שערי תשובה/אורח חיים/תקנא

שערי תשובה אורח חיים תקנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) ובעל ברית. עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ג סי' ל"ז שהשיג על הבה"ט וכתב שאין לדייק מדלא כתב היתר לגלח ודוק לאידך גיסא דלא כתב איסור י"ל דסמך על מ"ש להתיר ללבוש לבנים ה"ה לגלח כיון שנוהגים לגלח לפי שיו"ט שלו היא ובמח"ב כתב בשם שו"ת זרע אמת שדעתו לאסור תספורת ולבישת לבנים בשבוע שחל ט"ב בתיבה והשיג על הפמ"א וכ' דרמ"א לא התיר רק בגדי שבת אבל לא לבנים כו' אך בשם בני יהודה כתב לאסור בתספורת ולהתיר בלבנים ע"ש במה"ב אות ה' ועיין בשו"ת אור נעלם סי' יו"ד שכתב ט"ב ביום א' והמילה ביום ה' שלפניו כיון שאין שבוע שחל ט"ב ואין איסור מדינא דגמרא יש להתיר למוהל ובעל ברית להסתפר לכבוד המילה. ועיין בפמ"א שם שהשיג על הבה"ט שהבין מ"ש ביו"ד סי' שצ"ד לגלח קאי על תספורת הראש ז"א דקאי על גילוח צפרנים, וכן בד"מ לא הזכיר לגלח וכן בלבוש כו' ובחנם השיג עליו שהרי הבה"ט סיים בה ועיין מ"ש באר הגולה ובבאה"ג שם ביו"ד כתב שם שבד"מ לא הזכיר לגלח ואולי דאצפרנים קאי כו' ובבה"ט שם הביא דברי הלבוש וכתב שבבאה"ג הקשה ע"ז שהול"ל ולגלחם כו' ע"ש:
(וע' בא"ר וא"ז שמשם העתיק הבה"ט אלא שהשמיט מ"ש שם דהך דסי' שצ"ג ביו"ד קאי אצפרנים לפי שהראה מקום לבה"נ. וע"ש בא"ר וזוטא דקודם שבוע שחל ט"ב יש להתיר תספורת ג"כ ואם חל בשבת ונדחה הכריע בהפוסקים שאין לו דין שבוע שחל ט"ב ע"ש) (וע"ש בפמ"א שכתב להליץ בעד המנהג שהאבלי' הם שושביני' להכניס לחופה ולאכול שם שהט"ז כתב שאין להתיר לאכול שם וכ"ש המקילין יש להם על מי שיסמוכו אדברי הרא"ש פרק החולץ כו' ואף דשאר אבלים נהגו לאיסור מ"מ שושביני' חשיבי להו מצוה רבה כו' לכך נהגו להקל ע"ש, ובמדינתינו נוהגים להחמיר כדברי הט"ז רק כשהם קרובים הם כמשמשין בתוך הסעודה כמו בעלי הסעודה ואוכלים אח"כ עמהם ומ"מ אין ראוי להיות שמה לשמוע בנגון המנגן בכלי שיר ומכ"ש באבל על אביו ועל אמו או אשה על בעלה אע"פ שהיא משמשת שמה יש להם למנוע מלשמוע בקול שרים ושרות) ועיין בי"ד סוף סי' שצ"א לענין גילוח צפרנים לטבילה בט"ז וש"ך שם ונה"כ שם ומ"ש המג"א שהמכניס והמוציא התינוק אינו בכלל זה ה"ה ומכ"ש שאר בעלי כבודים שמושיטין התינוק מזה לזה וגם אותן המניחים על כסא של אליהו ז"ל וכן המניחים על ברכיו של הסנדק או המחזיק התינוק בעת אמירת אשר קידש ידיד כו' וקצת הי' נראה להקל להנותן על ברכי הסנדק לפי שרגלי הסנדק דומין למזבח (ומ"ש ביו"ד סי' רס"ה דהוי כמקטיר קטורת עי' בתשובת נ"ב סי' כ"ו שכתב ליישב דלא תיקשי על מ"ש מהרי"ל שאין ליתן לסנדק א' שני בניו מטעם זה דלמא יש קפידא על הסנדק ולא ע"י המוהל שאם רגלי הסנדק הם כמזבח קטורת א"כ המוהל הוא במקטיר הקטורת כו' ע"ש ולכאורה קשה אהא גופא דסנדק שדומה למזבח מה"ת לו' שלא ישנה בו לפי שמעשרת דלא אשכחן הכי אלא גבי מקטיר ויליף לה מדכתיב ישימו קטורה כו'. ומ"מ יש סמך לזה ממ"ש ביומא דף מ"ג ר"י או' לא היה פייס למחתה כו' ס"ד כיון דלא שכיחא ומעתרא נתקין ליה פייס בפ"ע כו' אלמא דאף המחתה שנותנין עליו הקטורת מעתרא ג"כ כמו הנותן הקטורת) אבל לא ראיתי נוהגין כן ופ"ק בראד נוהגין שאבי הבן הוא המניח את התינוק על רגלי הסנדק ומנהג יפה הוא ואבי אבי הבן ואבי היולדת ג"כ נוהגים להקל וללבוש בגדי שבת הם ונשיהם וכמדומה שנוהגין להקל גם שאר קרובים אשר דרכם אם היה בימים אחרים ללבוש בגדי שבת הם לובשים גם עתה וצ"ע בזה. ונראה שצער הוא לאבי הבן והיולדת כשאין מתערבים בשמחתם הקרובים האלה בלבישת לבנים ולשאר קרובים יש להחמיר ועיין מח"ב בשם זרע אמת שבעל ברית אסור ללבוש בגדים חדשים בשבוע זו ונשים הנושאות את התינוק לבה"כ והמושיט' את התינוק לבה"כ של אנשים שקורין קוואטיר שאפט לובשין ג"כ בגדי שבת כיון שאין להם מצוה אחרת במצות מילה רק זו לבד ועיין בפ"מ:

(ב) הכתונת. עבה"ט עיין במג"א שאפילו הטלית של שבת אין מחליפין ועיין מ"ש בסידור עמודי שמים בשם אביו הגאון בתשובות חדשות להרדב"ז סי' תרצ"ג ובמדינתינו נהגו בש"ע ואין לשנות ומנעלים ופוזמקאות של שבת אם אינם חדשות מותר עיין פ"מ:

(ג) בגדי. עבה"ט ועיין ביד אפרים בשם דגול מרבבה בזה ועיין בזקן אהרן סי' ל"ח וברדב"ז חדשות סי' תרמ"ה לבטל המנהג שנהגו בקצת מקומות לו' איזה קנאה ככתוב בסידורים וכ"כ בר"י ומח"ב ע"ש:

(ד) מצוה. עבה"ט עיין בשו"ת שבות יעקב שהשיג מזה על שו"ת חינוך ב"י לענין לישא אחר ל"ג בעומר וכתב לחלק בין זה לאבילות ע"ש ופעם א' הקיל חכם א' בענין נשואין תוך ימי הספירה ולא עלה זיווגם יפה לכן נ"ל דשומר נפשו ירחק מנשואין בימים האלו אף שיהיו הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא עכ"ל:

(ה) ליארס, עיין בה"ט ועיין ביד אפרים מ"ש על דברי הט"ז ס"ק ג' ועיין בשבות יעקב ח"ג שכתב ג"כ כדברי הט"ז בזה ע"ש:

(ו) לספר, עבה"ט ועיין בשו"ת איתן האזרחי סי' מ"ח ומ"ט בענין זה שכתב בשם מהר"ש מלובלין לאסור בימי הספירה ובימי המצרים וכן בשם הגאון מהר"א אשכנזי ז"ל שמנהג בארץ אשכנז שלא ליטול צפרנים בין המצרים והוא ז"ל כתב נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי במדינתינו נוהגין לא בספירה ולא בין המצרים והמיקל לא הפסיד דכיון שהאחרונים שבזמנינו לא הזכירו האיסור מסתמא היו מתירין ג"כ ע"ש וע' ביד אפרים שכתבתי בשם הא"ר בזה ועיין בדגול מרבבה שמותר לסרוק במסרק דלא כשכנה"ג דהא באבל מותר אפי' תוך שבעה ועיין בש"ך דגם שם דוקא לאשה מותר אבל לא לאיש ומ"מ נראה דכאן קיל טפי ואין איסור במסרק וכן עמא דבר:

(ז) לכבס, עבה"ט ועיין ביד אפרים על דברי המג"א בזה וע' בבר"י בשם נחפה בכסף דאף לפי מ"ש בפר"ח סי' תס"ח דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים דרבנן שרי משו' חומרא דט"ב נהגו לאסור אפי' לו' לכובסת שהיא תקח הבגדים ותכבסם ועיין במח"ב בשם זרע אמת שלתת לכובסת בגרי פשתן ער"ח שתשרה אותם בו ביום במים ואחר שנכנס אב תגמור ללבנם ע"י מים ואפר ובורית כמנהג והכל בבית ישראל ואע"ג דמדינא יש להתיר מ"מ נכון ליזהר גם בזה להיותו בבית ישראל ואיכא משום מראית עין ע"ש ועיין לקמן ס"ק ל"ה.
(•) (ש"ע סעיף ד') לאחר התענית עיין מג"א ס"ק ט"ז לענין הנוהגים שלא לאכול בשר ויין עד שבת נחמו שהב"ח כתב שצריכים התרה ובלא התרה אף לספר ולכבס אסור עד יום ה' ובה"ט השמיט זה וע"ש במג"א שאם נהנו שלא לאכול בשר ויין אבל נהגו לספר ולכבס מותר להם שאין לחיי' אותם יותר ממה שנהגו וגם כתב המג"א ולהנוהגים איסור אף אם חל ט"ו באב ביום ואו אסורים בבשר ויין ועיין ביד אפרים מ"ש בזה על המג"א והבאתי שם דברי הנ"ב מ"ת סי' ק"ה ע"ש ועיין בט"ז ס"ק יו"ד וביד אפרים שם:

(ח) להחמיר, עבה"ט וכתב בדגול מרבבה דה"ה אם יום למ"ד בר"ח אב מותר רק בשבוע שחל ט"ב אסור לספר כדרכו ועיין מ"ש בא"ר ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ז מי שנזהר מי"ז תמוז ואילך ואירע אבל בט"ב אין להתיר לו:

(ט) (ש"ע סעיף ז) וה"ה דאסור לקנותו וכתב בסידור עמודי שמים שאף הבגדים ישינים והם חביבים אצלו אסור וגם מטעם ברכת שהחיינו לאו ש"ד אבל אם נתנו לו במתנה שמברך הטוב והמטיב יברך מיד:

(י) הסכין. עבה"ט ועיין בשבו"י ח"ב סי' ל"ו דאם אפשר למסור לו הבשר ע"י נכרי להשר שצריך לב"ב שרי בכל ענין ואף שהב"ח אוסר נחירה אף על ידי נכרי אין דבריו מוכרחים דשבות כי האי במקום פסידא לא גזרו חכמים גם בנ"ש סי' מ"ם מתיר אפילו לכתחלה אפי' משום הרווחה בעלמא ואם א"א לעשות ע"י נכרי אין לעשות ע"י ישראל אע"פ שיש שכר בנחירה יותר מבשר כמ"ש בעה"ג סי' י"ג ועיין בשער אפרים סי' נ"ז ובק"א סי' י"ט ובת"ש שם אך במקום פסידא שאם לא יתן להשר יבא לידי הפסד גדול שהשר יקניס אותו בממון הרבה מותר לישראל לשחוט ואם יוכל לקיים ממנה לשבת או שיתן לחולה יש לו לברך ג"כ על השחיטה ואם א"א לקיים לשבת שיסריח ישחוט בלא ברכה אף לפי מ"ש הפר"ח (וכ"כ בשמ"ח שם דבעלמא בכה"ג מברך אף ששוחט לנכרי שאם ימלך יאכל ממנה מ"מ כאן שאסור לו לאכול בימים אלו אין לברך ג"כ דזבחת ואכלת כתי' ועיין בחינוך ב"י סי' ך' בענין זה ועיין בפמ"א חלק א' סי' ע"ה שכתב ראיה להתיר הנחירה מדברי רש"י בשבת דף ע"ה גבי שוחט משום מאי מיחייב בו' ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק א' שכתבתי ראיה זו בשם אא"ז הגאון מוה' אליעזר מרגליות ז"ל שכ"כ בגליון משאת בנימין שלו והוא הבן השלישי של הגאון המפורסם מוה' מענדיל מרגליות ז"ל האב"ד דק' פרעמסלא כמבואר במגילת יוחסין הנדפס בסוף ספר מטה משה על התורה ע"ש) ועיין בשבו"י ה"א באשה נדה שבאתה לשאול אם רשאה לאכול בשר ודאי מרגשת בגופה שאינה סובלת מאכל חלב מחמת מיחוש בגופה דסתם נדה בעת זוב דמה היא חולה כמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ומה"ט התרתי כמה פעמים למניקות שמותרות לאכול מאכל בשר בימים אלו אי משום תקנתא דידה דסתם מניקות חולות קצת אי משום תקנת הוולד ומה"ט מקילין הרבה דברים במעוברות ומניקות ומי שיש לו מיחוש וחולי קצת שאינו יכול לסבול ובא לשאול יש להורות לו היתר לאכול בשר עוף כי חמירא סכנתא מאיסורא, אך מי שיודע בעצמו שמאכלו חלב לא יזיק ליה כלום רק שרוצה לילך אחר תאות ושרירות לבו הוא בכלל פורץ גדר ישכנו נחש ותהי עוונותיו על עצמותיו אבל בלא"ה אין להחמיר עכ"ל ונראה דהכל לפי ראות עיני המורה שאם העם פרוצים לזלזל בעבירות זה יש להחמיר טפי ועכ"פ אין להתיר שניהם בשר ויין רק אחד לבד וכמ"ש בס"ק ל"ג בשם השבו"י גופי' ח"ג לענין לילה שלפני המילה ע"ש גם יש לו להמורה להודיע שאם אינו קשה לו הרבה יש למנוע מז' באב ואילך כמ"ש המג"א סי' תקנ"ד שנוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין ע"ש בבה"ט ס"ק ט':

(יא) (בש"ע סעיף ט') נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' וכת' באור נעלם שנשאל מבעל תורה וירא ה' שיש לו איזה מיחוש שמזיק לו שתיית שכר ואין רשאי לשתות רק יין או יין מעורב עם מים באופן שנתבטל כח היין ואין בו אלא מעט מטעמו ולא ממשו אי רשאי לשתות כך מר"ח אב עד התענית וכת' להתיר אף שאין במים ששה חלקים נגד היין ויש בו קצת טעם יין מ"מ כל שנתערב יותר מכדי מזיגה עד שאין ראוי לברך עליו בפה"ג מותר לשתות באילו הימים וגם יין שרף מותר אף יי"ש העשוי משמרי יין כיון שיצא מגדר יין עד שאין מברכין עליו בפה"ג רק שהנ"ב ע"ש וע"ש שכתב הטעם משום דדמי לנודר כו' והביא מדברי הט"ז ס"ק ט' דמתיר ברוטב של בשר כו' ולפ"ז לא הי' לו להאריך כ"כ שהרי בט"ז שם מבואר שם דמותר בתבשיל שנתערב בו יין אע"פ שיש בו טעם יין וע"ש מ"ש על דברי המג"א ס"ק ך"ט שכ' דהאי דינא נהיגי עלמא לאסור תבשיל כו' דמייתי מהש"ך וכת' שאין ראיה דאין זה רק חומרא כו' ע"ש ואין נראה כלל כיון דחזינן דנהיגי הכי הכי קבילו ואין לתלות הקבלה בטעות כיון דחזינן שכן הוא לענין נדרים ועיין לקמן ס"ק כ"ט בבה"ט והוא מדברי הא"ר שכתב על הט"ז דלפי מנהג שכתב המג"א יש להחמיר וא"כ גם בהך דינא דאור נעלם יש להחמיר אך לענ"ד במקום מיחוש אין להחמיר וגם כי קצת יש לחלק בין תבשיל של בשר לתבשיל של טעם יין דכל המניעה היא זכר לחורבן שבטלו קרבנות וניסוך היין (וכמ"ש ביד אפרים על הט"ז ס"ק יוד משום רש"ל ע"ש) ובאכילת קדשים הי' ג"כ רוטב ותבשיל אשר בשלו אותם והי' נאכל כאכילת קרבנות גופייהו לכן כשעושין זכר למו יש לאסור גם התבשיל משא"כ ביין שהיא זכר לניסוך היין ויין מזוג פסול לנסכין ואף שגם יין תוסס אסרו אף שגם הוא פסול לנסכים מ"מ יש בו משום שמחה דכתיב ויין ישמח כו' משא"כ בזה שהוא מזוג הרבה ולא נשאר בו רק טעם יין לבד אין בו משום שמחה ומ"מ אין להתיר רק במקום מיחוש קצת. ומי שא"צ לזה לא יעשה כן. גזרה דלמא אתי לאמשוכי וישכח וישתה במזיגה קלה לבד וע' בשכנה"ג משם מהר"י ברונא שכתב יין גמור לתוך התבשיל סברא להחמיר דלמא אתי למשתי ע"ש ואפשר לכתחלה קאמר ועל מה שכתב הרמ"א שמותר בחומץ של יין כתב הט"ז שמותר אפי' אם כשנכנס אב הי' עדיין יין ועתה נעשה חומץ אע"ג דבנדרים כה"ג אסור הכא שרי כיון שהאיסור משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה והאיסור נהפך להיתר כו' ע"ש ובבה"ט נשמט דברי הט"ז בזה ועיין בבר"י שכתב שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת ושמעתי ראיה מהא דאיתא בחולין אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן וה"ה הכא דהוי מנהג כעלמא אמרינן בהא הואיל ואישתרי לשבת אשתרי לחול ואף שיש לדחות ראיה זו כמ"ש במקום אחר מ"מ אין למחות במקילין עכ"ל ובמדינתינו לא שמעתי מי שמיקל בזה והוא בכלל פורץ גדר, אך אפי' במקום שמקילין בזה אין להקל אם לא שהכנה הו' לצורך שבת ובדרך מקרה וסיבה נשאר לחול אבל פשיטא אם בישל לשבת יותר מהצורך בכדי שישאר לו לחול אם יאכל בחול פורץ גדר הוא דמעיקרא לא אישתרי לשבת כלל שהרי א"צ לזה כלל בשבת והוא פשוט:

(יב) לתינוק, עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכתב מדכת' בסעיף ט' שמצניעין הסכין כו' משמע דגם לקטנים אסור יע"ש:

(יג) אירוסין, עבה"ט וע' בא"ר שמפרש דברי רמ"א על קודם ר"ח להיש מוסיפין מי"ז בתמוז וע' באיתן האזרחי שכן היה דעת השואל ודחה עפ"י הד"מ ודעתו למחוק מלות סעודת אירוסין ע"ש:

(יד) השייכים. עבה"ט וע' בשבו"י חלק ג' סימן ל"ו שבלילה שלפני המילה יש להחמיר בזמן הזה שפשטה כו' שמזלזל באבילות של ת"ב וראוי לעשות גדר ואני מורה להם היתר במקום שנהגו להתיר אחד לבד או בשר או יין ומאכלי חלב לעשות זכר לחורבן כדי להוציא מלבן של צדוקים. אבל ביום המילה שניהם מותרים בשר ויין לכל הקרואים ואפי' בשבוע שחל ט"ב דהיינו למנין עשרה מלבד קרובים פסולי עדות עכ"ל ועיין ביד אפרים הבאתי מדברי המג"א סי' תרמ"ד ע"ש ושוב ראיתי בבאר יעקב שכתב לאיסור והביא דברי המג"א סי' תרמ"ד גם כתב שכן מבואר בחוות יאיר סי' ע' שאינו סעודת מצוה וכן נראה מהש"ך יו"ד ס"ס קע"ח שכתב שאין איסור משום עורכים לגד שולחן כו' משמע דמצוה לית בי' וכ' שכמדומה שכך נוהגים בפ"פ דמיין שאין אוכלים בסעודה זו בשר ע"ש וע' בא"ר ס"ק ך"ו שאוסר ג"כ וע' בשכנה"ג שכ"כ בשם מהר"י ברונא וע' שם שנשאל גם על שלישי למילה ובתשובתו לא הזכיר מזה ונראה דב"י בפשיטות לאיסור שאינו מנהג פשוט כ"כ לעשות בו סעודה, וע' בשו"ת אור עולם סי' ט' שכתב דדוקא סעודת מילה בזמנה דוחה האבילות של בשר ויין שאינו רק מנהג אבל סעודת מילה שלא בזמנה אין לה שורש ועיקר בש"ס עוד דאפשר לעשות סעודה ממאכלי חלב ושאר משקים וקרוב אלי לו' דמי שאכל בשר ויין בסעודת מילה שלא בזמנה הוי כפורץ גדר כו' וענין השאלה היה שילד נימול שלא כהוגן שלא נתגלה העטר' וחזרו ומלו אותו בשבוע שחל ט"ב בתוכו אם מחויב לעשות סעודה ואם מותר בבשר ויין על סעודה זו ע"ש (ובמפתחות הס') ונראה שגם הוא אינו אוסר אלא בשבוע שחל ט"ב אבל בשבוע הקודם גם הוא מודה דמותר דקיל טפי וכמ"ש בעצמו שם סי' יוד הבאתי לעיל ס"ק ג' אך גם לענין שבוע שחל ט"ב אין המנהג כדבריו אלא אוכלין בשר ושותין יין בסעודת ב"מ שלא בזמנה כמו בזמנה והפריז על המידה כמ"ש שהוא כפורץ גדר כו' משמעות דבריו בכל סעודת מילה שלא בזמנה אך באמת כדבריו כן הוא באותן שלא היה אפשר למול בזמנם ונדחה מזמנו מחמת חולשת התינוק וכיוצא שאירע אונס שלא נימול בזמנו ושוב אחר שחזר לאיתנו או עבר האונס והגיע זמנו למול אלא שדוחין עוד במתכוון לימים אלו בכדי שיאכלו הקרואים בשר ויין לזה נקרא פורץ גדר אף בימים שקודם שבוע שחל ט"ב ומלבד זה הוא איסור גמור להשהות המצוה משעה שהגיע הזמן שיכולו למול התינוק והעושים כן בשביל אכילת בשר ויין או בשביל תענית בכורים בע"פ וכיוצא גדול עונם מנשוא וצריך למחות ולעכב ע"י ואף אם פתאום עברו ועשו כן אסור לאכול על הסעודה ההוא שגרמה לאיסור שהיית מצוה ויתבאר ביו"ד אי"ה ואפילו מי שלא נעשה בשבילו אסור ועיין בפסחים דף ק"ג ז' מנודין כו' ובתוס' שם דוקא שיש שם אנשים מהוגנים כו' ע"ש. אבל אם לא היה אפשר למול מקודם עד שהגיעו ימים הללו אפי' הוא שבוע שחל ט"ב יש להתיר לאכול בסעודה בדין מילה בזמנה ממש כיון. שלא נעשה במתכוון והסעודה היא באה בשביל שמחת המצוה שקיים היום והרי קיים היום מצות מילה שהיתה מוטלת עליו חובה ומה בכך שהיא שלא בזמנה כיון שהיה אנוס ולא היה יכול לעשות קודם לזמן הזה, וכן מבואר להדיא בסי' רמ"ט במג"א ס"ק ה' דבמילה שעבר זמנה מחמת חולי כשמל אח"כ מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא שאסור להניחו ערל ולכן מותר לקבוע הסעודה בע"ש ע"ש ותימה אך העלים עין מדברי המג"א תקס"ח ס"ק יו"ד ועיין לקמן סי' תקנ"ט באשל אברהם שכתב בשם פרי הארץ להחמיר במילה שלא בזמנה ומשמע בנדחית אף מחמת אונס ומ"מ נראה דאף דשם יש להחמיר דלענין לבטל התענית ט"ב מחמת היו"ט שלו י"ל כיון שאינה בזמנה לא מהני לבטל התענית אבל לענין חומרת בשר ויין בימים אלו שהוא ממנהגא בעלמא אין להחמיר ואפילו שלא בזמנה מ"מ סעודת מצוה היא ומותרי' בבשר ויין ולא גרע מסיום מסכת דאף דגם בסיום מסכתא אין לעשות כ"א כשנזדמן לו דרך למודו כסדורו מ"מ פשיטא דסעודת מילה אף שלא בזמנה מחמת אונס עדיפא, וע"ש באור נעלם שכתב דסעודת מילה בזמנה היא מצוה דאורייתא והביא מדברי רש"י בנדה דף ל"א שלא יהיו הכל שמחים שאוכלים ושותים בסעודת ברית מילה כו' ומ"ש בשם רש"י שלא אבל על סעודת מילה ביום וא"ו משום דלא אתי דרבנן כו' היינו לאכול על הסעודה הוא דרבנן (ודבריו תמוהין דאם לאכול על הסעודה אינו דאורייתא למי מתוקן הסעודה דאוריי' ומי ליכול שירותא וגם מ"ש בשם רש"י ליתא והוא מהר"ש רבו של השל"ה כמבואר במג"א סי' רמ"ט ע"ש, ואפשר שט"ס הוא וצ"ל מהר"ש אך לא משמע כן בדבריו ע"ש) ומשיג על תשוב' בית יעקב סי' ע"ג דסעודת מילה אפי' בזמנה הוי דרבנן ע"ש וליתא דודאי גוף הסעודה אין עיקר בדאורייתא כלל כמבו' בב"י סי' רס"ה בשם הר"ד אבודרהם ועיין בפר"ח א"ח סי' קל"ה ובבר"י סי' קל"א באורך וע"ש שכ' שראה באבודרהם גופי' דמייתי מנדה וכ"כ במנורת המאור וכתב הוא ז"ל שלא מצא בנדה כו' ע"ש ונראה שכוונת האבודרהם לדברי רש"י דף ל"א ולפי שאין זה מקומו קצרתי:

(טו) (בש"ע סעיף ט"ז) ויש מתענין מי"ז כתמוז כו' וכתב בר"י בשם מוה' שמואל שער ארי' ת"ח לא ינהג בחומרא זו שממעט במלאכת שמים ואי אפשר שלא יתבטל מלימודו איזה שעות מפני התענית וצריך לשקול במאזני צדק בעניני' אלו ע"ש וע' בשו"ת הרשב"א ח"ג באחד שנדר לחבירו ע"ד רבים שילמדנו ואם לאו יאסר בבשר ויין וכו' ולא יכול לסבול ונפרד ממנו ונאסר בבשר ויין ונעשה חלש וא' לו החכם שיתיר לו אע"פ שהוא ע"ד רבים מתירים לדבר מצוה וה"נ אם תתענה בבשר ויין לא תוכל לעסוק בתורה כו' וב"ה כך אני לומד היום כמו שהייתי לו' קודם לכן רק שאיני חזק בכחי ומאן לימא לן שהיא דבר מצוה כו' והשיב הרשב"א מה שאמרת שכבר חל הנדר ואחר שחל אין לו היתר ודאי שזה גרם לך סיגוף הרבה דאדרבא אין מתירין עד שיחול כו' דהכא נמי מצוה איכא והכל מסכימים בה שאין המסגף יכול לעמוד על דברי תורה וכבר אמרו בר בי רב דיתיב בתעניתא כו' והכל לפי טבען של בני אדם יש שאוכל פת במלח ומתעדן כדניאל וחביריו שאמרו ויתנו לנו מן הזרעונים ונהיה טובים ויש מתמוגגין כשאינו יושבין על סיר הבשר וכ"א עושה לפי כח שימצ' בטבעו כו' ע"ש והובא בקצרה בבד"ה ביו"ד סי' רכ"ח ובש"ך שם ונראה ללמוד מזה דגם לענין אכילת בשר ושתיית יין המבואר לעיל סעיף ט' ויש מוסיפין מי"ז בתמוז כו' שאין לת"ח שעוסק בתורה תדיר לתפוס חומרא זו אחרי שרבינו הרשב"א כתב לדבר ברור שאין המסגף עצמו בזה יכול לעמוד על התורה ועל הסברא. אך למר"ח עד התענית אין להקל מאחר שרוב העולם תופסי' חומרא זו ואיכא למיחש לתקלה שממנו יראו וילמדו ח"ו לזלזל בזה בעלי המון ג"כ אם לא שמרגיש בנפשו שמזיק לו מאכלי חלב יכול לאכול בשר עוף וכמ"ש לעיל. וע' בא"ר מניקה שהתינוק שלה חולה עד כשרע לו שאמו אינו אוכלת בשר יש להקל:

(טז) לרחוץ. עבה"ט וע' במשבצות זהב שכתב לא ראיתי לנהוג היתר לרחוץ כל גופו בחמין כשחל ר"ח בע"ש וחפיפת הראש בחמין בשבת חזון והוא ערב ט"ב לכתחלה יעשה קודם חצות ובדיעבד י"ל גם אחר חצות שרי ע"ש וע' במג"א והט"ז ס"ק י"ד מ"ש על דברי התוס' והב"י וע' בשו"ת איתן האזרחי סי' נון בזה וע' בשכנה"ג בשם מהר"י ברונא כת"י הר"א חלש והרופא צוה לו לרחוץ בכל יום והתרתי לו לרחוץ בשבוע שחל ט"ב בתוכה ולמעוברת שהגיע לפרק בחודש ט' התרתי ג"כ לרחוץ בחמין דכל לרפואה שרי ע"ש והביאו בא"ר:

(יז) שהחיינו, עבה"ט וע' בר"י בשם תשובת בעל כנה"ג ח"ב דלנוהגים איסור בשבתות גם בשבת שחל י"ז בתמוז אסור אך באגרות הרמ"ז מתיר בזה וכדברי המג"א וכתב בר"י יש מי שכתב דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי חדש בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד ובשם מהר"י צמח בהגהת כת"י כתב שחולה ג"כ מותר אפי' בחול שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולה לא גזרו רבנן וכתב בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף