נתנו כו' ה"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח"מ גם הרב ב"ש (בסי' קנ"ג ס"ק ה') הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ"ה הוי כעכו"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב"ש בעצמו ועיין סי' קמ"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס"ק מ"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא"ח במג"א (סי' קפ"ט סק"א) ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל"ח ועוד הא תינח לתרץ הר"מ עצמו אבל מ"מ קשה לפי זה על הש"ס מדוע אמר הש"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש"א:

ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש"ס בגדול עע"ג עייש"ה בפני יהושע ולפ"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ"ח שעומד על דברי התוס' גיטין (ד' א') ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא"כ בשארי פסולים א"כ ה"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ"ש טופס ומ"ש חתימה וה"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע"ג וכן דעת הב"י בסימן קנ"ג לפירש"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע"ג וע"ז מקשה ר"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע"ג להוי כשר וע"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ"ח וז"ל עוד הבאתי ראיה דע"כ לא בכל פסולי גט גזר ר"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל (י' ב') והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר"ז ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פי' ר"י כדאיתא בתוס' ובאשר"י בפרק שני והרמב"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע"ג אמנם נראה דל"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ"ע יודעין לר"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה"נ בכתיבה וע"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה"נ קשיא מאי משני הש"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע"כ לפ"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב"י סימן הנז' דהעלה ג"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש"א ז"ל כמבואר מאליו:

ואולם יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א"כ לפ"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל (ד' א) בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ"י וא"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע"י גדול עומד ע"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ"י אזיל אם אמרינן דחש"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ"י שקצר בלשונו מאוד. וא"כ האי גדול עומד ע"ג עושה ב' פעולות חדא ע"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ"ש הש"ס אר"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר"ה הא דמהני עומד ע"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי"ש. ולפ"ז ל"ק דדעה זו היא דעת ה"המ אליבא דרמב"ם וא"כ י"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע"ג ואפ"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך:

ואגב אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש"ס דאמר הרי א"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש"ס להוציא סברת ה"המ וב"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר"ב תרומות הדשן מלשון רש"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א"כ י"ל דלעולם כולה ר"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א"כ לר"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע"כ דמתניתין כר"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב"ם (הלכות תפילין פרק א' הי"א) נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז"ל גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דרמב"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש"ע סי' רע"א ובב"י שם וע"כ דהר"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע"ג וכמו שהובא בש"ע (סי' ת"ס סעיף א) דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב"א בתשו' סי' כ"ו הובא בב"י ועיין במג"א שם סק"א ובפר"ח שם וראיתי להרשב"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב"א סי' תקצ"ג שכתב וז"ל והר"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע"ג ככונת העושה מעשה דהו"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע"ג כו' אבל חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח אף כונת העומד ע"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע"י עצמו כגון חליצה שא"א ע"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר"י ודעמיה מ"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע"ג ותירץ הוא דמש"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל"ז וז"ל ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו שכתב משם הר"י תי' אחר למ"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע"ג יע"ש ונראה דטעות סופר מ"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר"י רואין אותן וגדול עומד ע"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע"ז ולפוסלו וכ"כ שם בחדושיו לחולין ע"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז"ל פה להקשות על הני רבוותא דס"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א"כ קשה מהאי דהקשה הש"ס כתובות ריש פ' המדיר (ע' ב) ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר"ן על הרמב"ן בענין הזה וז"ל הר"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא"ת הא תנן בפ' אין בין המודר (ל"ה ב) ותורם כו' אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ"כ בחדושי הרמב"ן ז"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ"ל הר"ן עייש"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב"ן דהנה ודאי הר"ן בנדרים שם ד"ה ה"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב"ן לכאורה דא"כ דברי הר"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש"ה אבל להרמב"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ"ח דר"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש"ה בכל דבריו וא"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה:

ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש"ע י"ד שלי (סי' רל"ה סק"ח) דמסיק שם הש"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ"מ חייב לשלם וע"ש בט"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים (ל"ה ב') בסוף ד"ה ה"נ דכתב בפי' וז"ל וה"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק"ל עכ"ל שם:

ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש"ס בנדרים (ל"ה ב') שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת"ש כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר"ן ד"ה אלא לאו א"צ דעת דכ' וז"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ"ל ועיין בחדושי רשב"א ונ"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש"ס לישניה דמתחלה אמר הש"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח"כ נקט הש"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א"כ לפ"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ"מ אם אח"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר"ן בד"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב

יט

הכותב גט בשבת או בי"ה כו' ה"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביו"ט בזדון כו' ה"ז גט פסול. ע"כ. הנה מכאן הוכיח מוהר"ש יפה בתשו' כ"י הביאו הרב מש"ל הל' מלוה פ"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע"ש ונרא' כונתו ממ"ש רבינו גבי כתבו וחתמו ביו"ט בזדון דאינה מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול"ל האי טעמא תי"ל דכיון דא"ר ל"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ"ש דכתבו בי"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז"ת כונתו ולע"ד הן דברים תמוהים מכמה טעמי ראשון לציון דאי כפי דעתו תקשי לי' דמאי פריך בגמ' בריש תמורה ד"ו בתר מאי דשקיל וטרי בפלוגתא דאביי ורבא פריך והשתא דשנינן כל הני שינויין אביי ורבא במאי פליגי ומאי קושי' נימא דבהא פליגי וכדכתיבנא ואין לומר דהרי בלא"ה ק"ל קושית רבינו ברוך שהקשו התוס' שם בד"ה והשתא דאמאי ל"ק דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור ומעשר דלאביי כיון דלא מהני לא לקי ולרבא אע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומאי דיתורץ לקו' רבינו ברוך מתורץ נמי להא הא ליתא משום דקו' רבינו ברוך אדרבא קושי' מעיקרא ליתא וכמו שהק' מוהר"י הלוי סימן כ"ד דתלמודא ניחא ליה לתרוצי דפליגי בשינוי קונה משום דנראה דוחק לאוקומי פלוגתייהו באם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי דרבא ואביי ה"ק כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני רבא אמר לא מהני משמע דכל פלוגתייהו הוי באם מהני או לא מהני ואי מוקי לה כדפי' רבינו ברוך אם כן הוי פלוגתייהו אי לקי או לא לקי אמנם לפי דעת מוהר"ש יפה תקשי שפיר דאמאי ל"ק דפליגי בהכי אי מהני או לא מהני אמנם אחר העיון קצת נראה דאין שחר לדברי מהור"י הלוי משום דאכתי תקשי לן במאי דתריץ בגמ' לא' בהני שינוי דשנינן בין לפי' ראשון שפי' רש"י במאי דקאמר בגמ' אם כן שינוי קונה בין לפי' ב' אם כן ע"כ לא דייק מאי דקאמרי מהני ולא מהני דמשמע דבהא פליגי אלא קאמר דלא נ"מ מידי אלא בהני שינוי דשנינן דלרבא לאו משום קרא אלא מסברא ולאביי משום קרא ואם כן ק' דלפום האי תי' עדיפא מינה הו"ל לתרוצי ולאוקמיה פלוגתייהו אם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי וכיון שכן הדרן לדמעיקרא דמינה לא תברא למוהר"ש יפה דמאי דיתורץ לקושית רבינו ברוך יתורץ להא נמי אמנם הדבר הקשה אלי הוא דכפי דעתו תקשי לרבא ממתניתין דשחיטת חולין דקתני מתני' השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ובעי לאוקו' בגמ' במזיד ור"מ היא ואמאי נימא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ואין כאן שחיטה והשחיטה פסולה. אחר זמן רב ראיתי למוהרשד"ם חי"ד סימן קט"ו שהקשה כן וז"ל עוד ק"ל דתנן במסכת חולין השוחט כו' וכתב הר"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד ובצינעא כו' והתוס' כתבו דאפי' בפרהסיא שחיטתו כשירה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה ראשונה ואילך כו' עד ה"נ אני אומר כיון דא"ר לא תשחוט בשבת אם כן לימא דלא מהני השחיטה כלל והרי נבלה דשחיטה אין כאן עכת"ד יע"ש ותו ק' לדעת מוהר"ש יפה דתקשי ליה מה שהקשה הרב שה"ג ס"פ משילין וז"ל מיהו ק' דברי רבא שכתב כאן פ' מרובה וכן משמע מדבריו בפ' השואל דמדאורייתא איסור מקח וממכר באותו מעשה שעשה בשבת אפי' הכי מהני כו' ואלו במס' תמורה ס"ל לרבא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני עכ"ד יע"ש וכיון שכן ק' דהיאך הכריע מוהר"ש יפה דפסק רבינו כאביי הא בלא"ה ק' כל הני וכדכתיבנא אשר על כן נראה לי לחלק ולומר כדי ליישב כל מה שהקשינו ומינה דהכרע מוהר"ש יפה לא קיימא באפין והוא זה דע"כ לא קאמר רבא דלא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מינה לרבא וכן תמורה דמקשי' מינה לרבא דהתמורה עצמה היא האיסור מה שאין כן הכא דהמעשה עצמו דהיינו כתיבת הגט או שחיטת הבהמה או מכירה וכל הני דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא הוא דקא גרים אז כ"ע מודו דמהני ומעתה נתיישב הכל ואין הכרע דרבינו פוסק כאביי כמ"ש מוהר"ש יפה אחר זמן ראיתי להרב בני חיי י"ד סימן של"ד ד"ע ע"ב שחילק כמ"ש יע"ש:

עוד ראיתי להרב בעל ש"ך ח' חה"מ סימן ר"ח שרצה ליישב לקו' הרב בעל שה"ג דע"כ לא אמרי' דלא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו משא"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משום הכי אמרי' דמהני ומעתה נתיישב מה שהק' מוהרשד"ם ז"ל ואין מקום להכרע מוהר"ש יפה:

עוד ראיתי להרב מוהריט"ץ סי' י"ז שתי' לקושית הרב בעל שה"ג ומינה נתיישב כל מה שהקשינו וז"ל ונ"ל לתרץ דהיכא דעבד איסורא כגון מוכר בשבת או קונה בי"ט אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ"ש הירושלמי והביאו הרי"ף פרק משילין וטעמא משום דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן ליה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשום הכי אמרי' דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרי' ליה דלא מהני עכת"ד וכן תי' מוהרימ"ט ח"א סי' ס"ט יע"ש ולפי האמור נחה שקטה תמיהת הרב פר"ח בס' מים חיים אדברי התוס' דפסחים פ' תמיד נשחט דף ס"ג ד"ה עובר שכתבו אומר ריב"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב ונראה מדבריהם אלו דלא בעינן קרא להכשירו ותמה הפר"ח דהא ליתא דהא קי"ל כרבא דלא מהני ולפי האמור אין כאן תמיהא דריב"א יסבור כחד מהני תי' שכתבנו אך התוס' ז"ל בתמורה נר' דלא ס"ל הכי כלל שהרי הקשה שם בד"ה ורבא וז"ל וא"ת שוחט פסח על החמץ ליפסל י"ל דבירושלמי מצריך קרא להכשיר וקשה צורם אוזן ליתסר וי"ל כו' והשתא מאי קשיא להו משוחט פסח על החמץ ומצור' אזן בכור שאני התם או משום דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרים כמ"ש הרב בני חיי או משום כמ"ש הרב ש"ך ז"ל או כמ' שחילק מוהריט"ץ ומוהרימ"ט דשאני שוחט פסח על החמץ וצור' אוזן בכור דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא דאיסורי דעבד עבד ומשום הכי אמרינן דמהני אלא ודאי ס"ל לחלוקי כמ"ש:

איברא דתי' מוהריט"ץ ומוהרימ"ט צל"ע דאי כפי חילוקם ז"ל קשה דמאי פריך בגמ' התם בריש תמורה והרי אלמנה לכ"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' ופי' רש"י אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר ולא תפסי קדושין עכ"ד והשתא מאי קו' ע"כ ל"ק רבא דלא מהני אלא כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במאי דאמרי' דלא מהני כגון אונס וכיוצא בהם הכא אפילו דלא אהנו מעשיו ולא תפסי קדושין לא מתוקן לאוי דכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וגרושה ותו מאן פקע ליה ומשום הכי אמרינן דמהני וחילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ואין לומר דהכי פריך דכיון דמשעת קדושין עבר אלאו דלא יקח א"כ בההיא שעתא אי אמרינן דלא מהני ולא תפסי קדושין נמצא מיתקן לאוי ואם כן לרבא נימא דל"מ לתקוני לאוי וכשבעל אח"כ נמצא בועל ערוה והולד ממזר והיכי קתני במתני' דתפסי קדושין הא ליתא דהא רבא גופי' ס"ל בפרק עשרה יוחסין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה דהכי אמרינן התם דף ע"ח אביי אמר קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אלא אם כן בעל והלאו תלוי ועומד וכל זמן שלא בעל אמרינן שמא לא יבעול וכ"כ הריטב"א בקדושין דמ"ב דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש (ועיין בתוס' פ"ק דמציעא ד"ה דא"ל שכתבו וז"ל דלרבא דאם בעל אחר כך לוקה משום דלא יקח דמשעת קדושין כדמוכח בריש תמורה והיינו מסוגיא דידן הנה נראה בהדיא דס"ל דכל זמן שלא בעל ליכא לאו כלל דאל"ה לא מוכחא מידי ודוק) וכיון שכן בההיא שעתא אפי' נימא דלא מהני לא מיתקן לאוי דאיסורא דעבד עבד ותו מאן פקע ליה איסורא ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת. הדרן לדמעיקרא דמדברי התוס' נראה דלא ס"ל הני חילוקין דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה דאמאי לא קשיא להו מתני' דשחיטת חולין וממתני' דמרובה וכמו שהקשה הרב שה"ג והנה לקו' מוהרשד"ם ז"ל שהקשה מההיא דשחיטת חולין דאמאי שחיטתו כשרה ונתעצם הרבה בקו' זו והניחה בצ"ע אחרי המחילה אין כאן קושי' כלל ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפרק כל הבשר דקט"ו דפרכינן התם כעין זה לרב אשי דאמר מנין לבשר וחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשי' קדש (כלומר דמעשיה מותרין באכילה ואינם קדש) וכיון שכן כי היכי דחזינן לרב אשי דס"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה והותר' באכילה וכן המבשל משום דאין מעשיה קדש ה"נ לרבא דס"ל דלא מהני בעלמא גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשרה דהיא קדש ואין מעשי' קדש ומעתה ה"נ אית לן לתרוצי לקו' הרב שה"ג ומש"ה לא הק' ממנה התוס' דס"ל דכי היכי דחזינן גבי שחיטה ובישול דמעשיהו מועילין דגלי קרא דאין מעשי' קדש ומהני ה"נ בכל איסורי שבת גמרינן מינה דמהני ומש"ה מכירתו מכירה ולא קשי' דרבא אדרבא זה נ"ל ליישב לקו' הרב שה"ג ולדעת התוס' ומינה אין מקום להכרח מוהר"ש יפה כפי סוגיא דפרק כל הבשר ונכון הוא:

הכלל העולה ממאי דכתיבנא דרבינו פסק כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא כדקי"ל בעלמא וכן נראה שהוא דעת ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות גזילה דין ט' וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' מלוה דין הנז' וכיון שכן יש לתמ' דהרי פרכינן בריש תמורה לאביי דס"ל דאי עביד מהני והרי פיאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הקמ' יפריש מן העמרי' כו' ר"י אומר אף מפריש מן העיס' תיובת' דאביי אמר לך אביי שאני התם דא"ק תעזוב יתירא ורב' אמר לך יש לך עזיב' אחר' שהיא כזו כו' יע"ש נמצא אם כן מסוגית הגמ' דלרבא לא צרכינן קרא למימר דאם עבר ולקטו יפריש מן העמרים משום דלרבא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ובלאו קרא נפקא ולא צרכינן קרא אלא לאביי דאית ליה אי עביד מהני וכדפריך בגמרא ורבא אמר לך כו' וזה ברור ואם כן יש לתמוה דהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מה' מת"ע דין ב' דאם עבר וקצר כל השדה דאינו לוקה משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה וזה תימא דהיינו דוקא לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אייתר לן קרא דתעזוב לדידיה לומר דיפריש מן העמרים והו"ל לאו הניתק לעשה אבל לרבא הא אמרינן בגמ' דתעזוב יתירא אתא לדרשא אחרינא ומכח סברא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דיפריש מן העמרים וכיון שכן הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי ותו דבגמר' גופא קשה מאי קא פריך ורבא אמר לך כו' ומאי קו' אימא דתעזוב יתירא אצטריך כי היכי דלא לילקי דליהוי לאו הניתק לעש' וכמ"ש רבינו ז"ל ואין לומר דרבי' יסבור כדקא ס"ד דתוס' לומר בד"ה אמר דמאי דפריך בגמ' ורבא כו' היינו לסברת ר"י וס"ל דודאי מסברת ת"ק לא פריך מידי לאביי דאיכא למימר דטעמא דת"ק משום דתעזוב לבתר משמע וכדאמרינן גבי שלוח הקן שלח לבתר משמע וא"כ הו"ל לאו הניתק לעשה אלא מסברת ר"י פריך דס"ל דיפריש מן העיסה דהתם ליכא למימר דנתקו לעשה דליכא למימר דלא נתקו הכתוב לעשה אלא להיותו תבן דכוליה קרא בקציר איירי אבל בנעשה עיסה דאיכא שינוי נימא דלא יפריש ותירץ דמתעזוב יתירא דרשינן הכי וכמו שראיתי בספר ידי אליהו שפירש כן ותמה על דברי התוס' ז"ל שפירשו בפי' דקו' הגמ' היא מסברת ת"ק יע"ש דהא ודאי ליתא ופי' זה לא יגהה מזור כלל עד שאני תמיה על התוס' איך הוה ס"ד לפרש כן דהא ליתא מתרי טעמי חדא דאדפריך מינה לרבא דל"ל קרא דתעזוב תיקשי ליה נמי לאביי אליבא דת"ק דס"ל דאינו מפריש מן העיסה א"כ תעזוב יתירה ל"ל הא הו"ל לאו הניתק לעשה ותו דכפי פירוש זה מאי דפריך ורבא אמר לך הכי פריך כיון דאיהו ס"ל דל"מ א"כ ל"ל קרא דתעזוב דאי אתא לומר דיפריש מן העיסה וכדר"י הא מסברא נפקא דכ"מ כו' לא מהני ומשני אמר לך כו' והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבא מסברת ת"ק דאית ליה דאינו מפריש מן העיסה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב דאמאי הא כ"מ כו' אי עביד לא מהני אלא ודאי דמהא לא קשיא לרבא דאיכא למימר כמ"ש התוס' דהכא מהני לת"ק דס"ל דשינוי קונה וא"כ מיניה דל"ק לרבא אליבא דר"י דל"ל קרא ומאי פריך ורבא כו' אלא ודאי דמאי דפריך בגמ' אליבא דאביי הוא מס' ת"ק ואם כן הדרא קושיא לדוכת' דמאי פריך בגמרא ולרבא תעזוב ל"ל אימא דאיצטריך כי היכי דלא לילקי וכן על רבי' קשיא דהיאך פסק דלא לקי הא לרבא משמע דלקי הן אמת דלרבינו ז"ל לא קשיא דאיכא למימר דכיון דרבינו ז"ל פסק שם כר"י א"כ דמתעזוב יתירא הוא דנפ"ל וכדאמר רבא בפרק הגוזל עצים ואם כן הוי"ל לאו הניתק לעשה ולא לקי והיינו דפסק רבינו דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אכתי תקשי דאם כן מאי פריך בגמ' ולרבא כו' נימא דלת"ק נמי אצטריך קרא דתעזוב יתירה לומר דלא לקי לכן נ"ל לומר דס"ל לתלמודא דתעזוב דכתיב בקרא לאחר עבירת הלאו במשמע וכמו שכתב רש"י ז"ל במכות דף ט"ז ע"ב ד"ה תעזוב וז"ל וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כלית תעזוב אותם ועם כל זה פריך לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אמאי קתני בברייתא דיפריש מן העמרים הא אע"פ דמשמעותיה לאחר עבירת הלאו מכל מקום הו"ל לאפוקי ממשמעותיה ולאוקמה אדינא דעלמא דאי עביד מהני ומתרצינן שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומשו"ה פריך ורבא כלומר כיון דס"ל לרבא דלא מהני בעלמא א"כ מוקמ' לקרא דתעזוב כמשמעותיה דהיינו לאחר עבירת הלאו ול"ל קרא ודוק אמנם אכתי ק"ק דדומיא דהכי הוה לי' לאקשויי משילוח הקן דתנן בפרק שילוח הקן דמשלח ואינו לוקה ולאביי תקשי דהו"ל לאפוקי קרא דשלח ממשמעותיה ולאוקמא אדינא דעלמא והוה ליה לתרוצי דשאני התם דכתיב תשלח יתירא והדר תקשי לרבא תשלח יתירא למה לי ולתרוצי דאצטריך לדרשא אחרינא ואמאי לא קשייא ליה לתלמודא משילוח הקן וק"ל מפיאה ודוק:

ומעתה נשאר לנו לבאר מ"ש רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"ך סוף דין ה' וז"ל ואח"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר ובגמרא פרכינן לאביי מבכור דאמרינן דלא מהני ומתרצינן שאני בכור דכתיב הן בהויתן יהא ורבא האי הן מאי עביד ליה כו' ואביי האי סברא מנ"ל מולקח דם הפר ומדם השעיר ורבא ס"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כו' ורבינו דפסק דמערבין דם הפר ודם השעיר ע"כ דפסק כאביי דאי כרבא הא אמרינן בגמ' דס"ל כר"י והרי מדברי ה"ה נראה בהדיא דרבינו פוסק כרבא ותו דהיאך פסק התם כאביי הא קי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא וכן הקשה הרב בעל שער אפרים סי' ס"ו וקי"ג ונ"ל לומר דרבינו קשיתיה אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלאביי הלכה כרבי יאשיה ורבא הלכה כר"י וכמו שהקשה הוא שם לכן הוצרך לומר דלרווחא דמילתא קאמר הכי דרבא ס"ל כרבי יונתן דהא חזינן ליה לרבא בעלמא דס"ל כרבי יונתן כדאמרינן פ' השואל דצ"ה וא"כ ה"נ ודאי דס"ל כרבי יונתן ומשום הכי קאמר דלרבא ל"ק דהא איהו הכי ס"ל בעלמא כרבי יונתן אמנם אה"נ דאפילו כרבי יאשיה מצי קאי האי סברא דרבי יאשיה כרבא והכי אזלא אי לאו קרא דהן הו"א דקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ע"כ הו"א דזה בפני עצמו וזה בפ"ע ואע"פ דהלכה כרבי יאשיה בעלמא הכא הוה אמינא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו משום דהסברא מבחוץ אי לאו קרא הו"א דעולין מבטלין זה את זה כדאמרינן בעלמא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומשום הכי אצטריך קרא דהן דע"כ גלי דאין עולין מבטלין זה את זה ומעתה הדרא קרא כפשטיה וכרבי יאשיה ודוק ועיין בתוס' גיטין די"ב ד"ה אלא ודוק ועיין בתוס' פ' השולח דל"ח ד"ה גופה ועיין בהרב בעל מש"ל הלכות בכורות פ"ו ועיין מ"ש מרן הכ"מ פ"ג מהלכות מלוה משם הריב"ש ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה ועיין בטור י"ד סי' ש"מ שכתב דהקורע בשבת יצא ידי קריעה והוא ברייתא מפורשת בשבת יע"ש באורך ודוק ועיין מה שהקשה הרב בעל ל"מ בפ"ו מהל' בכורות ומה שתי' הרב בעל פר"ח בספר מים חיים יע"ש שאף לפי' תי' עדיין קש' מ"ש רבי' בפ"י מהל' טומאת צרעת דין א' התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בה בהרת בכעדשה ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו' אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה כו' עכ"ד ואמאי הא לרבא דקי"ל כותיה אע"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכן הקשה הרב בעל מוצל מאש סי' נ"ב יעיין שם. ונראה לע"ד לומר בדוחק דלרבינו קשיתיה דאמאי ל"ק דאיכא בינייהו הא בתולש אחת מג' שערות דלאביי כיון דלא אהנו מעשיו דאפילו הכי טמא הוא כיון דנשאר ב' שערות לא לקי ולרבא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא לכן הוצרך לומר דבהא אפילו רבא מודה דלא לקי דע"כ ל"ק רבא דלקי אלא כגון אונס למאי דס"ד בגמ' דה"ט דלא אהנו מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר לא יוכל לשלחה אבל אי לא עבר אמימרא דרחמנא כגון שאר גרושין דעלמא אהנו מעשיו ומשום הכי אמרי' דכיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו ברם הכא גבי תולש א' מג' שערות דמאי דלא אהנו מעשיו לאו משום דעבר אמימרא דרחמנא דאפי' נתלש מאליו הדין הוא שהוא טמא ומשום הכי לא לקי זה נ"ל ליישב בדוחק לדעת רבינו ודוק אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ס' חזון נחום ושם ראיתי קונטריס מא' המיוחד ה"ה כמוהר"א קארו והעמיק הרחיב בשורש הלזה יעוין שם:
מעשה חושב

(רפט) נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אא"כ בעל כו'. וכ"כ הריטב"א כו'. דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש. עיין לקמן פ"ז מהלכות מעילה של הרב המחבר ז"ל העיר מש"ס ערוך סוטה מ"ד ע"א ומדברי התוס' יבמות דף י':

ובאמת צ"ע לכאורה דאיך אפשר לומר שאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין לחודייהו והרי מברכין על האירוסין ואי מיירי דבירך הא הוי ברכה לבטלה או עכ"פ גורם ברכה שא"צ והרי לריה"ג אפי' הסח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מה"ט ואי דבלא בירך מיירי א"כ הא איכא נמי איסורא למיעקר תקנת חכמים שתיקנו הברכה וצ"ל דלעולם בשלא בירך מיירי אלא דכיון דעכ"ר הקדושין לא יתקיימו משום דצריך לגרשה א"כ לא איכפת לן במה שאינו מברך עליהם משום דתקנת החכמים לא הוי אלא בקדושין הראוין לנשואין:

אבל מ"מ עדיין צ"ע דהא איכא איסורא לשפוך מי בורו ואחרים צריכין לו כדאיתא ביבמות וא"כ ה"נ הרי יש איסור בקדושי אלמנה לכה"ג דהא עכ"ר צריך לגרשה ותאסר גם לכהן הדיוט אולם גם זה יש ליישב דכיון דרצון האלמנה הוא להתקדש לכה"ג א"כ לא דמי זה להאי דיבמות שהרי גם בל"ז יש בידה שלא תנשא לכהן הדיוט ודוק:

(רצ) ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו נ"ע דהא י"ל בפשיטות דמה בכך דלאו דלא יחלל א"א לתקן מ"מ אמאי הקדושין תופסין בה כיון דלאו דלא יקח אפשר בתקנה דנימא דלא מהני וניהו דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ אמאי יחולו הקדושין לרבא דהא בשעת בעילה נגמרו הקדושין להיות עליהם שם איסור אע"ג דמתחלה לא היה שם איסור עליהם דאל"כ הא לא פריך הש"ס מידי אפי' בלא האי דמוהרי"ט הנ"ל וא"כ הא שפיר פריך אמאי חלו הקדושין כשבא לידי חילול ולמה לא נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו הקדושין ויהיה הולד ממזר משום דאלמנה לכה"ג לאו בת קדושין היא דהא האי לא יקח תלוי וקאי עד שיחלל ואף שעובר עליו משעת הקדושין מ"מ אי נימא דלא מהני הרי נתקן האיסור והו"ל כאילו בעל אלמנה בלא קדושין ומאי איכפת לן במאי דלאו דלא יחלל א"א בתיקון מ"מ הא הלאו דלא יקח אפשר לתקן ואמאי מהני ודוק:

(רצא) הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי כו' לכאורה דבכה"ג רבא נמי מודה דלא לקי כיון דחייב בתשלומין דאין לוקה ומשלם ובפשיטות י"ל דהא דס"ל לרבא דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכא דליכא עליו חיוב תשלומין (וצ"ע בהאי דשינוי קונה בריש תמורה):

וי"ל דס"ל לרבינו המחבר ז"ל דהא דקיי"ל דאינו לוקה ומשלם היינו דוקא בגזל וכדומה כגון במשכון שעבר על לאו דלא תבא אל ביתו וגו' והיינו דעבר על הלאו בפועל ממש ואיכא עליו חיוב תשלומי הגזילה או חיוב השבת המשכון דהוא מ"ע בפ"ע אחר העברת הלאו משא"כ במה דאמרינן לרבא אי עביד לא מהני הא לא נתחדש החיוב מטעם שעבר על הלאו אלא דלא אהני לי' מעשיו והוי כאילו לא עביד וא"כ בנ"ד הרי מה שחייב להפריש מן העמרים היינו משום דע"י לקיטתו לא נפטר מחיוב פאה המוטלת עליו מתחילה וא"כ הא התשלומין לא חשיבי רשעה למימר דכיון שחייב להפריש מן העמרים תו אינו לוקה מטעם דהו"ל שתי רשעות דז"א דהא כבר נתחייב בפאה ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף