מלבי"ם/שמות/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם שמות כא

א

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מבואר אצלנו שכל הפרשיות והדברות המחוברות בוי"ו החבור הם שייכים זל"ז או נאמרו רצופים, ואם היה אומר אלה המשפטים בלא וי"ו היה מתחיל ענין אחר, אבל כשאמר בוי"ו מבואר שנאמר בפעם א' עם הקודם, שבעודו בהר סיני ומשה נגש אל הערפל א"ל ה' כה תאמר אל בני ישראל וכל הענין עד ואל משה אמר עלה אל ה', וז"ש ר' ישמעאל אף תחתונים מסיני, והוצרך זה לר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בזבחים (ד' קט"ז) שרק כללות נאמרו בסיני, אבל פרשיות אלה נאמרו עם הפרטות, ור"ע שהוא ס"ל דפרטות נאמרו מסיני דייק מ"ש אשר תשים לפניהם, כי ממ"ש כה תאמר אל בנ"י לא משמע רק שיאמר להם פעה א', וכן בכ"מ דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לכן אמר (דברים ל״א:י״ט) כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, דשירה היינו תורה כמ"ש בנדרים (דף לח). ויש הבדל בין הדבור ובין הלמוד שהדבור די בפ"א אבל הלמוד צריך לומר לו הרבה פעמים עד שילמד, ומצאנו שמשה וכן אהרן ונו"א למדו ד' פעמים כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה, והנה בהלמוד די אם למדו עד שנתפס בלב התלמיד, ואינו נכלל השנינה היינו שיהיה בכח התלמיד ללמד לאחרים, לכן הוסיף שימה בפיהם שיוכלו להוציא למודי התורה בפיהם ללמדם לאחרים ועדיין לא נכלל בזה שיהיה להם בכל דברי התורה ידיעה ברורה שיגיעו בה לכלל דעת, שהיא מדרגה היותר גדולה שיהיה הכל ערוך לפניהם בידיעה ברורה, לכן הוסיף פה אשר תשים לפניהם, שיעמדו דברי החכמה ערוכים לפניהם, כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר בלפניו, וכמ"ש אתה הראית לדעת, שהדעת היא הידיעה הברורה כמו שנודע לאדם המוחשות שרואה בעיניו, כמ"ש בפי' משלי בארך:

אשר תשים לפניהם. כבר בארתי בס' התו"ה שמיני (סי' ס"ג) שכ"מ שבא צווי המתחלת במלת זה זאת אלה וכדומה, אין דרך שיבא עמו מלת אשר, את אלה תשקצו, את זה תאכלו, וכ"מ שבא מלת אשר כבר בא הצווי דרך כלל, ובמלת זה או אלה בא לבאר הצווי בפרטות כמו קנים תעשה את התבה וזה אשר תעשה אותה וכדומה, ולכן ממה שלא אמר ואלה המשפטים תשים, ואמר אשר תשים מבואר שכבר נאמרו המשפטים במרה דרך כלל, ועתה בא לפרשם, ור' יהודה כשיטתי' שהוא הניח כלל זה בספרא, ומ"ש לפניהם כו', [מובא בגיטין דף פח] ופי' הרמב"ן שהיל"ל אשר תשים להם כמ"ש שם שם לו חק ומשפט ואמר לפניהם שהם הדיינים כי על השופט יבא לשון הזה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשופטים, עד עמדו לפני העדה למשפט, ודרשו עוד (גיטין שם) לפניהם ולא לפני הדיוטות מפני שכתוב במשפטים והגישו אדוניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם, שהם המומחים, אמר שתשים המשפטים לפני האלהים שיזכיר ולא לפני כותים, ולא לפני הדיוטות, שירצה שההדיוט יכוף אותו לד"ת, ור"ש נתן טעם שהקדים המשפטים למצות שבין אדם לאלהים כי הוא המקיים שלום הקבוץ המדיני, ובו תלוי קיום העולם על הדין והאמת והשלום:

ב

כי תקנה עבד עברי. זה נאמר ג"פ, פה, ובפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי ובפ' בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, ושם מבואר שמדבר במוכר עצמו, והפסוקים דכאן ופ' ראה מדברים במכרוהו ב"ד, וקיי"ל שיש חלוקים בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד, שמוכר עצמו אינו נמכר לשש ואינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקים לו, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' עבדים פי"ב) וכת"ק דר"א בקדושין (דף י"ד ע"ב) וכפי דרך הפשט [לפי מ"ש הריטב"א דלמסקנא לא יליף שכיר שכיר] כ"ז מבואר מפשט הכתוב שבפ' כי ימוך לא נזכר עבודת שש, ולדעת הריטב"א צריך לעבוד תמיד עד היובל אם לא שהתנה לפחות משש או ליותר משש, ולדעת רש"י בלא התנה עובד שש, דמסתמא כיון לבנים הקצובים לעבד הנמכר, ובהתנה עובד כפי התנאי פחות או יותר משש, וכמ"ש המ"ל (פ"א מה"ע ה"ז), וכן לא נזכר שמוסר לו ש"כ וזכר לדבר שאמר שם ויצא מעמך הוא ובניו עמו ר"ל שתמיד יצאו בניי עמו לא כנמכר מב"ד שבניו מן השפחה אין יוצאים עמו, וכן לא נזכר שנרצע, דהא אין מוסר לו ש"כ וממילא אינו נרצע, בשגם למה ירצע הא יכול להשתעבד שנית, וכן לא נזכר בו דין הענקה. והסברא נותנת כך דלפעמים לא ימכור א"ע רק לשנה ואיך יחויב להעניק לו, ואחרי שהפסוקים שבכאן ובפ' ראה מדברים שמכרוהו ב"ד, ע"כ שהחדר זה במ"ת ללמד דברים שאין מפורשין פה. והנה שם כתוב ועבדך שש שנים שמשמע דוקא אותך לא ליורש ופה כתוב יעבוד בלא כנוי והיל"ל יעבדך כמ"ש כי תקנה בנוכח, ובא לרבות שיעבוד מ"מ אף ליורש ותפסינן הממוצע שעובד את הבן שהוא כאלו עובד אותך שהבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה ואינו עובד את הבת ואת בך הבן שאינו כאביו ממש, וז"ש במכילתא בנמכר בב"ד הכתוב מדבר שהוא עובדו ועובד הבן וכו' כשהוא אומר כי ימוך יכו'. ר"ל שאם לא היה כתוב פסוק כי ימוך היינו מפרשים שפסוק דפה מדבר במוכר עצמו ופסוק שבפ' ראה מדבר במכרוהו ב"ד, ולא היה סתירה בין מ"ש פה יעבוד בלא כנוי ושם יעבדך בכנוי שהייתי אומר שמוכר עצמו יעבוד לכל היורשים ומכרוהו ב"ד לא יעבוד רק לאדון ולא ליורש אף הבן, כמו שבמ"ש בנרצע ועבדו בכנוי ממעט אף הבן, אבל אחר שממה דכתיב כי ימוך שמדבר במוכר עצמו מבואר שכאן מיירי במכרוהו ב"ד, ויש סתירה בין מ"ש פה יעבוד ושם ועבדך מוכח שמ"ש פה יעבוד היינו שעובד את הבן, הגם דשם כתיב ועבדך ולא ליורש, וצ"ל שמה שגם במוכר עצמו עובד את הבן ולא את האח הגם ששם כתיב יעבוד עמך דיעבוד עמך אינו מעוט כ"כ כמו יעבדך, וכשעובד הבן נופל לשון יעבוד עמך כי הבן קם תחת אביו:

עבד עברי. עבדי תואר לעבד, עבד בהוא עברי, דא"ל שהוא שם נסמך עבדו של עברי, דהיינו עבד כנעני הנלקח מישראל, ומ"ש והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם היינו בלוקח מן הנכרי שעליו אמר מהם תקנו עבד ואמה אבל בלוקח מישראל שנתחייב במצות נשתנה דינו שלא יעבוד רק שש, שעז"א כי ימכר לך אחיך העברי, ששם עברי מיותר ובא ללמד שמ"ש פה עבד עברי דומה למש"ש אחיך העברי, והראב"ע הביא דעת מי שאמר שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר ונכללו בזה בני עשו ובני ישמעאל וקטורה, ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, והעבד מהם יעבוד שש והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם, ע"ז השיבו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אלהי העברים נקרא עלינו וכמ"ש הראב"ע שמ"ש אלהי העברים פירשו מ"ש תחלה כה אמר ה' אלהי ישראל, רק מ"ש ואומר לאברם העברי היא נראה להגיה תחתיו ושם אתנו נער עברי או מכה איש עברי שני אנשים עברים נצים וכדומה מהפסוקים שהביא הראב"ע לזה, וסיים ועוד איך יעלה על לב אדם שהישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים והישראלי עד שנת היובל:

עבר עברי, ובפ' בהר וכן בפ' ראה קורא אותו אחיך ולא הזכיר שם עבד, ואמר בספרא בהר (סי' ע"ט] כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה, יכול אף הוא ינהג בעצמו באחוה ת"ל עבד, יכול אף אתה תנהג בו כעבד ת"ל אחיך, הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו, וע"כ שם מדבר מצד המכירה קראו אחיך ופה מצד הקניה קראו עבד לומר שיש לו בו קנין הגוף, ולכן קראו פ"א בשם עבד בע"כ שלא רצה להשתמש בלשון זה רק במק"א, לומר שאין לקראו בשם זה לשם בזיון, ובגי' הגר"א יכול תקראני עבד לשם בזיון ת"ל אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה ת"ל עבד וכו', ולפ"ז הם הדברים שבספרא:

כי תקנה עבד עברי. למה תפס עבד עברי ולא אמר עבד ישראל, פי' ר' ישמעאל משום דשם ישראל מוציא הגרים וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' קצ"א) דכ"מ שאומר בני ישראל צריך רבוי על גרים לכן אמר עברי שכולל גם הגר, וכבר נתקשו בזה הקדמונים הלא מבואר בב"מ (דף ע"א) דאין הגר נמכר בעבד עברי, משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא, ותרצו הסמ"ג והגמ"י בשם ר"י דמיירי בגר שבא על בת ישראל והוליד דמשפחת אם קרויה משפחה לענין זה, ועי' בשעה"מ (פט"ו מה' א"ב ה"ט) שיש פלוגתת הראשונים בזה אם גר שבא על בת ישראל הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל ע"ש באורך, אולם עם העיון אין הבדל בין גר לישראל רק במה שהנמכר לגר אינו עובד את הבן, שכן אמר בב"מ (דף ע"א) וכי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, ומקשה למימרא דגר קני ע"ע ורמינהו אין הגר נקנה בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ואינו קונה ע"ע דמיקני קני דלא מיקני לא קני, ארנב"י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דתנן הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וממילא כמו שקונה כן הגר נקנה בה"ג שאינו עובד את הבן משום שאין לו בו קנין הגוף כמו בנמכר לנכרי שאין לו בו קנין הגוף, ומדלא אמר שאין דינו כישראל לענין שיצא בשש מבואר שיוצא בשש שהוא קולא רק לענין שאינו עובד את הבן דינו כנכרי, וכן ברמב"ם (פ"א מה"ע ה"ב) אין הגר נקנה בע"ע. ושם (ה"ג) ע"ע שמכרוהו ב"ד אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק, והשתא יקשה איך יקנה הגר צדק הא דלא מיקני לא קני, וע"כ שמ"ש שאין הגר נקנה בע"ע פי' שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי, ובכ"ז אם גנב ב"ד מוכרים אותו קנין ממון לשש שנים ואינו עובד את הבן מפני שלא נקנה קנין הגוף, וכן באר ברמב"ם (פ"ב הי"ב) שאינו עובד את הבן, ופי' מ"ש בגמרא ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב, וע"ז מקשה למימרא דגר קני כנ"ל, ר"ל שאם היה כתוב גר סתם הייתי מפרש שר"ל גר צדק לכן כתיב גר תושב כי הנמכר לגר צדק יוצא בשש, וע"ז שואל למימרא דגר קני, ר"ל איך נטעה כלל שהוא גר צדק הא גר אינו נמכר וא"כ אינו קונה, ומשיב שהייתי טועה שהוא גר צדק כי באמת הוא נמכר לקנין ממון כמו בנכרי [ובזה סרה קושית הכ"מ [פ"ב הי"ב] שנאמר שנגאל בקרובים כי באמת אינו מדבר בגר צדק רק בגר תושב] וא"כ מבואר שמ"ש פה כי תקנה עבד עברי מדבר גם בגר הגם שמ"ש יעבוד אף לבן הוא דוקא בישראל, וי"ל שר' ישמעאל סובר כמ"ד בירושלמי (פ"ק דקדושין) שע"ע אינו עובד את הבן:
וע"ד הפלפול יש לצייר גר שיש לו משפחה ונמכר בע"ע דקרינן ביה ושב אל משפחתו, והוא ע"פ מה שילה"ק עמ"ש בכריתות דשפחה חרופה עשה בה את הקטנה כגדולה, איך יצוייר ש"ח קטנה דהא ש"ח היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע ולמ"ד בגיטין דקדושין תופסים בה פי' מאורסת ממש (כמש"ש ד' מ"ג) ומי קבל קדושי קטנה, וע"כ צ"ל שיצוייר בישראל שקדש חציה שפחה וחציה ב"ח והוליד ממנה בת והבת היא ג"כ חציה שפחה וחציה ב"ח ויש לה יחוס מצד אביה ישראל והוא מקבל קדושי בתו, ולפ"ז אם ילד משפחה זו שהיא חציה ב"ח בן זכר יורש את אביו ושב אל משפחתו קרינן בי' הגם שבצד א' הוא עבד וכששחררו הוא גר, והוא גר שיש לו משפחה מצד אביו, ובה"ג מרבה גר שנמכר בע"ע כי קרינן בי' ושב אל משפחתו, ואל תשיבני שא"כ מה ז"ש בגיטין (שם) על הא דאיבע"ל מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקדש בת חורין מהו, ופשיט לה מהא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס ליורשיו וא"א קידושיו לא הוו קדושין יורשים מנ"ל אמר רבא ראוי ליטול ואין לו, והלא יצוייר באופן שאמרנו שיש לו יורשים כי אביו יורש אותו, ע"ז י"ל שרבא לשיטתי' שאמר שם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך המקדש חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת. ולדידי' מ"ש המאורסת לע"ע היינו מיוחדת, אבל לדידן י"ל כן:

שש שנים יעבד. זה הוכפל במ"ת ועבדך שש שנים שמדבר ג"כ במכרוהו ב"ד כנ"ל, רק ששם יש לפרש שהוא מאמר תנאי אם עבדך שש שנים אז לא תשלחנו ריקם אבל אם עבד פחות או יותר אין מעניקין לו, אבל יוכל למכרו על יותר משש אם גנבתו שוה יותר מעבודת שש שנים, דהא כתיב ונמכר בגנבתו, לכן באר פה בהחלט שרק שש שנים יעבוד, ואם גנבתו שוה יותר יש פלוגתא לקמן ושם ית':

שש שנים יעבד. פעל עבד מציין עבודה שהוא משעבד א"ע לה וברוב יציין עבודה שיש בה יגיעה, וזה ההבדל בינו ובין משרת, או בין עשית מלאכה וכדומה, ובכ"ז אינו מציין עבודת עבד, שזה יציין בקשור הב', יעבוד בו, שהוא עבודה בע"כ, או בבנין הפעיל, אשר מצרים מעבידים אותם, ובכ"ז כשאמר יעבוד סתם נוכל לפרש גם עבודת עבד, לכן פי' לא תעבוד בו עבודת עבד שנאמר בפ' בהר במוכר עצמו וה"ה למכרוהו ב"ד, ומזה הוציא מ"ש לא ירחץ לו רגליו וכו', וכ"ז נמצא גם בספרא בהר (סי' פ') ועמש"ש, ושם דריש (בסי' צ"ב) מ"ש ובאחיכם ב"י לא תרדה בו בפרך שהוא מיותר שכבר אמר (שם פמ"ג) לא תרדה בו בפרך, וגם שכפל אות היחס, באחיכם בו, שבא למעט בן חורין, ובספרא שם (סי' פ') דריש כן גם מן לא תעבוד בו עבודת עבד, וצ"ל שסמך על הדרוש של לא תרדה בו בפרך וכ"ש לעבודת עבד, ומן מ"ש כשכיר כתושב יהיה עמך למד שלא יעבוד בו עבודת בזיון ועבודה שאינה מאומנותו כמו השכיר שלא ישכיר א"ע לעבודות אלה, וממ"ש יהיה עמך משמע לא לאחרים שלא תמסור לו אומנות שהוא עובד לאחרים אף שהוא מאומנותו, ור' יוסי חולק ע"ז, וזה מבואר בספרא (שם סי' פ"ב ועמש"ש):

שש שנים יעבד. כבר בארתי באילת השחר (כלל ע"ח) שכ"מ שמקדים את המספר מורה שבא המספר בדוקא, שהיה יכול לומר ועבד שש שנים, והקדים את המספר להורות שאם ברח צריך להשלים שש שנים, ובכ"ז אין להוציא מזה שה"ה אם חלה צריך להשלים דהא אמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, שלמד מזה (לקמן סי' כ') שאם חלה והוציא רבו הוצאות א"צ להחזיר לו יציאותיו וכ"ש שא"צ להשלים שכר בטלה, וכ"ה בספרי ראה (פסקא קי"ח) ברח וחזר מנין שמשלים וכו' חלה ונתרפא יכול יחזור לו שכר בטלנותו ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם, והטעם שפעל יעבוד יאמר על העבודה שעובד עבודת עבד כמו ויעבידו מצרים ויאמר על מה שהוא עבד משועבד לעבודה אף שא"ל מלאכה כמה ימים, וכשחלה אף שאינו עובד בפועל הוא עבד ומוכן לעבוד, לא כן הבורח שהוציא א"ע מרשות האדון לגמרי, ובמכלתא נדפס מאמר זה לקמן שלא במקומו, וכן נדפס בטעות ונתקן ע"פ הגהות הגר"א:

ובשביעית יצא. כבר בארתי באיה"ש (כלל פ"ד) שכ"מ שאומר בשנה השביעית או בשנה השלישית חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא מתשרי, וא"כ ממה שלא אמר פה בשנה השביעית וכמ"ש בפ' ראה, ידעינן שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה וז"ש תלמוד לומר ובשביעית (וכן ג' הגר"א) ר"ל ממה שלא אמר בשנה השביעית, וכן מ"ש בעירובין (דף יח) שנים של ע"ע חשבינן מיום אל יום דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד עקר הלמוד ממה שלא אמר בשנה השביעית, ואמר שלכן לא אמר בשנה משום דלפעמים עובד בשנה הז' של שנת עולם אם נמכר באמצע השנה או בסופה כשמגיע ר"ה השביעית הוא שנה השביעית של עולם ובכ"ז עובד עד תשלום שבע ליום המכירה, ובירוש' (פ"ק דקדושין) ובשביעית יצא, שביעית של מכירה, או אינו אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי שש שנים אמורות הא מה אני מקיים ובשביעית שביעית של מכירה לא שביעית של עולם, או חלוף, אר"ז בשם ר"ה, ובשביעית כתיב, אר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם א"כ מה היובל בא ומוציא, אר"י אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, רבנן דקסרין אמרין אפי' כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא יובל מוציא את העבדים ואין שביעית מוציאה את העבדים וזה פירושו, שתחלה רצה ללמוד שפי' שביעית למכירה ממ"ש ובשביעית יצא שהוא מיותר אחר שאמר שרק שש שנים יעבוד ידעינן שבשביעית יצא, או יאמר ואחר כן יצא, וע"כ בא לומר שיעבוד שש שנים שלמות מיום אל יום, וע"ז שואל או חלוף, שנאמר שמשמיענו שדי אם עבד שש של עולם שאז בשביעית של עולם יצא אף על פי שאינו שביעית למכירה, וע"ז משיב ר"ז ובשביעית כתיב ר"ל הלא כתיב ובשביעית ולא כתיב ובשנה השביעית וידעינן שאין משגיחין על שנה של עולם כנ"ל. אולם הלא מצאנו שבא שם שביעית בלא מלת שנה על שנת השמטה כמ"ש והשביעית תשמטנה ונטשתה, שהשביעית היא ג"כ שנת עולם כי מתחיל מר"ה, ובכ"ז בא בלא מלת שנה, וי"ל שמ"ש ובשביעית יצא היינו בשנת השמטה שקרוי שביעית, ע"ז אמר ר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם, ר"ל שמטה שהוא ג"כ שביעית של עולם, א"כ מה היובל בא ומוציא, שאיך אמרה תורה שהיובל יוציא העבדים לחירות הלא שנת השמטה שקודם היובל מוציאה אותם, ומ"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, נראה לפרש כי ר' יהודה ורבנן פליגי בנדרים (דף סב) שר"י סובר שהיובל עולה ממנין שני שבוע וחכמים סוברים שאין עולה ממנין שני שבוע. ועוד יש פלוגתא בספרא בהר (סי' יד) שר"י ס"ל שיעשה יובל אע"פ שאין שביעית וחכמים חולקין עליו, ושני הפלוגתות תלויים זב"ז. שלר"י שס"ל שהיובל עולה למנין שני שבוע, א"כ א"צ לספור שבע שבע דוקא ויכול לספור שנת היובל לחשבון שני שבוע אע"פ שלא עשה שמטה, ורבנן ס"ל שצריך לספור ז' ז' בלא יובל ושנת החמשים הוא יובל ואין יובל בלא ספירת שמיטות, וא"כ לר"י אין ראיה ממ"ש א"כ מה היובל בא ומוציא, שי"ל שהיובל מוציא אם לא עשה שמטה כי יצוייר יובל בלא שמטה, וז"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, ר"ל דלדידי' א"א ליובל בלא שמטה וקשה מה היובל בא ומוציא, ברם למ"ד היובל עולה למנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, ר"ל דלדידי' משכחת יובל בלא שמטה והיובל אינו בא בסוף ימי שבוע כי לא ספר שני שבוע כלל. וי"ל ששמטה מוציאה עבדים ולא קשה מה היובל בא ומוציא שי"ל שהוא מוציא כשלא ספר שמטות, ורבנן דקסרין אמרין שאף למ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע א"א לומר שהשמטה תוציא עבדים כי יכולים אנחנו למיפק לה מן הכא יובל מוציא עבדים וכו', ר"ל זה נלמד ממה שדריש בספרא בהר (סי' כ"ז) על בשנת היובל הזאת יובל מוציא עבדים ואין שמטה מוציאה עבדים, ומזה מבואר שאל"פ ובשביעית יצא על שמטה, וכן ברמב"ם ה' עבדים (פ"ב ה"ב) מביא פסוק זה מטעם הספרא ללמד שאין יוצא בשמטה כמ"ש המ"ל שם:

יצא לחפשי חנם. ובפ' ראה אמר וכי תשלחנו חפשי, שמשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו והוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה"ע הי"ב) מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"פ שלא אמר לו ה"ז יוצא בחנם וא"צ שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, א"כ שם אומר תשלחנו שמצוה לומר לו צא, ופה אמר יצא אם לא אמר לו הוא יוצא, וה"א אם יוצא מעצמו יחזיר לו ההוצאות אם רפא אותו לז"א חנם, ושם לא אמר חנם דשם מדבר כשמשלחו ברצון והרי מוחל לו:

ג

אם בגפו יבא בגפו יצא. לר' ישמעאל פי' כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק, וגפו כמו בכנפו בא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות, ור"ע ס"ל מסברא שאינו חובה, ופי' בגפו בגופו שיצא בראשי אברים, ואזלי לשיטתם שדעת ר' ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש בא על נרבע דזכר, ודעת ר"ע דילפי' נרבע דזכר מן ואת זכר לא חשכב, ולדידו צ"ל דלאו דלא יהיה קדש בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל ובר ישראל לא יסב שפחה, ולר' ישמעאל אין איסור בשפח' כנענית, וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסר אינו צווי אלא הרשאה, וכמ"ש באיה"ש (כלל רכ"ז רכ"ח) ובספר התו"ה [ויקרא סי' קל"ח צו סי' למ"ד וסי' ל"ו ובכ"מ] והשתא לר"ע שיש איסור לב"ח בשפחה מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אינו ציווי אלא כיון שב"ח אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה, וא"צ למוד שאינו ציוי אלא הרשאה, אבל לר"י שב"ח מותר בשפחה א"צ קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המ"ל למ"ש מהרשד"ם בדעת הרמב"ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות] וה"א שבא לתיבה והוא צווי לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות, וגם ראב"י בקדושין (דף כ') מפרש אם בגפו יבא כדעת הת"א. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה, ולפי דעתו הוא מאמר בפ"ע שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה, אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה, והרא"ם והמ"ל נתקשו לראב"י ור"ע מנ"ל שהוא רשות דלמא הוא חובה, וכבר בארתי הטעם לר"ע לשיטתי' דיש איסור בשפחה, ולראב"י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון, ובל"ז י"ל שגם ראב"י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממ"ש בקדושין (דף כ"א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה כי לישראל אסור. וכן מבואר ממ"ש בב"ק (ד' כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' ע"כ התירא מכאן ואילך איסור, ע"ש:

ומ"ש ר"ע אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פי' שאם שמא את עיני לא נאמר שדינו כעבד כנעני שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האבר, ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שי"ל שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר, ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שא"י בראשי אברים, אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק, ולכן תפס ר"ע פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה, כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר, וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות, ופי' לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין, רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר לא תצא כצאת העבדים מיותר אם נאמר שהפי' שיצא לחירות רק שא"י כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם, ומזה מבואר כמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש השמיני שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני וא"כ מחד קרא הייתי אומר שקמ"ל שצריך גם לשלם דמי העין, וע"י שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא וע"כ מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא, אבל לשיטת הרמב"ן לסברת הבה"ג שחולק ע"ז ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה לא יכתוב כלל ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן:

אם בעל אשה הוא. היינו אשה ישראלית, ואם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה כנענית, ולפ"ז יש בכל חלוקה שני הבדלים, בחלוקה הא' צריך, א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו, ובחלוקה הב' צריך, א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו, ומבואר אצלנו בכללי הלשון שאחרי מלת אם שבא על החלוקה יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה כמ"ש באילת השחר [מן כלל קצ"א ואילך] ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי, כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לר"ע שישראל אסור בשפחה, וא"כ הי"ל להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והול"ל אם אשה כנענית יתן לו אדוניו, ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א', כי מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם אשה כנענית ויצוייר גם לר"ע אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ"ל פ"ג מה"ע ה"ד] דהא מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם האשה שלקח אחר מכירה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"א), וז"ש במכלתא או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה, וזה ע"פ הכלל המיוסד אצלנו שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כ"מ שיכול לרמז אותו ע"י כנוי [כמו שהתבאר באיה"ש פט"ו], ושם בארתי (בכלל קל"ח) שדרך חז"ל לפרש שהשם הנשנה אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך, וכן פה אם תאמר שמ"ש אם בעל אשה הוא מדבר בכנענית שלקח מעצמו היל"ל אם אדוניו יתננה לו והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית, וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו או אדוניו נתנה לו ולמה כפל שם אשה ע"כ שמדבר מאשה אחרת, כי מ"ש אם בעל אשה הוא מדבר באשה ישראלית:

ויצאה אשתו עמו. ובפ' בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כ"ז שהוא עובד, ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכ"ה בספרא בהר ובקדושין (דף כב), כבר האריכו בזה הרמב"ן והמ"ל (פ"ג ה"א וה"ב) עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ"מ, ושומרת יבם אינה בכלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכ"מ, אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו שכבר בארתי קדושים (סי' ל"ב) שיש הבדל בן אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי ולא כן מלת אתו מורה שהאחד טפל להשני, ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין שהיא דבקה עמו וחייב במזונותיה, והרמב"ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו, שהארוסה וכן האסורה לו אינם עדיין עמו כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב"ם בפ"ג מה' עבדים:

ד

אם אדוניו יתן לו אשה. כבר בארתי למעלה (סי' כ"א) שלר' ישמעאל לשיטתיה שס"ל שישראל מותר בשפחה יש לטעות שמ"ש אם אדוניו יתן לו הוא חובה ולכך כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות, ולר"ע לשיטתו דס"ל דישראל אסור בשפחה ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה וא"צ לזה קרא דאם בגפו יבא ע"ש. והנה ר"י ור"ע פליגי בספרא קדושים (סי' נ"ב) ובכריתות (דף י"א), דר"י ס"ל דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ור"ע ס"ל דש"ח היא חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לע"ע, וע"כ לר"י ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו דהא הבא עליה חייב באשם ש"ח, אבל לר"ע הבא על שכחה כנענית המיוחדת לע"ע אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל ופי' אם אדוניו יתן היינו שיתן רשות, שמצאנו כ"פ לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה כמ"ש בס' התו"ה קדושים (סי' צ') לכן למד ממלת לו שהוא שתהא מיוחדת לו. והנה לר"ע שס"ל שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין, אך שא"כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

וילדה לו בנים או בנות, זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה וידעינן שילדה לו, וא"ל שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות לא אם ילדה טו"א דהא אמר האשה וילדיה ובשם ילדים נכללו גם טו"א, וליישב זה א"ר נתן שמ"ש וילדה לו בנים או בנות בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובאור הדברים, כי מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אין הפי' שיתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפי' שיתן לו רשות לקחת שפחה אפי' שפחה של אחרים, כמ"ש בתמורה (דף ל') עמ"ש במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי, והא שפחה לעבד משרי שריא, בעבד עברי, והא שפחה לע"ע משרי שריא, מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע"מ, ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אה"ע סי' ל"א] ועז"א האשה וילדיה תהיה לאדוניה והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמ"ש אם אדוניו יתן לו, רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו, ולפ"ז פי' אם אדוניו יתן היינו נתינת הרשות, שכבר בארנו בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שמצאנו כ"פ מלת יתן שתרגומו שביקה כמו ולמות לא נתנני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה דבקדושין (ס"ח ע"ב) אומר אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן, אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיין [ר"ל דקדושין תופסין] קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר"ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו, והרי מקרא מלא אמר אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו, הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, וע"כ בא ר"נ ושם כל המעקשים למישור, שבמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפי' שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו, ומלמד אותנו שגם בענין זה הולדות עבדים, וזה מלמד במ"ש וילדה לו בנים או בנות שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק (ילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה, ומזה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובספרא בהר (סי' פ"ז) למד זה מלמוד אחר:

האשה וילדיה תהיה לאדוניה. היה לו לומר יהיו לאדוניהם, וכבר בארתי באיה"ש (כלל קס"ו) שפעל הבא על שני נושאים אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים, ועוד בררתי שם (כלל קע"ו קע"ז) שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים, מזה למדו חז"ל שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה, ובמקום שהיא העיקר יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי, ובמ"ש שלמד נכרית משפחה מצד שא"ל קדושין מכ"א, הנה ביבמות (דף כג) אמר שא"א ללמוד משפחה, שמה לשפחה שאין לה חייס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא, ובקדושין (דף ס"ח) סוגיא אחרת דלרבנן דר"ש למדין מן כי תהיין וילדו לו דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן בי' וילדו לו ולמד משם שפחה ונכרית [כנ"ל בסי' הקודס] וקרא דהאשה וילדיה צריך לדרוש של ריה"ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד ב"ח כמוה. ונראה שר' ישמעאל לשיטתו שס"ל בכריתות (ד' י"א) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע, וא"כ קרינן ביה קצת כי תהיין דהא הבא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת, וא"א ללמוד מן כי תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בק"ו דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגי' אר"י ק"ו:

והוא יצא בגפו. זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא, וכבר התבאר (בסי' כ"א) שר' ישמעאל מפרש בגפו יצא בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם זה מדברי ר"י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה, ובזה יוצא בגפו אחר שאינה צריכה הימנו גט, שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו הגם שהיא קנין אדוניה. ונראה שר"י לשטתו שס"ל בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע והבא עליה חייב באשם, וה"א שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט, ולמד מזה שה"ה שאין לעבד קדושין בבת ישראל דמקיש עבד לאמה לענין זה וכמ"ש בספרא בהר (סי' פז), והד"א ס"ל דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחרה ב"ח אבל שפחה גמורה המאורסת לע"ע אין חייבים עליה אשם וא"כ א"צ ללמד שא"צ הימנו גט, והוא מפ' מ"ש בגפו יצא בראשי אברים יצא היינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ"ל (סי' כ"א), ואמר שנית והוא יצא בגפו (כצ"ל כגי' הגר"א) ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני ר"ל שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים, ור' יצחק אמר שא"צ לזה שהעובד שש מיעט יציאתו, ר"ל שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ"ז אין ראשי אברים מועילים, כ"ש נרצע שריבה יציאתו היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל שאינו יוצא בראשי אברים, והת"ק ס"ל שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור' יצחק יסבור כמ"ד בירושלמי פ"ק דקדושין שגם ע"ע אינו עובד את הבן, ובמכלתא נדפס. בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה (סימן י"ח) כי שם מקומו:

ה

ואם אמר יאמר, כבר בארתי באילת השחר (כלל לח) שכ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על השנות הפעולה:

אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. התנה שצריך שיהיה לו אשה ובנים בבית אדוניו שיאהבם, ובפ' ראה אמר כי אהבך ואת ביתך, מוסיף שיאהב גם בית רבו, והוא שרבו יש לו אשה ובנים, שהבית הוא האשה והבנים, כמ"ש תמיד בתו זו אשתו, ומצאנוהו על כלל בני הבית ממולדתך ומבית אביך, ואצל הכ"ג אמר ב"פ וכפר בעדו ובעד ביתו, הראשון על אשתו והשני על כל בית אהרן, וכן פה שצריך שישוו בטובה כמ"ש כי טוב לו עמך צריך שישוו ששניהם יש להם אשה ובנים, וכן דרש בספרי (פ' ראה) וקדושין (דף כב):

אהבתי את אדוני. בפ' בהר כתיב ג"פ עמך, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך, ויצא מעמך, וכפי הכלל שבין עמו ובין אתו שעמו מורה על השווי הגמורה כמ"ש קדושים (סי' ל"ב) דריש בספרא שם יהיה עמך שיהיה שוה במאכל ומשתה, יעבוד עמך שלא ימסור לו אומנות לרבים, ויצא מעמך שישכון עמו במקום אחד, ובפ' ראה אמר לא אצא מעמך כי טוב לו עמך, מבואר שזה תנאי אל הרציעה שיהיה טובתו שוה לו במאכל ומשקה. וכן צריך שיהי' גם רבו אוהבו ע"י שנתברכו נכסיו ע"י דהא כתיב כי טוב לו עמך, וכן בסברא דאם רבו שונאו איך נכפהו שיחזיקהו בביתו בע"כ והרי בזה אין טוב לשניהם, וכן מטעם זה לא והיה חגר או סומא, דהא כתיב עמך, וה"ה שלא יהיה אחד מהם חולה מטעם זה כמ"ש בקדושין (דף כ"ב):

ו

והגישו אדוניו אל האלהים. מפרש רבי מפני שמדבר במכרוהו ב"ד [כי מוכר עצמו אינו נרצע, בפרט למ"ש בקדושין (ד' טז) דרבי לא יליף שכיר שכיר ודחיית רנב"י שם הוא רק דחי' כמ"ש הריטב"א שס] ולכן יגיש אותו אל מוכריו, וממ"ש והגישו והגישו, מבואר שלרציעה צריך הגשה אחרת, כי אינו נרצע כאן בב"ד, רק והגישו שנית בביתו אל הדלת וירצעהו בינו לבין עצמו:

והגישו אל הדלת או אל המזוזה. ובפ' ראה אומר ונתתה באזנו ובדלת, וכבר פי' הרמב"ם שכאן מדבר בהעמדה שיעמידנו אצל הדלת או אצל המזוזה, ושם מדבר מן הרציעה ש ירצע את אזנו אל הדלת לא אל המזוזה, וזה היה דבר פשוט בעיני חז"ל ולא הזכירו זה במכלתא כי הוא הפשט הפשוט. אולם דברי המכלתא פה מ"ש מקיש דלת למזוזה, מיוסד על חוקי הלשון, שכבר בארתי באיה"ש (כלל קצ"ט) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, דהיינו שהדבר שיש בו חדוש יותר על חבירו יכתב לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא בהפך, וא"כ הול"ל פה והגישו אל המזוזה או אל הדלת, כי מזוזה פשוט יותר מדלת, כי מזוזה כשר למצוה וה"ה לרציעה, ובזה יוסיף שיוכל להגיש אף אל הדלת שאינו כשר למצוה, והוא חדוש יותר וצריך לכתוב לבסוף, וע"ז משיב מקיש דלת למזוזה, והוא ע"פ הכלל שיסדתי שם (כלל ר') שאם נמצאו בכתוב שני דברים שהא' מיותר כי נשמע מכלל חבירו בק"ו רק שבא ללמד פי' של חבירו, אז יבא השם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ואז ידבר בדרך זו ואצ"ל זו, כמו תושב ושכיר שבא שכיר ללמד על תושב וכדומה, וכן פה בא מזוזה ללמד על דלת, כי הדלת יצוייר גם כשהוא שוכב על הקרקע ואינו מעומד ומחובר לא כן המזוזה שהוא מעומד ומחובר, ובא ללמד שצריך שהדלת תהיה מעומד כמו המזוזה, ואחר שבא שם מזוזה ללמד על שם דלת לכן נכתב באחרונה אף שדלת יש בו חדוש יותר: עתה שואל על גוף הדבר מנלן שמ"ש פה והגישו אל הדלת כו' הוא רק לענין העמדה הלא י"ל שהוא גם לענין רציעה וז"ש או ירצענו במזוזה, ואם תשאל שהלא בפ' ראה אמר ונתתה באזנו ובדלת שמשמע שהרציעה הוא רק בדלת לא במזוזה, י"ל שתפס שם דלת מפני שהוא רבותא יותר, ר"ל שתוכל לתת באזנו ובדלת אף שאינה כשר למצוה כשר לרציעה וכ"ש שיכול לתת באזנו ובמזוזה שכשר למצוה, וז"ש והדין נותן מה הדלת כו', ומשיב ת"ל ונתתה באזנו ובדלת, ור"ל שאם תאמר שמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת מיירי גם ברציעה לא היה צ"ל בפ' ראה ונתתה באזנו ובדלת שכבר נודע זה מפ' משפטים. ומזה מבואר שמש"ש ונתתה באזנו ובדלת היינו רק בדלת יתן לא במזוזה. ובא ללמד שמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק לענין העמדה לא לענין רציעה, וע"ז שואל או יעביר באזנו ובדלת ר"ל שעדיין נוכל לומר שמ"ש והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא גם לרציעה ומ"ש בה' ראה ונתתה באזנו ובדלת פי' אף בדלת וכ"ש במזוזה, וא"ת שא"כ לא יכתוב כלל פסוק ונתתה באזנו ובדלת שידעינן מפ' משפטים, י"ל שבא ללמד שיעביר באזנו ובדלת ויתחוב המרצע גם בדלת, וע"ז משיב שא"א לומר כן דהא כתיב ורצע את אזנו במרצע שמבואר שירצע רק האזן לבד ולא יעביר בדלת וא"כ מ"ש ונתתה באזנו ובדלת היינו שיתן באזנו לבד עד שיגיע לדלת וזה כבר נודע מפ' משפטים והוא מיותר, וע"כ שבפ' ראה מלמדנו שהרציעה תהיה רק אל הדלת, ושמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק להעמדה, ומה שהקדים דלת למזוזה מפני שמזוזה מלמד פירוש של דלת שיהיה במחובר כנ"ל, והעקר כגירסת הספרים:

ורצע אדוניו את אזנו. כבר בארתי באיה"ש (פ' ט"ו) שאין להחזיר שם הנושא ללא צורך, ועמ"ש ואם אמר יאמר העבד דרוש בספרי ובקדושין (דף ט"ו ע"ב וד' כב) שיאמר כשהוא עבד, וכן פה שם אדוניו כפול שכבר אמר והגישו אדוניו, ללמד שלא יעשה זה ע"י שליח, ומ"ש אזנו למד ממצורע שהוא שלימין ומובא בספרי (פ' ראה) ובקדושין (ד' טו) ובכ"מ ופרש"י שלמד ממצורע עני כמ"ש במנחות (דף י) ע"ש:

אזנו. לדעת ר"י רוצע ברך שבאזן ששם אין נעשה בע"מ ולכן גם ע"ע כהן נרצע, ולדעת ר"מ נרצע בסחוס ששם נעשה בע"מ ולכן אין ע"ע כהן נרצע, ולשון הירוש' (פ"ק דקדושין) רמ"א מן הסחוס מכאן היה רמ"א אין הכהן נרצע, ומ"ש רמ"א אין כהן נמכר ר"מ ס"ל שע"י שאינו נרצע אינו נמכר כלל כי לא יוכל לקיים בו רציעה, וכן במכלתא (פרשה ג) אומר שהבת אינה נמכרת על גנבתה מפני שאינה נרצעת מבואר שמי שאינו נרצע אינו נמכר, והגר"א מוחק מ"ש אין כהן נמכר, וכ"מ מדברי הר"מ (פ"ג מה"ע) שפסק בהלכה ח' שאין כהן נרצע ובהלכה ד' שכהן נמכר, ומ"מ יש לקיים הגי' ופסק דאינו נרצע ע"פ דברי חכמים בקדושן (דף כ"א ע"ב) ובכורות (דף ל"ז ע"ב), ופסק דנמכר שכן מבואר מהאיעי' בקדושין שם ע"ע כהן מהו שימכור לו רבו ש"כ ע"ש. ומ"ש ריב"ז היה דורש כמין חומר מובא בתוספתא דב"ק (פ"ז) ובקדושין (ד' כ"ב ע"ב):

במרצע. בספרי (פ' ראה) ובגמרא' קדושין (ד' כ"א ע"ב) שבועות (דף ד') בכורות (ד' ל"ז) ס"ל לר"י בר' יהודה לרבות כל דבר ורבי סובר רק מרצע של מתכת, ומפ' בגמרא דרבי דריש כללי ופרטי ור"י בר"י דריש רבויי ומיעוטי. אולם בעיון היטב צ"ל פה והלכה אמרה בכל דבר דברי ר' ישמעאל, והוא ע"פ מ"ש בירוש' פ"ק דקדושין במרצע אין לי אלא במרצע מנין אפילו בסול אפילו בקוץ ובזכוכית ת"ל ורצע, עד כדון כר"ע, כר' ישמעאל, תני ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא בספר במרצע ובעפר, מבואר שקאי על הפלוגתא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע שדעת ר' ישמעאל שדרשי' כל התורה בכללי ופרטי ודעת ר"ע שדרשינן בריבויי ומיעוטי, ועז"א עד כדון כר"ע, ר"ל תינח לר"ע שדריש ריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי, לר' ישמעאל ?. ר"ל מה נעשה לר' ישמעאל שדריש כללי ופרטי ואין לרבות אלא כעין הפרט שהוא של מתכת, ומשיב שר' ישמעאל חשיב לה בין ג' מקומות שהלכה עוקבת מקרא. וכבר הובאו דברי ר' ישמעאל אלה בסוטה (ד' טז) ושם חשיב תער במקום מרצע, ומן המכלתא הלז מבואר שגירסת הירושלמי עיקרית וכמ"ש רש"י בסוטה שם, ופרש"י שם דאע"ג דבכולהו קראי דרשינן, לר' ישמעאל לא משמע ליה קראי רק כפשוטו שיהיה בספר ובעפר ובמרצע רק הלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא, וזה פי' המכלתא שר' ישמעאל ס"ל שמפשט הכתוב משמע מרצע רק שי"ל הלכה שבכל דבר, ורבי לא ס"ל הא דהלכה עוקבת מקרא, ואחר שס"ל כללי ופרטי צריך דוקא של מתכת, והעקר כגי' הספרים:

ועבדו לעולם. עוד אמר (בפ' בהר) ושבתם איש אל אחוזתו, ופי' ראב"י בספרא (סי' כא) ובקדושין (דף טו) שבא על נרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו, ואמר בקדושין שם ואצטריך ושבתם ואצטריך לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם ה"א לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם, ואי ושבתם הו"א ה"מ היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו קמ"ל לעולם לעולמו של יובל, ור"ל שממה שכתב ושבתם נאמר שהוא רק בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש וכמ"ש במכלתא שהיה בדין ומה אם הכסף וכו' לכן נאמר ועבדו לעולם, ומן ועבדו לעולם נאמר כמשמעו לכן נאמר ושבתם, ורבי ס"ל שהיה לו לכתוב ועבדו עד היובל ולא יצטרך ושבתם רק שעולם כולל משך זמן גדול קבוע, והוא או היובל שהוא משך חמשים שנה ומזה למד שמ"ש בשמואל וישב שם עד עולם היינו חמשים שנה [והגר"א גורס פסוק זה כאן], וגם כולל משך הזמן שהאדם חי על האדמה ומשמיע בזה שיוצא במיתת האדון ג"כ שהוא עולמו של האדון, וז"ש הגיע יובל יצא מת האדון יצא, והעקר כגי' הספרים:

ועבדו לעולם. כבר בארנו באיה"ש (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח"ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי, והיל"ל ועבד לעולם, ופי' חז"ל שבא למעט שאינו עובד את הבן, וזה לת"ק דרבי (בסי' הקודם) שלא למד זה מן לעולם, שמן הסברא הייתי לומד מעובד שש שיציאתו קלה ומעטה כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ"ז עובד את הבן כ"ש נרצע שיציאתו רבה וקשה שאינו יוצא רק ביובל [וכן אמר לשון זה למעלה סי' כז] שיעבוד את הבן וה"ה לאמה העבריה שלמדו מן ואף לאמתך תעשה כן:

ז

וכי ימכור איש את בתו. חז"ל הערו פה ד' דברים, א] שמ"ש שמוכר את בתו היינו דוקא קטנה, כי הבוגרת ידעינן שאינה ברשותו מהפרת נדרים, [שהגם שבכתובות (ד' מ"ו) ובקדושי (ד' ד) אמר ממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו לענין שתהיה ברשותו לענין ממון שממון קל מאיסור, אבל פה למדינן שהבוגרת אינו ברשותו מכ"ש ממה שאינה ברשותו לענין איסור] וכיון שהבוגרת אינה ברשותו לעמן מכירה ידעינן שגם הנערה אינה ברשותו דהא כשמביאה סימנים יוצאה מרשותו לענין מכירה הגם שהיא עדיין ברשותו לענין קדושין כי מוכר לאישות אחר שפחות ואינו מוכר לשפחות אחר שפחות [וז"ש הואיל שמוציאין אותה הסימנים מרשות אביה שהוא רשאי בקדושיה כשהיא נערה] וזה כמ"ש בנדרים (דף עו) ובערכין (דף כט ע"ב) מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ב] ממ"ש וכי ימכור איש ממעט אשה כמבואר אצלנו בכללי הלשון שכל שלא נמצא איזה רבוי אמרינן איש דוקא, שמן הסברא הייתי אומר כמו שהיא נמכרת ע"י אביה כן נתנה התורה גם לה רשות על בתה, ג] מדייק שרק את בתו יכול למכור לא את בנו, הגם שהבן נמכר בקל יותר מן הבת שנמכר על הגנבה, ד] ממה שכתב הדין באם האיש מכר את בתו ולא כתב הדין במכרה א"ע והול"ל כי תקנה אמה ומ"ש כי תקנה עבד, מבואר שלא יצוייר בה מכירה רק ע"י האב, כי מן הסברא י"ל שתמכר א"ע ושתמכר בגנבתה ושתרצע כמו האיש, וצ"ל ונאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ר"ל ובזה יבואו הפסוקים דפ' ראה כפשוטם שגם העבריה נמכרת בגנבתה כמו העברי, ובזה נפרש מ"ש ואף לאמתך תעשה כן בפשוטו שמוסב גם על הרציעה, ומשיב ע"ז אם מוציאה הכתוב מידי מכר החמור ק"ו מידי רציעה הקלה, ר"ל אחר שאמר הכתוב ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם שתצא בסימני נערות מידי מכירת האב שהוא מכר חמור כ"ש שתצא בסימני נערות מידי רציעה הקלה ולא משכחת בה ועבדו לעולם עד היובל כי יוצאת בסימנים, וכיון שאינה נרצעת נסתר הק"ו מן הבן, ואמרינן שרק איש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת א"ע:

וכי ימכור איש. למד מזה שרשאי למסרה לידי קדושין דהא מן המכירה בא לקדושי יעוד שהם קדושין אחר המכירה וכ"ש שזוכה בקדושיה כשלא מכרה, וי"ל ג"כ שלמד בזה קידוש אחר קידוש וצ"ל אם מוציאה הוא לידי קדושין מידי אמהות ק"ו לידי קדושיה:

ולמד שנקנית בכסף, מק"ו משפחה כנענית, ובקדושין (דף ה') למד מאמה העבריה, י"ל שהגמ' לא רצה ללמוד מש"כ דס"ל דיש איסור בש"כ וא"כ אין לומר מה ש"כ שאינה נקנית בביאה דשאני ש"כ דאסור לבא עליה וכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, ור' ישמעאל לשטתיה דס"ל שאין איסור בש"כ. דלדידיה לאו דלא יהיה קדש קאי על נרבע דזכר (כנ"ל סי' כ"א) שפיר למד מש"כ שאין נקנית בביאה, וכן י"ל שלא רצה ללמוד מאמה העבריה, די"ל כמ"ש בגמ' מה לעבריה שכן יוצאה בכסף כמ"ש רב אשי שם, אבל בשפחה כנענית יסבור כדעת ר"ש בשם ר"ע שס"ל שאין הכסף גומר ביציאתה, כמ"ש בספרא קדושים (סי' נה) ובגיטין (דף לט), ושנקנית בשטר למד מן ויצאה והיתה כמ"ש בקדושין (ד' ה'), ור"ע אזיל לשיטתה דס"ל דלאו דלא יהיה קדש קאי על שפחה (כנ"ל סי' כ"א) ולדידיה א"א ללמוד ק"ו משפחה כנענית, וכן א"א ללמוד מאמה העבריה דהא הוא ס"ל שאין הכסף גומר בש"כ, וי"ל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כנ"ל ולמד קדושי כסף בהיקש מאמה העבריה דנקיש אחרת אל האמה ואין משיבים על ההיקש, וזה שלא כדברי תוס' קדושין (ד' ד' ע"ב ד"ה מעיקרא):

וכי ימכור וגו' לאמה, מלת לאמה מיותר דסתם מכירה הוא לאמה ובכ"מ אמר סתם ונמכר לך, וכבר דרשו בגמרא לדעת ר"מ שמלמד שיוכל למכרה לאמה לבד והיינו אם מתנה שלא ליעד, ולדעת רבנן מרבה שמוכרה לפסולים שאין יכולים ליעד, ולדעת ר"א מרבה שמוכרה לקרובים כמ"ש בקדושין (ד' י"ט ע"ב), ותנא דידן [שנראה שהוא ר"ע כי המאמר שאחריו לא תצא כצאת העבדים נזכר למעלה סי' כ"א בשם ר"ע] ס"ל כדעת חכמים שהמתנה ע"מ שלא ליעד תנאו בטל, בשגם לגי' הגר"א (בסי' מג) ס"ל לר"ע כן בפי', וכן ס"ל דאין מוכרה לפסולים ולקרובים (כמש"ל סי' מה) ולכן פי' מ"ש לאמה שלא ימכרנה רק לאמה אחת לא אמהות אחר אמהות, ומזה למד ריה"ג שאין מוכרם אמהות אחר אמהות ולא אמהות אחר קידוש כשטת ר"ע דס"ל בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלים שוב אינו רשאי למכרה, ובמ"ע ואצ"ל אמהות אחר אמהות הגיה הגר"א אבל לא אמהות אחר אמהות ואצ"ל אמהות אחר קידוש, וכן משמע בירוש' פ"ק דקדושין תני רשב"י כשם שאין אדם מוכר לשפחות אחר אישות אך לא לשפחות אחר שפחות, ומ"ש לא תצא וכו' כתוב ומפורש למעלה (סי' כא):

ח

אם רעה בעיני אדוניה, כפי הפשט פי' שלא מצאה חן בעיניו וע"כ אינו רוצה ליעדה [להוציא מפי' ר' אליעזר שת"ל שמוכרה לפסולים. ופי' שרעה בנשואים וכמו שיתבאר (סי' מה) שר"ע שסתמא זו כוותיה חולק ע"ז], וממ"ש אשר לא יעדה והפדה מבואר, שעקר המצוה הוא ביעוד וכמ"ש במשנה דספ"ק דבכורות וכמ"ש בפ' בא על פסוק ואם לא תפדה וערפתו, ומ"ש והפדה אינו מוסב על האדון רק על האב המוכר שנזכר בפסוק הקודם וכי ומכר איש, אולם יקשה אחר שיש לו זמן ליעד עד סוף שש, מתי יהיה הגבול שנכוף את האב הלא יכול לומר תמיד שימתין עד יתרצה וייעד, עז"א לא ייעד לשתים כאחת, וא"כ אם ייעד אחרת אז גלה דעתו שלא ייעד את זו ומחויב האב לפדותה, והעיקר כגי' הספרים:

אשר לא יעדה. מבואר בקדושין (ד' י"ח ע"ב וד' י"ט) שדעת ר' יוסי בר"י דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, והיעוד חל ע"י מה שיש לו עליה שוה פרוטה של העבדות ובזה מקודשת מאז ואם בא אחר וקדשה בינתים מקודשת לשני, ועז"א ר' יוסי (שהוא ר"י בר"י) שלא ימכור ע"מ ליעד היינו למכור בתנאי שיהיו המעות לקדושין ושיחולו אח"כ הקדושין למפרע שאם יקדשה אחר תהיה מקודשת לאדון, כי הייעוד הוא כך אם יש שהות ביום לעשות עמו ש"פ, אבל המעות לא נתנו לקדושין, ור"ע ס"ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו, וא"כ מוכר הוא באופן זה ואף אם קדשה אחר אם רצה ליעד מיעד דחלו קדושי ראשון והגר"א מגיה לא ימכור ע"מ שלא ליעד, ולדבריו הוא הפלוגתא של ר"מ וחכמים (קדושין י"ט):

לעם נכרי. תרגם אונקלוס לגבר אוחרן, אולם לשון עם לא יצדק על איש אחד, ומבואר כמ"ש הרמב"ן שהוא אזהרה אל האב ואל הב"ד שישגיחו על כך (בגי' הגר"א זה אזהרה לאב) שלא ימכרנה לנכרי, [ואף שבל"ז א"א דהא לא יוכל לקיים מצות יעוד י"ל דאתיא כמ"ד מוכרה לקרובים וי"ל שלכן השמיט זה הרמב"ם והסמ"ג דס"ל אין מוכרה לקרובים, וי"ל שמוכרה לנכרי שהתגייר בנו דמשכחת יעוד בבנו]. ומ"ש בגמ' ובמכלתא ללמד מזה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות או אחר שפחות זה למד מן בבגדו בה וכמ"ש הרמב"ן שהם שתי אזהרות שהאב לא ימכור לעם אחר היינו לנכרי. וכן לא יוכל למכרה גם לישראל בבגדו בה וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז, וכפי דרכי הלשון הול"ל לא ימשול למכרה לעם נכרי, מזה מבואר כהרמב"ן שזה בא כמאמר מוסגר שלעם נכרי (ר"ל לנכרי) לא ימשול למכרה כלל וע"ז תפס לשון לא ימשול, ר"ל שע"ז אין לו יכולת כלל ואם מכר אינה מכורה, ועוד אמר כי בבגדו בה ורוצה למכרה שנית שזה נחשב אצלה כאלו מוכר אותה לעם אחר כי כבר הורגלה בבית אדוניה וכאלו הוא עמה ומולדתם וכשיוציאנה לבית אחר נחשב אצלה כמוסר אותה לעם אחר כי זה נעשה ע"י בגידה:

לא ימשול למכרה בבגדו בה. כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שכולל בזה שתי אזהרות: א] שלא ימכרנה לנכרי בשום אופן, ב] שלא ימכרנה בבגדו בה אך לישראל שדומה בעיניה כאלו מוסר אותה לעם נכרי, ור' יונתן ור' ישמעאל שניהם מפרשים בבגדו מענין בגידה שהוא מענין שקור, ור' יונתן מפ' שקאי על האב שהאב בגד בה כי ממשפט הבנות שישבו בבית אביהן ויפרנס אותן לא למכרן שזה בגד מצד האב שמשקר באהבת יוצאי חלציו כמ"ש הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, ולפ"ז מאמר זה נמשך למעלה שאמר לעם נכרי ה"ז אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי, וכן האב לא ימשול למכרה לאיש אחר אחר שבגד בה, ור' ישמעאל ס"ל שזה לא נקרא בגידה מצד האב כי אינו מוכר את בתו רק בשהעני לגמרי כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה"ע), רק שמוסב על האדון שהוא בגד בה ואינו מקיים התנאי שלקחה ע"מ ליעד ואינו מיעדה, וזה בגד גמור, כי האב כשמוכרם מוכרה ע"מ ליעד ואינו מוכרה לעם אחר. כי מעות הראשונות לקדושין נתנו אבל האדון אי אפשר שימכרנה ע"מ ליעד אחר שהיא קטנה וא"א לה שתתקדש רק על ידי אביה וא"כ ימכרנה לעם אחר כי הלוקח לא ייעד אותה, וכן הרמב"ם בס' המצות ובחבורו (פ"ד ה"י) פי' שהוא אזהרה על האדון בל נטעה שאחר שיוכל ליעדה לבנו יוכל למכרה לאחר, וזה כדעת ר' ישמעאל, אולם מ"ש ר"י כיון שבגד בה ור"ע אומר כיון שפירש טליתו עליה נזכר בקדושין (ד' י"ח ע"ב) שר"ע אומר כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה ור' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, במאי קמיפלגי ר"א סבר יש אם למסורת ור"ע סבר יש אם למקרא, והנכון אצלי כפי הקרוב אל הפשט, משום דהכתיב הוא אשר לא יעדה באל"ף שהוא המסורת, והקרי הוא אשר לו יעדה בוי"ו שהוא המקרא, וס"ל לר"א דאזלינן בתר הנסורת והכתיב לא באל"ף שהיא רעה בעיני אדוניה ועי"כ לא יעד אותה, ומזהיר שלעם נכרי לא וכל למכרה אחר הבגידה הזאת שלא ייעד אותה. וס"ל שבא הצווי בין על האדון בין על האב ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפתות, ור"ע סבר שיש אם למקרא והקריאה היא לו יעדה בוי"ו, ופי' אם רעה בעיני אדוניה אחר שתחלה לו יעדה ואחר היעוד רעה בעיניו וגרשה, לא יוכל האב והאדון למכרה לשפחות אחר אישות, והבגד של האדון הוא שקדשה ובגד בה וגרשה, והוא כדעת י"מ שהביאו התוס':
ונראה
דאזלי לשטתייהו דר' אליעזר שמותי הוא (כפי' התוס') שהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש דאמרי (סוף גיטין) לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר [וכ"כ התוס' סוטה (דף ג') בשם הירושלמי דר"א ס"ל בזה כב"ש] ולכן א"א לו לפרש אשר לו יעדה בוי"ו, שאם יעדה איך יוכל לגרשה ע"י שרעה בעיניו למ"ש למעלה (סי' מב) פירושו שלא מצאה חן בעיניו, הא אסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר, וע"כ תפס אח המסורת לא יעדה באל"ף שלא יעד אותה. ור"ע לשיטתו שסובר (שם) שאפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה החזיק כמקרא לו בוי"ו, ומדבר כשפרש טליתו עליה ויעד אותה ואח"ז לא מצאה חן בעיניו ומגרש אותה, ועוד י"ל שר"א לשיטתו שאמר בקדושין (די"ט ע"ב) אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה שמכרה לפסולים חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדכתיב אשר לא יעדה כפרש"י, וא"כ מוכרח לומר אשר לא יעדה באל"ף. ור"ע לשיטתו דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"א לפרש רעה בנשואיה דא"כ איך אומר אשר לא יעדה הא אין קדושין תופסין בה כלל ובהכרח מפרש אם רעה בעיני אדוניה שלא מצאה חן כסולית יעדה בוי"ו:

ט

ואם לבנו ייעדנה. שעור המאמר לעם נכרי לא ימכרנה אבל לבנו ייעדנה, והתבאר אצלי באילת השחר (כלל קיא) שדרך העברי להקדים את הפעל אל השם, ושם (כלל קיג) שבמאמר הבא דרך חלוקה ויסוד החלוקה הוא בין השמות יקדים תמיד את השם שהוא יסוד החלוקה, ולכן הקדים פה את השם לבנו כי הוא יסוד החלוקה, לנכרי לא, אבל לבנו ייעדנה, אבל עם העיון לא יצדק זה פה שכבר התבאר (שם כלל קיד) שלא יכנסו מאמרים בגדר החלוקה רק אם הם שוים בדבר אחד בהשם או בהפעל ומחולקים בדבר א', לא במשפטים החלוקים לגמרי בין בשם בין בפעל, ופה מחולקים לגמרי כי לנכרי אוסר ע"י מכירה ולבנו מתיר ע"י יעוד, והם מובדלים בין בשם לבנו בין בפעל ייעדנה, ואינם נכנסים בגדר החלוקה והו"ל להקדים את הפעל ואם ייעדנה לבנו, ומזה דייקו חז"ל שהקדים השם לבנו, לדייק שהשם דוקא לבנו ולא לאחיו, שאם יאמר ייעדנה לבנו נאמר שלא בא בדוקא רק לדוגמא וה"ה לאחיו [וכבר בארתי באיה"ש (כלל צא) שיש בזה הבדל בין מקדים את השם אל הפעל שאז בא בדוקא וכשהקדים את הפעל אין להכריע אם בא השם בדוקא] ובארו הטעם שהייתי אומר גם לאחיו כי נכנס תחתיו ליבום, והגם שי"ל בנו עדיף שנכנס תחתיו לשדה אחוזה, שהלא מה שידעינן שנכנס לשדה אחוזה הוא ממה שקם תחתיו ליעוד שזה מפורש בו כמ"ש בספרא בחקותי (סי' צח), וכן היה יכול לומר שנכנס תחתיו לע"ע, רק שגם זה אין מפורש ואם נטעה שנכנס תחתיו ליעוד כן יכנס תחתיו לשדה אחוזה וע"ע, והגר"א מסיים פה ויכנס אחיו תחתיו לאחוזה (ועי' בירוש' יבמות פ"ו ה"ח ובקדושין דף י"ז ע"ב). עכ"פ ראינו שהמכלתא לא חש למ"ש בגמ' כלום יש יבום אלא במקום שאין בן שזה רק לענין מה שלמד שם לע"ע ונודע שהבן קם ליעוד, אבל לפום סברא שאין לבן מעלת יעוד נוכל לומר שבין וליעוד בין לע"ע ושדה אחוזה האח שוה עם הבן כיון שנכנס ליבום והבן אין לו שום מעלה יתירה:

כמשפט הבנות יעשה לה. הנה יתבאר לקמן (סי' נו"ן) שבמ"ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע פליגי ר' יאשיה ור' יונתן, שר' יאשיה מפרש שקאי על האמה. ור"ל שגם אם יקח אחרת שהיא אשה בת ישראל בכ"ז לא יגרע מן האמה העבריה שארה כסותה ועונתה, ור' יונתן מפ' שקאי על האחרת ור"ל שאם יקח אחרת בת ישראל לא יגרע מן האחרת בת ישראל את שארה כו"ע, וכבר כללתי בספר התו"ה פ' צו (סי' פה) שכ"מ שהדבר מפורש בגופו אין מהראוי שידמה אותו לדבר אחר וכמ"ש על כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו מזבח השלמים וכן במקומות רבים ע"ש, וא"כ לשיטת ר' יאשיה שמ"ש שארה רו"ע לא יגרע קאי על האמה. הרי מפורש בגופא שאין לגרוע ממנה שאר כו"ע אף כשלקח אחרת וכ"ש קודם שלקח אחרת, וא"כ למה צ"ל כמשפט הבנות יעשה לה, ובפרט שביתר בנות לא נמצא מפורש שמחויב בשאר כו"ע ובאמה הוא מפורש ואיך ידמה אמה שמפורש בגופא ליתר בנות שאין מפורש אצלם וע"כ אמר לשטתיה שבא ללמד ונמצא למד שמפה נלמד ליתר הבנות שכן משפטן, ור' יונתן לשיטתיה שס"ל שמ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע פי' שלא יגרע מן הבת ישראל שלקח את שארה כו"ע, וא"כ הדבר מפורש בבת ישראל ואינו מפורש באמה העבריה, אומר לשטתיה שמ"ש כמשפט הבנות, יעשה לה בעבריה הכתוב מדבר ר"ל בא ללמד לאמה עבריה כי בת ישראל מפורשת במ"ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע שפי' מן הבת ישראל ואינו מפורש בעבריה ואמר פה כמשפט הבנות יעשה ללמד בעבריה:

י

אם אחרת יקח לו, מוסב על מ"ש ואם לבנו ייעדנה ואם יקח האב אל הבן שייעד לו את האמה עוד אשה אחרת ישראלית. והנה כשייעד את האמה לבנו בכ"ז עדיין עובדת את האדון עד שש או יובל, דהא לא נזכר שיוצאת ביעוד, שהגם שכתב הרמב"ם שאינו נוהג בה מנהג שפחות בכ"ז כשיעדה לבנו מעשה ידיה להאדון והוא חייב במזונותיה, ולפ"ז חיוב שאר וכסות הוא על האדון ומה משמיענו שאם יקח לבנו אשה אחרת לא יגרע שאר וכסות, למה יגרע הלא שאר וכסות של האחרת שלקח הוא על הבן ושאר וכסות של האמה הוא על האדון כבתחלה, וע"כ שמדבר בבן הסמוך על שלחן אביו, ובזה גם שאר וכסות של האחרת שלוקח הוא על האדון ומשמיענו שלא יגרע ויתן שאר וכסות לשתיהן, ומזה הוכיחו חז"ל שחייב להשיא בנו קטן. והנה מ"ש בסנהדרין (דף ע"ו) המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן דעת הרמב"ם והטור הוא אחר י"ג (ע' בא"ע סי' א' וסי' מ"ג) ואף לדעת רש"י ותוס' שמצוה להשיאן קודה י"ג. הקדושין הם דרבנן, וכמו שמוכח ממ"ש בקדושין (ד' י"ט) א"כ מצינו אישות לקטן, רק פה הדבר שבן י"ג וקראו קטן מפני שסמוך על שלחן אביו וכמ"ש בב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, כי כן תפס הציור שהאב משיאו אחרת ונותן לו השאר והכסות ומצד שסומך על שלחן אביו הוא קטן ומביא סמך ממ"ש והודעתם לבניך ולבני בניך שצריך שישתדל שיהיו לו בני בנים:

שארה כסותה ועונתה, שם שאר נרדף עם בשר, ככלות בשרך ושארך (משלי ה׳:י״א) אם יכין שאר לעמו, וימטר עליהם כעפר שאר (תהילים ע״ח:כ״ז) כלה שארי ולבבי (שם עג), רק ששאר מציץ הבשר העקרי של האדם שאין לו חליפין ונשאר בו תמיד ולכן אמר בשרך ושארך, שמלת שארך מוסיף על בשרך, וכן בא על המזון שניתך לבשר האדם ונותנת לו שארית, וכמו ששם בשר בא על הקרובים, אך עצמי ובשרי אתה, כן שם שאר, רק ששם שאר מציין הקרובים בלא אמצעי, וכשרוצה לציין הקרוב ע"י אמצעי יאמר שאר בשרו כמ"ש בפ' אמור (סי' ק"ח), וכמי שבא שם בשר על חבור האיש ואשה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד כן מציץ בשם שאר, כמ"ש כי אם נשארו זו אשתו, וכמ"ש ולא אחד עשה ושאר (מלאכי ב׳:ט״ו) לפי פירושי שם, ולכן י"מ כה שאר מזון, (כן תרגומו זיוני, וי"מ על הבשר, וי"מ על העונה, ומלת ועונתה שתפו חז"ל עם שרש ענה מנל"ה, ומצאנוהו על ענוי ממזון ועל ענוי מתשמיש. וכמ"ש בתה בארך בפ' אחרי (סי' ע"ב) ובזה פליגי ר' יאשיה ורבי, וגם נוכל להוציאו מענין עת וזמן שגם מלת עת שרשו ענת שמו אמת מן אמן בחסרון נו"ן, ולא תעוננו פי' ר"ע בספרא קדושים (סי' ע"ב) נותני עתים, וזה דעת ר' יונתן שפי' שיהיה הכסות לפי שארה ובשרה ולפי הזמן. והנה הפלוגתא הזאת מובא בגמ' כתובות (ד' מ"ז ע"ב) ודעת ר' יאשיה מובא בסתם, ודעת רבי מובא בשם ר' אלעזר, ודעת ר' יונתן בשם ראב"י ושם לא נזכר הק"ו שמביא ר' יונתן בכאן על מזון ודרך ארץ, ומבואר שם שלדעת ראב"י שהוא ר' יונתן דפה מזונות דרבנן, וכ"כ בסמ"ג ובס' יראים, וס"ל שהק"ו הנז' כאן ובתוספתא הוא אסמכתא, ויש בזה פלפולים שונים שאין כאן מקומן, ולדעתי ר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשיטתם שמבואר (בסי' הקודם ובסי' שאח"ז) שר' יאשיה מפ' מ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על האמה, ולכן מפ' שאר על המזונות כי בודאי חייב האדון במזונותיה מדאו' דהא חייב גם במזונות העבד וגם במזונות אשתו ובניו וכ"ש במזונות האמה קודם השלמת שש, ור' יונתן לשיטתיה שמפ' מ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח שהיא הישראלית, לא ראה לפרש שארה על המזונות דס"ל דמזונות אשתו דרבנן ומפ' שהכל קאי על הכסות. ובזה יש להמציא גם ההבדל בין רבי ובין ר' יאשיה, ע"פ הכלל אשר יסדנו באיה"ש (כלל קצ"ט) שדרך הכתוב תמיד לדבר בלשון לא זו אף זו לא בדרך זו ואצ"ל זו, ר"ל שהדבר הפשוט יכתב תמיד בראשונה ודבר שיש בו חדוש ורבותא יכתב תמיד באחרונה, וע"כ לר' יאשיה שס"ל שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האמה ואצלה מה שחייב במזונותיה הוא דבר פשוט כנ"ל וכסותה ועונתה הוא דבר חדוש לכן מפ' שארה על המזונות ועונתה על התשמיש, שבזה בא הסדר כראוי שהקדים דבר הפשוט ואחריו דבר החדוש ורבי יסבור בפשט הכתוב כר' יונתן שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח רק שסובר שחיוב מזונות האשה הוא דאוריי' לכן מפ' להפך כי באשה ישראלית חיוב העונה הוא דבר פשוט יותר וחיוב הכסות חדוש יותר ואחריו חיוב המזון שהוא יותר חדוש ובא הסדר לא זו אף זו כהלכתו:

שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כבר בארתי באיה"ש (כלל קכג) שכ"מ שבאו שני נושאים ואחריהם פעל נשוא מסתמא בא הפעל על הנשוא האחרון, וא"כ פה שמדבר מן האמה ומן האחרת שלוקח עליה, משמע שמה שאומר ששארה כו"ע לא יגרע מוסב על האחרת שלא יגרע מן הבת ישראל שארה כו"ע, וז"ש שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר. אמנם ר' יאשיה מוכיח מלשון לא יגרע שפעל גורע בא על שגורע מכמות ידוע וחק הקצוב מכבר, ואם מוסב על האחרת הול"ל לא ימנע או יחשך, וממ"ש לא גרע מבואר שמוסב על האמה שהוא היה לה כבר חק קצוב בעת הנשואין וצוה שלא יגרע מחק שיש לה מכבר בעבור האחרת שלקח, ור' יונתן ס"ל שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע מדבר מן האחרת שהיא בת ישראל שלר' יאשיה צריך לדחוק במ"ש כמשפט הבנות יעשה לה שבא ללמד ונמצא למד, שזה דוחק (כנ"ל סי' מ"ז) (משם מוכח שמ"ש כאן שאר כו"ע לא יגרע מדבר בבת ישראל, וגם בזה הולך ר' יונתן לשטתו שמפ' שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות שיהיה הכסות מכוון לפי בשרה ולפי הזמן (כנ"ל הי' הקודם) וע"ז וצדק לשון לא יגרע, ר"ל שלא יגרע מן הקצב הזה שיהיה מכוון לפי שארה ולפי הזמן והעונה שהוא ג"כ כמות וקצב ידוע:

יא

ואם שלש לא יעשה לה. היינו יעוד לו או לבנו או והפדה. והנה לר' יונתן שמפ' שמ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על בת ישראל שלקח אי אפשר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו"ע דהא זה דבר בבת ישראל, אבל לר' יאשיה שפי' שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע מדבר בעבריה הלא יותר טוב לפרש ששלש אלה היינו שאר כסות ועונה, כי על יעוד ופדיון היל"ל ואם אחת משלש אלה, וז"ש או אינו אלא שארה כו"ע, אָמַרְתָּ אין דבור אמור אלא בעבריה. ר"ל הלא אתה אמרת ששאר כו"ע אמור בעבריה [וכוון על ר' יאשיה שאמר כן] וא"כ טוב יותר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו"ע, ע"ז משיב ת"ל ויצאה חנם (כצ"ל) ור"ל שאם הכונה על שאר כו"ע ומדבר אחר יעוד שכבר יעדה והיא אשתו ומונע ממנה שכו"ע מה שייך לומר ויצאה חנם הלא אז היא אשתו ואינה יוצאה עוד בסימנים ובבגרות שמרמז ע"ז בויצאה חנם רק בגט, ויראת חנם לא משכחת רק קודם יעוד שאז יצוייר שתצא בכסף ע"י פדיון ומלמד שבסימנים יוצאה חנם בלא כסף, ומקשה עוד שומעני חנם מן הגט, וזה יובן עפמ"ש בקדושין (דף יח) יש בעברי מה שאין בעבריה שהוא יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריה, ומקשה ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה א"ע בסימנים, א"ר ששת כגון שיעדה [ר"ל ואז לא נפקא בהני אלא בגט] ומקשה יעדה פשיטא גיטא בעיא, ומשיב מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה קמ"ל, פרש"י הלכתא, הלכות אמה העבריה ואם רצתה לצאת באחד מאלו בלא גט תצא, וז"ש במכלתא שומעני חנם מן הגט שנאמר שאם שלש אלה דהיינו שאר כו"ע לא יעשה לה תצא חנם בלא גט ומ"ש וכתב לה ספר כריתות הוא רק בישראלית לא בעבריה כי גם אחר יעוד לא לבטלה הלכתא מינה ויוצאה בלא גט, ע"ז משיב שלכן אמר ויצאה חנם אין כסף לפרש שאין פי' חנם מן הגט. רק פי' חנם בלא כסף, ומ"ש או בעבריה צריך למחוק:

ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות, כ"ה בברייתא מובא בקדושין (דף ד') וכבר בארתי בס' התו"ה (אמור סי' צו) שאין כסף הוא שלילה כללית שאף בימי נערות שיכול אביה לקדשה וכסף שנתן האדון היה לקדושין וה"א שיחזור לו כסף זה שהיא ביד אביה קמ"ל שאין כסף כלל, ומזה עצמו הוכיח רב יהודא אמר רב (שם) שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר שהוא האב, שאם אין כסף קדושין להאב מה צורך להודיע שלא יחזיר לו האב כסף קדושין ע"ש באורך דברי חכמה ודעת, ובגמרא שם מקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות, אמר רבה בא זה ולמד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר, א"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו אבל הכא חד גופא כי נפקא לה בנערות בגרות מאי בעי גביה, אלא לא נצרכא אלא לבגר דאילונית ע"ש, ובזה תראה שמ"ש במכלתא שאלו לא נאמר אלא אחת הייתי אומר הן הן ימי בגרות הוא כתירוץ רבה שס"ל דאפילו בחד גופא אמרינן בא זה ולמד על זה, ור' יונתן ס"ל כשיטת אביי שבחד גופא לא אמרינן בא זה ולמד על זה וסובר שלא נצרכה אלא לבגר דאילונית, ועז"א ר' יונתן אומר ויצאה חנם בבגר היינו באילונית שהיא בוגרת תמיד שלא נמצא בה נערות, ואין כסף בנעורים. הייינו בנשים שאינן אילונית ונמצא בם נערות [משא"כ בדברי הת"ק צריך לגרוס ויצאה חנם בימי בגר. וכן בימי נעורים שזה כשיטת רבה] ור' אלעזר ס"ל כר' יוסי בר' יהודה שס"ל (קדושין ד' ט"ז ונדה ד' מו) דמבן ט' שנים ויום א' עד י"ב שנה שהביא סימנים ועודם בו הם סימנים לכן אמר אין כסף בסימנים ר"ל שא"צ ימי נערות שהוא י"ב שנים רק שדי בסימנים לבדם אף שהוא קטנה בת ט' שנים ויום א', ור' נתן בא לבאר שהלא יל"פ שאם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם היינו שתצא תיכף אף קודם שהביאה סימנים, עז"א שאם תאמר כן יהיה סתירה בין הכתובים שהרי אמר אם רעה בעיני אדומה והפדה הרי שאם לא יעדה לו ולבנו צריך כסף פדיונה הרי אמרה תורה תן כסף ואיך אמרה אין כסף, וע"כ יש גבול ביניהם שקודם שהביאה סימנים צריך והפדה ואחר שהביאה סיממם אין כסף:

יב

מכה איש ומת. זה כפול בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומשיב שמשם נוכל לפרש כריב"ב דס"ל שבהכוהו עשרה אנשים בזאח"ז ומת האחרון חייב כמ"ש בסנהדרין (ד' עח) דס"ל כי יכה כל נפש אפי' מקצת נפש, דכן סתם ג"כ בספרא (שם סי' רמו) ופי' אפילו סטרו סטירה ומת עי"כ, או בסטר סטירה לגוסס בידי אדם, דאא"ל שנטעה שיתחייב על סטירה לבדה דהא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, לכן אמר פה מכה איש ומת ולא אמר כל נפש שדוקא אם מת ע"י לבדו, וכרבנן דפליגי אריב"ב ולכן מפרשי כי יכה כל נפש שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע"י הכאה:

מכה איש. ושם אמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומבואר אצלנו ויקרא (סי' יו"ד) ובאילת השחר (פרק לא) ההבדלים שבין שם אדם ושם איש, ששם איש בא לסימן המין ולא אשה, וגם במקום שלא בא לסימן המין מורה על הגדלות וממעט קטן, משא"כ שם אדם כולל אשה וקטן, וממ"ש פה מכה איש יש למעט אם המוכה אשה או קטן לכן אמר שם כי יכה כל נפש אדם, ושם אמר ואיש כי יכה ויש למעט אם הרוצח הוא אשה [כי קטן בל"ז אינו בר עונשין] אבל פה אמר מכה, כל מכה, ועדיין נאמר אם המוכה איש די בכל מכה. ואם המכה איש די בכל מוכה, ולא נדע אם המכה והמוכה אינו איש אבל כבר אמר בפ' רוצחים ונס שמה רוצח מכה נפש ועל כולם אמר רוצח הוא ולא נזכר שם איש לא במכה ולא במוכה, אבל קשה דא"כ הול"ל גם כאן מכה נפש או מכה אדם, ע"ז משיב לתלמודו הוא בא שאם יאמר בשניהם מכה נאמר שאף קטן המכה יהרג עז"א ואיש כי יכה שהגם שאינו שם המין למעט אשה ממעט קטן, ואם יאמר משניהם כי יכה נפש אדם נאמר אף מכה בן שמונה לכן אמר מכה איש ללמד שמ"ש נפש אדם היינו אדם שהוא יש וראוי להתקיים לא בן שמונה, ומובא בסנהדרין (דף פד) ובתו"כ אמור (סי' רמה) וכן דרש לקמן (סי' סב) על וגונב איש, והעתקתי כפי נוסח הגר"א:

מות יומת. פה קצר ופרטי ההלכות נתפרשו במק"א, א] שצריך התראה כמ"ש ע"פ שנים עדים, שעד כולל גם ההתראה, ונראה דהמכלתא אתיא כר"י במכות (דף ו') דס"ל שצריך שיהיו שני עדים מתרים בו כמ"ש ע"פ שנים עדים, ב] שלא יומת רק בב"ד כמ"ש עד עמדו לפני העדה למשפט כן גי' הגמ' מכות (ד' יש) ובספרי וכן צריך להגיה כאן, ג] לא התבאר פה באיזה מיתה יומת, שמצאנו סתם מיתה על חנק ועל סקילה, ולמדו ממ"ש דמו ישפך, שהחנק והסקילה אין שופכים דמו, ומזה אין מבואר עדיין התזת הראש שיצוייר שפיכת הדמים ע"י פתיחת הגידים, ולמד מע"ע שעריפת העגלה היתה תחת עריפת ראש הרוצח, וסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) למד ממ"ש ומת תח"י נקום ינקם ונקמה הוא בחרב, והבאתי עליכם חרב נוקמת, כי פתיחת הגידים אינו דרך נקמה כי רבים בחרו לעצמם מיתה קלה הזאת, ושם באר דלמ"ד חנק חמור למד מע"ע:

יג

ואשר לא צדה. פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז"א ואתה צודה את נפשי לקחתה (ש"א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר"ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג"כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר, ומפ' בגמרא (ב"ק ד' כ"ו מ"ב ומכות ד') שא' מדבר אף בנתכוין בצד זה רק לא לצד ונקודה שעמד בו הנהרג כגון מתכוין לזרוק שתים וזרק ד', וכן יפול שם צדיה אם מתכוין לאותו צד שעמ"ש בפ' מסעי גבי מזיד או השליך עליו בצדיה פי' בספרי שמתכוין לו, שהאורב והצודה יכוין לכמה צדדים ועקר מגמתו אל צד ונקודה שאויבו שם, וכשאמר בצדיה פי' לאותו צד וכשאמר בלא צדיה פי' שלא נטה לצד אחר, והמכלתא כלל בזה גם אם התכוין דרך עליה שמבואר במשנה דמכות (דף ז) שלמדו מן ויכל עליו וע"ז מביא הא כיצד הים מעגל במעגלה וכו', ומ"ש והאלהים אנה לידו ר"ל מה' סבב הסבה שיהרג על ידו. כי הנהרג נתחייב מכבר מיתה לשמים וההורג נתחייב גלות כענין מ"ש על דאטפת אטפוך וכו', וכבר בארתי בפי' ירמיה (ס"ב פסוק כד) ההבדל בין אנה ובין קרה, שקרה הוא שהדבר עצמו יזדמן אליו, ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז) הזמין אליו הדבר עצמו, אבל והאלהים אנה לידו ר"ל שהמציא לידו סבת הדבר, באשר נתחייב גלות והמציא ה' הסבה שיגלה ע"י, אבל לא המציא אליו הדבר עצמו שאז פטור מגלות כמו אם המית דרך עליה שפטור מן הגלות, ופי' הרמב"ם (בפ"ו מה' רוצח הי"ב) שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמין פלא הוא, וע"כ הביא המכלתא כאן המשנה דמכות היה מעגל במעגלה, ובזה יש להעמיד גי' המכלתא שהביא כל המשנה, והודיע בזה כי מהשגחת ה' לשלם לעושי הרעה כרעתו ע"י עושה רע כמ"ש משל הקדמוני מרשעים יצא רשע שמי שהרג בשוגג בלא מדים ונתחייב גלות יהיה הוא השליח להרוג הרשע שהרג במזיד ויגלה ע"י לשאת את עונו הגם שבפעם הראשון שהרג בשוגג היה בלא סבה השגחיית, ומאמר זה מובא במכות (דף י' ע"ב) בשם ריש לקיש:

ושמתי לך מקום. לפי הפשט ידבר מערי מקלט, אבל למה נאמר זה הרי לא קלטו עד שבאו לארץ ועד שהפרישו את כולם, ובהכרח שגם במדבר היה מקום קליטה ועז"א ושמתי לך, כי מחנה הלוים היה קולט, וכן אמר במכות (ד' יב) וזבחים (ד' קיז) ושמתי לך מקום בחייך מקום מקומך, ר"ל המקום שלך דהיינו מחנה לויה יהיה למנוס, ויען שזה לא הוחל עד שהוקם המשכן ונעשו המחנות אמר שישים בעתיד, וגם רמז לו שהוא יפריש בחייו, ומה שלא באר ושמתי לך מחנה או ושמתי ערים אשר ינוס שמה ולמה תפס שם מקום, כי המקום כולל גם הגבול סביב כי בערי מקלט גם הגבול שסביב העיר קולט, כמ"ש במשנה דמכות (דף יב) וכמ"ש ואם יצא יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו. אין לו דם אבל בגבול העיר קולט, ומפרש שגבול העיר היה אלפים אמה כמ"ש ומדותם מחוץ לעיר אלפים, לכן אמר שם מקום שהמקום שנאמר על העיר כולל גם הגבול שסביבה [וזה ההבדל בין מקומו ובין תחתיו כמ"ש בסדר תזריע (סי' קח) ומסתמא גם מחנה הלוים קלטה אלפים אמה סביבה, שלפי הסברא היה המשכן רחוק ממחנה ישראל אלפים אמה כמ"ש אך רחוק יהיה ביניכם וביט כאלפים אמה, ולכן אמר שם מקום לא שם מחנה כי גם אלפים אמה סביב המחנה קולט, ומזה אנו דנין שמ"ש אל יצא איש ממקומו הוא שעור אלפים אמה, במימרא זו דאיסי מובא בירוש' (פ"ד דעירובין ה"א) ובעירובין (דף נא) למדנו מקום ממקום וכו', וצריך לומר דמש"ש מגבול עיר מקלטו הוא אחד עם שם מקום. ומזה למדינן למקום שגבי שבת:

יד

וכי יזיד איש. כבר ידענו זה ממ"ש מכה איש ומת, וממ"ש בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומשיב שבא ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, א"כ מיותר מ"ש פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים, שזה ההבדל בין איש ובין אדם שאדם מוציא אחרים ומדלא אמר שם אדם ידעינן משם איש לרבות אחרים כמ"ש בפי' ויקרא (סי' יו"ד), [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו ומ"ש רעהו להביא את הקטן צריך למחוק] וממ"ש על רעהו מוציא האחרים [ואיסי ס"ל שדינם מסור לשמיס] וממ"ש כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כגי' הגר"א], וממ"ש להרגו בערמו מוציא מרפא כו' כי המערים הוא מוסיף על המזיד, שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים, שהמרפא והמכה ברשות ב"ד הוא מזיד ואינו מערים שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנו, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם:

מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת, ומפ' שאם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה, אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו, אבל בכ"ז הוא דברי מותר ומה משמיענו הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו, ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז י"ל שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה שנדחה מפני עבודה. ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת השבת הלא י"ל שידחה שבת ק"ו מעבודה, ומשיב שמצאנו קבורת מ"מ שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, וע"ז משיב שי"ל שש"ה קבורת מ"מ ידחה שבת, ע"ז מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם כמ"ש במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז') ובסנהדרין (ד' ל"ח), ועתה חזר הדין שגם קבורת מ"מ אע"פ שדוחה עבודה אינה דוחה שבת וכיון שקבורת מ"מ אינה דוחה שבת ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממ"ש לא תלין נבלתו על העץ וא"כ א"י להרגו בשבת דהא לא יוכל לקברו ביום ההוא, [זה פי' המכלתא ע"פ נוסח הגר"א] ודברים אלה מובאים בגמ' במקומות הנ"ל ע"ש:

מעם מזבחי תקחנו למות. כבר התבאר שפי' אפי' כהן ועבודה בידו, וזה שלא כדעת הגמ' יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכ"כ המ"ל [פ"ה מה' רוצח הי"ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו ברייתא זו חולקת ושוברת שאף מעל מזבחי, וממ"ש מעם מזבחי תקחנו למות דייק רק למות אבל לא לגלות, וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, א"כ גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה, וזה מוצא למקור שדין שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' רוצח) שההורג ובשגגה אין המזבח קולטו אלא אם הוא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים. והנה הרשב"א בתשובה (סי' תקכ"ד) הקשה עמ"ש במכות (דף יב) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים ורק כהן ועבודה בידו שהם ג' טעיות, ומדוע לא חשיב ד' טעיות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד, ומזה משמע שלא כפסק הרמב"ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו, ולדעת יואב חשב א"ע לשוגג דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה ועשהאל רודף היה ועמשא מורד במלכות היה כמ"ש בסנהדרין (ד' ), ובירושלמי (פ"ב דמכות) אמר ר' יוחנן שרב לא אמר זה כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו דהרוגי מלך נכסיהן למלך, ומזה מוצא מקור הדין למ"ש הרמב"ם (שם ה' י"ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מב"ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר ה"ז ניצל, שזה הוציא ממ"ש שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכות, ונהרג ע"י בניהו שהיה ראש הסנהדרין כמ"ש בברכות (דף ד') ובסנהדרין (דף טז) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו, וכן ממ"ש תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שרא יצא זכאי, ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאל"כ איך יקחוהו למות הא אם נגמר דינו חובשין אותו ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, וע"כ ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות וע"ז הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמ"ש ר' יוחנן שברח לדין הסנהדרין:

טו

ומכה אביו ואמו מות יומת. ואמר עוד בפ' משפטים ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ולמד בספרא אמור (סי' רנ) שמדבר בהכאה לבד דהיינו בהכה או"א, ופי' בספרא ובמכלתא פה לר' יאשיה דס"ל דכ"מ שבא וי"ו החבור משמע שניהם יחדו, צריך ומכה אדם יומת ללמדנו שפי' מכה או"א היינו אף כ"א בפ"ע, אמנם לר' יונתן שס"ל דכ"מ שבא וי"ו החבור משמע כ"א בפ"ע וכמ"ש ענין פלוגתתם באורך בפי' התו"ה קדושים (סי' קא) לדידיה לא צריך מכה אדם לחלק רק צריך לגופיה לבל נפרש מכה אביו ואמו היינו שהמית אותם, ואזלי ר' יאשיה ור' יונתן לשטתם, שר' יאשיה ס"ל דמיתר חנק היא הקלה מכל מיתות ב"ד א"כ א"א לטעות כלל שפי' מכה או"א שהרג אותם, דאיך יתכן שבהרג אחר הוא בסייף ובהרג או"א החמור יהיה מיתתו מיתת חנק הקלהו וכמ"ש בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) אימא עד דקטיל ליה מיקטל ס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק, ומקשה הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר, וא"כ לר' יונתן לשיטתו דס"ל חנק חמור יש לטעות שפי' ומכה או"א היינו דקטיל ליה מיקטל, שאם הרג איש אחר מיתתו בסייף הקל והרג או"א מיתתו בחנק החמור, אמנם לר' יונתן לשטתו שס"ל דמכה אביו ואמו פי' אביו או אמו א"צ מכה אדם לחלק ובא לגופיה ללמד שמכה או"א חייב אף בהכאה לבד, ובזה תראה שמ"ש במכילתא ומכה או"א למה נאמר לפי שהוא אומר עין תחת עין וכו' הוא לשיטת ר' יאשיה, שמה שסיים דברי ר' יאשיה קאי לכל המאמר, ר"ל שזה ידעינן מכאן שפי' מכה אביו ואמו הוא אף שלא הרג אותם, שאאל"פ מכה והרג דא"כ מוציאו מכללו להקל מסייף לחנק וזה א"א, ומפני שלא באר כל הדבר בפירוש בא ר' יצחק ואמר וכי באת או"א להחמיר ולא להקל וכו' שר' יצחק בא לבאר דברי ר' יאשיה ולשטתו דחנק קל, ולפ"ז מיותר לר' יאשיה מ"ש מכה אדם יומת, ומפרש שזה בא ללמד שאפי' אמו שלא אביו ואביו שלא אמו, כי לשיטת ר' יאשיה משמע שניהם כאחד וצריך למוד ע"ז, ור' יונתן משיב שידעינן בלא למוד שפי' מכה או"א היינו כ"א בפ"ע, רק לדידיה לשטתו דחנק חמור יש לטעות דפי' מכה או"א היינו הריגה כנ"ל. ומ"ש מכה שיש בה חבורה וכו' בספרא אמור (סי' ר"נ) למד לה מהיקש מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה אף מכה אדם. אולם בסנהדרין (דף פ"ד) דחה זה, ולמד במכילתא מלמוד אחר, ועתה מביא פלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן שלר' יאשיה מות יומת בחנק מפני שהיא הקלה ולר' יונתן חנק חמור רק שמיתה סתם הוא חנק וכדמפרש רבי את דברי ר' יונתן [ומובא בספרא קדושים ובסנהדרין דף נ"ב ע"ב] ולמד האזהרה מן לא יוסיף להכותו ומובא בירושלמי (פ' הנחנקין ה"א) דהיכא שהעונש מפורש אין לחוש אם האזהרה בא מה"ד, כמ"ש הרמב"ם בספר המצות [בשורש ארבעה עשר] ואף למה שהשיג עליו הרמב"ן בשורש השני, י"ל דבהא מודה מאחר שהאזהרה מפורש שלא יכה או"א מכ"ש ממה שהוזהר לכ"א, ואכ"מ להאריך בזה:

טז

וגונב איש ומכרו. זה נאמר גם בפ' תצא ושם הוסיף דברים שלא ידענו מפה, כמ"ש כי ימצא איש, גונב נפש מאחיו מבני ישראל לאפוקי מן הכנענים ולאפוקי מוכר בנו, והתעמר בו שצריך שישתמש ועוד כמה בדרשות כמ"ש בסנהדרין (דף פ"ה פ"ו), אבל למה הוכפל פה, בארו חז"ל שהוסיף גם פה דברים שלא נלמד משם, ששם אמר וכי ימצא איש גונב שמציאה הוא בעדים כמו שיבואר בסי' ס"ג שצריך עדים על הגנבה, ופה אמר ומכרו ונמצא בידו שצריך עדים על המכירה, פה אמר וגונב איש מלמד שמש"ש איש גונב אינו ממעט אשה רק ממעט אם הגנב קטן, ומ"ש וגונב איש אינו ממעט אם גנב אשה וקטן דשם אמר גונב נפש, רק מיעט גנב בן שמונה, וכבר בארתי דרך דרשות אלה למעלה (סי' נד) שבאו דרשות כאלה ממש על מכה איש ע"ש, והגהתי כאן ע"פ הנוסח משם:

ומכרו ונמצא בידו. גם למד במה שכפל הדבר פה שצריך שימכור את כולו, כי בלשון ומכרו כשבא בהרחבה יכלול גם אם מכר חציה, שגם עבד או שפחה שחצים בן חורין יקרא בשם עבד או שפחה, ושפחה חרופה שנאמר בתורה היא חציה ב"ח, וכן במ"ש וטבחו או מכרו מצריך במכילתא היקש מכירה לטביחה שפי' שמכר כולו, אכן ממה שכפל ומכרו פה ובפ' תצא ידעינן שהכנוי ומכרו בא בדיוק שמכר כולו, כפי שכללתי בפעל הנכפל באיה"ש [כלל קנה], ולשון מציאה בא לרוב בשמוצא דבר המבוקש או הנאבד או דבר שלא עלה על לבו למצאו ואינו מציין המציאה בעדים, ומ"ש פה ובספרי תצא (סי' רמא) על כי ימצא איש שוכב עם אשה שאין מציאה אלא בעדים היינו בדיני נפשות ומלקות וממון דוקא, שאחר שבד"נ (מלקות וממון צריך עדים אם אין עדים דינו כאלו לא נמצא, וכן מפורש בספרי שופטים (סי' קמח) עמ"ש כי ימצא בקרבך בעדים שנאמר ע"פ שנים עדים בנין אב שכ"מ שנאמר ימצא בשנים עדים וכו':

ונמצא בידו. מלת יד הושאל מן יד האדם אל ביתו ורשותו כמו ויצברו בר תחת יד פרעה, ולכן אין לדייק מזה שנמצא בידו ממש רק פי' ברשותו, וכן בכ"מ שאין דרך לאחוז דבר זה בידו, ומ"ש שאין ראיש לדבר שי"ל שרק במ"ש ויקח את כל ארצו מידו שאאל"פ בידו ממש אבל בכאן יצויר שאוחז את העבד בידו, ולכן במ"ש אם המצא תמצא בידו הגנבה למד בב"ק שבידו ברשותו מכפל המצא תמצא, אבל פה שמכרו לא יצדק שאוחזו בידו, רק פי' ברשותו, ומזה למדו שאם לא בא לרשות הגנב פטור, ואם מכרו ועדיין הוא ברשות הגנב חייב שמו שדייק הכ"מ (פ"ט מה' גנבה ה"ג) ועז"א ומכרו ונמצא בידו אף שעדיין נמצא ביד הגנב ר"ל ברשותו אחר המכירה, וזה הדבר הרביעי שמלמד פה נוסף עמ"ש בפ' תצא, ומ"ש מות יומת בחנק כל המאמר נזכר ונתפרש למעלה (סי' ס"א):

מות יומת. והאזהרה נאמר בעשרת הדברות ששס' מדבר מגונב נפשות ונלמד מענינו שלא תרצח ולא תנאף חייב מיתת ב"ד ולא תגנובו דפ' קדושים מדבר בגנבת ממון. ונלמד ג"כ מענינו שלא תכחשו ולא תשקרו מדבר בעניני ממון וכמ"ש במכלתא פה ובפ' יתרו (פ' ח') ומובא בסנהדרין (דף פ"ו):

יז

ומקלל אביו ואמו. הגי' שבמכלתא נדפסת בטעות, והגר"א הגיה ואנכי הוספתי על הגהתו, ועולה מכוון עמ"ש בספרא קדושים (סי' קא) ובגמרא דסנהדרין (דף פ"ה ע"ב), דלר' יאשיה ידעינן לרבות אשה וטו"א מכפל איש איש, ומקלל אביו ואמו בא לחייב לאחר מיתה, ואביו ואמו קלל בא לחלק, ולר' יונתן א"צ קרא לחלק ומקלל או"א בא לרבות אשה וטו"א, דס"ל דכפל איש דברה תורה כלשון בנ"א ואביו ואמו קלל בא לחייב אחר מיתה, ולפ"מ שאמר בספרא קדושים (סי' צח) שסתמא דספרא ר' יהודא וכן ר"ע דרשי אביו ואמו קלל לדרשות אחרות צ"ל דס"ל דאשה מרבינן מן תיש איש דלא דברה כלשון ב"א, וכן ס"ל כר' יונתן דמכה אביו ואמו משמע כ"א בפ"ע, ואייתר ומקלל או"א למקלל לאחר מיתה, וכבר הוכיח המ"ל (פ"ו מה' דעות) מכריתות (דף י"א) דר"ע ס"ל דלא אמרינן ד"ת כלב"א, ומתמורה (דף ב') הוכיח דכן ס"ל לר' יהודה, וכן מצינו באמת בספרא דסתמא ר"י שדריש תמיד כפל המקור עם הפעל כמ"ש באיה"ש (כלל לח) ובענין פלוגתת רי"א ורי"ו במכה או"א ע' מ"ש בפ' קדושים (סי' קא):

ומקלל אביו ואמו. היינו בשם המפורש, ומימרא זו מובא בסנהדרין (דף סו) ושבועות (דף לו) ומקורו בספרא קדושים (סי' קב) ושם פרשתי ע"ש, ומ"ש מות יומת בסקילה נמצא בספרא שם (סי' קג) ושם פרשתי, ומ"ש עונש שמענו אזהרה לא שמענו עד סוף הפסקא נמצא בספרא (סי' קד) ושם פרשתי ויש שם חסרון ויתרון בדפוס וצריך לתקן כנוסח שבכאן, ושם סיים מה להצד השוה שבהן שהם משונים א"כ נכתוב קרא אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים ל"ל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו, וכן יש להגיה כאן:

יח

וכי יריבון אנשים. עיקר החדוש בפ' זו שאם יכהו ולא ימות צריך לתת לו שבת ורפוי, שזה לא נלמד ממ"ש עין תחת עין שמשם למדנו נזק וצער לבד, לכן אמר פה כי יריבון ולהלן אמר כי ינצו אנשים, שיש הבדל בין מצה ומריבה, שהמצה הוא ריב שיש בה הכאה, ובריב כזה יצויר שלא יצטרך לתת שבת ורפוי אם השני התחיל בהכאה כמ"ש בח"מ (סי' תכ"א סעיף יג), לכן אמר כי יריבון שמציין ריב שאין בה הכאה:

וכי יריבון אנשים. ר' ישמעאל למד שה"ה נשים ממ"ש והמית איש או אשה ור' יאשיה בא לפרש דברי ר' ישמעאל, וס"ל לר' יאשיה שמה שכפל וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר ואמר והמית איש או אשה בא ללמד על כל הפרשה, ונראה שיש הבדל בין ר' ישמעאל ור' יאשיה, שר' יאשיה ס"ל שפ"מ שנאמר איש עד פרשת כי יגח ידעינן שגם אשה בכלל ע"י למודים אחרים, שפן במ"ש מכה איש וכי יזיד איש וגונב איש יש למודים שגם אשה בכלל כמ"ש בכ"א במקומו, וכן מ"ש ומכה אביו ומקלל אביו מורא ממ"ש במק"א ואיש כמש"ש, וע"כ ס"ל שה"ה מ"ש וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים, ידעינן מפ' רוצחים שה"ה נשים בכלל, וע"כ לא נאמר איש או אשה עד פ' שור נגח, שבזה נטעה שאיש ולא אשה, וכפל והמית איש או אשה ללמד על כל מה שנאמר אחריו, כמו וכי יפתח איש בור, כי יבער איש שדה, וז"ש והמית איש או אשה למה נאמר ר"ל למה חזר ב"פ כי יגח איש או אשה וחזר והמית איש או אשה, לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור שע"ז לא יש למוד לרבות אשה, ור' ישמעאל ס"ל שכל פ' משפטים ידעינן מן והמית איש או אשה, וסמך על הלמוד של ר"א בב"ק (דף טו) שלמד מן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שמציין המשפטים שנאמרו בכל הסדרא, וכיון שלמדינן בא' מהם שעשה נשים כאנשים א"כ כל המשפטים שנאמרו בפ' זו שכלם דיני נזיקין [כמ"ש בב"ק (דף ד' ע"ב) תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין] כולם נוהגים גם בנשים דהא אמר אשר תשים לפניהם על כולם בשוה, וההבדל בין ר' יאשיה ור' יונתן שר' יאשיה ס"ל שהיה צריך לכפול והמית איש או אשה, ולהקדימו לפני פ' וכי יפתח איש שהא' מלמד ע"ע והשני מלמד על בור וה"ה יתר הדינים שאחריו, והטעם שאף שכתוב בעל הבור ישלם שמשמע לרבות אשה, הלא כתיב ב"פ איש וכי יפתח איש וכי יכרה איש, ור' יונתן ס"ל שגבי בור ידענו שגם אשה בכלל ממ"ש בעל הבור ישלם, וא"צ לכפול משום זה איש או אשה בפ' כי יגח, ומ"ש והמית איש או אשה שהוא מיותר [שכבר אמר כי יגח איש או אשה ומזה נלמד לכל דיני נזיקין הבאים אחריו] לתלמודו הוא בא, ר"ל שבא על הדרוש שדריש במכילתא לעשות כל המיתור כנגיחה או על הדרוש שדרש בב"ק (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, שכ"ז דריש ממה שכפל שנית בוהמית איש או אשה, וי"ל שאזלי לשיטתם דר' יאשיה שס"ל לא דברה תורה כלשון ב"א (כנ"ל סי' סז) א"כ במ"ש וכי יפתח איש כי יכרה איש בא למעט אשה בדיוק, ור' יונתן שס"ל דברה תורה כלשון בני אדם (כנ"ל שם) ה"ל דא"צ לכפול והמית איש או אשה ללמד על בור ביחוד. והנה תראה שדברי מכילתא האלה הוכפל על וכי יכה איש את עבדו ועל וכי ינצו אנשים ועל וכי יכה איש את עין עבדו, ואח"ז על כל איש שנזכר מן פרשת כי יגח ולהלן כמו וכי יפתח איש כי יגנוב איש כי יבער איש כי יתן איש וכן עד הוף הפרשה לא זכר מאומה לרבות אשה, כי מן כי יגח עד סוף הסדרא ידעינן לכ"ע שאשה בכלל, לר' יאשיה מן והמית איש או אשה, ולר' יונתן מן כי יגח איש או אשה, ומן הרבוי שגבי בור ומבעיר, אבל מ"ש וכי יריבון אנשים כי ינצו אנשים וכי יכה איש שכתוב קודם לפ' וכי יגח תלוי בפלוגתת ר' ישמעאל עם ר' יאשיה ור' יונתן מהיכן למד בהו שאשה בכלל, ולכן הזכיר פלוגתא זו בכ"מ האלה, ובמ"ש מיושב קושית התוס' ב"ק (דף טו) ד"ה והמית, ולמ"ש לא ידעינן מכאן רק על דינים הכתובים בפ' משפטים, אבל במ"ש במק"א מלת איש צריך רבוי על אשה ולמד בב"ק שם ממ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לענין כפרה, וכן נמצאו למודים בכ"מ שכתוב מלת איש, וכמ"ש שם ד"ה השוה ובכ"מ, ואכ"מ להאריך יותר:

והכה איש וגו' באבן או באגרוף. הנה התבאר בספרא קדושים (סי' קא) שלדעת ר' יאשיה הוי"ו בא תמיד לחבר ואם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש צריך להכותו בשניהם ולכן צריך לכתוב מלת או שמורה החלוקה, אמנם ר' יונתן ס"ל שגם הוי"ו מורה החלוק וגם אם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש או באבן או באגרוף, וכ"מ שכתוב מלת או בה"ג צריך לדרוש, וא"כ סתמא זו אתיא דלא כר' יונתן, וכן כתבתי שם במקומו. אולם יל"פ דאתיא גם כר' יונתן ע"פ מש"ש, שמ"ש ר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע עד שיאמר לך הכתוב יחדו, היינו שמלת או מורה רק החלוקה ומלת יחדו מורה רק החבור והוי"ו מורה שניהם החבור וגם החלוק, ומכה אביו ואמו פי' בין שהכה כ"א בפ"ע ובין שהכה שניהם יומת, ואם היה כתוב באבן ובאגרוף נפרש גם כאן שהדין שוה אם הכה באבן לבד ובאגרוף לבד ובין אם הכה בשניהם ביחד, ובאמת יש לחלק ביניהם שאם הפה באחד לבד ואמדוהו למיתה אינו חייב בשבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ, אבל בהכה בשניהם ובאחד מהם לא היה כדי להמית רק ע"י ההכאה השניה אמדוהו למיתה י"ל שעל הראשונה יתחייב בשבת ורפוי תיכף, חוץ ממה שאמרו בשבת (דף ה) באבעיא דשני כחות באדם אחד כשני ב"א דמי (דיל"ח בזה) שהלא נתחייב בתשלומין קודם ההכאה שיש בה מיתה ולכן מוכרח לכתוב או באגרוף גם לר' יונתן להוציא אם הכה בשניהם יחדו:

באבן או באגרוף. היל"ל סתם והכה איש את רעהו למה הזכיר אבן ואגרוף רק שצריך שיכה בדבר שיש בו כדי להמית, וזה מרמז במ"ש באבן, כמ"ש ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז), וכן צריך שיהא במקום שיש בו כדי להמית וזה מרמז באגרוף, שהאגרוף לא ימית רק במקום מיוחד כגון נגד תנוך הלב, וכמ"ש (דברים י״ט:ו׳) והכהו נפש, וכ"כ הרמב"ן שם גרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף והזכיר שתי הכאות א' קשה והוא האבן וא' קלה והוא האגרוף לומר כי בשתיהן צריך אומד:

ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף הנה התבאר באיה"ש (כלל קצח וכלל ר), שדרך הכתוב שהדבר שיש בו חדוש יותר יכתב תמיד מאוחר כדי שהשני יוסיף על הראשון, אמנם אם נמצא בכתוב שני דברים שהאחד המיותר כי נשמע מכלל חברו בק"ו רק שבא ללמד פירוש של חבירו אז יבא שם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ולפ"ז יקשה שהגם שפה יש באגרוף חדוש יותר מן באבן, בכ"ז אחר ששם באבן מיותר כי נשמע מק"ו מן באגרוף רק שבא ללמד פירוש של באגרוף שמה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית, היה ראוי ששם אבן יכתב מאוחר, וחדש ר' נתן שבצד אחד שם אגרוף מלמד על שם אבן שצריך שיהיה האבן ידוע שיוכל לאמוד אותו אם יש בו כדי להמית, ולכן נכתב אגרוף לבסוף כי גם הוא מלמד ויש בו חדוש יותר:

ולא ימות ונפל למשכב. מ"ש ולא ימות הוא למותר, דהא אמר ונפל למשכב אם יקום וכו', וע"כ פי שכפי הטבע היה ראוי שימות תיכף, כי הצהיבה והמריבה מביאה לידי מיתה שימות תיכף, וכן אמדוהו למיתה וחבשו אותו והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב, בכ"ז לא נפטר מהחבישה ופטור מהשבת והרפוי עד שיקום והתהלך בחוץ אז ונקה מן החבישה כרבנן דר' נחמיה (סנהדרין ע"ח) ומאז נתחייב בשבת ורפוי:

יט

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו. מתהלך בהתפעל מורה על הטיול הנה והנה, כמו מתהלך בגן לרוח היום, כמש"ש במדרש מקפץ ועולה מקפץ ויורד, ויש בו תנאי שיטייל בחוץ שזה מורה שהוא בריא אולם כי החולה יזיק לו האויר, ומ"ש על משענתו, א"ל דוקא משענת דהא זה סימן חולשה כמ"ש עוד ישבו זקנים וכו' ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ור' ישמעאל דייק מ"ש משענתו בכנוי ולא אמר על משענת בלא כנוי דהא רוב ב"א הבריאים הולכים בלא משענת, ונשענים על כחם וגבורת גופם שהוא משענת הבחורים, והזקנים נשענים על מקלם, וצריך שילך על משענתו המיוחד לו מכבר, הבחור על משענת בוריו וכחו והזקן על מטהו, ומאמר זה מובא בירושלמי פ"ד דכתובות ופ"ח דסנהדרין: ואם זרחה השמש יתבאר לקמן (סי' קלב):

ונקה המכה. אין פי' שנקה מן המיתה דלמה ימות ואם בשאח"כ מת המוכה הלא אז לא ינקה לרבנן דר' נחמיה (דף עח) רק שנקה מן החבישה שחובשין אותו כמ"ש במגדף ומקושש ויניחו אותו במשמר, רק משם א"א ללמוד לדורות כמ"ש בסנהדרין ולמד מפה:

רק שבתו יתן. שהגם שעד עתה היה בחזקת חיוב מיתה ולא היה מחויב בשבת ורפוי, עתה שנקה מחיוב מיתה חזר עליו חיוב שבת ורפוי וה"ה דמי נזק וצער ובושת שמפורשים במק"א, דא"ל שרק שבת ורפוי יתן ולא זולת מדיוק מלת רק, שא"כ היה צ"ל אך שבתו יתן [שמבואר אצלנו שמלת רק ממעט במשפט הקודם ומלת אך ממעט במשפט השני כמ"ש באיה"ש כלל תקצ"א] ואז היה פי' אך השבת ורפוי יתן לא נזק וצער, אולם מלת רק ממעט מ"ש ונקה המכה שאינו נקי מן השבת והרפוי:

רק שבתו יתן. מענין השבתה שנותן לו מה שנשבת ממלאכתו בימי חליו שהיה ראוי להיות שומר פירות, ואין פירושו שיתן לעולם, רק כ"ז שמרפא א"ע, שהרפוי הוא רק מחמת מכה, אמנם ממ"ש ורפא ירפא בקדימת המקור אל הפעל מורה שיעשה הפעולה כ"פ [כמ"ש באילת השחר כלל לה], ומזה למד לגבי רפואה שאם חזרה המכה כ"פ או עלו צמחים מחמת מכה חייב לרפאות שנית, כמ"ש ורפא ירפא שאם נתרפא וחזר אפי' ד' וה' פעמים וכו', וא"כ י"ל כשם שלא חלק מכלל רפוי, וצריך לרפאות גם הצמחים שלא מחמת המכה, כן לא חלק מכלל שבת, ת"ל רק שבתו יתן ולא כתיב נתון יתן וכמ"ש בגמ' ב"ק (דף פה) אליבא דר' יהודא [דמכילתין אתיא כוותיה] שבת דלא תני ביה קרא לא מחייב, ומש"ש לר"י דמעטה קרא רק, ר"ל שמלת רק מורה שקאי למעלה ונקה המכה רק שבתו יתן, ר"ל משבת לא ינקה, וא"כ מוסב על המכה הראשונה שמזה דבר שינקה מן החבישה, ובאר מ"ש ורפא ירפא בכפל היינו אם נתרפא וחזר מחמה מכה, אבל שלא מחמת מכה פטור גם מרפואה, דלענין זה איתקש עכ"פ לשבת, כי התבאר בכללי הלשון שכל דברים הבאים במאמר א' יש לדמותם זל"ז וזה מכללי ההיקש כמ"ש באילת השחר (כלל קס), וא"כ הגם שלמד ברפואה לרפאות כ"פ אם הוא מחמת המכה, בשלא עלו הצמחים מחמת המכה נשאר על הדין שאינו חייב לרפאות כמו שאינו חייב בשבת, ופירושי עולה לפי הגירסא שבספרים, ור' ישמעאל ס"ל כרבנן בתראי שם, וכפל רפא ירפא מורה שנתנה תורה רשות לרפאות, ואזיל ר' ישמעאל לשיטתו בירושלמי שאינו דורש לשונות כפולים על רבוי הפעולה דס"ל ד"ת כלשון ב"א כמ"ש ג"כ בגמרא אליביה, ויש הבדל בין רפא בקל ומרפא בבנין הכבד שהמרפא הוא ע"י אחרים, ומזה למדו (ב"ק פה) שלא ירפאנו בעצמו לא ע"י רופא בחנם רק ע"י רופא בשכר שבזה הוא המרפא ע"י אמצעי:

כ

וכי יכה איש את עבדו. שעור הכתובים והתחיל מכה איש ומת וזה כולל כלם אף מכה עבד ואמה, ובאר דין המזיד והשוגג ודין מכה אביו וכו', ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו ע"י שהוא קנין כספו נדון בדין יום או יומים, וז"ש אף עבדו ושפחתו בכלל מכה איש ומת, ומ"ש אין לי אלא איש התבאר למעלה (סי' סט), ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אתיא כר' יאשיה דצריך או לחלק, אבל לר' יונתן גם אם יכתוב ואת אמתו נדע לחלק, וכמ"ש בהתו"ה קדושים (סי' קא):

את עבדו או את אמתו. כתב הרמב"ן שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם, ור' אליעזר למד ממ"ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה (בהר כה) ושם פי' בספרא שמ"ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך הוא אם קנו מהם בניהם ובנותיהם, ומ"ש מהם תקנו היינו אם מוכרים א"ע, שלענין אם קנו בניהם לא משכחת עבד בישראל דאין איש מוכר את בנו, ולענין אם מוכר א"ע לא משכחת באמה ישראלית דאין אשה מוכרת א"ע [דלא כהרמב"ן שדעתו שמוכרת א"ע], ובזה מודיע שסתם עבד ואמה הם כנענים, ור' ישמעאל למד לה ממ"ש כי כספו הוא, ולא נקרא בשם מקנת כסף רק הקנוי קנין עולה, וכמ"ש בספרא אמור (סי' פז) כסף יצא ע"ע שאין כסף, אמנה עבד של שותפים ממעט מכנוי עבדו, או כספו, שמשמע המיוחד לו ובזה השוו ר"א ור"י כמ"ש בב"ק (דף צ) מי לא אמר ר"א כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו:

בשבט. אין לפרש שאף שאין בו כדי להמית דהא אמר ואם בכלי עץ יד אשר ימית בו הכהו ומפרש בספרי שם, שאמר זה שנית בכלי עץ (שכבר אמר כן באבן) להוציא לבל נטעה ממ"ש בשבט שאף שאין בו כדי להמית, וכיון שבישראל אינו חייב בכלי עץ רק עד שיש בו כדי להמית כ"ש בעבד, רק מ"ש בשבט מפני שיש לו רשות להכותו בשבט, שבו מכה גם את בנו ליסרו כמ"ש אתה בשבט תכנו (משלי כ״ג:י״ד) חושך שבטו שונא בנו (שם יג) אבל בשאר כל דבר אסור להכותו, ולדעת הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח) אם הכהו בדבר אחר אינו בדין יום או יומים רק בשבט מפני שהכהו ברשות, וכ"כ הרשב"ם שבשבט הוא דרך תוכחה אבל בחרב הוא דרך רציחה ונהרג עליו, וא"כ אם הכה עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים, כי אסור להכות עבדו של חבירו וכמ"ש (דף ט) [ובזה הראה שמה שתמה הב"י (בתי' תכ) עמ"ש הרמב"ם והטור שהכה עבד כנעני של חבירו והלא אף עבדו אין לו רשות להכותו לא קשיא מידי שעבדו יש לו רשות להכותו בשבט], וא"כ במ"ש כאן כי יכה בשבט שציין עבד שאין בו שותפות שיש לו רשות להכותו בשבט, כן מ"ש גבי מעשר כל אשר יעבור תחת השבט היינו בקר וצאן שלו שיש לו רשות להוציאם מן תדיר במכת שבט, לאפוקי של שותפות שאין לו רשות להכותם וצריך לשלם מה שהוזקו ע"י הכאתו, הוא פטור מן המעשר, והמכלתא ס"ל (בא פ' י"ח) דאשר יהיו לך בא להוציא המוכר בהמתו לנכרי, ולא כמ"ש בבכורות (נו) שבא להוציא שותפות, והעתקתי המכלתא דפה כפי נוסח הגר"א:

ומת תחת ידו. א"א לפרש שמת תיכף בעוד שידיו מכים אותו, דהא שעורו עד מעל"ע וע"כ פי' תחת רשותו, לאפוקי אם מכרו לאחר שאז דינו כעבד של אחרים, הגם שההכאה היה בעודו תחת רשותו, כ"ה גי' הגר"א, והרמב"ם לא הביא זה, משום דלפי דברי הירוש' (קדושין פ"ג ה"א משמע דלדידן דפסקינן כר"א בב"מ (דף צ) לא ת"ל דיוק זה דתחת ידו ע"ש, ובגי' הישנה גרס פטור וכ"ה בתוספתא דב"ק, ויל"פ שמיירי שמכרו לאחר והאחר הכהו ג"כ ואליבא דריב"ב שבהכהו שני ב"א האחרון חייב פה פטור מפר שההכאה הראשונה לא היה תח"י ורשותו, ודוחק:

נקם ינקם, כתב הראב"ע לא פי' הכתוב מהו הנקמה ונרדף בזה אתר הכתובים, נקום נקמת בני ישראל, (במדבר ל) ונהרגו המדינים כולם, ואמר שמשון כי אם נקמתי בכם וגו' ויך אותם שוק על ירך (שופטים ט״ו:ח׳) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים (תהילים קמ״ט:ו׳-ז׳), ותפס לשון זה, ללמדם שהעבד אחיהם הוא במצות וצריך שיחם לבבם על רציחתו עד שיהרגוהו דרך נקמה כגואלי דם אחיהם:

כא

אך אם יום או יומים יעמד, אם הכהו בערב חשבינן יום שלם שהוא כ"ד שעות, ואם הכהו באמצע היום ג"כ חשבינן כ"ד שעות ואז הוא יומים, מקצת יום זה ומקצת יום השני, כי מקצת היום ככולו, והיומים הם בצירופן כיום שלם כ"ד שעות. והנה ההבדל בין ריה"ג ות"ק מבואר במה שהת"ק אמר יומים שומע אני כמשמעו, וריה"ג אמר יום שומע אני כמשמעו, מבואר דלת"ק מלמד שיומים אינו כמשמעו דס"ל דסתם יום הוא מעל"ע, וא"כ יום הוא כמשמעו מעל"ע ויומים אינו כמשמעו, וריה"ג ס"ל דסתם יום הוא מבקר עד ערב וגם מקצת היום ומלמד שיום אינו כמשמעו מקצת רק פי' מעל"ע. וכבר בארנו בפ' בא במ"ש ריה"ג אך ביום הראשון תשביתו אך חלק, שמלת אך מובדל ממלת רק שממעט במשפט הזה עצמו, וממעט אך ביום בחציו של יום, ואמר פה אם אך יום ר"ל אם הוא רק חצי של יום אז צריך יומים ולהורות שאס הוא יום שלם א"צ יומים, ויוכל להיות שריה"ג סבר שאם הוא יום שלם מבקר עד ערב א"צ יומים רק אם הוא חצי יוס שזה מרומז לשיטתו במלת אך (כמ"ש בפסחים ד' ה' אך ביום אך חלק) אז צריך שיצורף אליו גם מקצת יום השני, וא"צ מעל"ע, וי"ל דיפלגו בפלוגתא דת"ק ורבנן בנדרים (דף ע"ו ע"ב) וס"ל לריה"ג דאם ר"ל שיהיה מעל"ע הול"ל מיום אל יום, שזה מציין מעל"ע כרבנן שם, ות"ק דהכא ס"ל כת"ק דהתם שמיום אל יום אינו מציין מעל"ע והוצרך לכתוב לשון יום או יומים שזה מציין מעל"ע, ומצאנו עוד לשון אחר על ציון מעל"ע ולא אץ לבא כיום תמים, אולם עם הדיוק יום תמים מציין מערב עד ערב, ולשון כיום תמים מציין שלא עמד השמש בלא הפסק רק כמ"ש בע"ז (דף ) אזל שית וקם שית וסך העמידה היה כ"ד שעות כיום תמים היינו כשעור שיש מערב עד ערב שהוא כ"ד שעות, וע"כ ס"ל שציון מעל"ע מאמצע יום עד אמצע יום שאחריו צ"ל יום או יומים:

לא יקם כי כספו הוא, כבר הזכרתי (בסי' עט) שר' ישמעאל ס"ל שבא למעט עבד עברי, ורשב"י ס"ל כר"א שמיעט ע"ע מן מהם תקנו עבד ואמה, א"כ כספו הוא מיותר דלמעט של שותפים נמעט מן עבדו המיוחד לו (כנ"ל שם) ופי' שהוא נתינת טעם שהגם שאם נגח שורו את עבדו יומת, הוא פטור מצד שהוא כספו:

כב

וכי ינצו אנשים. יש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה הוא ע"י הכאה, וכמ"ש (כתובות ד' לג סנהדרין דף עט) במצות שבמיתה הכתוב מדבר, והנצים רצו להרוג זא"ז ונגפו אשה הרה, וס"ל לת"ק שמ"ש ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, היינו מיתה, ומשמיענו שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר חייב, ורבי ס"ל שהוא פטור ממיתה, ומ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו ממון (כמו שמובא פלוגתתן בסנהדרין דף עט), ומה שתפס הציור וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה שלא נתכוין לאשה ולא כתב הדין באם נתכוין להרוג לאשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ישלם דמי ולדות, משום שבא ללמד שני דברים שדמי ולדות לבעל, ושחבל אשה לבעל אם יהיה אסון ונתתה נפש היינו ממון חבל אשה לבעל ואם היה מצייר שכוון לאשה הלא המתחייב במיתה פטור מן התשלומין ולא נדע הדין שחבל אשה לבעל, [ויש לתמוה עמ"ש בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון ופרש"י ואם תפסו יורשים ממונא דה"ג ופטר ליה זקן ממרא וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת, לרבנן אינה מקודשת, והא כתב רש"י בב"מ (דף צא) עמש"ש רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דבקם ליה בדרבה מניה אי תפס לא מפקינן מניה, וא"כ היכא דתפיס גם לרבנן מקודשת, ומזה ראיה לדברי המהרש"ל ביש"ש פ' הכונס (סי' ו) דהיכא דעבדינן החומרא אף אי תפס מפקינן מניה, ועי' בקצוה"ח סי' כח], ור' יצחק סובר כר' שמעון (ב"ק דף מד ע"ב וסנהדרין עט) דצריך שיתכוין לי, וגם סבר כתנא דבי חזקיה (סנהדרין שם וכתובות דף לה) דפטור גם מממון [עמ"ש בלח"מ פ"ד מה' חובל ה"ה שכן יעלו פסקי הרמב"ס] וא"כ מ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו אם נתכוין להרוג את האשה, וא"כ יקשה למה כתב פרשה זו, ומשיב לשיטת ר' יצחק לפי שהוא אומר וכי יכה כל נפש אדם וכו', ר"ל שכבר למד למעלה (סי' נד) שההורג בן שמונה פטור, אך דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם בן שמונה בכלל, משום דלזה כתיב מכה איש שממעט בן שמונה ע"ש, אולם הלא י"ל שממ"ש מכה איש בא למעט את העוברים, וכמ"ש בסנהדרין (דף פד ע"ב) שגם נפלים בכלל כי יכה כל נפש אדם, שבדרך ההרחבה גם העוברים בכלל נפש אדם, וכמו שהעוברים בכלל כל בהמה [כמ"ש באילת השחר כלל רפ"ו), וכן איתא בסנהדרין (דף נז) שב"נ חייב על העוברים דכתיב שופך דם האדם באדם, [ובאמת כבר שאל כזאת הגאון רי"פ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק ח"מ (סי' נט) מנלן זאת שישראל אינו חייב על העוברים] ולכן כתבה תורה שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה אינו חייב מיתה על העוברים שאם היה חייב מיתה לא היה משלם ממון כדתנא דבי חזקיה, וממילא מיותר כי יכה כל נפש אדם למעט בן שמונה, ומ"ש וכי ינצו אנשים נשים מנין כבר נשנה ונתפרש למעלה (סי' סט):

ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. מ"ש אשה הרה מיותר, שדי לומר ונגפו אשה ויצאו ילדיה, למד שצריך שיגוף ויכה בקרוב לבית ההריון, ובב"ק (דף מט) ורבנו דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מ"ט כדתניא ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת"ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל, ורשב"ג [דס"ל שבח ולדות חולקין] האי הרה מאי דריש ביה כדתניא ראב"י אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, ולפ"ז דרש אבא חנן אתיא כרשב"ג, ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו, אולם מ"ש ד"א וכו' לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה שומעני אף שאין ההריון שלו וכ"ה בירושלמי (ב"ק פ"ה ה"ה), הוא דרוש משונה מן סוגית הבבלי, ולא עוד כי בב"ק (דף מג) דייק רב פפא ממ"ש כאשר ישית עליו בעל האשה אע"פ שבא עליה בזנות, הרי אמר דלשון בעל האשה מורה על הבועל שההריון שלו, ולהשוות הדרושים נראה דכפי הפשט מורה לשון בעל האשה על בעלה לא על אבי הילדים אם היא מעוברת מאחר דאז היל"ל כאשר ישית עליו בעל הילדים, שהגם שמן הסברא יש לומר שדמי ולדות שייכים לאבי הילדים לא לבעל האשה אחר שאין הילדים שלו, בכ"ז הלא הכתוב אומר כאשר ישית עליו בעל האשה, וז"ש במכילתא בעל האשה אע"פ שאין ההריון שלו, אולם אחר שלמדו רבנן דרשב"ג ממ"ש הרה ששבח הריון לבעל, א"כ במ"ש ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה משמע שני דברים שצריך לשלם מצד שהיא הרה שהוא שבח הריון וצריך לשלם דמי ולדות לכן תפס לשון בעל האשה כי הבעל הוא התובע תמיד, שאם הולדות שלו תובע שבח הריון ודמי ולדות, ואם אין ההריון שלו תובע שבח הריון, ובצד זה דמי ולדות שייכים לבעל ההריון לא לבעלה שהוא כבר לוקח שבח הריון ובהולדות אין לו תביעה שאינם שלו, ור"פ שדייק אע"פ שבא עליה בזנות לא מלשון בעל האשה דייק רק אמר כן מן הסברא שאם אין לה בעל אחר נקרא בעל האשה אבי הילדים מצד שבעל אותה, שזה ההבדל בין איש ובין בעל כמ"ש במק"א, ואם יש לה בעל אחר ישית עליו בעל האשה את שבח הריון:

ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון. אין לפרש דוקא ילדיה הרבים, דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד רק גם בולד אחד יצא עמו השפיר שהולד מונח בו והדמים, ולשון הרה כולל כל שהיא הרה ממנו, כמ"ש הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיהו כ״ו:י״ח), תהרו תשש תלדו קש (שם לג), וכמ"ש בנדה (דף ח ע"ב), ויצדק גם באחד לשון ילדיה, ואאל"פ שלא יהיה אסון כלל לא באשה ולא בבנים כי יצאו חיים דא"כ למה יענש, וכן אין לפרש שלא יהיה אסון בולדות רק באשה, דהא זה אמר אח"ז ואם אסון יהיה שמדבר באשה, כי על העוברים אינו חייב מיתה, וע"כ פי' שלא יהיה אסון באשה רק בולדות, וכבר בארתי בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך כדעת הרי"א שסתם נגף הוא מכת מות, ורש"י ז"ל שמביא שם ראיה שנגף מורה הכאה לבד ממ"ש ונגפו אשה הרה אינו ראיה דהא היה מכת מות בילדים:

ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה. ר"ל עונש ממון, שהוא סתם עונש כמ"ש ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף (מלכים ב כ״ג:ל״ג) ויין ענושים ישתו (עמוס ב׳:ח׳) ואמר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף, הרי בא עונש מגביל נגד יסור שזה בגוף וזה בממון, ומ"ש כאשר ישית עליו בעל האשה והיל"ל בעל הולדות מפני שגם חבל אשה לבעל וזה תמיד לבעל האשה (וכנ"ל סי' פו), ואמר שרק אם לא יהיה אסון באשה ישלם דמי ולדות אבל אם אסון יהיה פטור מדמי ולדות שהחייב מיתה פטור מן התשלומין:

כאשר ישית עליו. אונקלוס תרגם כמא דישוי עלוהי, ומזה משמע שיתן כפי רצון הבעל וז"א דהא פי' ונתן בפלילים שנתינת הממון יהיה ע"פ שומת דיינים, וע"כ פי' כמו כאשר ייטב לך, היינו אם יתבענו הבעל בב"ד שאם אין תובע אותו אין הב"ד נזקקין להענישו וכמ"ש רש"י כשיתבענו הבעל בב"ד, והרמב"ן כ' שבעבור שאין בילדים היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר שישימו עליו עונש וקנס ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו, ויתן זה בפלילים שלא ישים עליו עונש יותר מכדי דמיהם:

כג

ואם אסון יהיה. אסון הוא מקרה מות מבלי הכנה אליו, ודעת הת"ק דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, וע"כ פי' נפש ממש, ודעת רבי דפטור (כנ"ל סי' פה), וע"כ פי' נפש תחת נפש כמו עין תחת עין דמי נפש וכמ"ש בסנהדרין (דף עט), ובגמ' הלשון נאמר כאן נתינה כו':

כד

עין תחת עין. פי' שהיה ראוי לעור עינו רק מפני שא"א לכוין שיהיה נזק שניהם שוה יתן דמי עין, והלמוד הראשון ממכה בהמה כבר מובא בספרא אמור (סי' רמ"ט), ושם פרשתיו היטב, ור' יצחק למד לה ממ"ש אם כופר יושת עליו הרי מועיל כופר במקום שכתוב וגם בעליו יומת, שמפרש שראוי למות וישלם כופר, וכ"ש כאן, אולם יש לדחות ששם המית שלא בכונה, ומזה נדע גם בחובל שלא בכונה אבל בחובל בכונה יש לומר עין תחת עין ממש, וע"ז השיב ר' יצחק שבין ממ"ש פה עין תחת עין ובין ממ"ש זה בפ' אמור ידעינן שגם חובל בכונה כן דינו, ועז"א עין תחת עין שומע אני בין מתכוין ופי' בניחותא שממ"ש פה עין תחת עין ידעינן גם במתכוין, כי כבר בארנו (סימן פה) שר' יצחק ס"ל כר"ש שההורג אינו חייב מיתה רק בנתכוין לו, ושס"ל כתנא דבי חזקיה שפטור גם מממון, וע"כ מ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו במתכוין לאשה ופי' נפש ממש, וא"כ גם עין תחת עין מיירי במתכוין, ובל תאמר שבכאן שמיירי במתכוין פי' עין ממש, כמו שמ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו נפש ממש, ובפ' אמור ששם פי' דמי עין מיירי באינו מתכוין, עז"א והרי הכתוב מוציא המתכוין לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממון שנאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו וכו' ובמתכוין משלם ממון שנאמר כאשר יתן מום באדם שיתכוין לעשות בו מום, ופירושו עפמ"ש בב"ק (דף פד) דבי ר' ישמעאל א"ק כן ינתן בו ואין נתינה אלא ממון וכו', ומסיק משום דקרא יתירא כתיב כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל ש"מ ממון, ושואל דא"כ כאשר יתן מום באדם ל"ל, ומזה למד ר' יצחק שמ"ש כאשר יתן מורה אף שנותן מום בכונה די בממון, ואגב באר שמש"ש ואיש כי יתן מום וכו' הוא כלל ופרט וכלל, ללמד על כל מומים הקבועים שאינו משלם אלא ממון, כי שם לא פורש כל הפרטים כמו פה ולמדם במדת כלל ופרט וכלל, והמפרשים נדחקו בפי' מימרא זו הגיהו וגרעו והוסיפו, והדברים נכונים, וכבר בארנו בפ' אמור סמוכים לקבלת חכמים שפי' דמי עין, והרמב"ם כתב (בפ"א מה' חובל) ומנין שזה שאמר עין תחת עין תשלומין הוא שנאמר חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וכו' רק שבתו יתן ורפא ירפא הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין הוא, וקרוב לזה אמר רב פפא משמיה דרבא (ב"ק פד) א"ק ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק ואי ס"ד ממש כי היכי דהאי בעי אסיא האי נמי בעי אסיא, וכבר בארתי בפ' אמור לר' ישמעאל שדייק כפל הלשון כן יעשה לו כן ינתן בו, ר"ל שמן הדין ראוי שכן יעשה לו ממש, אבל כיון שזה א"א לכן כן ינתן בו, ואין נתינה אלא ממון ר"ל שנמצא נתינה שאחריו ב' על נתינת הדת והדין, להנתן דת בכל מדינה, ותנתן דת בשושן, ר"ל שיתרצו כן פסק דינו:

כה

כויה תחת כויה. פירשתי עד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו כשאין בה פחת דמים אלא צער כגון כואו בשפוד על צפרניו אומדים כמה אדם כיו"ב רוצה ליטול להיות מצטער כך, והנה פצע הוא מכת חרב הפותח את הבשר ומוציא דם, וחבורה היא מכה שהדם נצרר והיא קלה מפצע, ומבואר אצלנו באיה"ש (כלל קצ"ט) שהכתוב ידבר תמיד דרך לא זו אף זו, וכל שיש בו רבותא יותר כתוב באחרונה, ור"ל אף חבורה תחת חבורה, וכמ"ש בפי' ישעיה (סי' א'), אולם לפ"ז ראוי שכויה יכתב לבסוף דהא היא קלה מפצע וחבורה, והשיבו חז"ל כי פצע וחבורה באו ללמד על כויה, שאם לא יכתב פצע נאמר שכויה הוא אח פצעו בכויתו והוציא דם, ואם לא וכתב חבורה נאמר שעשה לו חבורה בכויתו, ולא נדע שעל כויה שאין בה שום רושם צריך לשלם בעד צער לבד, וזה נדע עתה ע"י שכתב פצע וחבורה, וא"כ פצע וחבורה באו ללמד פירוש של כויה, ולכן נכתבו באחרונה אף שכויה חדוש יותר כמ"ש באילת השחר (כלל ר) שכ"מ שבאו שני דברים שהא' מוותר כי נשמע מכלל חבירו רק שבא ללמד פירוש של חבירו אז בא המלמד באחרונה תמיד אף שהלמד יש בו רבותא יותר, ומ"ש בגמ' שפצע בא לחייב על צער במקום נזק, ר"ל עכשיו שידעינן מכויה שחייב על צער במרום שאיו נזק ידעינן מפצע שחייב על צער במקום שיש נזק:

כו

וכי יכה איש את עין עבדו. לפי הסדר הראוי הי"ל לסדר וכי יריבון אנשים, וכי ינצו אנשים, וכי יכה איש את עבדו, וכי יכה איש את עין עבדו, להסמיך הלכות בני חורין והלכות עבדים זל"ז, וז"ש וכי יכה איש את עין עבדו למה נאמר, ופי' חז"ל שמפני שהתורה אמרה לעולם בהם שעבודו לכן החמירה התורה על האדון המכה את עין עבדו שיהיה חמור יותר מן המכה את עין בן חורין או עין עבד עברי, שא"צ רק לשלם לו דמי עין, ובעבד כנעני החמירה על האדון שאין די בזה, כי אם יהיה הדין שישלם לו דמי הנזק הלא מה שקנה עבד קנה רבו, והוא עובד בו לעולם וינהוג בו באכזריות לשחת ראשי אבריו בלא משפט, וע"כ סדר פ' זו אחר מ"ש עין תחת עין. ר"ל הגם שבהכה בן חורין הדין הוא שישלם עין תחת עין, בהכה עבדו כנעני הכתוב הוציאו מכללו [ר"ל מכלל בן חורין) להחמיר עליו [ר"ל על האדון] שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמרה פרשה זו, ר"ל לכך נאמר זה אחר עין תחת עין, ומ"ש אשה מנין, נשנה ונתבאר למעלה (סי' סט), ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע, התבאר פי' הספרא קדושים (סי' קא) שאתיא בין כר' יאשיה בין כר' יונתן, ומ"ש רא"א בכנעני הכתוב מדבר, כבר התבאר (בסי' עט) שס"ל לר"א שסתם עבד ואמה היא כנענית, וצ"ע הלא זה ידענו שאין מדבר בעברית מן לא תצא כצאת העבדים:

וכי יכה ושחתה. ממ"ש ושחתה ממעט העלה ירוד היינו קרום ע"ג עינו [לפי' הערוך שבת (דף עח) שכן כוחלין לירוד, ועיין רש"י ותוס' שס] שלשון השחתה מורה על שאין לה רפואה, ממ"ש וכי יכה למד שצריך שיעשה מעשה וכ"ה בתוספתא (פ"ט דב"ק), ומ"ש בגמרא ב"ק (דף צא) משום דאבעית נפשי', בא לתת טעם לדבר למה קורא זה שלא עשה מעשה דהא מצינו הכאה גם באמצעות האויר כמו מכת דבר וכדומה, ועיין בתוס' (שם ודף צח):

לחפשי ישלחנו תחת עינו. מ"ש תחת עינו תחת שנו מיותר, וס"ל לת"ק שתחת עינו מלמד שא"צ גט שחרור, רק העין לבדו מוציאו חפשי, ותחת שנו מלמד שאם הכה עינו ושנו בזאח"ז יוצא לחפשי באחד מהם, ובעד השני צרך לשלם נזקו, [אבל אם הכה עינו ושנו יחדו אינו נוטל כלום, וזה דלא כהיש"ש שפי' דברי הרמב"ם שגם בהכה יחדו ישלם בעד עינו]. והנה דרשה זו ולא בעד עינו ושנו מודו בה כ"ע כמ"ש בב"ק (דף ע"ד ע"ב), אולם במה שממעט מן תחת עינו שת"צ גט שחרור פליג ר"א, והוא ס"ל שתחת עינו המיותר מלמד שאף אם הוא קטן יוצא לחירות בזה, דלא נלמד משתלח ממשלח, ולמד שצריך גט שחרור מלשון ישלחנו שמשמע שצריך לשלחו, שלשון שליחות שנאמר בעבד ואשה הוא ע"י שטר, שהיל"ל לחפשי יצא, וכמ"ש בע"ע ובשביעית יצא לחפשי, וכן אמר בקדושין (כ"ד ע"ב) אליבא דר"ש:

כז

לחפשי ישלחנו תחת שנו. בקדושין (דף כד) למדו שתפס שן ועין לדוגמא, שה"ה שיוצא בכ"ד ראשי אברים שאינם חוזרים, ומקשה ואימא נהוי שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, צריכא דאי כתב רחמנא שן ה"א אפי' שן דחלב כתב רחמנא עין, ואי כתב עין ה"א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, ולכן הקדים במכילתא זה להודיע שצריך שן ועין ואינם שני כתובים ומזה למדיני לכל ראשי אברים:

לחפשי ישלחנו. ר"י פי' הטעם שע"י היסורים יצא לחירות, כי אין לומר שהוא מטעם כסף שפודה א"ע בשווי דמי האבר שחסרו, שעבד כנעני אינו נפדה בע"כ של אדון, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מה' עבדים), ואף שלר"י בסוטה (דף ג) לעולם בהם תעבודו רשות, בכ"ז זה תלוי ברצון האדון, ומפני שהעבד הוקש לשדה אחוזה באר הכתוב לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ר"ל שבזה אינו כשדה אחוזה שיוצאה ביובל וכמ"ש בקדושין (דף כב ע"ב), וא"כ מה שיוצא בראשי אברים הוא ע"י יסורין ובזה נלמד ק"ו וכמ"ש בברכות (דף ה) ומתורתך תלמדנו דבר זה מתורתך אנו למדין ק"ו משן ועין כו':

כח

וכי יגח שור את איש. היה ראוי שיסמיך דיני שור, שור שנגח אדם ושנגח שור, ופי' חז"ל שזה שייך למה שדבר למעלה במכה איש ומת שכולל כל מכה, ובאר הפרטים דין המזיד והשוגג, ומכה אביו ומכה עבדו, ובאר ששור המכה יצא מכלל מכה איש להחמיר שחייב סקילה, ועז"א לכך נאמר בפ' זו ר"ל שהוא מענין הפרשה, וכבר הבאתי בפ' אמור (סי' כא) בשם הרלב"ג שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת ואח"כ יאמר באיזה מיתה יומת, כמו מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ׳:י״א), מות יומתו שניהם דמיהם בם (שם), ולפ"ז בארתי שם מה שבבת כהן שזנתה אמר סתם באש תשרף, כי שם ידעינן שחייב מיתה אפילו בישראל כי היא ארוסה או נשואה, וכן כאן היל"ל מות יומת סקול יסקל, רק שהמיתה נודע מעצמו כי גם הוא בכלל מכה איש ימת:

וכי יגח שור. שם שור בא לדוגמא מפני שדרך השור ליגח, וכן בכ"מ, כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳) מפני שדרך השור לדוש, ואמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט״ו:י״ט), שדרך לעבוד בשור ולגוז הצאן, כמ"ש בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלז), וכמ"ש במשנה דס"פ שור שנגח אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולתשלומי כפל כו', ובגמ' שם דנכן כתיב בדברות הראשונות ובהמחך ובדברות האחרונות כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך ששורך וחמורך מיותר, ללמד ליתר מקומות שכתב שור או חמור שדבר הכתוב בהוה שדרך לעשות מלאכה בשור וחמור, לכן אמר למען ינוח שורך וחמורך שדרך הכתוב בכ"מ לתפוס דבר ההוה, ולבל נטעה שבא בדוקא הוסיף וכל בהמתך (ועיין בתוספתא כ"ו דב"ק), וכן מ"ש כי יגח בא לדוגמא שה"ה בכל אופן שהמית ותפס יגח שכך דרך הרגיל שכן גבי מועד תפס לשון והמית, ושלא תאמר לחלק שבמועד שחמור שמשלם כופר א"צ נגיחה דוקא ובתם שקל צריך נגיחה דוקא, אמר שלכן כפל והמית איש או אשה, שהוא מיותר שכבר אמר וכי יגח שור את איש או את אשה כדי להשוות הלשון והמית עם כי יגח, שגם מ"ש כי יגח היינו שהמית, וכבר בארתי למעלה (סי' סט) שר' יאשיה ס"ל שמ"ש והמית איש או אשה צריך ללמד על כל הפרשה שאשה בכלל, ואתיא ברייתא דכאן כר' יונתן שאמר שם שמ"ש והמית איש או אשה לתלמודו בא ומפרש פה שהוא ללמד שנעשה כל המיתות בנגיחה עמש"ש, ובמ"ש או בן יגח או בת יגח ללמד שחייב על הקטנים כגדולים, י"ל שזה נאמר רק במועד שמשלם את הכופר לא בתם, ופי' שלכן כפל פעל יגח שהיל"ל או בן או בת יגח, ובא ללמד שבכל אופן שיגח אף תם הנוגח, כמו שבארתי באילת השחר (כלל קנו) שלפעמים נשנה הפעל להורות שבכל אופן שיעשה הפעל כן דינו, בשגם שלשון נגיחה נאמר בתם ולא במועד, ומרמז אף נגיחת התם, ורשב"י באר עוד שא"א ללמוד מן הדין מן אדם ההורג דיש לדחות לאדם ההורג קטנים חייב שכן חייב בנזקים אף שלא במתכוין דאדם מועד לעולם, משא"כ השור שפטור בהזיק שלא בכונה, ואזדא ר"ש לטעמיה שס"ל בב"ק (דף מ"ד ע"ב) שנזקיו של שור שלא בכונה פטור דיליף מקטלא, והגמ' (שם ע"א) שאמר על ק"ו זה משור באדם שעשה בו קטנים כגדולים, לא א"א אדם באדם שחייב בארבעה דברים ולא אמר שחייב בשלא מתכוין אתיא כר"י שסובר דנזקי שור שלא במתכוין חייב דיליף מכופר:

סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. פי' אף אם שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה, וכן פי' בגמ' (ב"ק מא, קדושין נו ובכ"מ) וכן תרגום יונתן ב"ע ולא יתנכס למיכל ית בשריה, והראב"ע והרשב"ם פי' שר"ל שאין דינו כנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד), שגם גר ונכרי לא יאכלו, ובאמת בגמרא מקשה דלמא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל דאסור בהנאה כדר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא ואכל לא תאכל איסור אכילה והנאה במשמע, ומשיב דהנ"מ היכא דנפק"ל איסור אכילה והנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אי ס"ד האי לא יאכל איסור הנאה הוא לכתוב לא יהנה א"נ לא יאכל, את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר. עכ"פ מבואר מדברי הגמרא שהשתא שמפרש לא יאכל את בשרו אם שחטו אחר שנגמר דינו ידעינן מזה גם איסור הנאה וכמש"ש ע"ב בפי', ויקשה מאד מ"ש במכילתא אין לי אלא באכילה מנין שאף בהנאה אסור, הא לא יֵאָכֵל משמע איסור אכילה והנאה לכ"ע, וצ"ל דשאלת המכילתא מנ"ל דאסור בהנאה היכא דשחטו דלמא לא יאכל מורה דאסור באכילה אס שחטו. ואמר יאכל בנפעל לאשור בהנאה אחר סקילה ובזה לא יכול לכתוב לא יהנה, כי מלא יאכל נפקא גם איסור אכילה אם שחטו ועבדיה כעין בשר, ועז"א שיש ק"ו מע"ע, והיינו שסתם מכילתא ר' ישמעאל, ור' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס"ל דע"ע אסורה בהנאה מחיים [כמ"ש בקדושין דף נז ובכריתות דף כה]. והנה ר' ישמעאל שס"ל דע"ע אסורה מחיים ס"ל כר' ינאי בקדושין (דף נז) דכפרה כתיב בה כקדשים ולזה אסורה מחיים, כמ"ש התוס' חולין (דף פב ד"ה אמר ר' ינאי), לכן אמר מה ע"ע שמכפרת וכו', ור' יצחק סובר דע"ע שחיטתה אוסרתה ולא ס"ל דמכפרת, ואמר שבכ"ז יש ק"ו ששור הנתקל יאשר בהנאה לאחר סקילה מע"ע, וממילא ידעינן שאסור באכילה ובהנאה אם שחטו לאחר שנגמר דינו ממה דכתיב יאכל היו"ד בציר"י דמשמע איסור הנאה לכ"ע, דאין לומר שבא ללמד לאסור בהנאה לאחר שנסקל דע"ז א"צ קרא, כי ידעינן מק"ו מע"ע שאף שאינה מכפרת אינה מטמאה את הארץ וכו' וז"ש ר' יצחק אמר א"צ, ר"ל שא"צ קרא דלא יאכל בציר"י על אחר סקילה רק על אם י שחטו קודם שנסקל, ורבי אמר שידעינן איסור הנאה מפרים הנשרפים:

ולא יאכל את בשרו. אחרי הנפעל לא יצדק מלת את המורה על הפעול, והמדקדקים נאלצו בזה, וזה הכריח לחז"ל לדרוש מלת את דפה מענין מלת הצירוף כמו עם, כמו שנמצאו שיתוף אתו עמו, ופי' בב"ק (דף מ"ב) ובכ"מ על הנאת עורו, וזה לר"ע שדריש את, ור' ישמעאל לא דריש את כמ"ש בחגיגה (דף י"ב) ולמדו ר' ישמעאל מק"ו מחטאת ומ"ש את להביא עורו הוא למאן דדריש את:

ובעל השור נקי. לדעת ר' יהודה הוא נגד מ"ש במועד וגם בעליו יומת פי' שחייב מיתה בידי שמים, אמר שבתם הוא נקי מעונש זה. והנה יפלא הלא במועד פי' שחייב מיתה בידי שמים ולכן כופר יושת עליו ובזה פטור ממיתה ואיך יעלה על הדעת שהתם יתחייב מיתה בי"ש ולא יהיה לו כפרה וא"כ התם חמור ממועד. ונראה שר' יהודה לשטתו שס"ל (בדף י"ח ומ"ח) שצד תמות במקומה עומדת וא"כ מה שמשלם כופר הוא על מועד כמ"ש בש"מ, ולפ"ז יל"פ שמ"ש וגם בעליו יומת הוא על צד תמות שע"ז אין כופר כי משלם מגופו וכופר ישית עליו על צד מועד, לכן אמר שבעל השור נקי וממילא ידעינן שמ"ש וגם בעליו יומת הוא שעל צד מועד ראוי למות ומשלם כופר, וצד תם פטור, ומ"ש נקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד כן ס"ל לכולהו תנאי רק פליגי איזה צריך ללמד שכ"א ה"ל ששנים האחרים נדע מעצמנו וכמ"ש בגמרא ובתוס' (דף מ"א מ"ב), וכן מבואר בירושלמי (פ"ה ה"ה) רק שתחת ר' שמעון בן עזא גריס בגמרא ר' אליעזר ותחת רבן גמליאל גריס ר"ע ותחת ר' עקיבא גריס ריה"ג ולדידיה תם חייב בחצי כופר. עיי"ש ועיין בירושלמי שם:

כט

ואם שור נגח הוא. מחלק בין תם למועד, ופי' בכאן שלשה הבדלים: א) והועד בבעליו שצריך העדאה והתראה, ב) כופר יושת עליו, ג) שבעבד ואמה יתן שלשים שקל, שגם זה קאי במועד, שאם נאמר שזה גם בתם, היל"ל זה קודם כי יגח אחר דין מכה עין עבדו היל"ל וכי יגח שור עבד או אמה, ואח"ז היל"ל וכי יגח שור את איש או את אשה, עיין בירושלמי שם, ושני חלוקים אמר אח"כ בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו, וכל אלה הבדלים החמשה מבוארים בכתוב. ובזה לא יקשה שלמאי דקיי"ל פלגא נזקא קנסא יש עוד הבדל דתם אינו משלם עפ"י עצמו ומועד משלם עפ"י עצמו כמו שמקשה בגמרא (דף טו), דכאן לא חשיב רק ההבדלים המפורשים בכתוב וזה אין מפורש רק ידעינן מסברא, ורק על המשנה שחושב חלוקי הדינים יצדק קו' זו לא על המכלתא שחושב פי' הכתוב ופרטיו המפורשים:

ואם שור נגח הוא מתמול שלשום. מבואר במשנה פ"ב דב"ק (דף כ"ג ע"ב) שדעת ר' יהודה שמועד כל שהעידו בו שלשה ימים, ואמרו בגמ' אמר אביי מאי טעמא דר"י, תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית, רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב. והנה גם אבוי לא יוציא מלת תמול מפשטי' שמציין יום שלפניו, רק שדקדק שעפ"י יסודי הלשון צריך לבא מ"ם היחס גם על מלת שלשום, והיל"ל מתמול ומשלשום, כמ"ש בארך בהתו"ה אחרי (סי' י"ז) וע"כ פי' שמלת תמול נסמך על שלשום ר"ל תמול של שלשום שהוא יום הרביעי, שכן מוכרח לפרש מ"ש שמות (ה' י"ד) מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, שיוכרח לומר שתמול והיום לא כלו חקם כמו שעשו בתמול של שלשום היינו שני ימים קודם לתמול, וכן במ"ש והוא לא שונא לו מתמול שלשום שפי' בספרי כל שלא דבר עמו ג"י מחמת איבה פי' ג"י חוץ מהיום ור"ל תמול של שלשום, וסברת רבא שפי' מתמול ומשלשום חסר פה אות היחס, וכבר בארו הפוסקים שגם רבא ס"ל שלא נעשה מועד עד נגיחה רביעית רק שלרבא משלם בנגיחה ד' אפילו ביום השלישי כמ"ש התוס' בשם ר' עזריאל, וכתבו שרש"י חזר בו ממ"ש בפי' הגמ' דבג' נגיחות הוה מועד, כי גם לרבא פי' אם שור נגח הוא היום ותמול ושלשום שהם ג' ימים ועדיין הוא תם ומעתה אם לא ישמרנו ויגח בכעס רביעית הוה מועד, וז"ש במכלתא יום ואמש ושלפניו זה שור תם [דלא כגי' הילקוט שמחק זה], ומה שלרבא יוכל להיות נגיחה רביעית ביום השלישי מפני שלפי פי' לא נזכר בכתוב רק ג' ימים, ור"מ סובר שכ"ש שג"פ ביום א' הוה מועד וכמ"ש בגמרא ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ומ"ש מתמול שלשום שאם לא היו ביום א' צריך עכ"פ שיהיה בג"י רצופים. והנה בחזרה ממועד לתם אמר במשנה לר' יהודה שיחזור בו ג"י ולר"מ כל שהתינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, ובמכלתא לא הזכיר שר' מאיר חולק, בחזרה ומזה מבואר כמ"ש הר"ן והרא"ש שמ"ש כל שהתינוקות ממשמשים בו היינו שזה מהני אפי' ביום אחד, ומודה ר' מאיר דגם חזרה דג' ימים ואינו נוגח מהני:

והועד בבעליו. עד שאחריו ב' מורה בכ"מ על ההתראה, ואם בא על הגדת העדים בא בלא קשור או ביחס הפעול, ואחתום ואעד עדים (ירמיהו ל״ב:י׳) ואעידה לי עדים נאמנים (ישעיהו ח׳:ב׳), ויעדהו לאמר ברכת אלהים (מלכים א כ״א:י׳), ופה מורה על ההתראה וכמ"ש בב"ק (דף כד) עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים:

ולא ישמרנו, זה כפול גם בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו, ושם כתוב ולא ישמרנו בעליו, ולמה אמר זה שני פעמים, ולמה אמר זה במועד ולא בתם. והנה ר"מ ור"י פליגי במשנה [דסוף פ' שור שנגח] דר"מ ס"ל דאם קשרו בעליו במוסרה שהוא שמירה פחותה חייב גם במועד דגם מועד צריך שמירה מעולה, ופי' ולא ישמרנו שלא ישמרנו שמירה מעולה, כמו שיתבאר הטעם בסמוך, מפרש שכפל ולא ישמרנו, שמן מ"ש פה ולא ישמרנו, נפרש שהוא פועל סתמי, כגון שמסר אותו לשומר חנם שכלתה שמירתו בשמירה פחותה לכן חייב בעליו וכמ"ש בגמרא (דף מה), אבל אם שמרו בעצמו אף שמירה פחותה פטור, לכן אמר שנית ולא ישמרנו בעליו, שאף אם בעליו הוא בעצמו השומר אם לא שמרו כראוי בשמירה מעולה רק במוסרה חייב כי לא שמור הוא שצריך שמירה מעולה, ור' יהודה ס"ל (שם) דמועד סגי ליה בשמירה פחותה א"כ מ"ש ולא ישמרנו בעליו שמדבר שבעלים בעצמם שומרים היינו שלא שמרו כלל. כי אם שמרו שמירה פחותה שמור הוא זה לענין מועד שכל העולם שומרים א"ע ממנו ודי לו בשמירה פחותה, אם כן לדידיה מ"ש פה ולא ישמרנו סתם שמדבר בפועל סתמי שמסרו לשומר מיירי אף שהש"ח שמרו שמירה פחותה המוטלת עליו בכ"ז חייב הבעה"ב יען שמסר אותו לרשות אחר. ובזה מצאנו מקור ומבוע לדברי הרמב"ם המופלאים שכתב [בפ"ד מה' נזקי ממון ה"ד] שאם מסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר או לשוכר ושמרוה שמירה מעולה ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים, שהתפלאו כולם על מה חייבים הבעלים אחר ששמרו שמירה מעולה, וכמו שהשיג עמו הראב"ד והטור (סי' שצ"ז), והכסף משנה הביא שהרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל הגיה ומחק הדברים ובכ"ז הביא דבר זה בש"ע, והב"ח והסמ"ע מחקו הדברים. אבל מצאתי שגם הסמ"ג והר' ירוחם כתבו שהבעלים חייבים, ולפי מה שפרשתי מקורו טהור מן המכלתא, שכמו שלר' יהודה הגם שס"ל דמועד די בשמירה פחותה אם מסרו לשומר חייבים הבעלים, שפי' שאם לא ישמרנו בעצמו חייב בכל אופן, כן בד' שומרים אף אם שמרו שמירה מעולה חייבים הבעלים ולא כדמשמע מקו' הגמרא (בדף מ"ה ע"ב) במ"ש ואי כר"י וכו' ניתני חוץ משומר חנם, אולם לדעת החולקים על הרמב"ם בזה י"ל שר' יהודה לא דייק מ"ש שתי פעמים ולא ישמרנו כי זה לא נזכר רק לר' מאיר, ועתה נבאר סברות ר"מ ור"י לפי עומק הלשון כפי שבארו חכמי התלמוד (בדף מ"ה ע"ב) שר"מ סבר סתם שורים לאו חזקת שימור קיימא ר"ל שאין דרך העולם לשמרם, וא"כ במ"ש שתם חייב משמע שחייב מפני שלא שמרו כלל אף שמירה פחותה [אחר שכן מנהג העולס] ולא צריך לומר גבי תם ולא ישמרנו כי מסתמא לא שמר כלל כמנהג, וא"כ למה פרט במועד ולא ישמרנו הלא זה נדע מעצמנו כמו שלא פרט זה בתם, ע"כ בא לדייק שלא שמר כראוי בשמירה מעולה כי שמירה פחותה לא נקרא שימור בזה. וממילא למדנו שה"ה בתם צריך שמירה מעולה שבעינן ממ"ש או בן יגח או בת יגח שתם שוה למועד, ור' יהודה ס"ל דסתם שורים דרך העולם לשמרן וא"כ מה שמחייב בתם הוא מפני שלא שמרו שמירה מעולה, וא"כ למה אמר במועד ולא ישמרנו שהלא נדע זה מעצמנו כמו שידעינן זה בתת בלעדי הכתוב, וע"כ שפי' שלא ישמרנו כלל אפי' שמירה פחותה. וזה מבואר עפ"י מה שכללתי באילת השחר [כלל פ"ט וכלל קמ"ה] שבאשר יש שמות ופעלים שבדרך הדיוק י"ל הוראה אחרת, והוראה אחרת כשיבואו בהרחבה, אם כופל הלשון שלא לצורך אז אם לפי הסברא החיצונה יבא השם בדיוק מורה הכפל שפה בא בהרחבה, ואם לפי הסברא החיצונה יבא בהרחבה בא הכפל להראות שפה בא בדיוק, וזה עצמו מ"ש אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, וכמ"ש בכ"מ, ופה פעל ישמרנו בדרך הדיוק מורה שמירה מעולה ובדרך ההרחבה כולל כל שמירה וע"י שבא ולא ישמרנו שלא לצורך ידעינן שפא בדרך ההרחבה הפך מן הסברא החיצונה שהייתי סובר שצריך שמירה מעולה, ועיין בגמ' יתר פרטי הדברים בזה, ומ"ש והמית איש או אשה מופנה וכו' התבאר למעלה:

השור יסקל, הוצרך ללמד זאת כדי שלא נאמר אחר שמשלם כופר לא יסקל השור וגם מטעם שיצא לידון בדבר החדש חיוב כופר הוצרך להחזירו לכללו ועיין בש"ר מ"ש בזה, ורע"א שבא ללמד ששקילת השור דומה כמיתת בעלים שיהיה בעשרים ושלשה כמ"ש בסנהדרין (דף טו), ומ"ש הקיש מיתת בעלים למיתת השור כלל ג"כ מ"ש בב"ק (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה נקי) שלר"ע בהרג שלא בכונה פטור מכופר וגם למ"ש [בדף מ"ג תוס' ד"ה אמר רבה] יסבור כן ר"ע לשטת רבה, שזה משום דמקיש מיתת בעלים למיתת השור, ומ"ש מה מיתת בעלים בכ"ג זה משום דמקיש גם בהפך מיתת השור למיתת בעלים שמטעם זה צריך לגמור דינו של שור בפניו כמ"ש בב"ק (דף מה) ושור שהרג את הטרפה פטור כמ"ש בסנהדרין (דף עח), ונקיט חדא מגו טובא:

וגם בעליו יומת. פי' שחייב מיתה בידי שמים שלכן יתן פדיון נפשו שאם הפי' יומת בידי אדם אין מועיל פדיון, שאין לומר שגם בידי אדם מועיל פדיון אחר שלא הרג בעצמו רק ע"י שורו, משיב שלכן אמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות שמה שמוסיף אשר הוא רשע למות ר"ל כל שחייב מיתה בידי אדם, כל שהוא רשע למות אף שלא רצח בעצמו אין מועיל כופר. ובזה מגלה שמ"ש פה יומת היינו בידי שמים, ועיין בסנהדרין (דף טו ע"ב) ששם למדו באופן אחר, וכתב הרמב"ן וראיתי שלא בא בחירה בחייבי מיתות ב"ד יומת בלבד, אבל מות יומת נאמר בכולם, ואין טענה ממכה אדם יומת ולא משבת ונביא המסית שכבר פי' בהם במק"א, ות"א יתקטל פי' שראוי למות וכ"כ הראב"ע, ויונתן תרגם ואוף מארי' יתקטל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא:

ל

אם כפר. פי' הרמב"ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר אם בב"ק (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו וכבר פסק הרמב"ם שממשכנים אותו. ורש"י פי' אם זה כמו אם כסף תלוה, אבל ראינו שלא חשב זה במכלתא (יתרו פ' י"א, משפטים פ' י"ט) בין ג' אם שהוא חובה, (וחז"ל בב"ק (דף מ"ג ע"ב) פי' אם כופר לרבות כופר שלא בכונה, שאף שלח נתכוון השור לזה שאז אינו נסקל ואין בעליו חייבים מיתה בי"ש בכ"ז חייב כופר, וע"כ לא יכול לומר כופר יושת שמשמע שרק אם השור יסקל אין יושת כופר, ור"ל שבכל אופן יושת עליו כופר, ואף שרק כופר לבדו יושת עליו בכ"ז ונתן פדיון נפשו, וכבר בארתי באילת השחר (כלל צג) שכל שם שבא אחר מלת אם, לא בא השם בדוקא, שאם היה שלא בבונה אינו כופר ממש אחר שאינו מחויב מיתה בי"ש, ובגי' המכלתא נמצא כר' ישמעאל אמר נפשו של מומת ורע"א נפשו של ממית, וכן מובא בפי' רש"י עה"ת. ולדעתי צ"ל בהפך, כי לדעתי ר' ישמעאל זה הוא עצמו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בגמרא (ב"ק דף כ"ז מ', מכות דף ה') וכן המאמר שלמד מן של חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה שהמומחים בידי אדם אין להם פדיון הוא ג"כ מימרא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב כמ"ש בכתובות (דף לז ע"ב) וס"ל לר' ישמעאל שאחר שנקרא פדיון נפשו בדמזיק שיימינן, ולכן אמר לשטתו שאף שמומתים בידי אדם אין נותנים פדיון שלמד מכל חרם וגו' לא יפדה [ואמר בכל מקום חייבי מיתות ב"ד אין להם פדיון ר"ל אף חייבי מיתות קלות שלמד מן כל חרם כמ"ש בגמרא שס] בכ"ז כאן ונתן פדיון נפשו של ממית, וע"ז מסמיך המימרא בוא יראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם, ור"ע הוא עצמו הרבנן של ר' ישמעאל בגמרא שם שס"ל פדיון נפשו של מומת, והוא יסבור במ"ש כל חרם לא יפדה ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי כמ"ש בגמרא שם ובספרא פ' בחקותי, ור' ישמעאל סמך לזה דברי מוסר ללמוד מזה מדותיו של רחמי ה' ואגב יאמר שנמצאו דברים שיש להם פדיון בקדשים בע"מ וקדשי בדק הבית ובאיסורי מאכלות ובאיסורי הנאה, כמו פטר חמור ורבעי וע"ז, וכן בבתים ושדות כמבואר בפ' בחקותי וכן ישראל יש להם פדיון וכופר לנפשותיהם:

לא

או בן יגח או בת יגח. מלמד שלאו דוקא שהמית איש ואשה גדולים שחייבים במצות ואף בן ובת קטנים דינם כן, ואף שפה מדבר במועד ה"ה בתם, שלכן כפל פעל יגח כמ"ש בב"ק (דף מד) נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין, וכבר בא למוד זה למעלה (סימן צט) בארך ושם בארתי, ומלת או בא פה תחת אם, וכבר נדחק בזה הרד"ק בשרשיו שורש או, וכבר בארתי בס' התו"ה ויקרא (סי' שס"ב) שחז"ל דרשוהו כפשוטו, כמ"ש (חולין כב, מנחות צא) או לאיל לרבות הפלגס ר"ל שהוא או איל ממוצע בין הכבש והאיל או כבש או איל, וכן דריש מ"ש פה או בן או בת היינו טו"א שהוא או בן או בת ר"ל ספק, וכן הבאתי דרושים כאלה בסדר תזריע (סי' לג וסי' קי"ט) עיי"ש:

כמשפט הזה יעשה לו. מלת לו בלתי מדוקדק שמציין שיעשה להשור, והלא מדבר במועד שצריך גם בעל השור לשלם כופר, והיל"ל כמשפט הזה יעשה, שכולל בין להשור בין לבעל השור, ופי' חז"ל שמלמד שאף במקום שאין משלם כופר כגון אם נגח בן או בת שלו שהוא היורש ולמי ישלם כופר או שנגח את הגר שאין לו יורשים ואין כופר במציאות בכ"ז כמשפט הזה יעשה להשור שיסקל, והמפרשים הגיהו כאן ונדחקו והדברים כשוטים וברורים:

לב

אם עבד יגח. כבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' י"ב) בשנתאר החלוקות מצוינים במלת אם שמורה על החלוקה, אבל כשמדבר מענין בפ"ע יציין אותו במלת כי, וגם פה היל"ל וכי יגח עבד, אחר שהוא ענין בפ"ע ואין משלם כופר, ופי' חז"ל שבאמת גם עבד ואמה הם בכלל והמית איש או אשה ונכנס תחת מאמר הכולל וכי יגח שור את איש או את אשה ובאר שאם האיש והאשה הם עבד או אמה דין השור שוה, ודין התשלומין יש בו להקל ולהחמיר, ואחר שהוא חלוקה מהמאמר הכולל בא מלת אם כדינו, וע"כ אמר בב"ק (דף מג ע"ב) שאף מי שדריש אם כופר לא דריש אם עבד שבא כדינו, ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע, כבר בארתי בפ' קדושים (סי' קא) שזה עולה בין לר' יאשיה בין לר' יונתן:

אם עבד יגח השור. פי' עבד כנעני כי אם מדבר בעבד עברי לא היה נותן הכסף לאדוניו רק ליורשיו. והנה בב"ק (דף פט ע"ב) פליגי בעבדי מלוג אם יוצאים בשן ועין לאשה, ומסקנת הש"ס דפליגי אם קנין פירות כקטן הגוף דמי, וברייתא דפה כר' יהודה (שם בדף צ) דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף, ולכן אמר אחד איש ואחד אשה, ר"ל שגם עבד אשה יתן כסף שלשים שקלים לאשה אף שהבעל אוכל פירות כי האשה היא אדוניו אחר שהגוף שלה. והנה בכל הפרשיות אמר ישלם סתם, ומ"ש בבור כסף ישיב לבעליו נדרש בב"ק (דף נד) ולמה אמר פה לאדוניו, רק שמלמד שישלם למי שהוא אדוניו שהגוף שלו לא ע"ע שאין הגוף שלו ולא לבעל שיש לו קנין פירות לבד:

והשור יסקל. מפני שיצא לדון בדבר החדש שישלם שלשים שקלים, הוצרך לבאר שדין השור לא נשתנה, וגם משמיענו אף שהשור שנגח את עבדו הוא שורו לא נאמר שהקל בו כמו שהוקל באדוניו אם יום או יומים יעמוד, וע"כ אמר שבכל אופן יסקל. וכבר בא מאמר כזה על השור יסקל שגבי מועד:

לג

וכי יפתח איש בור, הוצרך לכתוב דיני בור ביחוד דלא יכול ללמוד אותם משור ולא במה הצד מכל יתר אבות נזיקין כי אין דרכו לילך ולהזיק וזה קולתו וכמ"ש בב"ק (דף ה') ובכ"מ.

וכי יפתח איש או כי יכרה איש. הנה חיוב כורה הוא פשוט יותר מחיוב פותח ודי לומר כי יפתח, רק שבא ללמד שאין עונשין מה"ד (עיין תוס' ב"ק דף כ' ד"ה ולא וד' ק"ד ד"ה ועדים). ועדיין קשה שהיל"ל לומר בהפך כי יכרה וכי יפתח שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון לא זו אף זו, שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב לבסוף, אולם התבאר אצלנו באילת השחר (כלל ר') שכל שבא דבר אחד ללמד על חברו יכתוב תמיד את המלמד בסוף, וע"ז משיב שבא כורה ללמד על פותח, כמו שהכורה הוא בשעור שיש בו כדי שתפול ותמות כן הפותח הוא רק אם פתח כשעיר שתוכל הבהמה ליפול דרך הפתח, וע"כ כתב כי יכרה לבסוף כי הוא המלמד, ואף שמקיש ג"כ כי יכרה לכי יפתח שהפותח ברשות פטור, זה אינו מלמד גמור, כי גם בפותח הוא מצד הסברא שהעושה ברשות כמו חופר בורות לשתיה (או חופר לאושין כמ"ש בדף נ') פטור בין החופר בין הפותח. [ומ"ש מקיש כורה לפותח יל"פ עפמ"ש הסמ"ע (סי' ת"י) לחלק בין מש"ש (סעיף ט') בחופר לצורך היסוד פטור ובסי' תי"ד בהוצאת זבלים לר"ה ובסי' תי"ז בהנחת אבנים לצורך בנין כתב שאם הוזקו בו חייב מפני דחופר ליסוד הוא לשעה ותיכף יסתום אותו, ולכן פותח פשוט יותר מכורה שהוא לפי שעה, אולם הב"ח והיש"ש חלקו על הסמ"ע בזה ולפ"ז אין מעלה לפותח על הכורה והיקש זה הוא לפום ריהטא, ועקר הוא מה שמקיש פותח לכורה]. אולם גם אם הוא היקש גמור, הדבר נכון שכתוב כי יכרה לבסוף שבזה נדע שהוא מלמד על פותח, שלכן מקומו אחר פותת, ועכשיו שידענו שבא להקיש פותח לכורה ממילא ה"ה שיש להקיש כורה לפותח, כי למדנו שבא להיקש וממילא ראוי שנקיש שניהם זל"ז וכן תמצא לקמן (סי' קכח), ובירושלמי (פרק שור שנגח הלכה ו') איתא וכי יפתח אין בור כי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין, ור' יצחק אמר בור של מיתה ושל נזקין ממקרא אחד נאמרו. והנה שטת תלמודא דידן ששניהם נלמדין מפסוק אחד וע"כ אמר בדף נ' ובדף נ"א אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש. שזה כר' יצחק, אבל ריב"ב סובר שכי יפתח מדבר מבור של מיתה וכי יכרה מדבר מבור של נזקין, וע"כ אמר לא הרי פותח כהרי כורה כי כ"א מורה ענין מיוחד, ובזה בא סדר הכתוב על נכון שדבר בדרך לא זו אף זו, שאף בבור תשעה חייב בנזקין, ותבין זה עפ"י ההבדל שנתתי בין פעל כרה ובין פעל הכר, שפעל כרה מציין התחלת הכריה ופעל חפר מציין גמר בחפירה, וכמ"ש בראשית (כז כה) ויכרו שם עבדי יצחק באר. ושם (לה) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ועמ"ש בפי' תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו (ז ט"ז), וע"כ במ"ש כי יכרה איש בור ולא אמר כי יחפור מציין שלא גמר החפירה כי רק כרה ט' טפחים, ומזה הוציא שכל שחייב בשמרו חייב בנזקו, ולהש"ס דילן דס"ל דשניהם בבור של מיתה אומר להביא כורה אחר כורה. ר"ל שמטעם זה לא אמר יחפור ללמד שאפילו כרה מקצת, ומ"ש אין לי אלא פותח וכורה ציירו וכיירו מנין, מובא בב"ק (דף נ"א) ומפרש שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, ור"ל שמ"ש וכי יפתח כי יכרה אינו דוקא רק כל שגרם את הזיקו ע"י מעשהו חייב דהא אמר ולא יכסנו שעקר החיוב על מה שלא כסה וסלק את ההיזק והרי המסייד ומוסיף הבל מחויב בכסוי ולכן הוא חייב:

ולא יכסנו. זה מיותר דפשיטא שלא כסהו דאם כסהו איך נפל שמה שור וחמור, וע"כ פירושו אף שכסהו אם לא כסהו כראוי, וזה אם מסרו לשומר חנם שאינו חייב בשמירה מעולה, עם שהוא עצמו כסהו שלא כראוי, וענין זה מפורש בארך בב"ק (דף נב) ומ"ש שאם גלהו אחר המגלה חייב שזה מ"ש וכי יפתח איש בור, וכן אם גלהו אחד מן השותפים, ומ"ש נתגלה וידע אחד מהם מבואר בגמ' (שם) ובח"מ (סי' ת"י):

ונפל שמה שור או חמור, בב"ק (דף נד) רבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ור' יהודה סבר או לרבות הכלים, ורבנן או מבע"ל לחלק ור"י לחלק מן ונפל נפקא, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ר"ן, אחרי סי' קיד) שיטת ר' יהודה שס"ל שפעל יחיד הבא על שני נושאים בא לחלק. עיי"ש בארך וא"כ א"צ מלת או לחלק, ובא להורות החלוקה המינית שבא לעשות חלוקה כוללת בכל הדברים שנפלו לבור וכל הדומה לשור וחמור שהוזק בבור חייב עליו כמ"ש באילת השחר (כלל רמ"ד) עיין בכל המקומות שציינתי שם, וחכמים סברו שמן ונפל לא ידעינן לחלק וצריך מלת או לחלק כמ"ש באילת השחר (כלל קסז) עיי"ש. וזה שהקדים במכלתא שור או חמור חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, ר"ל שמלת או מבע"ל לחלק ולא בא על חלוקה המינית שתרבה ממנו כלים, ומזה הוציא מ"ש שור ולא שור וכליו, כדעת חכמים, אולם המכלתא נטה מדברי הש"ס בבלי שאמר שור ולא אדם, רק ממעט כלים מן שור וחמור וכן הוא בירושלמי, כי אדם לא נחמעט רק אם מת שאינו משלם כופר וזה נודע ממילא אחר שפה לא מדבר רק מתשלומי נזק מבואר שאין דין הבור כשורו שהזיק, ואדם שהוזק בבור חייב בנזקו, ולא נשאר למעט רק כלים, ומ"ש שור וכליו, כי מי מביא כלים לבור ע"כ השור עם כליו, ודעת המכלתא כדעת הירושלמי שבבור של נזקין חייב על נזקי כלים, ויש ק"ו שיחויב על כלים גם בבור של מיתה וכמ"ש מה אם במקום שלא חייב על הבהמה ר"ל בבור של נזקין שלא חייב על מיתת בהמה חייב על מיתת כלים [ששבירתן זו מיתתן כמ"ש בב"ק (דף נד)] וכ"ה בירושלמי (פ"ה ה"ז), והוא כדעת ר' יצחק שם שחייב על הכלים בבור של נזקים, וע"י שיש ק"ו צריך ב' מעוטים, ובגמרא דידן מ"ל דפטור על הכלים גם בבור של נזקים ואין כאן ק"ו, ודי במעוט אחד, ובס' פ"י באר שלהירושלמי ידעינן שור ולא אדם מן והמת יהיה לו ומת אדם אסור בהנאה כמו שהאריך בזה בפ"א ד"ה יצא אדם עיי"ש. ויש להוסיף עוד עפמ"ש במשנה (דף נב) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, שבכלי השור שייך שבירה ובכלי החמור שייך קריעה (כמ"ש רש"י בדף כח ע"ב) והקרועים יכולים לחזור ולתפרם לא כן השבורים וא"כ כלי השור הם כעין מיתה ששבירתן זו מיתתן, וכלי החמור הוא נזקין. ולשטת הירושלמי דבבור של נזקין חייב על הכלים צריך רבוי ביחוד שבבור של מיתה פטור אף כלי החמור שהוא נזקין הגם שיש ק"ו, משא"כ לשטת ש"ס דילן שגם בבור של נזקין פטור על הכלים א"צ למוד מיוחד:

ונפל שמה. משמע שנפל לתוך הבור, ועז"א במשנה (דף נב) נפל לפניו חייב היינו אם נפל לתוך הבור, לאחריו פטור היינו חוץ לבור, ומה שהוסיף במכלתא אבל בבור בין לפניו בין לאחריו חייב הוא לפרש בל נטעה שפי' כרב (בדף נג) לפניו ממש, עיי"ש:

לד

בעל הבור ישלם. למה אמר בעל הבור שדי לאמר ישלם כמ"ש בכל הפרשה, פי' שאז הייתי אומר רק הפותח או הכורה בעצמו, ואמר בעל הבור לרבות את הלוקח או שניתן לו במתנה כמ"ש בירושלמי (פ"ה ה"ו) וכן אם נחפר מאליו או שחפרו בהמה וחיה ברשותו כמו שכתוב בש"ע (סי' ת"י סעיף ד'):

ישלם כסף ישיב. פה אמר שיהיה התשלומין בכסף, ובפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו אמר ישלם בור תתת השור, שיהיה התשלומין בבהמה, אולם ע"י שכתוב בשניהם והמת יהיה לניזק, ידעינן שם דאין התשלומין בהמה דוקא דהא מקבל הנבלה בתשלומין שהוא שוה כסף, וממילא ה"ה מ"ש פה כסף ישיב אינו כסף דוקא דהא גם כאן מקבל הנבלה שהיא שוה כסף וה"ה אם ניתן לו שור חי, ובגמ' (ב"ק דף ז ט' י"ד) ישיב לרבות שוה כסף, ר"ל כי יש הבדל בין השבה לתשלומין, שהמשיב משיב הדבר. מצחו והמשלם משלם דבר אחר תמורתו, ואיך יצדק כסף ישיב, והיל"ל פה כסף ישלם, ושם היל"ל ישיב שור תחת השור, וע"כ שמדבר מצד שהפסיד אותו שוה כסף שזה נקרא כסף, כי כל דבר המיטלטל י"ל שווי ונקרא כסף, והוא הפסידו כסף השור ומשיב לו כסף אחר, היינו דבר אחר שוה כסף, וכן מה שניתן שור תחת השור אינו שור דוקא רק מצד שהוא שוה כסף ונקרא ג"כ תשלומין, ומזה ידענו שיכול לתת לו כל דבר שוה כסף, שנקרא תשלומין מצד שהוא ככסף, ונקרא השבה כי ההפסד היה ג"כ כסף:

והמת יהיה לו. פי' לניזק, וזה מבואר ממ"ש בנזקי שור, ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו, ששם מוכרח לפרש יהיה לו לניזק שאם פי' למזיק הוא מיותר שממ"ש שור תחת השור נדע שהמזיק יקח הנבלה וע"כ שפי' שהמת יהיה להניזק, שזה צריך להשמיענו, כן פירושו בגמ' (ב"ק דף י ע"ב):

לה

וכי יגוף, נגיפה כולל כל הכאה במכת מות, פי' בקרן שע"ז בא לשון נגיחה, בין בגוף בין ע"י נשיכה, [ואינו בכלל שן דזה אין הנאה להזיקה (וכמ"ש בב"ק דף ב')] ור' אליעזר לשטתו דס"ל (בסוף פרק שור שנגח) שאין לו שמירה אלא סכין, ובגמ' מקשה על ר' אליעזר ממ"ש ולא בשמרנו שמשמע שיש לו שמירה, וז"ש והרי דברים ק"ו אם בעליו שמרו חייב כשהזיק ר"ל שלשטת ר' אליעזר שאין תקנה אלא סכין חייב אף כששמרו שמירה מעולה וא"כ למה אמר ולא ישמרנו, ומזה מוכיח שגם שור שדרכו להמית בנשיכה הוא בכלל והואיל שמירה אחרת, ר"ל שא"צ לשמור כל גופו רק לסגור את פיו בזממא דפרזלא שלא יוכל לנשוך, שזה מועיל גם לר"א, ובזה אמר ולא ישמרנו [מזה מבואר שלא כדברי התוס' דף מ"ו ד"ה אלא]:

שור איש את שור רעהו. הקטן אינו בכלל איש והוא בכלל רעהו, והכותי הוא בכלל איש ואינו בכלל רעהו. ומזה יוצא הדין, המבואר בב"ק (דף לז לח) לענין שור כותי, ושם (דף לט) לענין שור של קטן:

ומכרו את השור החי וכו'. מפשטות הכתוב משמע שיקח הניזק תמיד חצי השור החי והמזיק יקח חצי שור המת, אך זה א"א שא"כ יצויר שלפעמים המזיק נשכר אם חצי הבשר והעור של המת שוה יותר מן חצי החי, ולפעמים נוטל הניזק יותר מן הזיקו אם חצי החי שוה יותר מן כל ההיזק, וע"כ והכתוב תפס הציור בשדמי שני השורים שוים, כ"א שוה מאתים, כי לרוב השור המנגח הוא בלתי חלוש נגד הנגח כי הוא מנצחו בכחו, וכן הנגח החלוש יתחבא ויסתר מן החזק ממנו, וע"כ בא הציור ששניהם שוים בגדלם ובכחם, וס"ל לר"מ שמ"ש וגם את המת יחצון פי' את השור המת ובא על השומא שישומו כמה שוה חצי השור האי וכמה היה שוה חצי השור המת כשהיו בחיים, ואם שומת שניהם שוה כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה נוטל חצי השור החי, וז"ש בגמ' לר"מ מ"ש את המת יחצון פחת שפחתו מיתה פוחתין בחי, היינו שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה, וז"ש ר"מ שע"ז נאמר ומכרו את השור החי, ור' יהודה ס"ל שמ"ש את המת פירוש את הנבלה, לא את השור המת שישומו כמה היה שוה בחייו, שא"כ היל"ל וגם את שור המת יחצון, אבל המת היינו הנבלה, וע"כ מצייר שיקח חצי החי וחצי הנבלה, ונ"מ שלר"י הנבלה שייכה גם אל המזיק לענין פחת או שבח, הגם שהבעלים מטפלים בנבלה כ"ש משור המועד, והגם שלרוב לא יהיה החשבון בצמצום שיהיה חצי דמי שור המזיק כחצי דמי שור הניזק, תפס הכתוב ציור זה ללמד שעל אופן ששניהם שוים יקח כ"א החצי ומזה למדנו בשאינם שוים, שכבר בארתי בס' התו"ה (צו סי' מ"ד) שיש הבדל בין שם מחצית ובין שם חצי, ששם חצי לא יורה תמיד על חצי מצומצם, כמו חצי שבט המנשי, שלא היה חצי מצומצם, רק כל שנחלק לשתים נקרא חצי, ובאופן זה גם כשאין דמיהם שוים עולה היטב מ"ש וחצו את כספו ר"ל שיחלק את הכסף לשני חלקים בלתי שוים וכ"א יקח כפי חלקו, וכ"ז מובא בב"ק (דף לד) עיי"ש:

לו

או נודע. בא הכתוב לחלק וכו', התבאר למעלה (סי' קג) שהכתוב באר חמשה הבדלים בין תם למועד, ג' באר בפ' שור שנגח אדם ושנים מבוארים כאן, ומ"ש מתמול שלשום יום ואמש וכו' התבאר למעלה (סי' קד). ומ"ש ולא ישמרנו להביא ש"ח התבאר (בסי' קו). ומ"ש שלם ישלם אין לי אלא בהמה התבאר (בסי' קכא). ומ"ש והמת יהיה לו לניזק התבאר (בסי' קכב):

לז

כי יגנוב איש שור או שה. לפי הסדר היה ראוי להקדים דין הגנב שמשלם כפל ואחריו יאמר שאם טבחו או מכרו ישלם דו"ה, ע"ז משיב במכלתא שבא לכלול שגם בטוען טענת גנב וטבח ומכר ישלם דו"ה כר' חייא בר אבא (דף סב סג), לכן הקדים זה דרך כלל שבכל מין גנבה שמשלם כפל שכולל גם טוען טענת גנב שדינו מבואר בפ' שאח"ז במ"ש אם ימצא הגנב ג"כ ישלם דו"ה, ומ"ש לחייב על זה בפ"ע וכו' התבאר למעלה כ"פ:

וטבחו או מכרו. מ"ש או מכרו מיותר דהוא כ"ש מטובח שלא הוציאו לרשות אחר רק מפני שאין עונשין מן הדין, אולם חוק מוסד אצלנו שדרך הכתוב שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב תמיד באחרונה בדרך לא זו אף זו והיל"ל ומכרו או וטבחו, רק כבר בארתי (באילת השחר כלל ר') שכ"מ שבאו שני דברים שהאחד נשמע מכלל חברו רק שבא ללמד על חברו יכתוב המלמד תמיד באחרונה אף שהלמד ישבו חדוש יותר. ומזה מבואר שמכרו בא ללמד על וטבחו שצריך שיהיה חוץ לרשותו (כמ"ש בדף עט) ושיהיה מותר באכילה ובהנאה, לאפוקי שוחט ונמצא טרפה כר"ש (בדף ע') ושחט לע"א וכיוצא, ואחר שידעינן שמכרו שנכתב לבסוף בא ללמד על וטבחו, ממילא ה"ה דמקשינן מכירה לטביחה שאינה יכולה לחזור, לאפוקי אם מכר לזמן (כמ"ש ר"נ בדף סח), שמכרו כולו (כמ"ש בדף עח ע"ב), וכיוצא בזה דריש למעלה . (סי' קטז) עיי"ש, ומ"מ צ"ל שעקר בא להקיש טביחה למכירה, כי הלמוד להקיש מכירה לטביחה אינו נחוץ כ"כ שגם מן הסברא נדע שצריך שתהיה מכירה טובה לא מכירה לזמן ולא מכירה חציה, ובזה אין סתירות מפה למ"ש למעלה על באבן או באגרוף עיי"ש:

כי יגנוב איש. העתקתי פה גרסת הגר"א, ומבואר שהיה מפרש עפמ"ש בכתובות (ד' לד) דתשלומי דו"ה כיון דחדוש הוא אע"ג דמיקטל משלם, וע"כ מוחק סיום הברייתא ולא יצאו מכלל תשלומין ולא נודע איך למד מן זה הדבר. ולי נראה שאמר בניחותא שבאם גנב קדשים ושחטן בחוץ חייב בתשלומי דו"ה וזה יצויר אף למ"ד דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין, אם הבעלים נשאלו על ההקדש, כמ"ש ביו"ד (סי' שכ"ג ברמ"א) שאם נתערבה החלה בעסה ישאל לחכם ויתיר הנדר, וא"כ בשחוטי חוץ מצוה שהבעלים יתירו הנדר כדי שיפקע האיסור ובזה חזר החיוב של תשלומי ארבעה וחמשה, וז"ש והדין נותן אם חייבים על כרת וכו' ר"ל הלא מצד הדין יש לו ליפטר מתשלומים הקלים אחר שחייבים על כרת החמור א"כ קם לי' בדרבה מיניה, ע"ז משיב ת"ל זה הדבר, והוא עפ"י ב"ב (דף קך) ונדרים (דף עח) שלמד זה הדבר שנאמר גבי שחוטי חוץ מזה הדבר שנאמר בפ' נדרים לענין שיש שאלה בהקדש, ופרשתי זה בס' התו"ה אחרי (סי' פז) שלמד שמי שעבר ושחט בחוץ ונתחייב כרת יתיר נדרו ופקע ההקדש למפרע עיי"ש, וז"ש ת"ל זה הדבר מכלל כרת יצאו, ר"ל שע"י התרת הנדר שנלמד מזה הדבר יצאו מכלל כרת וממילא לא יצאו מכלל תשלומין:

חמשה בקר ישלם. שחוץ מהשור הנגנב יוסיף ארבעה, וכמ"ש ונמצא ישלם שבעתים (משלי ו׳:ל״א), ר"ל ד' וג' חוץ מהקרן, ור"מ נתן הטעם מפני שהיזק השור גדול יותר שהוא עושה מלאכה בשדה, וריב"ז נתן הטעם מפני שהשה נושאו על כתפו, וזה מצטרף להעונש כי היה לו בזיון. ומובא בב"ק (דף עט ע"ב) ובתוספתא (פ"ז):

חמשה בקר ישלם תחת השור. מכפל והארכת הלשון למדו שהגם שתשלומי כפל נוהג בכל דבר, תשלומי ד' וה' אין נוהג אלא בשור ושה לבד, ואין ללמדו מסיני כמו שלמדו יתר הדברים בב"ק (דף נה), ובגמרא (דף סז) פי' איך יש פה יתור לשון, עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.