משנה ברורה/אורח חיים/תקנא

משנה ברורה ‏ אורח חיים תקנא

סימן תקנא
דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה

(א) ממעטין בשמחה. עיין במ"א דר"ל (א) שאין שמחין בו כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה :

(ב) לישתמיט מיניה. עד ר"ח (ב) אלול ועכ"פ עד אחר ט"ב:

(ג) ובעל ברית. היינו (ג) אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה אבל המכניס והמוציא התינוק [שקורין קוואטער] אינו בכלל זה ומ"מ האשה המכנסת התינוק נוהגת ללבוש בגדי שבת שזה עיקר מצותה:

(ד) ואבי הבן. ואמו:

(ה) אין מחליפין ואפילו הטלית. ולענין גילוח (ד) אם מותר לבעל ברית וכה"ג. עיין בשע"ת:

(ו) כ"א הכתונת לבד. שאינו לובש אלא מפני הזיעה ומטעם זה מותר להחליף גם הפוזמקאות וזה מותר אפילו בשבת שחל בו ט"ב. ובק"ק ווילנא נוהגין ע"פ הגר"א ללבוש בגדי שבת ויש משנים בגד אחד וכ"כ ר"י עמדין בשם אביו הגאון שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט"ב:

(ז) פרוכת. וה"ה (ה) מפות ומכסאות:

(ח) מותר ללבוש וכו'. ואף (ו) אבי החתן והכלה לובשין בגד עליון של שבת לכבוד חתן וכלה:

(ט) בגדי שבת. ומ"מ (ז) בגדים חדשים אסור:

(י) בשבת של חזון. ואפילו (ח) חל ט"ב בשבת אבל לאבי החתן אין להתיר באופן זה ללבוש שום בגד של שבת:

(יא) ממעטים במשא ומתן. יש מן (ט) הפוסקים דס"ל דהיינו שלא ישא במו"מ של שמחה כגון (י) לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה אבל סתם מו"מ אין צריך למעט כלל ויש דס"ל דכל מו"מ צריך למעט בעת הזאת (יא) ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סכ"ב דצריך למעט בכל מו"מ. [ורק אם הוא יריד י"ל דהוי (יב) דבר האבד ושרי בכ"ע אם הוא מוצא אז בזול יותר] ובזמנינו (יג) נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו:

(יב) ובבנין של שמחה. וה"ה כל בנין (יד) שא"צ לו לדירתו ורק שעושה כן להרווחה בעלמא אסור (טו) ואם שכר לנכרי קודם ר"ח בקבלנות מותר בכל ואפילו בט"ב עצמו דנכרי אדעתא דנפשיה עביד (טז) וה"ה אם קצץ עם הנכרי בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר מטעם זה. ומ"מ אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ט"ב תע"ב. וביה"כ מותר דהוי מצוה דרבים:

(יג) נוטה ליפול. ואפילו (יז) אם הוא בענין שאין בו משום סכנה [כגון שעומד הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנס אדם לשם] אלא שיש לחוש להפסד ממון כגון שע"י נפילתו ישבר החומה ויתקלקל יותר אפ"ה מותר לבנות אף שהוא בנין של שמחה שהרי אינו עושה בשביל שמחה כ"א בשביל הפסד:

(יד) ולצורך מצוה וכו'. כגון שאין לו אשה ובנים ואין לו בית חתנות מותר לבנות בית חתנות (יח) דמדינא אפילו נשואין מותר בזה ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מילתא וע"כ מותר לעשות בית חתנות או לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין שיהיה אחר ט"ב אבל מי שקיים פריה ורביה אסור בכל זה:

(טו) ואין נושאין. היינו אפילו בלא סעודה (יט) דבנשואין בלבד איכא שמחה (כ) ולהחזיר גרושתו מן הנשואין אפשר דשרי:

(טז) אבל ליארס וכו'. דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כ"כ וכ"ש דמותר (כא) להתקשר בכתיבת תנאים ומ"מ סעודה אסור לעשות אף באופן זה ואפילו בלא ריקודין ומחולות (כב) ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מיקרי סעודה. ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך (כג) אפילו בלא אירוסין:

(יז) שלא יקדמנו אחר. ר"ל אף דאירוסין (כד) ג"כ יש שמחה קצת והי"ל לנו לאסור עכ"פ בט"ב לזה אמר דמותר מטעם שלא יקדמנו אחר:

(יח) ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו'. היינו (כה) אפילו מי שלא קיים פו"ר:

(יט) שאין נושאין וכו'. אבל באירוסין אין נוהגין להחמיר (כו) ואפילו סעודת אירוסין מותר לעשות:

(כ) אסורין לספר. ולענין נטילת צפרנים (כז) יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי. וכן לכבוד שבת כגון שחל ט"ב בשבת שרי בע"ש ליטול הצפרנים [אחרונים]. ולענין סריקת הראש (כח) אין להחמיר אפילו בשאר ימי השבוע:

(כא) ולכבס אפילו וכו'. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:

(כב) וכיבוס שלנו. היינו של חו"ל מותר לפי שאין הכיבוס יפה ככיבוס א"י וע"כ מותר לכבס ולהניח עד אחר ט"ב דאלו לכבס וללבוש בכל מקום אסור [ב"י]:

(כג) וכלי פשתן וכו'. היינו (כט) ישנים אבל לא בחדשים היוצאים מתחת המכבש:

(כד) משום גיהוץ. אפילו בא"י (ל) וה"ה דאין בהם משום כיבוס שלהם:

(כה) אבל אסור ללבשן וכו'. היינו אפילו אם גיהצן (לא) או כיבסן קודם שבוע זו:

(כו) בין ללבוש בין לכבס ולהניח. ר"ל דנהגו לאסור (לב) אפילו לכבס ולהניח דללבוש מדינא אסור בכל גווני:

(כז) דכיבוס שלנו וכו'. ר"ל מה שמוכח בגמרא דכיבוס שלנו מותר היינו רק לשל בני בבל וכו':

(כח) קרי לשל בני בבל. כצ"ל. וכן איתא בשו"ע דפוס ראשון מהמחבר בעצמו:

(כט) עד אחר התענית. ומי שאין לו אלא חלוק אחד (לג) יש להתיר לכבס מר"ח עד השבת:

(ל) מותרת לכבס. ר"ל אפילו (לד) בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה:

(לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה. ואם אין לה הסכימו (לה) הרבה אחרונים דמותרת ללבוש חלוק לבן דלצורך מצוה לא גזרו ועיין בדה"ח דמותרת ליתן לכובסת עכו"מ לצורך לבישת לבנים:

(לב) וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן. המכובסים ומשמע ממה שאמר וכן שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויום וי"ו ובדרכי משה משמע שנהגו בזה לאיסור אכן אם אין לו כתונת לשבת (לו) יש להקל וע"י עכו"מ פשיטא דשרי אבל בתספורת אסור אפילו לכבוד שבת דבלא"ה אין רגילין לספר בכל שבוע [מ"א] ועיין בבה"ל:

(לג) ומציעין לבנים וכו'. היינו על השולחנות מותר להחליף לבנים (לז) אבל להחליף סדינים לבנים נהגו איסור:

(לד) לכבס מר"ח ואילך. ואפילו א"ל לכבס אחר ט"ב ג"כ אסור מטעם מנהגא [מ"א] ובספר א"ר צידד להקל ליתן לה מר"ח ואילך לכבס אחר ט"ב והביאו הפמ"ג ולענין כלי פשתן בודאי יש לסמוך ע"ז:

(לה) אחר ר"ח. וה"ה אפילו (לח) אם תכבס בשבוע שחל ט"ב:

(לו) לאחר התענית מותר לספר וכו'. וק"ו שמותר בבשר ויין. ואותן הנוהגין איסור בבשר ויין עד שבת נחמו (לט) י"א דמנהגא של טעות הוא וא"צ התרה אבל הב"ח ומ"א הסכימו דצריך התרה. ובעוד שלא התירו אסורין ג"כ לספר ולכבס עד יום ה' מפני כבוד השבת ועיין במ"א מש"כ עוד בענין זה:

(לז) מיד. ועיין לקמן סימן תקנ"ח באחרונים דמצד מנהגא יש ליזהר בזה ביום עשירי עד חצות היום:

(לח) שנהגו לאסור. היינו היכי שחל בשבת ונדחה אבל חל ביום א' מותר (מ) אף לדעה זו:

(לט) חוץ מיום ה' ויום וי"ו. שמותר לכבוד שבת ועיין לעיל בס"ק ל"ב. הצריך לילך למרחקים בשבוע שחל בו ט"ב (מא) מותר ליתן לכובסת עכו"מ לכבס בגדי פשתן לכמה שבתות שצריך על הדרך:

(מ) מתחלת ר"ח. ולא קודם שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו:

(מא) מי"ז בתמוז. עיין לקמן בסט"ו במ"ב:

(מב) לכבס בגדי. אע"ג דמדינא שרי שהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי נכרים אפ"ה אסור (מב) מפני מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"מ (מג) אמנם במקום שהעכו"מ יש להם מלבושים אחרים דניכר לכל שהם של עכו"מ יש להקל (מד) ובאין לו מה לאכול ודאי כדי חייו שרי עכ"פ:

(מג) בשבוע זה. בזה אף לדידן לא נהיגין מר"ח (מה) מדלא כתב רמ"א דנוהגין אף בזה מר"ח כמו שכתב בסעיף שאח"ז [ח"א]:

(מד) כלים חדשים. ובמקום שדרך לכבוש הבגדים במכבש א"כ הוו בכלל מגוהצין ואסורין אפילו הם ישנים שהגיהוץ עושה אותן כחדשים ואסורין ללבוש בשבוע זו ומה"ט נהגו איסור בבגדי שבת ללבשן (מו) בשבת חזון דאע"פ שלבשן מכבר כמה שבתות עדיין גיהוצן ניכר והוי כחדשים:

(מה) מראש חודש ואילך. ומיירי (מז) שקנה בגד מתוקן כמו שהוא ובירך שהחיינו בשעת קניה קודם י"ז בתמוז וע"כ אין איסור קודם ר"ח דמי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור הלא מברך בשעת לבישה ואסור ללבוש מי"ז בתמוז משום שהחיינו. ולדעת המקילין דבשבתות שבין המצרים מותר לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים (מח) בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור אפילו בשבת (מט) ובגדים שאינם חשובים כ"כ שא"צ לברך עליו שהחיינו כגון מנעלים חדשים ואנפלאות וכיו"ב בודאי מותר לקנותו וללבשו מי"ז בתמוז עד ר"ח ועיין עוד מה שכתבנו בסעיף י"ז בשם הגר"א:

(מו) שאסור לתקן. ר"ל שאסור לעשות בגדים חדשים (נ) וכן אנפלאות שקורין זאקי"ן אסור לארוג ולצורך נשואין מי שאין לו אשה ובנים מותר לעשות בגדים חדשים דהא מדינא מותר לו אפילו לישא וכנ"ל בס"ק י"ד ואפילו בט"ב עצמו שרי לעשות ע"י עכו"מ לצורך נישואין [אחרונים]:

(מז) ומנעלים חדשים. וה"ה דאסור (נא) ללבשן:

(מח) מראש חודש. דבירושלמי איתא והובא לקמן בס"ח דנהיגי שלא למישתי עמרא מדעייל ר"ח אב (נב) וכל תיקון בגדים הוי בכלל זה דהשתיה הוי תחלת המלאכה:

(מט) לקנותן. אפילו דעתו שלא ללובשן עד אחר ט"ב ודומיא דאסרינן לעיל לענין כיבוס אפילו במכבסן להניח:

(נ) אסור לעשותן לאחרים וכו'. ואם אין לו מה יאכל (נג) שרי כמו באבל לאחר ג' ימים:

(נא) להקל בזה. ומשמע דאפילו לישראל נהגו להקל (נד) ומיירי שנתנן לו קודם ר"ח דאלו אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן לו:

(נב) אבל אם ידוע וכו'. ר"ל דמדינא אומן העושה בשביל עכו"מ בודאי אינו שמח מזה ואין לאסרו רק משום מ"ע דיסברו שהוא של ישראל [ולזה קאמר בתחלה סתם אסור לעשותן לאחרים היינו אפילו לעכו"ם] ולזה קאמר (נה) אם ידוע ומפורסם וכו' מותר אפילו לקבל המלאכה אחר ר"ח ולעשותה:

(נג) לאומנים נכרים. ולא לישראלים כיון שהוא אחר ר"ח וכנ"ל. והטעם שהקילו בזה יותר מכיבוס דאסרינן לעיל בסוף סעי"ג לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו:

(נד) למישתי עמרא. פי' שלא לעשות חוטי שתי מצמר [וה"ה משארי דברים] ואסמכוה בירושלמי על שם שבטלה אבן שתיה וכתב ב"י דאין נ"מ בין לו ובין לאחרים ובין בשכר ובין בחנם [ט"ז] וטוויית החוטין לתפור בהן בגדים מותר שאינו בכלל זה וכן מותר לעשות קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בכלל בגד הוא [מ"א]:

(נה) עד אחר ט"ב. עיין לעיל סימן תכ"ו ס"ב ובמשנה ברורה שם:

(נו) שלא לאכול בשר וכו'. ומיד שהתפללו הקהל ערבית במוצאי שבת (נו) אע"פ שהיחיד לא התפלל עדיין והוא בתוך סעודתו (נז) אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן [מ"א] אבל שארי (נח) אחרונים כתבו דבמוצאי שבת אם הוא לא התפלל עדיין מותר בבשר ויין דכיון שאומרים רצה בבה"מ שייך אצלו שבת:

(נז) ומותר בחומץ וכו'. היינו אף (נט) בחומץ שנעשה מיין וכשנכנס שבת זו היה עדיין יין מותר כיון שעכשיו הוא חומץ ואין שמחה בשתייתו. וחומץ לענינינו מקרי (ס) כל שבני אדם נמנעין לשתותו מפני חמיצותו:

(נח) מר"ח עד התענית. ור"ח בכלל (סא) וכן המנהג במדינותינו:

(נט) מי"ז בתמוז. דמאז התחיל הפורענות של החורבן וכ"ז בימות החול אבל בשבת אין רשאי להחמיר בזה דאף אם חל ט"ב בשבת מותר ונדחה על יום א' וכדלקמן בתקנ"ד ואפי' אם קיבל עליו בפירוש שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז והלאה (סב) מותר בשבתות [וכן בסעודת מצוה] דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר ואין דעתו על שבת אם לא שהוציא זה בפירוש בלשון נדר שאמר (סג) הרי עלי שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז (סד) יש מחמירין:

(ס) ומצניעין מר"ח ואילך וכו'. עד (סה) עשירי באב ובמקום הדחק (סו) יש להקל ולשחוט בט"ב אחר חצות אכן אם חל ט"ב ביום ה' לכו"ע מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת וכתב המ"א וא"ר דבמדינתינו שמנהג הנכרים שאין אוכלין בשר ביום ו' וז' ושמא יטרף ולא ימצא קונים לבשר טריפה מותר לשחוט גם ביום ד' [דאל"כ ממנעי ולא שחטי] כדי שאם יטרף יהיה מוכן לו על יום ה' למכור:

(סא) לחולה. אפילו חולה קצת ואף דבסימן תקנ"ד סק"ט כתב המ"א דנהגו קצת יולדות מז' באב ואילך למנוע מבשר ויין היינו (סז) שלא במקום חולי. ומי שחכר מהשר להאכיל בשר לערלים ואם לא ישחוט יפסיד אזי יתן מכל בהמה לעני חולה איזה חתיכה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה [ח"א]:

(סב) וכיוצא בו. כגון של פדיון הבן. וסעודה שעושין בלילה שלפני מילה אינה סעודת מצוה [יד אפרים]:

(סג) מותרים בתבשיל. אבל שומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף תבשיל של בשר ודוקא בתבשיל של בשר אבל אם רק נתבשל בקדרה של בשר פשיטא דמותר [אחרונים]. ונראה כל שנפל בשר לתבשיל (סח) ויש ס' פשיטא דשרי:

(סד) ואסורים בבשר עוף. ומ"מ מי שא"א לו לאכול מאכלי חלב (סט) מותר לו לאכול בשר עוף או בשר מלוח ג' ימים. ומינקת שחלב רע לתינוק כשאינה אוכלת בשר (ע) יש להקל אף בבשר בהמה:

(סה) ובשר מלוח. אפילו (עא) מזמן מרובה דמ"מ אית ביה שמחה קצת:

(סו) תוסס. דהיינו תוך ג' לדריסתו שהוא מתוק ואינו חזק ופסול לגבי מזבח וכן כל אלו הנ"ל (עב) מ"מ קבלו אבותינו עליהם לאסור כל מיני בשר ויין:

(סז) ומותר לשתות וכו'. דבה"ג (עג) לא קיבלו עלייהו כמו לענין שאר סעודת מצוה:

(סח) ונוהגין להחמיר וכו'. כיון דאפשר (עד) למטעמיה לתינוק משא"כ בשאר סעודות מצוה:

(סט) שלא לשתות יין בבהמ"ז. פשוט דכל זה (עה) מיירי בבהמ"ז דחול אבל בבהמ"ז דשבת של ג' סעודות פשיטא דשרי:

(ע) אלא נותנים לתינוק. שהגיע לחינוך וישתה רוב הכוס ודוקא אם לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים (עו) ודוקא בזה שהוא מצוה אבל בלא מצוה אף שא"י להתאבל אסור בבשר ויין כשהוא בריא:

(עא) לשתות הבדלה. אבל בהמ"ז (עז) יברך בלא כוס כיון דיש פוסקים דאף ג' שאכלו א"צ כוס עכ"פ בכה"ג יש לסמוך עלייהו:

(עב) ובסעודת מצוה וכו'. ובזה (עח) אפילו כוס של בהמ"ז יש להתיר לשתות דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר:

(עג) וסיום מסכת. (עט) ומ"מ אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי (פ) מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות:

(עד) וסעודת אירוסין. אף דמבואר לעיל בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין אפשר דמיירי שלא בשעת אירוסין או שלא בבית ארוסתו דליכא שמחה כ"כ ויש שמוחקין אלו שני תיבות [מ"א]:

(עה) כל השייכין לסעודה. היינו (פא) כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה או מחמת שהוא אוהבו (פב) ונשים השייכות לסעודה במקום שדרך לזמנן לסעודה ג"כ מותר. וכתב הח"א דאשת הבעל סעודה מותרת אף בסיום מסכת וכן בניו. ומי ששולחין לו לביתו אסור לו לאכול:

(עו) שלא להוסיף. היינו מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים (פג) רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו:

(עז) רק מנין מצומצם. היינו (פד) מלבד הקרובים הפסולים לעדות (פה) ומלבד הבעלי מצוה מותר להוסיף עשרה משום ריעות (פו) והשאר אוכלים מאכלי חלב. והנה בלבוש כתב דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחים י' מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה. והנה בח"א העתיק כהלבוש אבל בדה"ח משמע דיוכל לנהוג להקל (פז) כדעת הרמ"א דמר"ח עד השבוע שחל בו ט"ב מותר לזמן כל השייכים לסעודה ואפילו כמה מנינים. ואם חל המילה או הסיום מסכת בט"ב שחל בשבת לכו"ע (פח) מותר לזמן כל קרואים שירצה:

(עח) בערב ת"ב שרי. ובלבד (פט) שיעשנה קודם חצות:

(עט) תספורת וכו'. ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור ואפשר שיש להתיר באשה [לגלח] ריבוי שער דצדעין [פמ"ג]:

(פ) ובזקן. והיינו (צ) השפה:

(פא) לספר לקטנים. דקטנים נמי שייך בהו חינוך (צא) אי משום אבילות או משום עגמת נפש:

(פב) בשבת שחל וכו'. עיין בא"ר דלדידן יש להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז וכיבוס מר"ח ובח"א כתב דלצורך קטנים אין להחמיר אף לפי מנהגינו אלא בשבת זו:

(פג) מיהו בגדים וכו'. ומ"מ לא יכבסו הרבה ביחד. ויכבסו בצנעא אם אין מכבסו ע"ג הנהר [מ"א]:

(פד) משרא שרי. דאין בכיבוסן של אלו משום שמחה [לבוש]:

(פה) של מת ושל שבת זו. ר"ל דשלמו יום ל' של אבילות בתוך שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה:

(פו) מקיל בתער. משום (צב) שאין זה יפוי:

(פז) אבל לא במספרים. וזהו דוקא כשחל יום שלשים בשבוע שחל ט"ב אבל כשחל מקודם לזה מותר לספר ולכבס אף לדידן שנוהגין בזה לאיסור בעלמא הכא שרי כיון שתכפוהו אבליו כ"כ הט"ז בשם הב"ח אבל הא"ר סובר דאין להקל כ"א כשחל יום שלשים לפני ר"ח (צג) וכ"כ כמה אחרונים:

(פח) שלא לרחוץ. עיין לקמיה דאפילו בצונן יש ליזהר. ולרפואה מותר (צד) אפילו בחמין ואפילו בשבוע שחל בו ט"ב [א"ר]:

(פט) מראש חדש. ואם חל ר"ח בע"ש אזי (צה) מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין כל מי שרוחץ תמיד בע"ש לכבוד שבת:

(צ) ויש מתענים מי"ז בתמוז. ות"ח אין כדאי שינהג בחומרא זו שממעט במלאכת שמים שא"א שלא יתמעט מלימודו איזה שעות מפני התענית וצריך לשקול במאזני צדק בענינים אלו [שע"ת ע"ש]:

(צא) עד תשעה באב. עיין לקמן סימן תקס"ב ס"ב בהג"ה:

(צב) לרחוץ בעט"ב. כדרכה בחמין:

(צג) הואיל וכו' לתענוג. וכן קטנים שיש להם חטטין בראשן (צו) נוהגין לרחצן בראשן:

(צד) אפילו בצונן. היינו כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו שרי לרחוץ בצונן [אחרונים]:

(צה) ואפילו בע"ש של חזון אסור וכו'. היינו (צז) אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ע"ש בחמין כל גופו אסור בע"ש של חזון לרחוץ כל גופו אפילו בצונן. ולענין טבילה (צח) הנוהג לטבול בכל ע"ש מותר ומי שמבטלה לפעמים מפני טרדת עסקיו או מפני הצנה אסור:

(צו) בחפיפת הראש בחמין. אבל לא בזיי"ף ולוי"ג שעושין מאפר:

(צז) למי שרגיל בכך. ועיין בח"א דה"ה דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת:

(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו. אע"ג דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה (צט) הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:

(צט) על פרי או על מלבוש. וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:

(ק) ולא יחמיץ המצוה. או הברכה כיון שהגיע זמנה ואע"ג דכשרואה פרי חדש ואינו מברך שהחיינו מחמיץ הברכה (ק) מ"מ כיון שנהגו להמתין עד שעת אכילה לא מיקרי מחמיץ המצוה:

(קא) שלא ימצא אחר ט"ב. ומיירי (קא) שלא יכול לשמור הפרי עד שבת מפני שיתקלקל כגון גודגדניות קטנות דאל"ה יקחהו בחול וישמרהו עד שבת:

(קב) מארבע שעות עד תשע שעות. היינו (קב) מסוף ד' עד סוף ט'. וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל [א"ר]:

(קג) ולא יכו התלמידים. מפורש (קג) במדרש דאפילו ברצועה יש ליזהר. ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

---

---

שולי הגליון

---

---

משנ"ב ס"ק ק"ב. מד' שעות עד ט' שעות היינו מסוף ד' עד סוף ט'. יש שהקשו (שערי נחמה, פ"ג הערה כא) שבמדרש (במדבר רבה, פרשה יב סימן ג) יש שתי דעות, סתמא של המדרש הוא שאין ללכת יחידי מתחילת שעה רביעית עד סוף שעה תשיעית, ודעת ר' לוי שהוא מסוף שעה רביעית עד תחילת שעה תשיעית. ואם כן לא נמצאת דעה כדעת המשנ"ב שהוא מסוף שעה רביעית ועד סוף שעה תשיעית. גם מסברא קשה שהרי קטב מרירי הוא שד הצהרים ככתוב 'מקטב ישוד צהרים', ואם כן לשתי הדעות המובאות במדרש אתי שפיר שהוא שתים או שלש שעות קודם ואחר הצהריים. אך לדעת המשנ"ב הוא שתי שעות קודם חצות ושלש לאחר חצות. וע"ע איכה רבתי (פרשה א סימן כט) שם מובאת דעת ר' אבא בר כהנא שהוא מתחלת שש עד סוף תשע וא"כ הוא משעה קודם חצות ועד שלש שעות לאחר חצות, וגם לשיטתו יש להבין כנ"ל. וע"ש במתנות כהונה שרצה לגרוס במדרש באופן אחר באופן שלא יסתרו המדרשים זה את זה.