רש"י/בראשית/לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ בראשית לב

ב

ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ:

ג

מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ע' תנחומא פ' וישלח):

ד

וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש (בראשית רבה):

ארצה שעיר. לארץ שעיר כל תבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:

ה

גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנא אותי על ברכת אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. ד"א גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר, עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

ו

ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:

שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור, אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול ואינו אומר קראו התרנגולים:

ואשלחה להגיד לאדני. להודיע שאני בא אליך:

למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

ז

באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו (בראשית רבה פ'):

ח

ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרג הוא את אחרים (בראשית רבה ותנחומא):

ט

המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אם תחנה עלי מחנה (תהלים כ"ז), הרי נקבה, המחנה הזה (בראשית לג), זכר, וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג), מקצה השמים מוצאו (תהלים י"ט), הרי לשון זכר. והשמש זרחה על המים (מלכים ב ג'), הרי לשון נקבה. וכן רוח, והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, ויגע בארבע פנות הבית (איוב א'), הרי לשון זכר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים (מלכים א' י"ט), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר ט"ז), לשון נקבה, אש להט (תהילים ק"ד), לשון זכר:

והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון, ותעבר המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה:

י

ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד ומהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתב האומר אלי שוב לארצך וגו'. אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי (בראשית לא) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות אלו אני בא לפניך:

יא

קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרם לי להמסר ביד עשו (שבת ל"ב):

ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני:

כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומ"א נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

יב

מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

יג

היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך (בראשית רבה):

ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן א"ל כן, והלא לא א"ל אלא והיה זרעך כעפר הארץ (שם כ"ח), אלא שא"ל כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם), ולאברהם אמר והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

יד

הבא בידו. ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ"א). ומ"א מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו (ד"א מן הבא בידו, מן החלין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה):

טו

עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צרך הנקבות. ובב"ר דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טרח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים וכן לכל איל. לפי שהם פנויים ממלאכה דרכם להרבות תשמיש ולעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

טז

גמלים מיניקות שלשים, ובניהם. עמהם: ומ"א: ובניהם, בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב (בראשית רבה):

ועירם. חמורים זכרים:

יז

עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו:

עברו לפני. דרך יום או פחות ואני אבא אחריכם:

ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתוהו על רבוי הדורון:

יח

למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגום דמאן את,

ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם. למי המנחה הזאת שלוחה, למ"ד משמשת בראש התבה במקום של, כמו: וכל אשר אתה ראה לי הוא (בראשית ל״א:מ״ג), שלי הוא. לה' הארץ ומלואה (תהילים כ"ד), של ה':

יט

ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ששאלת למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו':

והנה גם הוא. יעקב:

כא

אכפרה פניו. אבטל רגזו. וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיהו כ"ח), לא תוכלי כפרה (שם מ"ז). ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד וכפר ידיה, בעי לכפורי ידי בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב (עזרא א'), על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

כב

על פניו. כמו לפניו, וכן חמס ושד ישמע בה על פני תמיד (ירמיהו ו'), וכן המכעסים אתי על פני (ישעיהו ס"ה). ומ"א על פניו, אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה (בראשית רבה):

כג

ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (בראשית רבה):

יבק. שם הנהר:

כד

את אשר לו. הבהמה והמטלטלים. עשה עצמו כגשר נוטל מכאן ומניח כאן (בראשית רבה):

כה

ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צ"א):

ויאבק איש. מנחם פי' ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואביק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו. ופרשו רז"ל שהוא שרו של עשו (בראשית רבה):

כו

ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקלבוסית קרוי כף, ע"ש שהבשר שעליה כמין כף של קדרה:

ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו'), לשון הסרה. ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:

כז

כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (חולין צ"א):

ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:

כט

לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזה שכתוב וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו (הושע י"ב), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם. ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אתו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:

ועם אנשים. עשו ולבן:

ותוכל. להם:

ל

למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנים שמותנו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים (בראשית רבה):

לב

ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומ"א ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג'). ואותן שעות שמהרה לשקע בשבילו כשיצא מבאר שבע מהרה לזרח בשבילו:

והוא צלע. היה צולע כשזרחה השמש:

לג

גיד הנשה. למה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נשתה גבורתם (ירמיהו נ"א), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא):

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.