משאת המלך/בראשית/לב
ד[עריכה]
וישלח יעקב מלאכים (לב ד)
כתב בעל הטורים, בשביל שיעקב ירא מעשיו וכו' והקב"ה הבטיחו כבר ושמרתיך בכל אשר תלך, גרם לבניו שנעשו גרים בין האומות. ויש להבין למה באמת לא סמך יעקב על הבטחת ושמרתיך וגו', עוד יש להבין דוישלח יעקב מלאכים פרש"י מלאכים ממש, וצ"ב וכי לא היה יכול לשלוח שלוחים אחרים.
ונראה למש"ב הגרי"ז דהמלאכים שהיו עמו זהו היה קיום ושמרתיך וגו', ולכן מצאנו אצל יעקב מלאכים טפי מאצל שאר האבות, וא"כ י"ל דיעקב סבר דשילוח המלאכים זהו קיום ושמרתיך וגו' ותו לא, ולכך כששבו המלאכים ואמרו ליעקב דאכתי עשו פניו למלחמה, א"כ לכך ירא יעקב דסבר דנשלם בזה השלוח הבטחת ושמרתיך וגו'. ועל כך נענש דהיה לו להבין דושמרתיך זהו כולל הכל ואין לו לירא מעשיו כלל.
ה[עריכה]
עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (לב ה)
כתב רש"י, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, עוד כתב רש"י ויהי לי שור וחמור, אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, ע"כ.
ונראה לבאר דמה שהגיד לעשו ששמר תרי"ג מצות, אין זה רק כדי לייראו מלעשות עמו מלחמה, ולפי שיצחק אמר לעשו (כ"ז מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, והיה מדמה עשו בלבו שמא לא שמר יעקב תרי"ג מצות ולכן יוכל לנצחו במלחמה, ולפיכך הגיד לו יעקב שאינו כן אלא תרי"ג מצות שמרתי, ולכך יש לך לחשוש מלהלחם עמי.
אולם נראה ביותר דהגדתו תרי"ג מצוות שמרתי זהו כהקדמה למה שאמר לו ויהי לי שור וחמור וגו', דסיפר לו זאת כדי להראות לו שלא אהני ליה הברכה כדפרש"י כנ"ל, אמנם אכתי אין בזה כדי לרצות את עשו, די"ל דילמא לא שמר תרי"ג ולכך לא אהני ליה הברכות, שהרי כל הברכות הותנו בזה שישמור תרי"ג, ויאמר עשו בלבו דמ"מ כשיחזור יעקב וישמור תרי"ג אז יזכה אף בטל השמים ובמשמני הארץ, לכן הקדים יעקב ואמר לו תרי"ג מצות שמרתי, ומ"מ לא זכיתי רק לשור וחמור ולא לטל השמים ומשמני הארץ וכדפי' רש"י.
ח[עריכה]
ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב ח)
פרש"י ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. ונראה דיש גם לומר דהכל ענין אחד הוא, שהרי אמרה רבקה (לעיל כ"ז מ"ה) למה אשכל גם שניכם יום אחד, ואמנם היה זה בנבואה וכן התקיים אח"כ, ולכן ויצר לו ליעקב אף מכך שיהרוג את עשו, שהרי בכך תתקיים נבואתה של רבקה שאף הוא ימות באותו היום.
כג[עריכה]
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק (לב כג)
כתב רש"י, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו כו'. ובספר קול אליהו מובא בשם הגר"א ליישב קושיית העולם דמנין לרש"י שדינה היא החסרה, אולי חסר אחד מן השבטים, ותי' שהרי אמרו בגמ' מפני מה נבנה בית הבחירה בחלקו של בנימין, לפי שמלבד בנימין כולם השתחוו לעשו ואם נימא דאחד מהשבטים הוא היה בתיבה א"כ אף נחלתו ראויה לבית הבחירה. ושמעתי בשם הגרא"ד לנדו שליט"א להעיר שעדיין יקשה דילמא לוי הוא היה חסר, וכאן א"א לטעון שא"כ אמאי לא נבנה בית הבחירה בחלקו דלוי, זו אינה טענה דהרי ללוי בלא"ה אין לו נחלה פרט לערי הלוים.
וביאור הדברים דהגם דניתנו ללוי ערים לשבת, מ"מ אי"ז חשיב נחלת שבט אלא רק דין הממון שבערים הוא של הלוים, אבל לענין נחלה הרי ערי הלוים הם בנחלת השבטים שנתנו ללוים ערים לשבת, [וכיוצ"ב שכתב הגרי"ז (הל' ביה"ב) דדין הממון בירושלים זהו שייך לכל השבטים, ומ"מ ירושלים הרי היא בנחלת בנימין ע"ש], וא"כ הקושיא במקומה דשמא לוי היה חסר, ומ"מ לא נבנה בהמ"ק בערי הלוים, לפי דערי הלוים הרי הם בנחלת השבטים שהשתחוו לעשו.
ונראה דהנה הטעם מה שלא קבלו הלוים נחלה, הוא כמו שנאמר בדברים (י' ט') על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו, ופרש"י לפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע, וזהו טעם לענין נחלה לזריעה וכיוצ"ב, אבל לתת להם נחלה שכל כולה אינה אלא לבנין בית הבחירה, בזה אדרבה כיון שה' הוא נחלתו שפיר דמי, ומעתה באם לוי הוא נחסר וליכא מניעה להבנות בית הבחירה בחלקו, א"כ היה מקבל לנחלה את מקום המקדש.
כו[עריכה]
ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו (לב כו)
בזוה"ק תניא, דנגע בתמכין דאורייתא, ולכאורה הכונה שהתמיכה בתורה נפגעה, וכראותנו כן דכל עיר על תלה בנויה ועיר אלקינו שהם בתי מדרשות בעניות שרויה. אמנם נראה דיתכן דהכוונה היא אדרבה שהס"מ נכנס לתמיכת תורה, שאף הוא נעשה תומך באורייתא וכדחזינן שכן הוא בעונותינו, ועי"ז כידוע נפגע לימוד התורה וקיום התורה והדברים ידועים.
לג[עריכה]
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (לב לג)
כתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' מלכים ה"א) ז"ל, על ששה דברים נצטוה אדם הראשון כו', וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו, עכ"ל.
ובלח"מ הקשה דהא קיי"ל כרבנן בחולין דגיד הנשה אינו נוהג בבהמה טמאה, ואליבייהו אמרו שם דלבני יעקב לא נאסר גיד, אלא בסיני נאמר ונכתב במקומו, וא"כ האיך כתב הרמב"ם דיעקב הוסיף גיד הנשה, וסיים דשמא כונת הרמב"ם לא דנצטוה אלא שיעקב הוסיף מדעתו, אולם יעויין בקרית ספר שכתב דיעקב נצטוה על הגיד, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דאי"ז כרבנן דקיי"ל כוותייהו דאינו נוהג בטמאה.
ונראה בכונת הרמב"ם דהנה יעויין בחי' הר"ן סנהדרין (נ"ו:) שהביא למש"כ הרמב"ם הנ"ל, וכתב על זה, והכי איתא בהדיא בואלה שמות רבה בפרשת ואלה המשפטים, נתן הקב"ה לאדה"ר ו' מצות ולנח הוסיף לו אחת והם ז', ולאברהם הוסיף א' והיא המילה ותפילת שחרית והם ח', וליצחק הוסיף א' והיא המעשר ותפלת המנחה והם ט', וליעקב הוסיף גיד הנשה ותפלת ערבית והם עשרה כו', עכ"ל. והנה הגם דהמדרש פתח במצות שנתן הקב"ה, מ"מ כמו ביצחק שהוסיף מעשר בודאי אין הכונה שנתחייבו במעשר מעת שהוסיף ליצחק מעשר, וא"כ ה"ה מה שאמר שהוסיף ליעקב גיד הנשה, ג"כ אין הכונה שנתחייבנו בגיד הנשה מעת שהוסיף ליעקב.
אלא ביאורם של דברים שאף אמנם שהוסיף להם הקב"ה וצום באלו המצות, מ"מ אין הכונה שנצטוו שמעתה ינהגו בהם איסור, אלא שהם קבלו את אלו המצות אבל עת וזמן המצות הללו יהא מסיני, וזהו הכונה שיצחק נצטוה במעשר היינו שקיבל מצות מעשר להיותה נוהגת מעת חיובה, וכמו"כ יעקב בגיד הנשה אמנם נצטוה בה, אבל לעולם לא נאסר לבני יעקב אלא רק מעת מתן תורה, וזה מתבאר גם ממה שאמר הרמב"ם בעמרם שנצטוה במצות יתירות, והרי לא חזינן מצות שנהגו חיובם מלפני מתן תורה יתר על המצות שנצטוו עד עמרם, וע"כ כמוש"ב שהם רק קבלו את אלו המצות, אבל עת וזמן חיובם והנהגתם אינו אלא משעת מתן תורה.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א