עמר נקא/שמות/כא

עמר נקא שמות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואלה המשפטים כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים. פי' לשון כריתה והפרדה כמו פסל על שם שנפסל ואת כמו מן כלו' פוסל וכורת ומפריד הדבר למה שלמעלה ממנו. פי' אחר פסל תיכן את הראשונים כמו פסל לך שני לוחות שפירושו תקן לך כלומר הוא פי' לשלמעלה הימנו כמו אלה תולדות השמים והארץ שהוא פי' מעשה בראשית האמור למעלה ממנו. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני צריך לישב אמאי איצטריך הוא"ו לומר דאלו נאמרו מסיני שמעינן ליה ממה דכתיב גבי שמיטה וידבר ה' אל משה בהר סיני כמו שכתב רש"י שם מלשון תורת כהנים מה ענין שמיטה להר סיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני. ונוכל לפרש דהכא ר"ל שנאמרו לו אלו הדינין שבזאת הפרשה בסיני קודם רדתו מן ההר תכף אחר עשרת הדברות אבל כל שאר המצות נאמרו בעלותו אל ההר לקבל הלוחות. ולמה נסמכה פרש' דינין לפרשת מזבח. קשה מה הוא זה ששואל למה נסמכה אטו בכל מקום יקשה לך למה נסמכה פרשה זו לזו אלא דהכי קשה לו מאחר שהוי"ו של ואלה מוסף על הראשונים להורות שאף אלו מסיני. למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח כלומר למה הפסיק בפרשת מזבח באמצע בין עשרת הדברות לואלה המשפטים הל"ל פרשת ואלה המשפטים תיכף אחר י' דברות שכתוב בהן וירד ה' על הר סיני שאז הייתי יכול לדרוש שפיר הדרשה דמה אלו מסיני אף אלו מסיני למה הפסיק הענין בפ' מזבח שאיני יודע בודאי אם נאמרו בסיני אם לאו אלא להשמיעך שתשים סנהדרין והיינו דכתב רש"י ולמה נסמכה בוי"ו כלו' מאחר שהוי"ו מוסף על הראשונים למה נסמכה. וקשה על מה שאמר ללמוד שתשים סנהדרין אצל המזבח שהרי דבר זה נפקא לן מדכתיב בפרשת שופטים וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וסמיך לזה ובאת אל השופט ואיך אומר שמכאן אנו למדין דבר זה י"ל דהתם נפקא לן שתשים סנהדרין במקדש ומהכא נפקא לן שתשים את הסנהדרין אצל המזבח ממש:

אשר תשים אמר לו הקב"ה למשה עד שתהא סדורה בפיהן כשלחן הערוך ומוכן לאכול פי' דהל"ל אשר תלמדם אלא ששינה את לשונו וכתב אשר תשים מלשון ויושם לפניו לאכול:

ב

כי תקנה עבד עברי עבד שהוא עברי או אינו אלא עבדו של עברי וכו'. צריך לישב מה קשה לו לרש"י כשאנו מפרשים עבד שהוא עברי וקא מהדר ליה או אינו אלא בעבד כנעני. ונראה דהיינו משום דדוחק הוא לפרש בעבד עברי משום שהתורה התירה לו לישא כנענית שהיא אסורה לכל בר ישראל ובשביל זה אם היינו יכולין לפרשו בעבד כנעני היינו מפרשים אותו. ועוד משום דכאי' במקום אחר כי ימכר לך אחיך העברי שמא היינו מפרשים זה בעבד כנעני. ומיניה מייתי ראיה דהאי קרא לא מצינו דמיירי אלא בעבד עברי מייתורא דאחיך דכתי' התם דהוה מצי למכתב התם כי ימכר לך העברי או העבריה ומדכתב אחיך שמע מינה למעוטי הכנעני אתא. ועוד נ"ל דדוחק הוא לפרש בעבד עברי מדקאמ' בפר' שנייה כי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים ובהכרח מפרשינן ליה לא תצא כצאת העבדים כנענים וכמו שפי' רש"י לקמן. וכשאנו מפרשים דפרש' זו מיירי בעבד עברי עבדים כנעניים מאן דכר שמיה ולכך פי' רש"י בפרשת שנייה או אינו אלא בצאת העבדים העבריים שיוצאים בשש וביובל משום שכיון שפי' שזאת הפרשה מיירי בעבד עברי היה לנו לומ' דאהני עבדים קמאי קאי לא תצא כצאת העבדים ובפרט דקאמ' ליה כה"א הידיעה אמנם לפי האמת צריך לנו לומ' דה"א הידיעה משום דסתם עבדים היינו עבד כנעני שהוא עבד עולם כתי' לעולם בהם תעבודו אבל ישראל לא מקרו עבדים סתם אלא לה' שנא' כי לי בני ישראל עבדים ולכך פי' רש"י עבד עברי קודם שיפרש כי תקנה משום שאם היינו מפרשים הפרשה בעבד כנעני לא הייתי יכול לפרש כי תקנה מיד ב"ד דהא עבד כנעני של ישראל אינו נמכר בגניבתו דהא תנן העבד והאשה פגיעתן קשה הם שחבלו באחרים פטורים והטעם שמא יקניטנו בנו וילך ויחבול בחברו או ישרוף את גדישו והוא הדין בשאר אבות נזיקין שלא יפסיד רבו בעבורו. ואם יקשה המקשה אחר שאנו מפרשים זאת הפרשה בעבד עברי אמאי אצטריך פרש' כי ימכר לך הא אצטריכא ליה בשביל דברים שנתחדשו בה כגון היקש העבריה לעברי ליציאת שש ויובל והיקש עברי לעבריה שאינו יוצא בשן ועין ודין הענקה וכדאמרינן בעלמא כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דברים שנתחדשו בה. ואין להקשות אמאי אצטריך זאת הפרשה דלא שמעינן לה מפרש' כי ימכר לך דגם כאן יש דברים שלא היה יכול לכתוב שם כגון מסירת שפחה כנענית דלא שייך בעבריה ועוד נ"ל דלא מקשינן לשתוק מהני קראי דכתיבו בספרים הראשונים ולשמעינן מהנך קראי דכתיבי במשנה תורה. מהר"ר. ואחרים כתבו בדרך זו קשה תינח כי פרשת כי ימכר מדברת בעבד עברי שכן כתו' שם דין הענקה ולא תשלחנו ריקם שהם מצות הנוהגות בישראל אבל פרשה זו שאין בה דברים הללו לעולם אימא לך שבעבד כנעני הכתוב מדבר וא"ת יקשה לך א"כ למה הוצרך לכתוב הפרשה ההיא תיפוק לי' מק"ו ומה עבד כנעני יוצא בשש מפרשה זו עבד עברי לא כל שכן הא לאו מילתא היא דלעולם אימא לך שבעבד כנעני פרשה זו מדברת ופרשת כי ימכר אצטריכא משום דברים שנתחדשו בה ואעפ"י ששם כתו' כי ימכר לך אחיך העברי ולא היה צריך לכתוב אלא כי ימכר לך אחיך ומה ת"ל עברי לומ' לך בנין אב שכל מקום שאומר לך עברי ר"ל אתיך והיינו דקאמ' רש"י לא אמרתי אלא באחיך כלומ' לא אמרתי לך עברי אלא באחיך:

כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו וכו' צריך לישב מה קשה לו לרש"י כשאנו מפרשים מיד ב"ד דקא מהדר לפרושי במוכר עצמו ונ"ל דדוחק הוא לומר שבמכרוהו ב"ד בגנבתו יצא בשש דאם כן לפעמים לא נוכל לקיים ונמכר בגנבתו כגון שהגנבה מרובה ודמיו מועטין לשש שנים או לפעמים לא נוכל למכרו כשיהיה שוה יותר מדמי גנבתו ואם היינו אומרים שבגנבתו היה נמכר לפחות ימכר יותר משש כשהגנבה תהיה מועטת ודמיו מרובין יהיה נמכר לשנה או לשתים כפי הגנבה שגנב ואם הגנבה מרובה ימכרוהו לזמן רב. ובמוכר עצמו ימכור את עצמו לעולם כפי עבודתו לשש שנים אם מעט ואם הרבה ולכך אם היינו יכולין לפרש הפרשה במוכר עצמו היינו מפרשים אותה. כן כתב מהר"ר. וקשה על מה שכתב רש"י או אינו אלא במוכר עצמו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש שהרי כתוב כי ימכר לך אחיך וכו' וימכר ע"י אחרים משמע וכתי' שם ועבדך שש שנים. י"ל דהכי קאמ' רש"י או אינו מדבר פסוק זה אלא במוכר עצמו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש בלבד אלא אף במיתת האדון כלומ' שאם מת רבו קודם שיגיעו שש שנים לא יעבוד ליורשים עד מלאת לו השש שנים אלא יצא במיתת רבו כשהוא אומר כי ימוך אחיך וכו' הרי מוכר עצמו אמור הא מה אני מקיים כי תקנה במכרוהו ב"ד וכתו' כאן יעבוד סתם דמשמע בין לאדון בין ליורשים הא למדת שיוצא בשש בלבד ואינו יוצא במיתת האדון. וקשה שהרי בפרשת כי ימכר דמשמע ע"י אחרים כתי' ועבדך דמשמע לך ולא לאחרים ואלמא שיוצא במיתת האדון ובפרש' זו כתי' יעבד סתם דמשמע בין לך בין לאחרים ואלמא אינו יוצא במות האדון והואיל ושתי פרשיות הללו מדברות במכרוהו ב"ד קשו קראי אהדדי. י"ל שמה שאמר כאן יעבוד בא לרבות את הבן שאם אדוניו הניח בן ליורשו חייב העבד לעבוד את הבן עד תשלום שש שנים ומה שאמ' להלן בפרש' כי ימכר ועבדך בא למעט את האח ושאר היורשים שאין העבד חייב לעבדן עד תשלום השש שנים וקשה על זה מה ראית לרבות את הבן ולמעט את האח י"ל דין הוא לרבות את הבן שבן קם תחתיו לשני דברים ליעוד אמה עבריה ולגאולת שדה אחוזה והאח אינו קם אלא לדבר אחד דהיינו ליבום. ואי קשיא לך שתי פרשיות במכרוהו ב"ד למה לי י"ל דשניהם הוצרכו ליכתב שמה שחסרה זו גלתה זו וכדכתיבנא:

ג

אם בגפו מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית קשה איך מוכיח מקרא זה שאם לא היה נשוי אין רבו מוסר לו שפחה כנענית י"ל לפי שמקרא זה יתר הוא דמאי קמ"ל אם בגפו יבא בגפו יצא פשיטא שלא יוציא עמו כל אשר לאדוניו אלא שבא להשמיענו בגפו יצא שלא ימסור לו שפחה כנענית ויש לתת טעם למה אם היה נשוי אשה רבו מוסר לו שפחה כנענית ואי לאו לאו. וי"ל שהקפידה תורה שלא ישים אדם מישראל אהבת נעוריו באשה כנעני' לכך אם לא היה נשוי אין למסור לו שפחה כנענית אנל אם היה נשוי שכבר לקח לו הישראלית לאשת נעורים רבו מוסר לו. ועוד טעם אחר שאולי האשה הישראלית אשר לו היא הסתה אותו לחטא ולגנוב את אחרים כד"א האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה. והרי הפרשה מדברת במכרוהו ב"ד בגנבתו ואחר שהיא גרמה לו לחטא ענשה הכתו' והכניס צרתה לביתה כי רבו מוסר לו שפחה ועו' טעם אחר שאם היה נשוי בתחלה שהורגל בבעילה רבו מוסר לו שפחה שאין זו מלאכה זרה אצלו שהרי הורגל בה אבל אם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה שהרי מלאכה זו זרה אצלו שלא הורגל בה מקודם. ועוד טעם אחר שהואיל והאשה וילדיה תהיה לאדוניה יקשה בעיניו מאד להניח כחו וראשית אונו שם בבית אדוניו ולכך אם לא היה נשוי אשה מתחלה אין יכול רבו למסור לו שפחה כנענית:

אם בעל אשה הוא קשה מאי קמ"ל רש"י באמרו ישראלית פשיטא שאינו נשוי כנענית בטרם יבא אל בית אדוניו י"ל דהכי קאמ' אם בעל אשה הוא וודאי בישראלית מדבר שהרי אינו יכול לדבר באשה אחרת ואעפ"כ כתו' ויאצה אשתו עמו דמשמע שהיא בבית אדוניו. וכי מי הכניסה שתצא אלא להודיענו שרבו חייב במזונות אשתו ובניו ולא הוצרך רש"י לפרש אשה ישראלית היא אלא כדי לחזק את התימה ולומ' אעפ"י שבישראל מדבר אעפ"כ ויצאה עמו. ומהר"ר כתב נראה דרש"י בא לומ' שאם היה נשוי שפחה או נתינה או אחת מאותן שהן אסורות לו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אין האדון חייב במזונותיה דכתי' ויצאה עמו הך דקרינן ביה עמו לאפוקי הך דלא קרינן ביה עמו דבעמוד והוצא קאי שאין רבו חייב במזונותיה ולכך אמ' רש"י ישראלית היא:

ויצאה אשתו עמו מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו קשה בשלמא אשתו דכתי' כאן ויצאה אשתו עמו אלא בניו מנא ליה. י"ל מדכתי' התם בפרשה כי ימוך אחיך דמיירי במוכר עצמו מפני דוחקו. ויצא מעמך הוא ובניו עמו וכתי' הכא ויצאה אשתו עמו וילפינן ג"ש עמו עמו ליתן האמור של זה בזה ובין במוכר עצמו ובין במכרוהו ב"ד בגנבתו הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו:

ד

אם אדוניו יתן לו אשה מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה וכן יליף רש"י גם זה מקרא שכתו' בפרשת כי ימכר כי משנה שכר שכיר עבדך שהפי' הוא ששכיר יום עובד ביום ולא בלילה ושכיר לילה עובד בלילה ולא ביום אבל זה עובד בין ביום ובין בלילה שביום עושה מלאכת אדוניו ובלילה מוליד לו עבדים. וקשה על מה שאמ' או אינו אלא בישראלית נוכל לומר מפני דוחקיה דקא מהדר לפרושי בישראלית ונראה לפרש דלעולם מתירא פן יאמר ישראלית כמו שפרשנו דדוחק הוא לומר שימסור לו רבו שפחה כנענית שהאשה כנענית היא אסורה לכל בר ישראל:

ה

את אשתי השפחה קשה מאי למימרא ומאי קשה ליה י"ל שרש"י מתירא פן תפרש את אשתי הישראלית דגבי כנענית לא שייך למימר אשתי שאין לו בה אישות ותפרש עם אשתי ועם בני כלומ' אהבתי את אדוני שהוא מטפל עם אשתי ועם בני כלומ' שאין בידי לפרנסם וכל זמן שאני בבית אדוני הוא מפרנסם לכך פי' רש"י את אשתי השפחה דלא נוכל לפרש בישראלית דהא כתי' ואת בני ובני ישראלית מאן דכר שמייהו:

ו

בדלת ולא במזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד פי' לאפוקי שלא יטה ויוציאנו מציריו וירצע עליו:

את אזנו הימנית או אינו אלא השמאלית ר"ל או זה דמהיכא תיתי לך לומ' השמאלית ולא הימנית ת"ל אוזן אוזן לגזרה שוה נאמ' במצורע תנוך אזנו וג"ש זו מופנה מצד אחד שלא היה צריך לשנות הענין בפרשת ואם דל הוא אלא היה לו לכתו' שם ועשה כמשפט הראשון ומדשינה הכתו' לכתוב פעם אחרת אזנו הימנית שמע מינה לאפנויי ללמוד גזרה שוה למקום זה:

ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר פי' מרגלית כלומ' דורשו בעניין יפה אמ' הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדי כשפסחתי על המשקוף ועל המזוזות פי' שבשביל שפסחתי על המשקוף לכך אמרתי כי לי בני ישראל עבדים וכן כתו' בסוף הפסוק ההוא כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ומה שאמ' רבן יוחנן בן זכאי ואם מוכר עצמו הוא אינו קשה על מה שאמ' לעיל בתחלת הפרשה שבמכרוהו ב"ד דבר הכתוב כלומ' דסבירא לי שגם המוכר עצמו נרצע ופירש לך בכאן הטעם כי לי וכו' ואם מוכר עצמו הוא אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים וכו' קשה דלפי זה היה ראוי שירצע בשעת המכירה הראשונה. וי"ל דהכי קאמר עכשיו לסוף שעבודו שהתורה חסה עליו והוציאתו לחרות הוא חוזר שנית וקונה אדון לעצמו לכך ירצע דבשעה ראשונה נמכר מפני דוחקו ועתה הוא נמכר על מה שאמ' אהבתי את אדוני:

או אינו אלא לעולם כמשמעו אין לפרש כל ימי חייו של עבד דאי אפשר לטעות בדבר זה דהשתא בעבד כנעני הוא דכתי' והתנחלתם אותם לבניכם ואי ס"ד עבד עברי עובד כל ימיו אמאי אצטריך קרא בעבד כנעני תיפוק ליה מק"ו לכך נראה לפרש לעולם כל ימי חייו של אדון ולא של עבד ממש כך נוכל לפרש:

ועבדו לעולם עד היובל ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו קשה איך רואה ממקרא זה שאין הנרצע עובד אלא עד היובל. י"ל משום דמקרא זה יתר הוא דמאחר דכתב שם וקראתם דרור בארץ לא הוצרך עוד לומ' ואיש אל משפחתו תשובו אלא שבא לרבות את הנרצע שאע"פ שכתו' בו ועבדו לעולם גם הוא יוצא ביובל:

ז

וכי ימכור בקטנה הכתו' מדבר או אינו אלא אפי' הביאה סימנין קשה אמאי מהדר לפרושי בגדולה וי"ל מדמקיש הכתו' עברי לעבריה ועבריה לעברי הוה אמינא מה עברי בגדולה הכתו' מדבר כדכתי' ונמכר בגנבתו דאילו קטן לאו בר עונשין הוא אף עבריה בגדולה הכתו' מדבר וקטנה נקראת קודם שתהא בת י"ב שנה גמורות ונערה משתביא ב' שערות עד ו' חדשים ולאחר מכאן נקראת בוגרת שאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשי' בלבד כן כתב רבינו משה בר מיימון בהלכות אישות:

לא תצא כצאת העבדים כעבדים כנעניים שיוצאין בשן ועין צריך לישב נימא דלא תצא כצאת העבדים שיוצאין בגט שיחרור כדילפינן מאו חפשה לא ניתן לה דגמרינן לה לה מאשה ונ"ל דילפינן מק"ו דיוצאה בגט שיחרור ק"ו מאשה ומה אשה שאינה יוצאה בשש ובכסף יוצאה בגט אמה עבריה שיוצאה בשש ובכסף לא כ"ש שתצא בגט שחרור נתקיים קרא בשן ועין וראשי אברים וה"ק בגט שיחרור. ואם תאמ' אדרבא נימא איפכא דנילף שהיא יוצאה בשן ועין מק"ו ותקיים קרא דלא תצא כצאת העבדים בגט שיחרור. י"ל משום דמסתברא דילפינן אשה מאשה דיוצאה בגט ולא ילפינן אשה מעבד. וילפינן הכי ומה אשה שאינה יוצאה בשש ובכסף כדכתי' ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה יוצאה בגט אמה עבריה שיוצאה בשש ובכסף אינו דין שיוצאה בגט שחרור. מהר"ר:

או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל קשה אמאי מהדר לפרושי בעבדים עברים מה קשה לו כשאנו מפרשין בעבדים כנענים. וי"ל משום דכתי' העבדים בה"א הידיעה דמשמע הנך העבדים דפרש"י דלעיל דעברים מיירי כדפרישנא. עוד יש לומ' דדוחק הוא לפרש דבא הכתו' לאפוקי שלא נקיש אמה עבריה לעבד כנעני דמי יימא לן דנקישנא אלא לעבדים עבריים דאינהו עבריים והיא עברייה לכך היה נראה לומ' כעבדים עבריים:

יכול יהא עבד עברי יוצא בשן ועין צריך לישב מנא לנו לומ' דעבד עברי יוצא בשן ועין דאי מק"ו דעבד כנעני דאינו יוצא בשש וביובל יצא בשן ועין עבד עברי לא כ"ש איכא למימר אמה עבריה יוכיח שיוצאה בשש וביובל ואינה יוצאה בשן ועין אף אני אביא עבד עברי שאעפ"י שיוצא בשש וביובל אינו יוצא בשן ועין. וי"ל דלפחות נילף הנרצע שיוצא בשן ועין מק"ו דעבד כנעני שאינו יוצא ביובל ומיתת אדון ויוצא בשן ועין עבד עברי הנרצע שיוצא ביובל ומיתת אדון לא כ"ש שיוצא בשן ועין והשתא ליכא למימר אמה עבריה תוכיח שהרי אינה יוצאה במיתת האדון. מהר"ר:

ח

אשר לא יעדה שהיה לו ליעדה ולהכניסה ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים קשה מנא ליה וי"ל דדריש ליה מדלא כתי' אשר לא לקחה שהוא לשון קדושין כדכתי' כי יקח איש אשה. מהר"ר:

והפדה יתן לה מקום לפדות ולצאת שאף הוא מסייע בפדיונה צריך לישב ממה הוא מסייע לה הרי אינו מנכה לה רק דמי השנים שעשתה אצלו. ונראה דהסיוע הוא משום דעבודת השנים הראשונים אינה שוה בעבודתה אחרונים שהיא קטנה ביותר ולכן כתו' והפדה יתן לה מקום לפדות:

לא ימשול למכרה אינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב נראה דדריש דהאב אינו יכול למכרה משום דכתי' בתריה והפדה ואחר הפדיון פשיטא שאין האדון יכול למכרה אלא על כרחך קאי אל האב ופשטיה דקרא קאי אל האדון. מהר"ר:

ט

ואם לבנו יעדנה האדון נראה דכתב כן פן נטעה לומ' שאביה מיעדה לבן האדון ושבלתי רשות אביה לא יוכל הבן לקחתה ואם כן יהיה צריך קדושים אחרים דמעות הראשונות לאו אדעתא דהכי נתנו כיון שאנו רואין שצריך לחזור ולימלך באב ואם כן הדבר לא הל"ל ייעדנה רק יקחנה ולכן אומר האדון דאינו צריך לחזור ולימלך באביה ואתי שפיר בין למאן דאמר מעות הראשונות לקדושין נתנו כמו שפי' רש"י דאומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך בין למאן דאמ' דמקדשה בשכר פעולתה דלמאן דאמ' מעות הראשונות לקדושין נתנו הוי כאלו אמר לאביה בשעת מתן מעות הריני נותן לך אלו המעות על מנת שתהא בתך מקודשת לי בהם או לבני לכשארצה ולמאן דאמ' שמקדשה בשכר פעולתה כיון שמכרה אביה שוב אינה ברשותו לפיכך בין האדון בין הבן כל אחד מהן יכול לקדשה כרצונו. מהר"ר:

י

אם אחרת יקח לו עליה נראה דרש"י בא לישב מה טעם כתב אם שלש אלה לא יעשה לה אחר פסוק ואם לבנו יעדנה שהרי קאי אל ג' דברים הנז' לעיל ייעוד האב וייעוד הבן וסיוע פדיונה ולא היה לו להפסיק בפסוק ואם אחרת יקח לו ולכך אמר שר"ל אם אחרת יקח לו על האמה עבריה שאין לו לגרוע מהאמה שאר כסות ועונה. ואם היה כותבו אח"כ הייתי אומ' דלא קאי אל האמה רק ר"ל אם יקח לו אשה ע"י קדושין גמורים לא יוכל לגרוע ממנה שאר כסות ועונה אפי' יתנה עמה בשעת קדושין על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה ולכך נקט ואם אחרת לרבותא דלא מיבעיא מן האמה שבשעת קדושין לא התנה שאינו יכול לגרוע אפי' מאשה אחרת שמתנה בשעת קדושין אינו יכול לגרוע וזה אינו כי לפי דברי רש"י שפי' שארה מזונות הלכה היא דבשאר וכסות שהם דברים שבממון יכול להתנות דדוקא בעונה שהיא צערא דגופה אינו יכול להתנות כדאית' בכתובות. מהר"ר:

שארה אלו מזונות. קשה מנא לי. י"ל כד"א ואשר אכלו שאר עמי שהוא לשון ממון כסותה כמשמעו ועונתה תשמיש כד"א והנה עתך עת דודים וכאן תפש שטתו כדברי האומר ג' דברים הללו מדאוריתא דמפרש המקרא בדברי רש"י אמנם יש חולקים ואומ' שאין המזונות מן התורה ומפרשינו המקרא כן שארה תשמיש וכן הוא אומר אל כל שאר בשרו לא תקרבו כסותה ועונתה חדא הוא כסותה בעונתה כלומ' שיתן לה שחקים בימות החמה וחדשים בימות הגשמים:

יא

ואם שלש אלה אחת משלש אלה יעדנה לו או לבנו משום דעל כרחך אינו רוצה לומ' ואם שלש אלה שאר כסות ועונה דסמכין ליה דלא הויא שייך לומ' ויצאה חנם דכיון דאשתו היא לא תצא חנם שהרי צריכה ממנו גט כריתות. מהר"ר:

ויצאה חנם עד ואם הגיעו שש שנים קודם לסימנים כבר למדנו שתצא שנא' העברי או העבריה ועבדך שש שנים. צריך לישב אמאי אצטריך קרא דעבריה לאשמעינן שיוצאה בשש תפוק ליה מק"ו דעבד עברי שאינו יוצא בסימנים יוצא בשש עבריה שיוצאה בסימנים אינו דין שתצא בשש. וי"ל שאין זה ק"ו דלא שייכי סימנין בעבד שהרי אינו נמכר כשהוא קטן ומה שאמ' ת"ל אין כסף לרבות יציאת בגרות בגמ' מוקי לה בבגר אילונית דמקטנותה יוצאה לבגר דבבוגרת אחרת אינו יכול להיות שהרי אם יצאה בנערות היאך תצא בבגרות דלא דמי לתושב כהן ושכיר דכתיב גבי תרומה דאמרינן תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים ופרכינן השתא קנין עולם אינו אוכל קניין שנים מבעיא ומשנינן אי לא כתב אלא תושב הוה אמינא מה תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל להכי כתב. שכיר דהתם תרוייהו יכולים להיות אבל הכא יציאת בגרות לא משכחת לה כי אם בבגרות דאילונית מאחר שהיא יוצאה בסימני בגרות. מהר"ר:

יב

מכה איש ומת למה נאמ' לפי שנאמ' ואיש כי יכה שומע אני אפי' בהכאה בלא מיתה וכו' קשה איך הייתי יכול לסבור שבהכאה בלא מיתה יהא חייב הא כתי' בהדיא וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו שהוא בתשלומין ולא במיתה. י"ל שהייתי יכול לומ' שזה שאמ' הכתו' שהוא בתשלומין היינו בהכאה שאין בה חבורה אבל בהכאה שיש בה חבורה הייתי אומ' שהוא חייב מיתה עליה לכך הוצרך מכה איש ומת. וקשה עוד היאך הייתי יכול לסבור שבהכאה שיש בה חבורה אעפ"י שאין בה מיתה יהא נהרג עליה הלא במכה אביו ואמו שהוא חמור יותר מהמכה את חבירו אינו נהרג אלא בהכאה שיש בה חבורה ומינה שמעינן דבעלמא אינו נהרג בהכאה שיש בה חבורה ואיך הייתי יכול לטעות בזה. י"ל שהייתי אומר שבאביו ואמו יהא חייב בהכאה ואפי' הכה אותם בדבר שאין בו כדי להמית ובאבר שאין בו כדי להמית אבל בחברו לא יהא חייב עד שיעשה בו חבורה בדבר שיש בו כדי להמית ובאבר שהוא כדי להמית והייתי מפרש חלוקי הפרשיות כך החובל בחבירו בלא חבורה יהא בתשלומין החובל באביו ואמו בחבורה ואפי' באבר ובדבר שאין בו כדי להמית יהא במיתה החובל בחברו בחבורה ובאבר ובדבר שיש בו כדי להמית יהא במיתה וא"כ הייתי סובר שהמכה את חברו אפי' בלא מיתה יהא חייב לכך הוצרך מכה איש ומת שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה. וקשה על מה שכתב אלו נאמ' מכה איש הייתי אומ' אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מנין וכו' דהא היינו יכולין להוכיח דבר זה ממה שכתו' בשור הנסקל או בן יגח או בת יגח וכו' ומשם הייתי יכול לומ' שדין הקטן כדין הגדול. י"ל שהייתי אומ' שאר עונש שורו מעונש גופו ואעפ"י שהשור יסקל על הקטנים כגדולים שמא הוא עצמו לא ומה שאמר אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה יהא חייב איך הייתי יכול לטעות בדבר זה הרי אין קטן בר עונשין לשום אסור שבתורה. י"ל שהייתי סובר שהחמירה תורה בעבירה זו דשפיכות דמים יותר משאר עבירות וכשם שמצינו שהחמיר בה שענש גלות להורג שוגג מה שאין כן בשאר עבירות שאין בשגיגתן אלא חטאת בלבד אף בזה הייתי סובר שהחמירה תורה לחייב את הקטנים. וכתב מהר"ר שזה שכתב רש"י ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה וכו'. נראה דבא לישב שלפי הפי' הראשון שפי' אלו נאמר מכה איש הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מנין וכו'. קשה דהוה ליה למכתב מכה איש או את אשה ומת או בן יכה או בת יכה כדכתיב גבי שור הנסקל לכך אמר או בן. ועוד אלו נאמר מכה איש הייתי אומר אפי' קטן שהכה וכו' ואח"כ ועוד אלו נאמר כי יכה כל נפש אפי' נפלים במשמע משום דבא לישב לכתוב קרא ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת והוה שמעינן שהמכה צריך שיהיה איש ולא קטן והמוכה בין איש בין אשה בין קטן לכך אמר דהוה אמינא אפילו נפלים. ואין להקשות דאי הוה כתיב הכי הוה אמינא האשה או טומטום או אנדרוגינוס שהרגו לא יהיו חייבים מיתה דהא שמעינן בעלמא במקום אחר שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לחיובינהו. מהר"ר:

יג

ואשר לא צדה לא ארב ולא יתכן לומר לשון הצד ציד ומנחם חברו וכו' ואם יש לחברו בא' ממחלקות של צד סוף דבר לשון ארב הוא. נ"ל כל זה האריכות שעשה רש"י לפי שאינו רוצה לפרשו מלשון צדה משום דהיינו יכולין לומר הא אם צדה כלומר שהיו אורבים אנשים אע"פ שלא נתכוון (לומר) לפלוני יהא חייב מיתה כמו צידת חיות והעופות שפעמים שמתכוין לצוד את זו וצד את זו. וזה תלוי בפלוגתא בפסוק ולא יהיה אסון כמו שנפרש לקמן ובזה הפסוק לא פליגי וכן אינו רוצה לפרש הפי' השני אשר לא צדד למצוא צד מיתה משום דהוה משמע הא מתכוין הוא להכותו ואם כן הוה שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות אע"פ שאינו חייב מיתה דשלש שגגות הנה שוגג גמור כגון סותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות שם לא ביום ולא בלילה ונפנה שם אפי' בלילה פטור מכלום דהוי אונס ואם סתר כותלו לאשפה שדרך בני אדם ליפנות שם בין ביום בין בלילה לא מיפטר בגלות דהוה שוגג קרוב למזיד ואם סתר כותלו לאשפה שדרך בני אדם לפנות שם בלילה ואיקרי דניפנה שם ביום זהו שוגג שחייב גלות. מהר"ר:

והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו'. קשה שהרי דורשו מפסוק ויפל עליו שאם הרגו דרך ירידה גולה דרך עליה אינו גולה ואיך אמר שבעלייתו נופל עליו הא אינו חייב גלות ע"י כן. י"ל דהכי קאמר עולה על הסולם ובירידתו נופל על זה דהיינו דרך ירידה. וקשה עוד על זה שהרי אמרו בסנהדרין פ' אחד דיני ממונותשאע"פ שארבע מיתות בטלו דיני ד' מיתות לא בטלו ואיך ימות זה שחייב מיתת סייף במיתה זו שהיא כעין סקילה י"ל שזה שנופל עליו היה סכין בידו והרגו בו וזה צריך לומר:

ושמתי לך מקום אף במדבר זהו מחנה לויה. קשה מנא לו תאמר דבערי מקלט הכתוב מדבר וי"ל מדכתיב ושמתי לך דמשמע דלמשה היה מדבר והוא לא נכנס לארץ. ואם תאמר הרי משה הפריש ג' ערים בעבר הירדן הא אמרינן דלא היו קולטות עד שהובדלו הג' האחרות כדילפינן מקרא דשש ערי מקלט תהיינה ומלישנא דלך משמע במחיצתך והיינו מחנה לויה שהיא מחיצתו של משה: ו

יד

וכי יזיד למה נאמר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני וכו' והשוגג. קשה דהא שוגג כבר שמעינן ליה דהוא גולה והיכי תיסק אדעתן דבר מיתה הוא ואמאי איצטריך קרא למעוטי. י"ל דאתא למעוטי שוגג שקרוב למזיד שהשוגג אינו גולה כמה דכתבינן לעיל. מהר"ר:

מעם מזבחי אפי' היה כהן ורוצה לעבוד עבודה קשה מנא לו דבר זה דאפי' היה כהן. י"ל מדלא כתי' ממזבחי אלא מעם מזבחי כלומ' אפי' אותו שרגיל להיות עם מזבחי ומצוי תמיד אצלי דהיינו כהן ומדלא כתי' מעל מזבחי שמעינן מינה שגגו של מזבח קולט והכי איתא בגמ' ג' טעיות טעה יואב בן צרויה דכתי' ביה וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא שוגג ואיהו מזיד הוה וטעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים ואיהו וינס אל מזבח אהל ה':

טו

ומכה אביו ואמו עד ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה בפרשת אמור פי' רש"י דגמרינן ליה מדכתי' התם ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והיינו מכה אביו ואמו ולכך סמכו למכה בהמה לומר לך מה המכה בהמה בחבלה שאם אין חבלה אין תשלומין אף מכה אביו ואמו אינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה וקשה מאי אצטריך האי קרא דמכה אביו ואמו הא שמעינן ליה מהתם וכדכתיבנא. י"ל דאי מהתם הוה אמינא דתשלומין דומיא דמכה בהמה והא יומת בידי שמים אבל יתן את הכופר כי ההוא דשור הנסקל לכך כתב מות יומת דהיינו מיתת ב"ד:

אביו ואמו או זה או זה פי' לר' יונתן דסבר שכל מקום שנאמרו ב' דברים יחד משמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתו' יחדו כדרך שפרט בכלאים לא תחרוש בשור ובחמור יחדו אתי שפיר ולר' יאשיה שאו' שתיהן במשמע דריש ליה משום דמקשינן הכאה לקללה ובקללה יליף ליה מדחזר וכתב אביו ואמו קלל בפר' קדושים וסמך קללה לאב ולאם הכי איתא בגמ' בסנהדרין:

מות יומת בחנק צריך לישב אמאי לא פירש רש"י מיתת רוצח בפסוק מכה איש ומת כדרך שפירש במכה ומקלל וגונב נפש י"ל משום דמיתת רוצח כתו' בהדיא בסדר זה גבי עבד כנעני דכתיב ביה נקום ינקם כדגמרינן מחרב נוקמת להכי לא אצטריך לפרושי אבל מכה אביו סבור הייתי דבסקילה ק"ו ממקלל לכך פי' דבחנק ולכך הפסיק הכתוב בדין גונב נפש בין מכה למקלל לומ' לך שדין מכה כדין גונב נפש והרמב"ן כתב בשם רבינו סעדיה שכתב הכתוב דין גונב נפש באמצע לפי שרוב הנגנבים הם קטנים ואינם מכירים אבותם ואמותן ובאין אל ידי הכאתן וקללתן ועונשן תלוי על הגונב אותן שהוא גרם להם לעשות כן. מהר"ר:

וגונב איש למה נאמר לפי שנאמ' וכו' אשה שגנבה מנין ת"ל וגונב קשה למה הוצרך פסוק זה תיפוק לי' שהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדילפינן בפר' שופטים ושוטרים דחזר הכתו' ושנה את האיש או את האשה ולמה הוצרכנו לדרוש וגונב מכל מקום י"ל מדאחר שמצינו שהקילה תורה עליה בענין הגנבה של ממון. כדדרשינן בפסוק ונמכר בגנבתו איש נמכר בגנבתו ואין אשה נמכרת בגנבתה הייתי סובר שהקל עליה הכתו' גם בגונבת הנפשות שלא תהא חייבת מיתה לכך הוצרך לדרוש מקרא:

מות יומת בחנק וכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא למאן דסבר חנק קל מכלם דריש ליה מואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה ולר' שמעון דסבר הרג קל מכלן יליף ליה ממיתת בני אהרן דהוי מיתה שאין בה רושם ואין לומ' כשרפה שהרי אף היא מיתה שאין בה רושם דהא כתיב ואהבת לרעך כמוך ולכולי עלמא מיתת חנק קלה משרפה. מהר"ר:

ומכה אביו ואמו וכו'. קשה שמענו לעונש אזהרה מנין וכן נמי יקשה לך במקלל וי"ל דאזהרת מכה מלאו דלא יוסיף להכותו וכו' הכתוב בפרשת מלקות ואזהרת מקלל מדכתיב בעמך לא תאור דדרשינן מיניה כל שבעמך לא תאור והרי אביו מישראל

טז

וגונב איש למה נאמר לפי שנאמ' וכו' אשה שגנבה מנין ת"ל וגונב קשה למה הוצרך פסוק זה תיפוק לי' שהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדילפינן בפר' שופטים ושוטרים דחזר הכתו' ושנה את האיש או את האשה ולמה הוצרכנו לדרוש וגונב מכל מקום י"ל מדאחר שמצינו שהקילה תורה עליה בענין הגנבה של ממון. כדדרשינן בפסוק ונמכר בגנבתו איש נמכר בגנבתו ואין אשה נמכרת בגנבתה הייתי סובר שהקל עליה הכתו' גם בגונבת הנפשות שלא תהא חייבת מיתה לכך הוצרך לדרוש מקרא:

מות יומת בחנק וכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא למאן דסבר חנק קל מכלם דריש ליה מואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה ולר' שמעון דסבר הרג קל מכלן יליף ליה ממיתת בני אהרן דהוי מיתה שאין בה רושם ואין לומ' כשרפה שהרי אף היא מיתה שאין בה רושם דהא כתיב ואהבת לרעך כמוך ולכולי עלמא מיתת חנק קלה משרפה. מהר"ר:

יז

ומקלל אביו למה נאמ' וכו' אשה שקללה מנין ת"ל ומקלל קשה כמו שהקשינו לעיל גבי וגונב איש תיפוק ליה שהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולמה הוצרך פסוק ומקלל סתם לרבות את האשה י"ל דמאחר שפי' רש"י בפרשת קדושים בפסוק איש אמו ואביו תיראו דכתי' איש ולא אשה לפי שהאיש ספק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה הוה אמינא הואיל ואינה מוזהרת כל כך כאיש כך לא תהא חייבת על קללתן קמ"ל ומקלל סתם וקשה על מה שאמ' איש להוציא את הקטן פשיטא שהרי אין קטן בר עונשין וי"ל דמאחר שראינו שהחמירה תורה במקלל שנענש אפי' לאחר מיתה כדדרשי' מרבוייא דאביו ואמו קלל הוה אמינא שגם קטן יהא חייב על קללתן לכך כתב איש להוציא את הקטן:

יט

ורפא ירפא ישלם שכר הרופא בא לאפוקי שני דברים שאם היה החובל רופא ואמ' לו אני מרפא אותך יכול הנחבל לעכב על ידו דאמר ליה כארייא ארבא דמית עלי והיינו דקאמ' רש"י ישלם שכר הרופא. והשני שאין הנחבל יכול לומ' תן לי מעות ואני מרפא את עצמי דיכול לומר לו החובל דלמא פשעת בעצמך ואהרג על ידך כדאיתא בפרק החובל ולכך לא כתב ישלם להרופא ומייתורא דירפא דרשו בגמ' מכאן דנתנה רשות לרופאים לרפאות דסד"א אסור (הכתו' ושכר) דאטו רחמנא מחי והוא מסי:

כ

וכי יכה איש את עבדו והרי היה בכלל מכה איש כלומ' ואנו דנין אותו בדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש ואין לדון אותו בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו ולומ' שאף ישראל נדון בדין יום או יומים שאין דנין כך אלא כשהפרט מעין הכלל כגון הבערה שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה והיא אחת מהמלאכות אבל הכא הכלל לאיסור דהיינו מכה איש הוא להחמיר ולחייב שאפי' מת לאחר כמה שנים חייב והפרט הזה להקל ולדון בדין יום או יומים ולכך אין דנין בו כך:

בשבט כשיש בו כדי להמית או אינו אלא אף כשאין בו כדי להמית קשה מאי זה טעם יש לנו לטעות דמיירי כשאין בו כדי להמית. י"ל דקאי אדלעיל שפי' או אינו אלא בעבד עברי דסד"א משום דכתב בשבט דלא הל"ל רק וכי יכה איש את עבדו או את אמתו ותו לא הואיל והפרשה מדברת בעבד עברי כדקס"ד לעיל ודינו כדין יום או יומים שזו קולא גדולה הוה אמינא מייתורא דבשבט כשאין בו כדי להמית ומשום הכי דינו כדין יום או יומים אבל אם היה בו כדי להמית אימא לא:

נקום ינקם מיתת סייף וכן הוא אומ' חרב נוקמת. בגמ' מוכיח מכאן לרוצח שמיתתו בסייף ואין להקשות תאמר שההורג עבד כנעני נדון בסייף שכן הקילה תורה עליו ודינו כדין יום או יומים אבל ישראל חמור תאמר שההורגו נידון במיתה אחת חמורה מזו שהרי קיימא לן דאין עונשין מן הדין והואיל ולא פירש לך הכתוב באיזו מיתה אין להחמיר עליו יותר מן הדין דעבד כנעני וגם אין לך לדונו בחנק מדין מיתה האמורה סתם שהרי בעבד כנעני פי' מיתת סייף ואין שורת הדין נותנת להקל עליו יותר מזה:

כב

ולא יהיה אסון באשה. קשה מאי קמ"ל פשיטא י"ל באחד מהאנשים המריבים לכך פרש"י באשה דבאחד מן האנשים אינו יכול להיות דהיינו צריכים לומ' אם לא יהיה אסון יענש הא אם יהיה אסון לא יענש וזה אינו דהא הוה ליה ממון לזה ומיתה לזה הנהרג ובכי האי גונא איכא פלוגתא אם הוא פטור או חייב בתשלומין אבל השתא דמפרשין ולא יהיה אסון באשה אתי שפיר דמשמע הא אם יהיה אסון לא יענש וזה אמת משום דעובר ירך אמו הוא ובין למאן דאמ' שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחיי' בתשלומין משלם דמי האשה ואינו משלם דמי ולדות כלל לפי שאין אדם לוקה ומשלם לכך פי' ולא יהיה אסון באשה:

כד

עין תחת עין סימא עין חברו. ורבתינו דרשו ממון ולא נטילת אבר ממש בפר' החובל דרשוה מדכתי' ונתת דבר הנתן מיד ליד:

תחת שינו וכן בכ"ד ראשי אברים בפרק קמא דקדושין יליף ליה. וראיתי במדרש שהזכיר הכתו' שן ועין שבשני אברים הללו חטא חם אבי כנען חטא בעינו שראה ערות אביו וחטא בשן שחרק עליו שיניו והלעיג לו לכך הכנעניים שהם בניו של חם כל זמן ששני אברים הללו קיימים הם עבדים נשתברו ונפלו יוצאים לחירות:

כח

שור אחד שור ואחד כל בהמה וחיה בכלל יליף ליה בג"ש שור שור משבת דכתי' ביה וכל בהמתך כדלקמן. וזה שאמ' רש"י וחיה ועוף דמשמע שגם העוף יסקל כשיהרוג את הנפש וזה מעשה בתלמו' שאמ' העיד ר' על תרנגול שנסקל בירושלים לפי שנקר מוחו של תינוק:

לא יאכל את בשרו ממשמע שנא' בהנאה וכו' מנין ת"ל ובעל השור נקי לר' אבהו דאמ' כל מקום שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכך לחזקיה דסבירא ליה לא יאכל איסור הנאה במשמע מוקי לבעל השור נקי להנאת עבדו דאיתא בפרק כל שעה ובפרק שור שנגח ד' וה' לדרשות אחרות כדאיתא התם. ורש"י נקט בכאן הדרשה הפשוטה הכוללת לאסור כל הנאות כולם כדאמ' יצא פלו' נקי מנכסיו. מהר"ר:

כט

והמית איש או אשה אין לי אלא המיתו בנגיחה המיתו וכו' קשה אם כן לכתוב קרא והמית ולשתוק מכי יגח וי"ל שהוצרך לומר לשון נגיחה לפי שהיא אחת מד' אבות נזיקין כדאיתא בריש בבא קמא פרק ארבעה אבות נזיקין:

יומת בידי שמים קשה מנא לו י"ל דלישנא דיומת בידי שמים משמע כד"א והזר הקרב יומת דהוי מיתה בידי שמים דאילו במומתי ב"ד כתי' בהו מות יומת. ומה שאמ' או אינו אלא בידי אדם או אפי' לישנא דיומת בידי אדם משמע וכדר' עקיבא דאמ' זר ששימש במקדש בחנק ת"ל מות יומת המכה רוצח הוא וכו':

ל

אם כפר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף בפרש' וישמע יתרו בפסוק ואם מזבח תמצא קושיא אחת תשובה על זה ותשובתינו בפירוקא:

לא

או בן יגח לחייב על הקטנים כגדולים בגמ' מקשה אמאי אצטריך למכתב יגח תרי זמני דהוה סגי או בן או בת יגח ומשני לרבות נגיחה לתם נגיחה למועד נגיחה לנזיקין נגיחה למיתה לחייב על הקטנים כגדולים ולא תקשי לך היכי נילף מיניה תרתי דכל כי הא גוונא אמרינן שקולין הן ויבואו שניהם:

לב

אם עבד או אמה כנענית רש"י בא לומ' שלא נטעה לומ' דבעבד או אמה עברים הכתוב מדבר דמשום דאין דרכן לימכר בשוק נתן בהן הכתו' ערר הקצוב ל' שקלים שהוא הערך הממוצע בערכין למי שאמ' ערך פלו' עלי אבל עבד כנעני שדרכו לימכר בשוק הייתי אומ' דשמין אותו כשיוויו מה לי הוא מה לי שאר ממונו לכך פי' כנעני שהרי העבדים דינן כישראל. מהר"ר:

לג

או כי יכרה למה נאמר אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ה אלא להביא כורה אחר כורה שחייב פי' שהאחד כרה ט' ובא השני והשלימו לעשרה. אבל צריך לישב שזאת הסברא היא אליבא דר' עקיבא דסבר דבבור ברשותו דבר הכתו' אבל לר' ישמעאל דסבר דבבור ברשות הרבים הכתו' מדבר אצטריך קרא דכי יכרה לאורויי לן דבבור ברשות הרבים הכתוב מדבר שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה והוא עצמו פי' אח"כ ובחופר ברשות הרבים דבר הכתו' צ"ע. מהר"ר:

שור או חמור הוא הדין לכל בהמה וכו' ולמה נאמ' שור וחמור שור ולא אדם חמור ולא כלים פי' מאחר שהוא הדין לכל בהמה וחיה הל"ל ונפלו שמה בהמות או חיות ולמה פרט שור וחמור דמשמע הנך דווקא ולא אחרים אלא לאשמועינן מעוטא שור ולא אדם פי' שאם נפל שם אדם אין בעל הבור חייב בנזק זו וכן חמור ולא כלים שאינו חייב בנזקיהן. והיה זה לפי הסברא שהאדם יש לו לפקוח עיניו ולהביט היכן הוא מהלך וכן בעל הכלי' יש לו להשגיח להיכן הוא מוליך את כליו אבל בבהמות שאין להם דעת חייבו הכתוב בנזקיהן:

לד

כסף ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין קשה מנא לו י"ל מלישנא דישיב דהוה לי' למכתב יתן אלא שכתב ישיב כלומר ישיב לו את שלו דהיינו דבר פחות ונמאס ונתעב כשלו שהיא נבלה והיינו דקאמר אפילו סובין ומה שאמר והמת יהיה לו לניזק ושמין אותה וכו' בגמ' דריש ליה מדכתיב שלם ישלם אם היינו אומרים והמת יהיה למזיק פשיטא דכיון שהוא משלם פשיטא שהמת יהיה לו אלא ודאי לניזק ופריך השתא אי אית ליה נבלות וטריפות מדידיה יהיב ליה דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף הא מבעיא. ומשני דאתא לאשמועינן דבעלים מטפלים בנבלה דבשעת מיתה היא ברשות ניזק ואם פחתה פחתה לו ואף כי הדין כך הוא בין בבור בין בשור נזקין מ"מ האי והמת יהיה לו דבור מוקי לה בגמ' לאפוקי שור פסולי המוקדשים שנפדה שנפל לבור דפטור דדריש והמת יהיה לו מי שהמיתה שלו יצא זה שאין המיתה שלו דכיון שמת אינו ראוי לכלים דכתיב תזבח ואכלת דדרשינן ואכלת ולא לכלביך שפסולי המוקדשים אינו יכול להאכילן לכלבים אבל זה הדין הבעלים מטפלין בנבלה דריש ליה מוהמת יהיה לו דכתיב בפרשה כי יגוף שור איש את שור רעהו וקאמר התם דמסתברא דוהמת יהיה לו דבור אתא למעוטי שור פסולי המוקדשין משום דהאשמעינן קרא דנחית למעוטי דהא ממעטינן שור ולא אדם חמור ולא כלים מהר"ר:

לז

תחת השור תחת השה שנאן הכתוב לומר שאין מדת וכו' קשה היאך שנאן שלא לצורך הא אי כתב ה' בקר ישלם וד' צאן ישלם היה משמע שעל כל אחד מהן ישלם ה' בקר וד' צאן. וי"ל שהיה יכול לכתוב כי יגנוב איש שור חמשה בקר ישלם ואם שה ישלם ארבע צאן והשתא דכתב הכי הוצרך לשנותן שלא לצורך ללמדך שאין מדת וכו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.