מעשה רקח/גירושין/ד

מעשה רקח ‏ גירושין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות גירושין

א

אין כותבין וכו'. הפוסקים ז"ל נסתפקו בכוונת דברי רבינו אי הנך סמנין דמני הוי שכותב בסמנין עצמן או אף במימיהן משום דבגמרא אמרו לשמואל הא באבר הא במיא דאברא וממ"ש מרן ז"ל כאן ובב"י סי' קכ"ה כת' דס"ל לרבינו דרב פליג עליה וכן הנך אמוראי ולדידהו אין חילוק בין אברא למיא דאברא. אמנם ק' טובא דהרב"י גופיה בסי' ק"ל כתב דאפשר לדעת רבינו דהנך אמוראי ל"פ דמר אמר חדא ומא"ח ונמצא סותר ד"ע בדעת רבינו וכ"ד הרל"מ והרב"ח שם ולפי חומר הנושא נראה דהרב"י לא כתב כן אלא בדרך אפשר וכאן כתב ונראה וכו' כלומר דלפי מ"ש כאן נראה כך אמנם לפי מ"ש בפ"א נראה באופן אחר ולא פסיקא ליה מלתא ועמ"ש פ"א שם האמנם כיון שרבינו הקדים דאין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד למדנו בכלל זה דל"ש בסמנין ל"ש במים שלהם וכמ"ש פ"א דהלכות תפלין במעשה הדיו ששורהו במי עפצא וכיוצא וכו' ואם כתב במי עפצא וקנקנתום כשר ע"כ ואין ספק דבמי עפצא ובמי קנקנתום קאמר ועוד דדבר זה הסברא מחייבתו שהרי הקנקנתום מצד עצמו א"א לכתוב בו כלל אם לא ישרהו במים וא"כ רבינו מפרש הא באברא הא במיא דחד רישומו עומד וחד אין רישומו עומד וכיון שהקדים הכלל תו ליכא למטעי דהמציאות יורה ע"ע. ודע דמתני' תנן דיו סם קומוס וכו' ורבינו השמיט סם ובתחילת המחשבה הייתי ר"ל דרבינו יפרש דסם הוא שם כולל לא שם פרטי וכאלו תני והדר מפרש אך לא נתנני לבי לומר כך מכח דקתני דיו ברישא ואם איתא ליתני סם ברישא והדר יפרש דיו קומוס וסקרא וכו' ותו דבגמרא אמרו מאי סם סמא משמע שהוא מין פרטי עד שמצאתי בס' לחם יהודה נר"ו דף י"ט שכתב בשם רבינו בפי' המשנה בפ' הבונה דסם היינו שם העיקר איזה עיקר יהיה ורצונו בכאן עיקר צובע ע"כ:

כתבו באבר וכו'. שם דף י"ט. תני ר' חייא כתבו באבר בשיחור ובשחור כשר ולשון כתבו משמע דוקא דיעבד ואף דלעיל מינה קתני ובכל דבר שהוא מתקיים וקאמר לאתויי מאי לאתויי הא דאמר רבי חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר ופסקה רבינו לקמן דכותבין במי עפצא לכתחילה היינו משום דקאי אלישנא דמתני' דקתני דכותבין בכל דבר שהוא מתקיים דודאי דלכתחילה קאמר ומדקאמר דבכל דמתני' היינו לאתויי הא ודאי דלכתחילה קאמר וכ"פ הה"מ ז"ל אמנם הפר"ח סי' קכ"ה ס"ק ג' חלק על רבינו מכח ההיא דפרק הבונה דף ק"ד דאמתני' דבכל דבר שהוא רושם קאמר לאתויי מאי לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר הרי דהתם מייתי תלמודא השתי ברייתות כי היכי דמייתי להו הכא וכי היכי דהתם ע"כ מייתי מרבוייא דמתני' מתניתא דר"ח וקיצר התלמוד ה"נ מייתי ברבוייא דמתני' מתניתא דר"ח וממילא מתרבייא אף לכתחילה וזה נ"ל ברור עכ"ל. ואין מכל זה טענה על רבינו דהא פשיטא דלענין שבת אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכיון שכן נ"ל שהשוה התלמוד ההיא דר"ח לההיא דר' חייא משום דלענין חיוב הכותב בשבת שניהם שוין אבל בהא דגיטין שלא מצא התלמוד לרבות הכל דבר שהוא מתקיים כ"א הא דר"ח וכלומר דאת"ל דר"ח לא התיר מי טריא ואפצא אלא בדיעבד כפשט לשון כתבו דקאמר מ"מ מתני' ס"ל דאף לכתחילה יכול לכתוב במי טריא ואפצא דהיינו מי טריא דאפצא וכמ"ש רבינו בדין הבא וכיון דאשכחן הריבוי של המשנה אמאי קאי תו לא צריכינן לההיא דר' חייא כיון שגם הוא לא אמר הדין כ"א בלשון דמשתמע בדיעבד אלא ודאי דברי רבינו הגונים בטעמם ודו"ק:

ב

על הכל כותבים וכו'. בגמרא שם מוכח דלחכמים דקי"ל כוותייהו אף על האוכלין יכול לכתוב הגט דספר לא אתא אלא לסיפור דברים ואפשר שרבינו לא חש לבאר מכיון שכתב על הכל כותבין ומה גם שבדין הבא כתב על העלין ולא פירש א"כ היינו אוכלין וכו' ולמ"ש רבינו והוא שיתננו לה בעידי מסירה דמשמע דעידי חתימה לא סגי נראה טעמו משום דבפ"א כתב דאם חתמו בו עדים כשרים אף שמסרו לה בינו לבינה כשר ויש מן הגאונים מי שהורה שהגט פסול וכיון שראה רבינו סברת הגאונים שפסלו כשבא לדין כותב על דבר שיכול להזדייף לא רצה להקל כ"כ כיון שבאמת יש לחוש שוב ראיתי להרב ג"פ ז"ל שהאריך הרבה בדין זה וצ"ע:

ג

ועל העלין. מדהעתיק עלין סתם משמע דכוונתו על כל מין עלה אף שאינו של קיימא ואף שבמשנה קתני על העלה של זית רבינו ס"ל דלאו דוקא אך ק' מהתוספתא שהביאו התוס' דף כ"א ד"ה על עלה של זית דקתני על עלה של זית חרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר אבל עלה של כרישין ובצלין ועלה ירקות פסול ע"כ ואף שנאמר שרבינו לא פסך כהך תוספתא מ"מ יקשה דמי הכריחו לפרש משנתינו באופן שתחלוק על התוספתא כיון שהיה יכול לזווגן וי"ל דרבינו דייק לה מדלא קתני במתני' ועל כל דבר שהוא של קיימא כדקתני ברישא ועוד מדקתני על הכל כותבין וכו' ונחלקו חכמים ור"י הגלילי בדבר שיש בו רוח חיים ואוכלין ופשיטא דהלכה כחכמים מעתה בהכרח כל עלין במשמע ודו"ק:

ד

היה הגט חקוק וכו' והיו העדים חקוקים וכו'. בנ"א כ"י אין שם והיו העדים חקוקים והנה לפי גירסתינו יק' למאי איצטריך לזה כיון שהגט חקוק ואינו יכול להזדייף וראיתי להרב"ח סי' קכ"ד שכתב שאם לא היו גם העדים חקוקים יש לחוש דילמא גם הגט היה בלא כתובת קעקע כמו חתימת העדים והוה ביה תנאה ומחקתיה וחקקה הגט בכתובת קעקע ודמי לכתבו על המחק ועדיו על הנייר דהוא פסול ע"כ ולכאורה קשיא לי תרתי חדא דאם איתא למה לה לחקוק להגט והרי היתה יכולה לחזור ולכותבו ותניח חתימת העדים במקומם וחקיקה זו למה לה ותו דאין זה דומה לכתבו על המחק ועדיו על הנייר דהתם דין הוא לפוסלו שהרי הריעותא לפנינו שהגט כתוב על המחק משא"כ בחקיקה דבין הגט בין העדים כתובים בטוב ואין כאן ריעותא דמה ששינה שהגט קעקעו והעדי' כתבו אין זו ריעותא ניכרת ולקו' ראשונה י"ל דאי מהא לא איריא משום דאם היה הגט והעדים בכתיבה היתה צריכה להביא עידי מסירה בהכרח כיון שנכתב על דבר המזדייף ויתכן שאין לה עידי מסירה או שאין מצויין אצלה ולכך נתחכמה לעשותו בדרך קעקוע דמעתה אינו מזדייף ולאידך קושיא י"ל דכיון דמצינו בו שנוי זו היא הריעותא. ודע שמדברי רבי' סוף הלכות ע"ז מתבאר דכתובת קעקע נאסר מן התורה בין שקעקע על בשרו בין על בשר חבירו חייב וגם אם חבירו סייע נתחייב ג"כ דומיא דמקיף וניקף וכיון שכן צריך לומר דכאן איירי בקעקע בשוגג דאי במזיד הרי כתב רבינו בסוף פ' הקודם דהוי בטל וכאן אף אם הוא עבד הרי נתחייב במצות שהאשה חייבת בהם ובס' גט פשוט ראיתי שהוסיף תירוץ אחר עפ"י התוספתא דקתני מקעקע על יד העבד כדי שלא יברח פטור ודימהו למלאכה שא"צ לגופה ע"ש. ואחר המחילה ק' טובא חדא דאם איתא הו"ל לרבינו להזכיר דין זה בהלכות ע"ז ותו דלא דמיא הא להא דבמקעקע בעבד כדי שלא יברח אין כוונתו לשום כתיבה בעולם אלא דרך רשימה כדי שלא יברח משא"כ גבי גט דרחמנא אמר וכתב לה ספר כריתות אף שזה אינו מכוין לעבור הלאו מ"מ בהכרח הוא צריך לכתוב ומכוין הוא לדרך כתיבה אלא ודאי העיקר כמ"ש:

אפילו היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וכו'. הנה מדברי הה"מ מוכח דלעיל איירי בעבד שאין מוחזק שהוא שלו אלא הוא שלה או לזולתה ולפי זה אפילו הוא מגומגם דהרי דוקא הוא דמפני שהוא שלו אנו אומרים דה"ז ספק מגורשת דהגודרות אין להם חזקה דאם הוא שלה וכו' אין לנו כלל זה א"כ מאי אפילו דקאמר ובהכרח צ"ל שזה האפילו לא קאי על העבד שהוא שלו אלא קאי איוצא מתחת ידה וכו' דאף שיוצא מתחת ידה מידי ספק לא יצאנו וא"כ הוא נמשך ומ"מ עדין הוא מגומגם ובש"ע השמיטו. ודע שהר"ן ז"ל סיים בדין זה דאם כתבו על דבר שיכול להזדייף אינה מגורשת כלל והם דברים מגומגמים הרבה דמשמע דבטל מה"ת קאמר ואמאי הרי ספק הוא אם נזדייף או לאו איך יהיה בטל מה"ת וגם הרב"י חזק דבריו וכתב שכן מתבאר בגמרא והיינו מדברי רבא דקאמר ותיפוק לי דיכול להזדייף וכו' ולא ידעתי איך יתיישב זה. גם הפר"ח שם הניחו בצ"ע ובהגהותיו בב"י הביאו הרב ל"י בפ"ח וכתב דמוכרח שכוונת רבא על ביטול הגט לגמרי דאי על הספק היינו בעיית רמי בר חמא דלחד צד הוא בטל וא"כ מאי קאמר. וכל הפירושים לא נחה דעתי הקלושה בדברים אלו סוף כל סוף כיון שאין לנו וודאות על הזיוף איך נאמר שהגט הוא בטל ואם נשאת תצא והבנים ודאי ממזרים:

ה

היה הגט חקוק על הטבלה וכו'. בעיא דרמי בר חמא שם דף ך' ומסקנא כדברי רבינו והוא גורס אעפ"י שיוצא מתחת ידה וכגירסת הרא"ש ז"ל ומדברי הגמרא נראה שהיא צריכה להקנות הטבלה לבעל תחילה אלא שנחלקו הפוסקים ז"ל אם צריכה להקנותו בפי' או דילמא רבנן אקנינהו ניהליה דומיא דכלי הכתיבה דאמרינן התם דרבנן אקנויי אקנינהו לבעל דהפקר ב"ד הפקר. ורבינו שסתם נראה שכן הוא דעתו וכ"כ מהרש"ך ז"ל אמנם הפר"ח סי' קכ"ד כתב עליו דאינו מוכרח ואני הצעיר לא ידעתי למה אינו מוכרח הרי סתמיות דברי רבינו מוכחי אנפשייהו וגם בפרק הקודם דין ט"ו כתב דין האשה כותבת את גיטה ולא ביאר ע"מ שתקנה לבעל תחילה וכו' גם מ"ש הפר"ח שם דאי לא אקני ליה אינה מגורשת והכי נקטינן דמשמע דאם נישאת תצא והבנים ממזרים אין נראה כלל ופוק חזי מאי עמא דבר דאפילו במצות לולב דקפיד קרא ולקחתם לכם משלכם לא נמצא מי שיתן לחבירו הלולב ויאמר לו בפי' הרי הוא לך במתנה וכן במצות ציצית וכיוצא וכיון שכן מה נשתנה גט מכל הני ואדרבה בגט לא בא מבואר בפסוק שיהא שלו כמו שאר מצות דכתיב בהו לכם ואפ"ה לא נהגו לומר כן בפי' ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר:

ו

חקק הגט וכו'. דף ך' ת"ר וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהי עבד שיצא בכתב שע"ג טבלה ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדופתרי אמר עולא אר"א ל"ק הא דחק תוכות הא דחק יריכות וחק תוכות לא ורמינהי לא היה כותבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב והא דינרי זהב תוכות הן כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות הכא יריכות א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחרץ חריץ או כוופי מכניף א"ל מחרץ חריץ איתיביה לא היה כותבו שוקע וכו' ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב דהתם מגואי והכא מבראי ע"כ ורבינו הזכיר החילוק של חק תוכות לחק יריכות וגם כשהכתב בולט מבחוץ כמעשה הציץ אך לא ביאר הא דכיפה ואנדופתרי ופי' רש"י כיפה כעין כובע של צמר וכו' אנדופתרי תכשיט וכו' ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובין ע"כ ומדפירש דהוא מוטל על הבגד וכו' משמע דהיינו הרקימה ע"י מחט שנוהגי' בזמנינו וגם בהלכות עבדים לא מצאתיו כדברי רבינו והנה נמצא לרבינו בתשו' הובאה ברי"ו נ"ב ח"ב וז"ל מעשה במי שריקם בטליתו פרשת ויאמר וכתב השם ג' יודי"ן והוכיחו גדול העיר ולא קבל ממנו כתב הרמב"ם ע"ז וז"ל בתשובה מעשה זה חטא הוא ואינו נכון כלל משני טעמים הא' שאין לכתוב מן התורה פסוקים וכו' ואולי תאמר ה"מ שכותב על הספר בדיו אבל לחרותו בעצים או בזהב או לרקם בבגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגיטין וכו' ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהין שרצה להשוות רקימה לכתיבה ומטי לה מהך סוגיא הלא נראה שהוא בהיפך דרקימה היינו אנדופתרי ואינה כתיבה כלל ובס' בני חיי י"ד סי' רפ"א כתב שכן הק' על רבינו מהרימ"ט א"ח סימן ג' והניחו בצ"ע והוא ז"ל תירץ דרבי' ס"ל דאנדופתרי שהוא ע"י מחט לא מקרי רקימה ודלא כפי' רש"י אלא רקימה הוי כעין מה שעושים ע"י צביעה וכמ"ש העיטור והערוך ז"ל ע"כ אלא שנתקשה שם מדברי רי"ו ששם הביא תשובת רבינו ובהלכות גיטין וכ"ד א"ב הביא אנדופתרי כפי' רש"י דהיינו רקימה ומכח זה לא יכול להליץ בעד רבינו ע"ע. ולעד"ן איני רואה שום קושי על רבינו שהרי דעת שפתיו ברור מיללו בפ"ח דכלי המקדש דף ט"ו שכתב וז"ל כ"מ שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד א' בפני הארוג וכו' ע"כ נראה מדבריו אלה דרקימה אינה אלא בדרך אריגה אבל ע"י מחט אין שמה רקימה אלא אנדופתרי וכיוצא והכי דייקי דברי רבינו שכתב שתהיינה הצורות הנעשות באריגה ולא אמר הנרקמות על האריגה אלא הנעשות באריגה משמע דר"ל שהם נעשות בשעה שאורגים הבגד ע"י אומנות ואף דבגמרא שם לא משמע הכי כבר כתבו ז"ל דאפשר דגירסא אחרת היתה לו לרבינו ולפי האמור רבינו לא חש להזכיר כאן דאנדופתרי לא שמה כתיבה דמלתא דפשיטא היא דדוקא רקימה על ידי אריגה היא ששמה רקימה והוי שפיר כתיבה ולפ"ז צ"ל דגם אותו מעשה שנשאל לרבינו והשיב דהיינו רקימה היינו כתיבה היינו על ידי אריגה דוקא ומה שהביא ראיה מגיטין לא קאי אלא אחריתה ולפ"ז תשובה מוצאת גם לרי"ו דבהלכות ס"ת הביא דברי רבינו דקאי ארקימה בדרך אריגה ובהלכות גיטין הביא אנדורפתרי שהוא ע"י מחט דאין זה כתב כלל ועם כי רואה אני שכח הדוחה אלים כמבואר מ"מ כדי להליץ בעד רבינו נראה לע"ד שניתן ליאמר והמעיין יבחר. ובענין הדפוס אי מקרי כתיבה או לא הדבר פשוט דלא הוי אלא חק יריכות ומקרי כתב לענין גיטין וכך כתבו כל האחרונים זלה"ה אמנם לענין סת"ם לא מקרי כתב משום דבעינן כתיבה תמה וכמ"ש ז"ל ומה שלא הזכיר רבינו בהלכות עבדים דחק תוכות פוסל בגט שחרור וכדמשמע מהברייתא הנ"ל דמלתא דפשיטא היא דכיון שכתב שם דאיתקש לגט אשה לענין כתיבה מינה דחק תוכות לאו כתיבה היא ובספר ל"י נר"ו הניחו בצ"ע ונראה לענ"ד פשוט:

 מעתה  עת לדבר במעשה הציץ דרבינו פ"ט דהלכות כלי המקדש כתב תחילה דעושה טס של זהב וכו' וכתוב עליו שני שטין קדש לה' וכו' דמשמע דכותב ממש קאמר ושוב כתב חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שפולט וכו' ע"כ ומכיון שביאר אופן עשייתו שהוא ע"י חפירה מצד פנים ופולט מצד חוץ נראה דכוונת מ"ש לעיל וכותב עליו שני שטין לאו כתיבה ממש קאמר בדיו וכיוצא אלא על חפירה שכתב אח"ז קאמר והכי מסתברא שהרי בצווי מעשה הציץ לא נזכר כתיבה כלל אלא ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' אלא דבעשיית הציץ כתוב ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור ויכתבו עליו מכתב פ"ח וכו' נראה שבא להורות שזה הפתוחי חותם נקרא כתיבה האמנם מרן ז"ל כתב שם וז"ל צריך לכתוב בו אותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פ"ח עכ"ל נראה שהבין בדברי רבינו דבעינן תרתי כתיבה וחריתה וא"כ יקשה דכיון שסופו לחפור הך כתיבה למאי מהני כיון שהאותיות היו בולטות על ידי חפירה ועוד כיון שכתב רבינו שהיה מדובק על השעוה מעתה כשיחפור בדוחק עד שיהא פולט בהכרח תפסל הכתיבה ועוד תמיהא גדולה דהיאך יכול לכוין שתבא החפירה מכוונת ממש לכתיבה שתחתיה וזה דבר פלא לענ"ד ועוד דבגמרא לא הוזכר זה ומלבד כל זה סוגיא דידן היא הפך זה להדיא שהרי הקשה איתיביה לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא וכו' ואם נפרש דכוונת מר"ן דבעינן כתיבה וגם חפירה מאי פריך תלמודא הא בעינן מכתב הול"ל הא בעינן פ"ח ומכ"ש אי הוה פריך מפיתוחי חותם לא הוה פריך מידי דמי הגיד לו דבפיתוחי חותם בעינן כתיבה וגם רש"י ז"ל פירשו הא בעינן מכתב פ"ח כלומר דפיתוחי חותם קרי רחמנא כתיבה ובהכי ניחא הפסוקים דאתא לאשמועי' דפ"ח הוי כתיבה תמה והיינו דקאמר ויכתבו עליו והדר מפרש דהך כתיבה היינו מכתב פ"ח וגם דברי רבינו שם הכי מוכחי שהרי כתב בדין ז' וז"ל ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם ונמצא כותב על האודם ראובן וכו' הרי להדיא דלחפירה קרי לה כתיבה ואולי יש לכוין דברי מרן ז"ל עפ"י כוונה זו דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין:

ז

המקרע וכו'. למ"ש הה"מ ז"ל עיין להפר"ח וס' ג"פ ז"ל שעמדו בדבריו ותירצו כוונת רבינו והוא פשוט:

גט שנכתב וכו'. מבואר בדברי רבינו דבעי שהעדים ידעו לשון הכתיבה וגם הכתיבה עצמה וק' דבפ"א דין כ"ג לא משמע כן גם מרן ז"ל תמה על רבינו דמה צריך שיכירו הכתיבה הא בקוראים לפניהם סגי כמ"ש שם וכבר הארכתי שם בס"ד ובמקומי אני עומד דרבינו כאן איירי בנכתב הגט בכתב א' והעדים חתמו בכתב אחר אמטו להכי לא סגי בקוראים לפניהם אלא בעינן ג"כ שיכירו כתיבת הגט לפניהם וכן משמעות הירושלמי שממנו הוציא רבינו דין זה והתם בפ"א דסגי בקוראים לפניהם היינו בכתיבת הגט וחתימת העדים שוה וכדמשמע מלשון רבינו שם ובס' בית שמואל א"ה סי' קכ"ט תירץ באופן אחר ע"ע:

י

וכן צריך שיהיה הכתב מבואר היטב. כבר ראיתי להמש"ל שכתב וז"ל ז"ל הריב"ש סי' ז' גם יש שא"צ גרירה בתיקונם רק להוסיף מעט בצורת האות כגון כפי"ן בתי"ן עכ"ל וז"ש הרב שא"צ גרירה זולת להוסיף מעט בצורת האות קשה הוא בעיני דכפי"ן שעשאן בתי"ן או דלתין רישין לא סגי בלא גרירה דהיינו כל מה שנכתב בפיסול דאי לא הוי חק תוכות עיין למהרלנ"ח סי' ח' וצ"ע עכ"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרש דברי הריב"ש ז"ל דהיינו שהיה לו לכתוב כ"ף וכתב בי"ת דכיון דלשון הריב"ש הוא להוסיף מעט וכו' כוונתו מבוארת דהיינו להוסיף בכ"ף התג הקטן ש"פ הבי"ת וכ"נ שהבין הב"י א"ח סי' ל"ב הביאו המג"א ס"ק כ"ד ושכ"כ הרי"א ז"ל דאם כת' דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס וכו' וה"ה מבי"ת כ"ף ע"כ. ועוד אני אומר דאף בכ"ף שעשאה בי"ת אף את"ל שהוא פסול ואין התיקון בקולמוס מועיל ה"ד בתפילין ומזוזות דקפדינן אכסדרן אבל בס"ת וגט פשיטא שהוא כשר כמבואר בב"י שם ומעתה הנה נתיישבו דברי הריב"ש ז"ל בשופי מכ"ש שי"ל עוד דהריב"ש לא ס"ל כמהראנ"ח ז"ל עוד י"ל שדברי רלנ"ח בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן ודברי הריב"ש בס"ת ודו"ק:

יא

ה"ז פסול. כלומר ואינו בטל מ"הת אלא פסול מדרבנן ובנוסח הגט שכתב רבינו שיכתוב איך ידוע דהרא"ש כתב כן בשם הרי"ף ז"ל ותמה עליו דאיך שייך בגט לשון איך והרב"י סי' קכ"ו תמה דמלשון הגמרא מוכח דבעינן שיכתוב איך דאמרינן התם דף פ"ה ת"ש דאתקין רבא בגיטא איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פ' ע"כ והאחרונים זלה"ה כתבו דהר"ן ז"ל כתב דלאו דוקא קאמר ע"ע אף דהר"ן גופיה לא כתב כן אלא על פטר ותריך ית פ' אבל על איך לא אמר כן להדיא ע"ע ולא ידעתי למה לא הביא הרא"ש דגם רבינו כתב כן וגם הטור לא הביאו לא ידעתי למה גם הרב"י פסק בשלחנו הטהור שיש להזהר מלכתוב תיבת איך וכו' ולא ידעתי איך הניח דברי הרי"ף והרמב"ם שדרכו ז"ל לפסוק כמותם במקום הרא"ש כמ"ש בהקדמתו גם ראיתי להסמ"ג שהביא תיבת איך בנוסח שלו גם הרב בעל הלכות גדולות הביאו שידוע שדבריו דברי קבלה ומאחר שראינו חבל נביאים שכתבו כן י"ל דאף לדברי הר"ן שכתב דפטר ותריך לאו דוקא בתיבת איך לא אמר כן משום דאם איתא שהוא סיפור דברים לתקנת רבא כמ"ש ז"ל לא הו"ל להזכירו כלל אלא הו"ל ת"ש דאתקין רבא בגיטי פלניא בר פ' וכו':

יג

כלומר משפט יהיה ביני ובינך. אבל רש"י בגמרא פירש דין הוא שאגרשך כלומר שאילולי כן לא הייתי מגרשך א"כ הוי בעל כרחו ואינה מגורשת ולפירושו אתי שפיר מ"ש אח"ז די יהוי ליכי מנאי וכו' דהיינו הגירושין שאני מוכרח לגרשך אמנם לפי' רבינו ק' דכיון שמשמעות ודין היינו משפט דמשמעותו ריב או תביעה איך שייך לומר אח"ך די יהוי ליכי מנאי וכו' ולמה לא בחר בפי' רש"י. לכ"נ דכוונת רבינו כפי' רש"י ממש וה"ק משפט ביני ובינך שע"י צריך אני לגרשך ושוב מפרש מהו המשפט דהיינו הגט שוב מצאתי כדברי להרא"ם ח"א הביאו הרב גט פשוט סי' קכ"ו והנה רבינו השמיט ההיא דלא ליכתוב לאתנסבא באל"ף וכתב ה"ה ז"ל שלא הזכירו מפני שהוא בשינוי האותיות מה"א לאל"ף וכו' ע"כ ואף שאין זה כדאי מ"מ נראה שדבריו אמת שהרי הוא נלמד בק"ו מלי מהך שכתב ז"ל דאף שהחששא היא רחוקה ועוד שצריך להחליף ה' בחי"ת ואפ"ה חיישינן מכ"ש בהא שהוא דבר קל וכן הסכים הפר"ח שם ודלא כהרד"ך ז"ל שכתב שדעת רבינו להכשיר בזו ע"ע ולעד"ן עוד שהרי רבינו כתב למעלה דין ט' שיזהר בלשון הכתוב בגט שלא ישתנה משמעו וכו' וא"כ מדרבנן מיהא דין הוא שיפסל ואין להק' ממ"ש בדין הבא הרי שכתב וכו' דמשמע דדוקא בהני הוא דמפסיל אבל במה שלא הזכיר בפי' אין לנו לפוסלו דהא ליתא חדא שהרי כתב שם או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו דהיינו לי מהך וא"כ אתי במכ"ש כאמור ועוד שהרי הוסיף וכן כל כיוצא בזה וא"כ י"ל דגם לאתנסבא בכלל ודו"ק:

יד

הרי שכתב וכו'. הרמ"ך (ש"כ מצאתי):

טו

ואם מן התורף אינו גט. הלשון מגומגם דמהכלל שנתן רבינו פרק עשירי דכ"מ שכתב אינו גט היינו מן התורה והבנים ממזרים הכא אמאי הרי אין לנו כ"א חשש בעלמא דילמא זייפו וכתבו בו איזה דבר בין השיטין או שמחק וכתב דבר אחר במקומו וכיון שאינו אלא חשש איך יתכן לפוסלו מה"ת וכו' ומאי דנלענ"ד דהכלל לא נאמר אלא בפיסול שהוא ודאי אבל בפיסול שהוא משום ספק מלתא דפשיטא הוא שכשכותב אינו גט אינו אלא לענין לכתחילה שלא ינתן מפני הספק וכיוצא בו מצינו בפ"ג דין י"ב בשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו ואבד אחד מהם שכתב רבינו שם דהרי השני בטל ולפי הכלל של רבינו שם בפ"י כל מקום שכתב בטל הוא מה"ת וזה א"א דדילמא גיטה הוא האמיתי ואיך יתכן שנאמר בטל מה"ת ועמ"ש שם וה"ה ז"ל והפר"ח סי' קכ"ה שעמד בזה והניחו בצ"ע ולענ"ד מכ"ש:

וכן גט שנמצא קרוע וכו'. מדלא כלל דין קרוע וכו' בהדי מחק בו אות או תלה בין השיטין משמע דבנמצא קרוע שתי וערב ל"ש בטופס ל"ש בתורף קאמר ומ"ש וכן במשמע שהם שוים מסתברא דלא קאי אלא אפיסול הגט שכתב תחילה והכי מוכח ממ"ש פ' כ"ג דמלוה ולוה וז"ל שטר חוב שנתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר נקרע קרע ב"ד ה"ז פסול איזהו קרע של ב"ד ש"ו עכ"ל הרי שלא חילק בין טופס לתורף וכ"נ מה"ה שם והכי מוכח עוד שהרי השוה שם דין נמחק או נטשטש לקרע ב"ד וכמ"ש כאן בדין הבא בנימוק או שהרקיב או נמחק דסתמו ודאי ל"ש בטופס או בתורף ואף דהטופס אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שנקרע בקרע ב"ד מורה שכבר נתבטל:

טז

נמחק או נטשטש. באלו לא ביאר ז"ל דהיינו דוקא בתורף אלא סתם הדברים ומשמע דבין בטופס בין בתורף קאמר ודמיא נמי לנקרע קרע ב"ד כנז"ל וכ"מ למהריק"א סי' ט' ודייק עוד ממ"ש ה"ה אבל ודאי בנטשטש ואינו יכול לקרות וכו' אינו כלום דהא לאו כתב הוא וכו' דמשמע דכולו או רובו קאמר ותמה ז"ל על מי שהכשיר מפני שהטופס אינו מה"ת דא"כ אם לא כתב אלא התורף בלבד כשר מה"ת זה לא יעלה על הדעת שאם אין שם תיבות קושרות הענין ומבינות שהוא מגרש אותה היאך תתגרש בו ועוד דהיאך אמרו שהזמן הוא מכלל התורף והרי אינו אלא מדרבנן משום בת אחותו או משום פירות אלא ע"כ יש בתורף דבר שהוא מדרבנן ויש בטופס דבר שהוא מדאורייתא וכו' ע"כ ולכאורה יש להק' על דבריו ממ"ש בירושלמי הביאו ה"ה ז"ל דאפי' לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי כשר ע"כ הרי דבתורף לבד היא מגורשת ולזה י"ל דהרב ז"ל מודה ואזיל בזה אלא שהכוונה על סדר הגט שתיקנו חכמים ז"ל ועליה קאמר שאם נמחקו או נטשטשו תיבות מן הטופס א"א להכשירו מפני שלא ישאר קשר לנוסח הגט וזהו מ"ש שאם אין שם תיבות קושרות הענין וכו'. האמנם ראיתי להפר"ח סי' קנ"ה ס"ק ל"ט שחלק על מהריק"א ז"ל ורצה להפיל כל דבריו ותחילה כתב דמה שדקדק מדברי רבינו דמיירי בנמחק או בנטשטש כולו או רובו ואפילו בטופס אינו דקדוק כיון שכתב רבינו אם בבואה שלו קיימת משמע דבתורף דווקא קאמר שאם אינו יכול לקרות אפילו אות אחת אינו גט וזהו שסתם רבינו ולא ביאר דאילו לדעת מהריק"א הו"ל לבאר דדוקא ברובו קאמר וכו' ולענ"ד דברי מהריק"א שרירין דכיון דרבינו לא כלל דין זה עם ההיא דמחק בו אות או תלה בין השיטין ואדרבה סמכו לדין נקרע קרע ב"ד מבואר הדבר דסתם קאמר בין בטופס בין בתורף ובכל התורה כולה קי"ל רובו ככולו וא"צ ביאור מכ"ש שכבר כתב מהריק"א הטעם משום קשר הענין וא"כ אין לשנות בין הטופס לתורף. ומ"ש הפר"ח ואם לאו שאינו יכול לקרות אפילו אות אחת אינו גט הוא תמוה דמשמע שאם יכול לקרות אפילו אות אחת או מיעוט התורף ה"ז גט אתמהא אלא ודאי דבעינן רובא וקשר הענין וכו' ודברי הפר"ח שכתב דכיון שכתב אינו גט כבר ידוע לכל דטופס אינו מן התורה וכו' קשה עוד דא"כ למה הוצרך לרבינו לפרש בדין מחק בו אות או תלה בין השיטין הו"ל לכתוב סתם ולכתוב אינו גט וכבר ידוע דבתורף דוקא קאמר שהוא מן התורה ומה שהשיגו ממ"ש מדברי ה"ה דכוונתו דכיון דאותו מקום מטושטש ואינו יכול לקרות נמצא חסר מן הגט אותם האותיות ואין כאן הכרח דמיירי בנטשטש רובו וכו' ע"כ אינה השגה דדברי ה"ה אהמשך דברי רבינו קיימי וכיון שכתב דהא לאו כתב הוא משמעותו דכולו או רובו קאמר. ומה שתמה עליו עוד מה שדחה דברי האומרים שהטופס הוא מדרבנן דודאי כן הוא האמת וכו' לענ"ד כוונת מהריק"א גם כן לומר שעיקרו מדרבנן אלא שקראו דאורייתא כלפי קשר הענין שיש בו דברים שצריכים קישור עם התורף כמו שהקדים דבריו שם ולפיכך כתב אלא ע"כ יש בטופס דברים שהם מדאורייתא וכו' ומה שיש לתמוה על הפר"ח ז"ל למה שהשיג על מהריק"א שנסתייע מהתוספתא דתני נמחק או נטשטש בהדי נקרע קרע ב"ד וכתב עליו דליתא דאף בנקרע קרע ב"ד מילתא דפשיטא שאינו בטל מן התורה זולת בתורף ולא בטופס וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה מלבד שכבר הוכחנו דמדברי רבינו מבואר יוצא דבקרע ב"ד בין בטופס בין בתורף קאמר עוד ראיה חותכת ממ"ש רבינו פ' כ"ג דמו"ל דשטר שנקרע קרע ב"ד פסול ולא חילק בין מקום הטופס למקום התורף והרב פר"ח ז"ל לא אישתמיט בשום מקום לכותבו רבינו כמ"ש בנמחק בו אות או תלה בין השיטין ודו"ק:

יז

במה דברים אמורים וכו'. כתב ה"ה ז"ל דהוכרח רבינו לחלק בין עידי חתימה לעידי מסירה לפי מ"ש לעיל דאם כתבו על דבר שיכול להזדייף כשר בעידי מסירה וכן סבור בנקרע שתי וערב וכן נראה מהירושלמי שהקשו על המשנה שאמרו ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותירצו אמר ר' זעירא תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי כשר ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים דמה ראיה מייתי מהך ירושלמי לנקרע קרע ב"ד שיהא כשר בעידי מסירה הרי כשהקשו בירושלמי ולאו כמקורע הוא הכוונה מבוארת דעל העלה של זית דקתני מתניתין ודאי דעל עלין הרבה קאמר דבעלה אחד קטן הוא מהכיל כל הגט וא"כ הרי הוא מקורע מתחילת כתיבתו ולזה תירץ לו דאפי' לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי פלונית סגי מן התורה (והיינו עם הרי את מותרת לכל אדם) ואף אם נאמר דכוונת הירושלמי לדעת ה"ה היינו לומר שהה"נ שכתב כל הגט בכמה עלין אך בעלה אחד היה כתוב עיקרו ותוקפו של גט דהיינו התורף ובהכי איירי מתניתין ומינה יליף ה"ה לדעת רבינו שאף אם נקרע כשר בעידי מסירה מ"מ ק' דקרע ב"ד מנ"ל וכבר ראיתי למהר"א ששון סי' ל' שנדחק בזה וס' התרומות ע"ע ולעד"ן דכוונת הה"מ לפרש הירושלמי כמ"ש אלא שכוונתו דכיון דאפילו לכתחילה דהיינו מתחילת הכתיבה מהני ע"י עידי מסירה א"כ גם בקרוע ש"ו דין הוא שיוכשר ע"י עידי מסירה ודו"ק:

או שהיה קרוע ש"ו כשנתן לה בפניהם. בנ"א כתוב כשר כשנותן לה בפניהם וכן עיקר:

יח

ה' שכתבו וכו' כגון שכתבו וכו'. הנה ראיתי להרש"ך בביאורו לדברי רבינו שכתב וז"ל ודע שמ"ש אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו פ' גרש לפ' ופ' לפ' וכן אמר כל אחד מהם לאשתו היינו שכתב פ' גירש לפ' אשתו וכן א"ל פטרית שבקית ותריכית יתיכי וכו' וסיים כל הגט ואח"כ יכתוב ופ' לפ' וכן א"ל וכו' ל"מ לאוקמתא דריש לקיש דגרשנו נשותינו ואח"כ פרטן פלוני גירש פלונית וכו' אלא אפילו היכא דלא כתב תחילה אנו פלוני ופלוני וכו' אלא פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית דהיינו פסקינהו מעיקרא כ"כ הטור בשם הרמ"ה ורבינו כתב לשון הגמ' כמנהגו וסמך על המבין בדבר פשוט כזה דא"א להעלות על לב באופן אחר עכת"ד. הנה מה שהכריח מן הגמ' האמת נראה שכך נוטין דברי הגמ' אף דלא בא בפי' מ"מ הרי חזינן לרבינו דס"ל דר"י מודה לר"ל ולהכי פסק כי ההיא דגירשנו נשותינו ואח"ך פרטן כר"ל משום דאף ר"י מודה לו האמנם במ"ש ז"ל דא"א להעלות על לב באופן אחר אחרי המחילה הראויה פשטן של דברי רבינו בחיבורו מורה דבחלוקה זו איירי שכתב כל נוסח הגט פעם אחת לבד והיינו משום דזמן אחד לכולם ופרטן מעיקרא שפיר דמי ולא מקרי לה ולא לה ולחברתה ועוד דבחלוקה האחרת ביאר דאיירי בהשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר וכו' דזה מורה דמ"ש תחילה אינה במציאות זה שהשלים הגט וכתב תחתיו גט אחר אלא שכתב נוסח א' לכולן וכ"נ ממ"ש בפי' המשנה שכתב וז"ל כלל הוא זמן א' לכל כגון שיכתוב בשני בשבת גירש פ' לפ' ופ' לפ' וישלים שאר הדברים וטופס לכל א' וא' והוא שיכתוב זמן לכל א' וא' והוא שיאמר בא' בשבת גירש פ' לפ' וישלים הגט ועוד יתחיל ויאמר וכו' ע"כ. הרי שם בפי' המשנה דעתו מבוארת דמדכתב ברישא וישלים שאר הדברים היינו נוסח הגט ואין לומר נוסח לכל אחד ואחד שזה הוי דין הטופס שכתב בסיפא. ויש לדקדק עוד בדבריו שגם בחיבורו זו היא כוונתו מדהעתיק חמשה שכתבו גט אחד לה' נשים דתיבת אחד היא מיותרת אלא נראה שבא להורות דגט אחד לחוד קאמר דהיינו נוסח אחד וכן נראה מפי' הרע"ב והתי"ט שם הן אמת דלשון הטור סי' ק"ל נראה קצת שגם הוא הבין בדברי רבינו כפי' הרש"ך אמנם הרב"י שם לא רצה להבין כן אפילו בדברי הטור בדעת רבינו שהרי כתב דמפשט דברי רבינו משמע שלא כתבו אלא טופס א' לכולן וכו' אבל רבינו (שהוא הטור ז"ל) מפרש דכתבו כלל היינו וכו' שהוא לשון המשנה לא דקאי ע"ד רבינו ודו"ק וכ"ד הרב"ח ז"ל וכ"נ עיקר:

אבל אם כתב וכו'. הרמ"ך וכבר כתב ה"ה משם הרמב"ן ז"ל דודאי מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפיסולו ניכר הוא אין לחוש בו וכו' ע"ש:

כ

כתב שני גיטין וכו'. רבינו סתם דבריו ולא ביאר דבגמרא דף פ"ז מוכח דבשני עדים לחוד סגי להכשיר כל השני גיטין וכגון שכתב ראובן עד תחת הגט הא' וכן יעקב עד תחת הגט השני א"נ שחתם ראובן בן תחת הראשון ויעקב עד תחת השני וכו' שרבינו בדין הבא לא הכשיר אלא את שהעדים נקראים עמו ובשלמא לענין חתימת העדים יוונים דתנן התם ולא הזכירם רבינו כבר כתב ה"ה ז"ל לפי שכבר נשתקע לשון זה מן העולם וכו' אבל אכתי ק' הא ולא ידעתי למה לא נרגש מזה והנה ראיתי להרל"מ ז"ל שכתב דרבינו סובר דכל סוגיא זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהם בגט דהיינו דמעיקרא היו חותמין אני ראובן חתמתי עד ואח"ך התקינו שיהיו חותמין אני ראובן בן יעקב חתמתי עד ואף דבגט הראשון אין כתוב אלא ראובן כיון דבגט השני כתוב בן יעקב עד נמשך אבן יעקב עד אחר ראובן עכת"ד. ופי' זה הוי הפך דברי רש"י פ' השולח דף ל"ו תניא בראשונה היה כותב אני פלוני חתמתי עד אם כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר ואם לאו פסול אמר ר"ג תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם ופירש"י מפרשין שמותיהן ראובן ושמעון מעיקרא לא היו חותמין אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו כדתניא וכו' מפני תיקון העולם שמאחר שיפרשו שמותן יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהן להעיד על כתב ידן ע"כ. ורבינו פ"א דין כ"ד פסק אעפ"י שחתימות העדים בגט מדבריהם התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהן בגט וכתב מרן שם פירש"י הנ"ל משמע דהכי ס"ל לרבינו שמפרשין שמותיהן היינו שיכתוב אני ראובן עד וכיון שכן סוגיין תתפרש אף לפי התקנה דפריך ליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד דהא תנן בן איש פלוני עד כשר וכו' ופריך תו ליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד דהא תנן איש פלוני עד כשר וכו' והדרן קושיין לדוכתה דאמאי לא הזכיר רבינו דינים אלו וכן אנכי הרואה שרבינו כשהביא נוסח הגט לעיל כתב והעדים חותמין למטה כמ"ש פלוני בן פלוני עד פלוני בן פלוני עד ע"כ. ולפי מאי דמשמע מדברי מרן ז"ל דרבינו מפרש כמ"ש רש"י ז"ל לא הי"ל לכתוב אלא פלוני עד דהיינו ראובן ושמעון עדים שהוא פי' מפרשין שמותיהן שאמרו בגמרא ואם נדחוק עצמנו ונאמר דמ"ש מרן ז"ל פירש"י לאו דוקא קאמר שרבינו ס"ל הכי אלא לדוגמא בעלמא נקט וסמך עצמו למ"ש בנוסח הגט אתי שפיר שנחזור לדברי הרל"מ ז"ל שרבינו מפרש הך סוגייא לקודם התקנה אבל לאחר התקנה צריך הוא לכתוב שמו ושם אביו דוקא ובהכי ניחא טפי ודו"ק:

כב

כתב שני גיטין וכו' זה למעלה מזה וכו'. הנה רבינו לא הזכיר בזו שאם נמסר לה בעידי מסירה כשר מפני שסמך למ"ש אח"ז שאם חתמו עדים בראש הדף וכו' אם נמסר לה בעידי מסירה כשר וזו היא כוונת ה"ה ז"ל במ"ש ולא הוצרך רבינו להזכיר זה כאן לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך ע"כ כלומר שרבינו ביאר בסמוך דבראשו דפסול היינו בלא עדי מסירה אבל ע"י עדי מסירה כשר. ואחרי המחילה הראויה מהרל"מ ז"ל שעמד בדברי ה"ה אלו שהניחם בצ"ע והדברים ברורים כשמש. ודע שנתבאר מן הגמרא דבעינן שגג חתימת העדים תהיה כנגד רגלי כתיבת הגט ולא בהפך ורבינו ביארו במ"ש והעדים נקראים בסוף גיטה כלומר בדרך הקריאה ודו"ק ולמ"ש רבינו או מאחוריו נראה דיתכן דגם מאחוריו כשר כגון שלא הספיק להסופר הקלף שכתב בו הגט והוצרך להשלימו באחורי הדף דכשר הוא דומיא דשייר בדין כ"ד וכ"מ להרב"ח ז"ל ופשוט:

והעדים שחתמו בראש הדף. הרמ"ך וכבר נתבארו דברי רבינו (ע"כ מצאתי):

כג

הקיף ראש הדף וכו' שם. ועוד הוסיפו במשנה סופו של זה בצד סופו של זה ורבינו השמיטה נראה דלא היה גריס לה כמ"ש מדברי התו' שם שעשו צריכות לכל החלוקות השנויות במשנה ע"ע וק"ק על הטור סי' ק"ל שאחר שהזכיר כל החלוקות השנויות במשנה הביא דעת רבינו כאילו רבינו הזכיר גם הא דסופו של זה בצד סופו של זה ואולי הטור הוה גריס לה בדברי רבינו:

כד

שייר וכו'. משנה שם. אלא שרבינו הוסיף שאם אינו ניכר אעפ"י שנמסר לה בעדים ה"ז ספק מגורשת וכתב ה"ה וז"ל ונ"ל שאם היו עדים מעידים שגט א' היה שנמסר לה בעדים כשר וכ"נ מדברי רבינו וברור הוא עכ"ל הדין שכתב ז"ל אמת אך מ"ש שכ"נ מדברי רבינו הוא קצת מגומגם דדברי רבינו קיימי בדאיכא עידי חתימה כמ"ש בתחילת דבריו והעדים מלמטה וכו' וכיון שנתברר לנו דגט א' היה תו לא צריכנא לעידי מסירה ואולי שכוונת ה"ה לומר דכיון דידעינן בבירור שגט א' הוא אף דליכא עידי חתימה או שחתמו בראש הגט או מצדו כשר ע"י עידי מסירה ובתכלית דבריו הוא לומר דבכל גווני כשר והרש"ך ז"ל הניח דברי ה"ה בצ"ע ולעד"ן יש ליישבם. וידוע דהטור ז"ל הק' עמ"ש רבינו במ"ש ה"ז ספק מגורשת דאינו יודע למה דכיון שיש כאן עידי מסירה הם זוכרים אם היה בו תנאי ואפשר שר"ל שאנו חוששין שהסופר מעצמו עשה מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ"ל. ולעד"ן לפי גרסתינו בדברי רבינו שכתב שמא שני גיטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף ע"כ מעתה הו"ל הגט השני נכתב שלא לשם זה המגרש וודאי שהוא פסול:

כה

או ושלום עליך רעי. נראה שצ"ל ושלום עליך פלוני רעי דומיא דושאלו בשלום פלוני ופשוט הוא הרמ"ך וכבר נתבאר דעת רבינו במ"ש ה"ה בשם הרמב"ן ז"ל בדין י"ח ועמ"ש שם וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---