הכתב והקבלה/שמות/כא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

תשים לפניהם. להבינם טעמי הדברים (רש"י) וכ"א במכילתא יכול שונין ולא יודעין ת"ל ואלה המשפטים וגו' כענין שנאמר אתה הראית לדעת, ע"כ. דעתם בקרא הראית לדעת, להורות לנו לפרש מלת לפניהם על הדעת והכוונה, ותרגומו (צו איהרער איינזיכט), וזה מסכים מאד עם מה שפרשנו (ביתרו בלאכל לחם לפני האלהים, ובנח בכי מלאה הארץ חמס מפניהם), ועל כוונה זו אמר ר"ע (עירובין נ"ד) אשר תשים לפניהם שחייב להראות להם פנים, יעו"ש:

ב[edit]

להפשי חנם. שאם חלה העבד ברשותו אינו יכול לתבעו מעות כנגד שכר בטולו או שכר מזונות ושכר הרופא, לכן אמר חנם בלא מעות (רב"ח):

ג[edit]

בגפו יצא. שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית (רש"י מרבותינו) וכתב בצדה לדרך י"מ דבע"כ אין רבו מוסר לו אבל מרצונו של עבד מותר בשפחה כנענית, ואין זה אמת מדכתב הרמב"ם (פ"ג מעבדים) אין עבד עברי מותר בשפחה כנעני' עד שתהיה לו אשה ישראלית אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ, ע"כ. משמע בהדיא שאין תלוי כלום ברצון העבד, עכ"ד. ונעלם היה מעיני הרב צד"ל דהך דינא פלוגתא דרבוותא קדמאי איהו, דבקדושין (ט"ו א') אהך דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ, כ' הריטב"א וז"ל יש אומרים שאסור ג"כ אפילו מדעתו בש"כ, וראייתם מעובדא דר"ש (קדושין ס"ט א') דא"ל לההוא גברא אי אקדמתך טהרתינהו לבנך וכו' דאמינא לך זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בש"כ, דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה דישתרי בש"כ ע"י מכירת עצמו, דאי לא למ"ל למימר זיל גנוב, לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי, ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירו' שהרי אין גופו קנוי ממש, ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט, ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה, אלא שצריך גט לקנין איסור. ועוד דהא לקמן איבעי לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואצטרך לאתויי קרא למעוטי, ואם איתא דמוכר עצמו אסור בש"כ למ"ל קרא למעוטי מרציעה דהא קיימא לן דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע, אלא ודאי כדאמרן. והא דר"ש לאו ראייה היא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא, וכי תעלה ע"ד שיאמר לו ר"ש שיגנוב ויעבור על לאו של תורה, שהרי אפי' בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו, אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאילו קדמי' הכי הוה אמר ליה, ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי, אבל לעולם ה"ה שהמוכר עצמו מותר בש"כ אלא שאין רבו כופהו בכך. וכן דעת מורי, עכ"ל הריטב"א. וכ"כ (בקדושין ד' כ' ע"א). בעבד עברי הנמכר ע"י ב"ד. וכ"כ בקדושין ס"ט, ע"ש. ובחדושי רשב"א (קדושין ט"ז א') בהא דעבד עברי גופו קנוי. הנה אם ראה הרב צד"ל שדעת הי"מ היא דעת הריטב"א לא היה דוחה אותו בנקל מדיוק לשון רמב"ם. ובאמת אין דיוקו כלום, דממה שכתב בסיפי' לשון ואם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו, ולא כתב אם אין לו אשה ובנים אסור בש"כ, יש במשמעותו דברצונו מותר. ומצאתי שכן כתב הרב במשנה למלך (הלכ' עבדים פ"ג ה"ד) דלשון הרמב"ם בזה משמע הכי ומשמע הכי. ע"ש: - ודע שהרב מ"ל (שם סוף הלכה ג') הביא דעת הריטב"א דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ על כרחו, אבל מרצון העבד מותר בש"כ, וכתב עליו ולא ידעתי מנא ליה הך דינא דמוכר עצמו מותר בשפחה, והניח בצ"ע. נראה ברור שלא ראה הרב רק דברי הריטב"א בקדושין ד' כ'. וס"ט הנ"ל, דאילו ראה דברי ריטב"א שבדף ט"ו הנ"ל עם ראיותיו המוכיחו', לא היה מקשה מנא ליה הך דינא. וע"ש במ"ל (סוף ה"ד) שתמה ע"ד הריטב"א מהא דתנן (פ"ו דתמורה) האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן, ואוקמיה בעבד עברי דלית ליה אשה ובנים, אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורא, וליכא למימר דשאני התם דהוי בע"כ של עבד ומש"ה אסירא, דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר, וצ"ע. ואיני מבין תמיהתו, דהא זהו באמת טעמי' דר"מ שאינו אתנן כיון שיש לה היתר ברצון העבד, כמ"ש הרמב"ם שם בפירושו דלר"מ אינו אתנן לפי שהותר מכללו בשפחה כנענית. ע"ש ובפי' הרב ברטנו'. אמנם חכמים סברי כיון שהרב הנותן הוא באיסור למסור לו שפחה הוי אתנן, אע"ג דמצד רצון העבד עצמו מותרת אליו, מ"מ כיון דביאה זו שבשבילה נתן האתנן הוית באיסור שפיר נאסר. והרב מהר"י כו' כתב שם בהגהת המ"ל בשם ספר יד אליהו שהסכים לאיסור מכח קושי' הנ"ל. ולדעתי אין בכח קושי' זו לדחות דעת הריטב"א:

ויצאה אשתו עמו. מי הכניסה שתצא אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו (רש"י מרבותינו בתלמוד ומכילתא) ומלשון המקרא משמע הכי, כי אם יהיה המכוון במקרא להודיענו שלא יצא העבד לבדו בלעדי אשתו, היה ראוי לתלות היציאה בעבד ולומר "יוצא עם אשתו," אמנם מדתלה היציאה בה בלשון ויצאה אשתו, משמעותו שעד הנה היתה גם היא בבית האדון ומוטלת עליו למזונותי', דאין לומר לעבודה, כי היא לא נמכרה אליו. ונ"ל עוד דלאו מדיוקא לבד נפקה לרבותינו חיובא דמזונו', אבל לישנא דקרא עצמו פירשוהו למזונו', כי שרש יצא ישמש גם להוצאת ממון לקנו' דברים המצטרכים, כמו (מלכים ב י״ב:י״ג) ויוציאוהו לחרשי עץ וגו' ולכל אשר יצא על הבית. וכלשון הוצאה המורגל ברבותינו לצרכי הבית (אויסגאבען). ומלת ויצאה אף שתמונתו כפעל יתבאר כמו שם, דומה ללשון למען ייטב לך שפירושו יהיה טוב לך, והיא פעולה המתמצעת בין פועל למתפעל (כמ"ש בכי תשא למ"ד ל"ב לא ייסך, ובאחרי מות י"ח כ"ב ואת זכר לא תשכב) ופירוש ויצאה, הוצאתה תהיה לה, וטעם ויצאה אשתו עמו הוצאו' ממון המצטרך לאשתו (מזונותיה וכסותה) תהיה לה שוה עם בעלה העבד (זיינע פרויא זאָלל איהרע ערפאָרדערליכען אויסגאבען האבען, מיט איהם גלייך) כחיוב האדון במזונו' העבד כן חיובו במזונות אשת עבדו, ומלת עמו יורה על השואה כטעם כמו, כענין עם מלכים (איוב ג׳:י״ד) ר"ל כמלכים. עם אדם לא ינגעו (תהילים ע״ג:ה׳) כמו אדם. ולפי"ז סיפי' דקרא דומה לרישא, כמו דבגפו יצא אין המכוון בו על רגע היציאה לבדה, דהא כל זמן עבודתו הוזהר האדון להשאירו יחידי בלא אשה עד צאתו ממנו, ככה ויצאה אשתו אין המכוון בו על רגע היציאה שלא תשאר אז בבית האדון, דא"כ אין יציאה זו דומה להקדום אליו, אבל כל זמן היות העבד בבית אדונו מחוייב האדון לזון אותה עד צאתו ממנו. והא דחייב האדון במזונו' אשת עבדו, כתב הריטב"א (בחי' לקדושין ד' כ"ב) אף ע"ג דהעבד עצמו אינו חייב במזונותי' מה"ת, מ"מ כיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו, ושיהא הרב זן ומפרנס אותן. דקים ליה לרחמנא שאילו לא נמכר היה מפרנס אותם, הלכך חייב במזונותיהם וכסותם. עמ"ש בהר כ"ה מ"א ויצא מעמך:

ו[edit]

אל הדלת או אל המזוזה. לות דשא דלות מזוזתא, כ"ת אונקלס והוא כפי המקובל, (ערש"י). ומצאנו מלת או שפי' כמלת אם. כמו או נודע כי שור נגח הוא (לקמן כ"א) כמ"ש רש"י (ויקרא ד') או הודע כמו אם הודע, והרבה או משמשין בלשון אם ואם במקום או, כמו אם בהמה אם איש לא יחיה, וכן או לאיל (במדבר ט"ו) פירש"י ואם לאיל; וטעמו אל הדלת אם אל המזוזה ר"ל אם הדלת עומדת אצל המזוזה (ר"ז ווילנא), וע' רמב"ן על או בן יגח, שטען על רש"י בזה וגם חכמי המשנה ישמשו מלת או על ביאור המוקדם (זבחים ע' ע"ב) או שהמית אדם שהוא לבאר במה שאמר שנעבדה בה עברה כמ"ש רש"י שם. והרמב"ם (פ"ג מעבדים) כ' מגישו אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדים בבנין ונוקב את אזנו עד שיגיע לדלת, מבואר מדבריו דמקרא דהכא ידעינן דההגשה תהיה בין בדלת בין במזוזה, והרציעה שתהיה בדלת דוקא ולא במזוזה, ידעינן מקרא דונתת באזנו ובדלת, א"כ קרא דילן כפשטי', ומיושב ג"כ תמיהת הרא"ם שכ' דלא מצינו בכל התורה שתהיה מלה לצורך ההיקש בלבד מבלי הבנתה לעצמה, ומצאתי כדברי בצד"ל:

ועבדו לעולם. עיקר שרש עלם הונח לדעתי על כל דבר שהוא במעמד העלי' והגבהות ממטה למעלה, ועיקר יסודו שתי אותיות על, שהוראתו דבר העומד למעלה, כמו הגבר הוקם על (שמואל ב כ״ג:א׳), ומזה הענין בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו), ישוב לימי עלומיו (איוב ל״ג:כ״ה), ותלך העלמה (שמות ב׳:ח׳), ונקרא כן מעמד הנעורים שאז האדם במעמד העליה, לעלות ולהתפשט בשטח גופניותו מיום אל יום. וכן הבריאה בכללה הנמצאת בפועל לעינינו דרך כלל נקראת עולם (וועלט), עד תאות גבעות עולם, ומתחת זרועות עולם, את העולם נתן בלבם, וגם מזה מענין העלי', כי כל הנבראים שבזה העולם יעתקו תמיד ממדרגת קטנותם אל מדרגה יותר ממנה, כי הד' יסודות פושטות צורתן העצמית ולובשות צורות הדומם, הדומם פושט צורתו ויתעלה ולובש צורות הצומח, והצומח שתכלית מציאותו להיותו מזון לכל חי הנה הוא פושט צורתו הקטנה הצומחות ויתעלה אל מדרגה יותר עליונה וחשובה להיות חלק ואבר מן החי, והבע"ח בהיותו מאכל לאדם פושט צורתו הפחותה ומתעלה להתלבש בצורת הבשר והדם שבאדם, ובאדם לובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם להוליד ונעשה אדם. הנה נראה בעליל שתכלית כל הברואים איננה להיות עומדים בענינם שהיו בו בעת מציאותם, אבל מתיד יתבטלו ממציאותם הפחותה במדרגה ויתעלו אל מדרגה יותר עליונה וחשובה, ולכן נקראת הבריאה בכללה עולם ע"ש העלי' והתעלות המכוון בו מאת הבורא ית' לא לרדת מטה אף לא להשאר במעמדם (הפך ברואי מעלה שנקראים עומדים כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים), (דומה לזה במכדרשב"י (פקודי רנ"ח ב') האי עלמא עולם אקרי, עולם סליקא, דסליק עלמא תתאה לגב עלמא עלאה) והונח שם עולם על הנצחיות (עוויגקייט), מעתה ועד עולם, כי הוא ההתעלות האמתי והחשיבות שאין למעלה ממנו אל מי שזוכה אלי', ולזה הונח על שנת היובל עולם, כי בשנת היובל יתעלה ויתרומם כל פחות המדרגה אל מעלתו הראשונה, העבד שוה בו לאדונו, השפחה לגברתה, הנושה לאשר נושה בו, כולם שוים במדרגה אחת מעליתית, והתעלות אחת לכולם. פקח עיניך וראה כי גם שאר שמות המורות על הנצחיות כמו סלה, עדי עד, נצח, כולם להוראות מעליתיות המקוות לאנשי מעלה בעולם הנצחי, נצח מלשון צח שהוראתו הזכות היתרה זוהר וההארה (דודי צח ואדום), כענין והשביע בצחצחות נפשך, שיזכה הנפש אל צחצוח הזוהר וזכות ההארה (פערקלאֶרונג), וכן שם סלה, הונח על נצחיות עולם הבא ע"ש יוקר ערכו וחשיבות מעלתו, מענין לא תסולה בכתם אופיר (האָכגעשאֶטצט), וכן שם עד על הנצחיות ע"ש תכשיטי הנפש וקשוטי' שמתלבשות בה בעולם הבא, כענין ועטרותיהן בראשיהן, מענין ותבואי בעדי עדיים; וראיתי לרש"פ שדעתו ג"כ כי שם עלם אשר יורה על מעמד הנעורים הוא משרש על שהנחתו על העלי', והוטל בו מ"ם האמנתי"ו ע"מ צלם לחם רחם; אמנם בהוראת שם עולם על הבריאה הכללית (וועלט), ועל הנצחיות (עוויגקייט) דעת אחרת אתו. וסיוע לדברי מ"ש (פ"ה דפאה) אל תשיג גבול עולם אל תקרא עולם אלא עולים, מבואר דעתם כי שם עולם מסתעף משרש על על העלי'. ודע דלרש"פ פעל משרש עלם שהוראתו מחוסר הידיעה (געהיים, פערהעהלען), כמו ונעלם דבר מעיני הקהל, ונעלם מעיני אישה, לא תוכל להתעלם, גם כן משרש על מלשון עלי' והסתלקות, כמו לפי העלות הענן דתרגומו הסתלקות, וכן מטרף בני עלית, כי מאז הבוקר נעלה העם (שמואל ב ב׳:כ״ז), העלו מסביב למשכן קרח, כולם לשון סלוק והרחקה, וטעם נעלם שנעשה הדבר מסולק מן ההכרה והידיעה, לדבריו אלה שפיר ארז"ל זה שמי לעולם לעלם כתיב, וכן יב"ע תרגם והתעלמת ותפלגון. והונח שפיר על שנת היובל שם לעולם על שם הסתלקות כל השתעבדיות בו. ותרגומו לפי"ז (צום ענטלאססונגסיאהר):

ז[edit]

לאמה. המשרתת תקרא אמה, והיא לרש"פ מדרגה חשובה מן השפחה, שהשפחה עלי' מוטל כל עבודות הקשות והפחותות שבבית (מאגד), והאמה אין עלי' רק עבודות הקלות וההשגחה על סדור ותקון הבית' וכן ברע"מ (כי תצא ד' רע"ז) נשמתא אית דאיהי אמה, ונשמתא אית דאיהי שפחה הדיוטא, (הויזמוטטער, שלייסערין):

ח[edit]

אשר לא יעדה. להכניסה לו לאשה (רש"י), והכתיב לא באל"ף והקרי לו בוי"ו, ושני טעמים יש לו שאינו רוצה לייעדה לו לאשה (רשב"ם וראב"ע); וטעם יעדה לשון הזמנה (ר"ש ב"מ), כמו שם יעדה (ירמיה מ"ז) תרגומו מזמנה. ואונקלס ויב"ע תרגמו יעדה יקיימינה לי', נראה שפירשוהו מלשון עד, אל לעד תזכר עון, לשון קיום הדבר והמשכתו בזמן. אמנם לפי"ז העיקר שהוא ענין הנשואין חסר במקרא, כי הזמנה וקיום ישנם לדברים הרבה ואינם מיוחדים לאישות דוקא, לכן נ"ל שהוא מלשון עדה שיורה על קבוץ וחבור אנשים להיותם כאיש אחד חברים (פעראיין, געמיינדע), ונופל שפיר על זווג איש ואשה המתדבקים יחד להיות כבשר אחד, וכבר נאמר על האשה (מלאכי ב׳:י״ד) והיא חברתך ואשת בריתך, ותרגומו שותפתך. ויתורגם יעדה (זיא צור געפאֶהרטין נעהמען): עמ"ש בראשית ד' וידע אדם:

לעם נכרי. ת"א ויב"ע לגבר אוחרן ובפירש"י איש אחר, מלת נכרי כמו ועצביך בבית נכרי בבית איש אחר. לעם כמו לאיש, ולא מצינו לו חבר בכל המקרא (רמב"ן); אמנם בדברי רבותינו מצאנו לו חברים הרבה, שקוראים לאיש אחד בשם עם, כמורגל בלשונם עם הארץ, כשהייתי עם הארץ, אפשר בעממי (ר"ה כ'), ועוד היום רגיל בפינו לקרוא איש אחד חסר ידיעה בשם עם הארץ. וכן שם גוי שהוא שם קבוץ בכל מקום והוא ג"כ שם פרטי לאחד מהם, וכבר פירשו הגוי גם צדיק תהרוג על עצמו לבד לא לכל עמו. ולפי"ז שגם האיש הפרטי נקרא בשם עם, מה שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני, אין צורך להוסיף כאילו כתיב תלוה לאחד מעמי, כי העני הנאמר אחריו יקרא בשם עמי, וכן ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיהו ס״ג:י״א) א"צ להוסיף וי"ו על עמו, כי זה משה האיש יכונה בשם עמו. ודע דלרלב"ג נאמר מלת לעם עבור אנשי ביתו, וגם זה נכון, כי אם היא נמכרת לאיש להיות לו לאמה, איננה לו לבדו כי תשרת גם לכל אנשי ביתו, ועל האיש עם אנשי ביתו נופל שפיר מלת עם, כי כבר מצאנו שם עם על מספר שלשה בני אדם (איוב י״ב:ב׳) אמנם כי אתם עם. ובזה יש לתת טעם למה שלא אה"כ לשון לאיש אחר ובחר יותר בלשון לעם נכרי, להורות על הפלגת הבגידה, כי אם הי' מייעדה כפי המצוה עליו, לא היתה מיוחדת כ"א לבעלה לאישות, והיתה גברת הבית משמשת בשפחותי', וע"י המכירה תהי' נכנעת להרבה מבני הבית ומשועבדת להם לשמש אותם ולעבוד עבודתם, ויותר יתכן לומר שהלמ"ד תשמש כאן להתחלק לכל א' מהפרטים, כמו שלשה עשרונים לפר (פינחס כ"ח כ') שפי' לכל אחד מהפרים, וכן לשבעת הכבשים (שם כ"א), ליום שבעת ימים (שם כ"ד) כלומר לכל א' משבעת הכבשים, לכל יום ויום משבעת הימים, כן לעם נכרי לכל אחד ואחד מן העם. (הארכתי בזה לסתום פי קלי הדעת המגמגמים על מלת עם דקרא. כי אין הבת נמכרת לאומה):

בבגדו בה. כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למכרה דברי ר"ע, ר"א אמר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, ר"ע סבר יש אם למקרא, ור"א סבר יש אם למסרת (קדושין ח"י); לא יעלה על דעתך דלמ"ד יש אם למסרת יכחיש הקריאה המקובלת אצלינו, אבל ענינו לרוו"ה, דפליגי בתיבה שאין הכרע למשמעותה לפי ענינה לא מצד המשקל ולא מצד הגזירה ולא מצד הבנין, דמר סבר יש להכריע משמעותה אל צד המסורה ואפי' ע"ד זרות קצת, ומ"ס יש להכריע אותה אל צד המקרא ברגילות הלשון; והנה מלת בבגדו היא מלה מפוקפקת ומסופקת אם הוא לשון בגד ממש, כמו ותתפשהו בבגדו, או לשון בגידה והוא פעול מן בגוד בגדו בי (ירמיהו ה׳:י״א), ומנהג המקור בהרבה מקומות לנקד פ"א הפעל בחיר"ק, כמו בפגעו בו, בשכבה ובקומה בשברי לכם ורבים כמוהם, ובהא פליגי מ"ס יש אם למסרת מדלא כתיב בביגדו ביו"ד ע"פי התכונה הראשונה (כי כל שבעת המלכים מורים על תוספת מאותיות יהו"א הראוי' להיות אחר כל מלך ומלך, ואע"פ שיש מקומות הרבה שאינן נכתבות, מ"מ ע"פי הנקודות קריאתן, ככתוב בטעמי המקרא להחכם בן בלעם, וכדעת החבר בכוזרי מאמר ב' סי' פ', וכן דעת גאוני הלשון הקדמונים, וע' ר"פ תרומה ע"פ תיעשה המנורה), לכן יש לפתרו בהכרעה אל צד המסרת בבגדו בקמ"ץ חטף, ולשון מקור הוא מענין בגידה, לא לשון בגד ממש, ואילו היתה כוונת התורה לפסול הכוונה המתכוונת בקריאת הקמ"ץ מכל וכל, הי' לו לכתוב בביגדו ביו"ד; וסעד לדבריו שהדל"ת של בבגדו נקראת ברפה כמנהג המקור להרפות למ"ד הפעל, הפך מנהג משקל פָעֶל שמדרכו להדגיש למ"ד הפעל בהתחברו עם הכנויים, כמו נכדו עבדו רכבו ודומיהם שהדל"ת דגושה; ומ"ס יש אם למקרא בבגדו קרינן בחיר"ק, לכן הוא לשון בגד, ולא מצאנו בכל המקרא יו"ד כתובה בין הפ"א והעי"ן בתיבה היוצאה ממשקל פעל, ואילו הוא לשון מקור ויוצא מן בגוד בגדו בו, הי' ראוי להיות נקרא בק"ח לא בחיר"ק, ומרפיון הדל"ת אין ראי' כי כן מנהג כל דבר בגד להרפות הדל"ת בכל הכנויים בגדי בגדו כלם רפויים בכל המקומות, שלא על מנהג משקל פעל, ואין למדקדק לומר כ"א הנמצאות כאשר מצאו, ופירש בבגדו בה כיון שכבר פירש טליתו עלי' והיא נתעטפה בה הרי בגדו בה, ולכן אמר בבגדו בה ולא אמר בבגדו עלי'; גם יתכן כי בבגדו שם הפעל נגזר משם דבר בגד כמו כסם יכסמהו את ראשיהם וכמה פעלים נגזרים משמות דברים כמו ברוק ברק, וברד ברדת היער ורבים כמוהם, וכבר מצאנו אות בי"ת משמשת שמוש מלת על, כמו ינתן בו (ויקרא כ"ד), הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמיה ב׳:י״ב):

יא[edit]

ויצאה חנם. מלמדך שתצא בסימנים (רש"י מרבותינו), יתכן דעתם בזה כי חנם משרש חנן והמ"ם נוספת, וכמו שפירשו תצא בחנם מאין כסף, כלומר כיון שיצאה מאין כסף ה"ה כאילו יצאה מצד החן שמצאה בעיני אדוני', וכן כל חנם שבמקרא יתפרש כמו חן (ע' ר"ש ב"מ), וכן אל תהי עד חנם ברעך, פירשו בו אל תעיד בו מצד החן להראות לו אהבה, ומזה (יומא ע"ה) אשר נאכל במצרים חנם, חנם עריות (ובעירובין י"ט) נקראו עניני עריות עסקי חנם. והוא ע"ש מציאות החן (ע"ש רש"א). והנה סימני הנערות שהם התחתון והעליון, כבר קרא אותם המקרא בשם נויי האשה ויפי', כי על ידיהם היא מוצאת חן בעיני רואי', ככתוב (יחזקאל ט״ז:ז׳) ותבאי בעדי עדיים שדים נכנו ושערך צמח, ובמכדרשב"י (יתרו ד' פ') אחות לנו קטנה ושדים אין לה, דהא אינון תקונין ושפירו דאתתא, ולית שפירו דאתתא אלא אינון, לפי"ז טעם ויצאה חנם (אנמוטהסצייט) בזמן עדי' וקשוטה הממשיכים עלי' חן, והוא בזמן סימני נערותי', ואין כאן כפל לשון במקרא:

יב[edit]

מכה איש. בן קיימא לאפוקי נפלים (רש"י מרבותינו), כי עיקר יסוד מלת איש הוא אש משרש אש שהוא לשון כח וחזוק; כמו שנמצא מזה בהרכבת שמות פרטיים אשבעל (דה"א ח' ל"ג), מן נפלו אשיותי' וכענין התאוששו:

יג[edit]

ואשר לא צדה והאלהי' וגו'. יש שני מיני שגגת, א' שהי' לו להשמר ממנו, כגון החוטב עצים ונפל בקעת על האדם והרגו, שוגג זה הי' לו להשמר ממנו, ולראות שלא יעמוד שם אדם, הב' שלא הי' לו להשמר ממנו כגון שעלה על הסולם ונשברה שליבה מתחתיו ונפל על האדם והרגו, ואמר אשר לא צדה, על השוגג שהי' לו להשמר ממנו, ואלהי' אנה לידו על השוגג שלא הי' לו להשמר ממנו, ומה שהאלהי' אנה לידו הוא כמאמר משל הקדמוני, מחמת שהרג פ"א בשוגג שהי' לו להשמר ממנו בלא עדים, וזהו ואשר לא צדה לכן והאלהי' אנה לידו (כת"י הגר"א):

יד[edit]

מעם מזבחי. כי המזבח מציל המומתים שלא עפ"י ד"ת רק בהוראת שעה, או בהורג שלא בעדים שמכניסין לכיפה, וכן במומתים ע"פי חוק המלכות, כמו שהרג דוד גר העמלקי ושני שרי גדוד, ושלמה הרג ליואב ושמעי, וזה שברח יואב למזבח, ולכן אח"כ דייני' שלמה בב"ד, כמ"ש רז"ל; והטעם שאמר יואב פה אמות (סנהדרין מ"ח), שרצה להיות מהרוגי ב"ד ונכסיו ליורשים ולא רצה לצאת, וז"ש עשה כאשר דבר וגו', ולכן הי' צריך שלמה לכל הטענות שאמרו בגמ' להתחייב בדין ב"ד (הגר"א):

טו[edit]

ומכה אביו. הכאה שיש בה חבורה (רש"י מרבותינו), וכבר מצאנו שם מכה לענין חבורה שנצרר בה דם (וואונדע), כמו ויצק דם המכה (מלכים א כ״ב:ל״ה), וכן מכה טרי', וכתיב"ע כאן ודחביל אבוי:

יט[edit]

על משענתו. על בוריו וכחו, כ"ה לאונקלס ולרש"י, וז"ל הרמב"ם (פ"ד מרוצח) ונתרפא רפואה שלמה והולך בשוק על רגליו כשאר הבריאים, ז"ש בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען על המטה או על אחר, שאפי' הנוטה למות יכול להלך על המשענת, לא נאמר משענתו אלא שיהי' מהלך על משענת בוריו ולא יהיה צריך כח אחר להשען עליו, ע"כ. והם דברי ר"י במכילתא דאיתא התם על משענתו על בוריו, זה אחד משלשה דברים שהי' ר"י יושב ודורש בתורה כמין משל; כי הבריאות היא משענת לגוף כמו המקל והמטה, וכ"כ הראב"ע על רז"ל נסמוך שפירוש על משענתו שלא ישען על אחר כמשפט החולים רק על עצמו, ע"כ. וכן הרלב"ג כ' על משענתו משענת טבעו ר"ל שישוב לבריאותו; והרמב"ן כ', ולפי דעתי כי משענת כפשוטו, כמו ואיש משענתו בידו מרוב ימים, משענת קנה רצוץ, ויאמר הכתוב כי כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ ובשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החולים שנתרפאו מחולי ונקה המכה וגו', אע"פי שהוא חלוש ונשען על המשענת ינקה המכה, והכלל כי כל זה משל בהווה וכו', ולכן ת"א על בוריי', עכ"ד. יעו"ש שלא העתיק הרמב"ן רק ראשי דברים מהמכילתא, והשמיט דברי ר"י, והוא תמוה לדעתי, ויש כאן שנוי נוסחאות במכילתא יעו"ש במפרש, עכ"פ פשטות דברי המכילתא נראים דלא כרמב"ן בזה, ואות וי"ו הכנוי במלת משענתו יסכים יותר לפירוש רבותינו, דלפירוש רמב"ן היה די לומר משענת בלא וי"ו:

רק שבתו יתן. לא הבינותי מלת רק שיורה מיעוט דבר אחר, שאין עליו לשלם כ"א שנים אלו השבת והרפוי הלא חייב גם בנזק צער ובשת, ואף אי נימא דקרא מיירי בלא חסרו אבר רק חלה ונפל למשכב שאין בו תשלומי נזק, ולא הי' במקום רואים שאין בו תשלומי בשת, מ"מ צער איכא בהכאת אבן עד שנפל למשכב, וביותר לרש"י דאוקמי קרא בקטע ידו ורגלו שדמי בשתו כאלו שומר קשואין, וכן בתיב"ע חשב חוץ מן השבת והרפוי דקרא גם הצער והבשת והנזק, עכ"פ לא הו"ל למכתב מלת רק שהוא ממעט בכל מקום הזולת. לכן נ"ל דבלישנא דקרא נכלל במלת שבתו גם נזק צער ובושת, ואין פי' שבתו כמ"ש ראב"ע כלי מלאכתו, אבל טעם שבתו ענין מניעה הסרה ובטול (פערהינדערן, אבהאלטען), כמו והשבתם אותם מסבלותם, והשביתו בניכם (יהושע כ״ב:כ״ה), ויש בכלל מניעה, אם מניעה עולמית, שנמנע ממלאכה כל ימי חייו, כשחסרו אחד מאיבריו והיינו נזק, אם מניעה זמנית שלא נמנע מעסק מלאכה כ"א ימי משך חליו והיינו שבת, וכולל גם מניעת המנוחה והוא הצער שע"י תגזל שנתו מעיניו ולא ימצא מנוחה בלבבו, ויש מניעת הכבוד, שבהכותו לעיני רואים יוריד כבודו והוא הבושת. (וגם רבותינו לא נמנעו מלקרוא את הנזק בשם שבת, ב"ק פ"ה, שבת גדולה שבת קטנה), התבונן אם לא הי' כוונת המקרא רק על שביתת מלאכה, הי' מן הראוי לפרש ולומר, שבת מלאכתו יתן, ומדסתם לומר שבתו, כוונתו בלי ספק על כל הדברים הנכללים בלשון שבתו, וכולל כל ארבע דברים נזק צער שבת ובושת. אמנם רבותינו שרצו לבאר כל פרטי השבת, קראו לכל אחד בשם פרטי. ובזה אתי שפיר מלת רק, דקאי על ונקה המכה, שעד הנה הי' חבוש בבית האסורים פן ימות המוכה, ועכשיו שהוא מתהלך בחוץ על משענתו, יעשו את המכה חפשי ונקי מבית האסורים ואין עליו כ"א תשלומי הרפוי וכל הנכלל בשם שבתו. ולא יתכן לתרגם שבתו (פערזיימניסקאָסטען) דא"כ לא יכלול כ"א העכוב ושלילת מלאכה, אבל תרגום שבתו (זיינע פערהינדערניססע) וכולל כל הארבע דברים. ולרבותינו מלת רק בא למעט שאין לחבול בחובל החבלה שעשה בחברו, אף, שבהכאת האבן והאגרוף עשה בחברו חבורה, אין עונש אחר בחובל רק ליתן את הנכלל בשבת ורפוי, וללמדנו בא מה שנאמר להלן חבורה תחת חבורה, אינו עונש גופי כ"א עונש נכסי, וה"ה בשאר נזקי הגוף שנזכרו שם אינם רק עונש ממון. וזה ילפי' ממלת רק דכאן, ערמב"ם פ"א מחובל ה"ה. ולרבותינו (כתובו' ל"ב) אף דבכל הדברים המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, בחובל אינו כן, שהחובל בחברו בי"הכ אף שיש בו חיוב מלקות משלם, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומין. מדכתב רק שבתו יתן. תשלומין ולא עונש אחר, ערמב"ם פ"ד מחובל ה"ט:

כ[edit]

נקם ינקם. אין להעלות על הדעת שתצוה התורה להתנהג במדת הנקימה עד שיומת האדון בדרך נקמה הנעשה באף וחימה וכמו שרגילים לתרגמו (עם זאָלל געראֶכט ווערדען), חלילה מן התורה לצוות על מדה מגונה שהזהירה עלי' לא תקום, אבל טעם נקם ינוקם, ישולם כמדתו, יומת כאשר המית. ומבואר היטב בהאזינו בלי נקם ישלם, ושפיר ת"א ויב"ע אתדנא יתדן, ולרבותינו (סנהדרין נ"ב) מדכתיב חרב נקמת הוי אומר נקימה זו סייף. ובפי"א דכלים מ"ח חשיב ניקון לכלי מלחמה, והוא ההפך ממשקל קינו (ש"ב כ"א ט"ו) דתרגום קינו סופיני', לשון סייף, והערוך הביאו בערך נקן, והארמי מחליף תמיד מ"ם העברי בנו"ן, ידים ידין רגלים רגלין, ככה נקם ונקן שוים. ולפי"ז אינו רחוק כ"כ להבין בלשון נקם ינקם מיתת סייף:

כא[edit]

יום או יומים. יום שהוא כיומים והוא מע"לע (רש"י מרבותינו), כי כמו שאות וי"ו שעיקר הוראתה לחבר הענינים יחד, מ"מ לפעמים הוראתה כמלת או לחלק, כמו מכה אביו ואמו, ככה מלת או אף שעיקר הוראתה לחלק מ"מ לפעמים הוראתה כאות וי"ו הבא לבאר המשפט הקודם (נעמליך), עמ"ש בפ' ונשליכהו באחד הבורות, ומלת יום מובנו לפעמים על העת שהשמש על הארץ, ויקרא ה' לאור יום, ולפעמים על העת והזמן בכלל (צייט), ביום הכותי כל בכור וזה הי' בעת לילה, לכן יפרש קרא שהמכוון במלת יום על סבוב שלם של כ"ד שעות מעת לעת, כמו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד; וקרוב לזה מלת או (לעיל ו') הדלת או אל המזוזה, ע"ש רש"י ובמש"ש. ויבע"ת יומא חד מעידן לעידן או תרין יומין קטיעין. ובמטות אמר לשון מיום אל יום להורות על יום האמור במעשה בראשית שהיום הולך אחר הלילה שעבר. ורלב"ג אמר יום או יומים, יום יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית; או יומים שני ימים כשיעור היום השלם, והוא הנכון. ודע שהרמב"ם אמר כאן דין מחודש, וז"ל (פ"ב מרוצח הי"ד) י"ל שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכי"ב ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכי"ב, ולא בהכאת רציחה, ע"כ. ואע"ג דשבט דקרא ע"כ ביש בו כדי להמית, דאם אין בו כדי להמית אף במת תחת ידו לא יתחייב האדון, כמ"ש רש"י מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית עבד הקל לא כש"כ, מ"מ דעת הרמב"ם לחלק בין שבט לסכין וסייף, כי השבט הוא דבר שרגילין להכות בו את הנצרך לייסר והוא עשוי לכך, וכן נקרא שבט מוסר, והמכה בו דרך מוסר לא יכה בו בכח היותר גדול, וישתמר לבלי הכות בו על הלב וכדומה מאיברים החלושים בטבעם, שההכאה עליהם בכח גדול יש לחוש בו לסכנת מות, לכן זה שהכה את עבדו בלתי שמירה הראויה להכאת שבט מוסר ראוי להנקם במת תחת ידו, אבל כשיעמוד יום או יומים הקיל הכתוב בו כיון שהתחלת הכאותו היתה בדבר שרגילין לייסר בו את העבדים רק פשע במניעת שמירה ראוי', אבל כשהתחלת הכאותו היתה בדבר שאין דרך בני אדם לקחת אותו להכאת מוסר כסכין וסייף, דעת הרמב"ם לחייב האדון אף כשיעמוד יום או יומים, שזו היא הכאת רציחה. כן נ"ל בכוונת דעת הרמב"ם. והנה במכילתא איתא, מה ת"ל בשבט (הואיל דגם בעבד אינו חייב עד שיהא בו כדי להמית בק"ו מישראל, והשבט המיוחד לייסר בו את העבדים ע"ד הרגיל אין בו כדי להמית, א"כ מלת בשבט מיותר), אלא מופנה להקיש לדין גז"ש, נאמר כאן בשבט ונאמר להלן בשבט (כל אשר יעבור תחת השבט), מה כאן להוציא של שני שותפין (דממעטינן עבד של שני שותפין מדכתיב עבדו שיהא כולו שלו) אף להלן להוציא של שני שותפין, ע"כ. והיא הגירס' הנכונה, ע"ש. הרי דלמכילתא אצטרך מלת בשבט לגז"ש, ואיך יחדש ממנו הרמב"ם לעצמו דין חדש. ונראה דלתלמודא דילן (בכורות נ"ו) דיליף פטור השותפין ממעשר מקרא אחרינא, מדכתיב יהיה לך (בא י"ג י"ב), א"כ אייתר כאן בשבט, ושפיר יחדש הרמב"ם:

כג[edit]

ואם אסון. אסון שם כולל לכל מכה בגוף, וזהו שחשש יעקב פן יקראנו אסון; קאמר תחלה דרך כלל אסון ואח"כ אמר הפרט עין שן (הגר"א):

כד[edit]

ונתת עין תחת וגו' שן וגו'. מקראות אלה קשים מאד, כי לפי פשטות לשונם יראה בעליל שתחייב התורה עונשים גופיים לחסר בחובל את עינו שינו ידו רגלו, ולעשות בו כוי' פצע חבורה כמו שעשה בחברו, אמנם הקבלה האמתית מרבותינו תלמדנו שלא יענש החובל לעולם עונשי גופיים רק עונשי ממון; והמפרשים יאמרו שהתורה מדברת מן העונש הראוי לעשות בחובל. וזה לא ירוה צמאון דורשי האמת, כי איך תזכיר התורה את העונש הראוי לעשותו ותעלים להודיענו את העונש האמתי שיש לנו לעשות בו בפועל ממש, ולזה מן החיוב עלינו ההשתדלות לבאר את לשון המקרא בדרך שיובן בו עונש הממון כפי האמת; ונבאר תחלה לשון ונתת נפש תחת נפש, כי לדרז"ל (סנהדרין ע"ט) בלשון כי ינצו אנשים, במצות שבמיתה מדבר (עמ"ש בשמות בשני עברים נצים), שנתכוין להרוג את זה והרג את האשה וחייב מיתה, עז"א ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש והוא נפש ממש, כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ולר"ש דסובר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, הך ונתת נפש תחת נפש אינו נפש ממש, אבל הוא נתינת ממון, שמחוייב לשלם ליורשי האשה דמי' כמו שהיתה נמכרת בשוק, אמנם לתנא דבי חזקיה דסובר נתכוין להרוג א"ז והרג את זה פטור ממיתה ופטור ג"כ מממון, דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, ע"כ אין בלשון דכי ינצו מצות שבמיתה אלא במצות שלא במיתה, שפגעו זה בזה בחרפות ונאצות ודברי גדופין והכאה, אבל לא כדי להמית בהכאתו, לכן כשנהרגה האשה פטור עלי' ממיתה, כדין נתכוין להכותו על מתניו שלא היה בו כדי להמית דפטור ממיתה, וכיון שלא היה בו כדי להמית ודאי חייב לשלם ליורשיו כדין מזיק, דלענין נזקין לא בעינן כוונה, דאדם מועד לעולם, וכיון שאין בו כדי להמית אינו בכלל מכה אדם לפטרו משום כך מממון, אבל הוא בכלל נזקין וחייב לשלם דמי הנהרג ליורשיו, ועז"א ואם אסון יהיה ונתת נפש דהיינו ממון, (כמ"ש הר"ן בחדושיו לסנהדרין שם בשם הר"ר דוד, וא"צ לדברי התוס' שם ד"ה ומפקא שכתבו דלחזקי' בנתכוין לאשה מדבר, ע"ש). והנה אנן קיימל"ן כרבנן דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה בהיתה התראה דלא כר"ש, וקיימל"ן ג"כ כתנא דב"ח דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין (ופסקי הרמב"ם תמוהים בזה), ולפי"ז יש לנו לכוון בלשון המקרא שתי כוונות ושתיהן ע"פ הלכה, אם במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ובאסון האשה נפש ממש מחייב, אם במצות של הכאה לבד ובאסון האשה ממון מתחייב, והנה בהתחלפות הכוונות האלה יתחלף ג"כ ביאור מלת תחת, והוא זה: כי מצאנו שם תחת שהוראתו מלאת מקום, כמלת במקום (אנשטאטט), ועיקר מובנו התמלאות דבר מקום דבר, שיתראה הדבר הממלא כאלו הוא תחת דבר הנעדר ובא אחריו, כמו כי שת לי זרע אחר תחת הבל, כלומר זרע הממלא מקומו של הבל, והכהן המשיח תחתיו מבניו, שהבן עומד במקום אביו וממלא מקומו, שבכל אלה היש ההוה ממלא מקום הנעדר הקודם, ועוד ישמש שם תחת להוראת התולדה המסובבת מן סבתה שקדמה, כמו תחת אשר קנא לאלהיו, שהקנאה סבה מוקדמת לנתינת ברית שלום, וכן תחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, שאהבת האבות סבה לבחירה בבנים, והונח ע"ז שם תחת ע"ש שהמסובב מסודר תחת סבתו בבחינת הקדימה והאחור הזמני, וכטעם עקב הנאמר לנתינת טעם כמו עקב תשמעון, נרצה בו גם כן עקבו ותחתיתו של דבר שקדם, כן שם תחת יתן טעם למציאת דבר במה שהוא תחת סדר הסבה שקדמו המחייבת הוייתן (אונטערגעאָרדנעט). - ועתה אם יהיה המכוון בלשון נפש תחת נפש, נפש ממש, הנה לא ירצה במלת תחת מלאת מקומו של נרצח, כי בהרוג הרוצח הנה גם שניהם אבודים, וגם אין בפעל הריגת הרוצח תועלת ותשלום חסרון הנרצח, אבל הוא אמנם פעל גמולי המגיע לרוצח בשביל שהאביד נפש, שהרציחה סבה להריגת הרוצח, ונעשה פעל ההריגה פעל מסודר תחת פעל הרציחה שקדמתו והוא סבתו, ובד"ז אין לפרש לשון ונתת נפש כברוב מקומות שהדבר ניתן מיד הנותן ליד המקבל, אבל ענינו נתינת ההפקר (פרייז געבען), כענין יתן לפניו גוים (ישעיהו מלכים א ב׳:ל״ה), וכמו ויתן המלך הכסף בירושלים כאבנים (מלכים א י׳:כ״ז), ויהיה טעם ונתת נפש תחת נפש, נפש הרוצח יהיה נתון להפקר מיתה לסבת נפש הנרצח (פערזאָן פיר פערזאָן פרייז געבען); ואם יהיה המכוון בלשון ונתת נפש תחת נפש ממון לבד, אז יבואר מלת תחת מלשון הראשון, שהוא התמלאות דבר מקום דבר, והיינו עונש ממון הממלא ליורשים את הפסדם הנמשך להם מפעל מיתת אביהם, ומלת ונתת מוסב על תחת נפש, ירצה תתן תשלומי ממון הממלא ליורשים את נזקם, וכן תחת עין תחת שן, וכל הבאים אח"ז יבארו עד"ז, כי שם אסון הוא כלל לכל מכה וחבלה בגוף (פערלעטצונג) כמש"ל, ומאמר ואם אסון יהיה הוא מאמר כללי, ואח"כ באו הפרטים הנכללים בשם אסון, והוא נפש, עין, שן, וגו', בפ' ראשון נפש ממש, ובשני ראשי האברים, ובשלישי חבלות ומכות, ומלת ונתת משרת לכל הפרטים האלה; ואין טענה ממרכא טפחא שבמלות ונתת נפש, כי דוגמתו תמצא באיש כחלומו פתר (מקץ מ"א י"ב) וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ"ה ו'). ונתוח הלשון הוא באופן זה, אם אסון יהיה עין ונתת תחת עין, ואם אסון יהיה שן ונתת תחת שן, וכן בכל הפרטים אחר זה, ישרת מלת, אם אסון יהיה, ומלת ונתת. וטעמו יתן לניזק תשלומי ממון הממלאים לו חסרונו, כי אחר שמשלם לו חמשה דברים כבר השלים לו ההפסד בכל אופן שהשיגוהו, כי סתם לשון נתינה הוא תשלומי ממון, כמו רק שבתו יתן שהוא נתינת ממון בלי ספק, וכן ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ״ב:י״ד). ומצב המאמר כזה %

ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש זא גיב, איזט'ס לעבען, ערזאטץ דעס לעבענס

ואם אסון יהיה עין ונתת תחת עין איזט'ס אויג, ערזאטץ דעס אויגעס

ואם אסון יהיה שן ונתת תחת שן איזט'ס צאהן, ערזאטץ דעס צאהנעס הנה לשון המקרא מבואר בדרך הפשט מוסכם עם קבלת רבותינו:

כו[edit]

עין עבדו. בעבד ואמה כנענית משתעי קרא, וזה כלל גדול כל מקום שנסמך עבד לאמה מיירי בכנעני, דבעברי לא משכחת לה דאי בגדולים, הא אמה אינה יכולה להיות גדולה שיוצאה בנערות, ואי בקטנים הא עבד אין יכול להיות כשהוא קטן שאין האב רשאי למכור בנו כשהוא קטן, רק כשהוא גדול הוא מוכר את עצמו. (כת"י הגר"א):

כז[edit]

תחת שנו. ואם שתיהן עשה שהכה עינו והפיל שנו, תחת הראשון יצא לחירות, ותחת השני ישלם. וזהו שאמרו במתניתין (ב"ק פ"ג מ"י) והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שני חייב, על יציאה לחרות לא שייך לשון חייב רק על התשלומין שהוא על השני (כת"י הגר"א):

לא[edit]

או בן יגח. אמר או שהוא מוסיף, ושיעורו והמית איש או אשה או בן יגח או בת יגח משפט אחד להם, והוצרך הכתוב לפרט משפט הקטנים, ע"ד רבותינו בעבור כי הצריך למעלה לומר לאיש או אשה ללמד שהשווה אשה לאיש לכל נזקים שבתורה, ויכול לא יהא חייב אלא על איש ואשה גדולים, ת"ל או בן יגח לחייב על הקטנים כגדולים, וכן עשה הכתוב בכי יכה איש כל נפש איש כמ"ש רש"י, וע"ד הפשט בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד כדוב שכול במדבר ואם הועד בבעליו ולא ישמרנו הנה פשע פשיעה גדולה וראוי שיתחייב מיתה וכופר, אבל הממית את הקטנים איננו רע כל כך ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם, ויעלה על הדעת שלא יתחייב בעליו, לפיכך אמר הכתוב כמשפט הזה יעשה לו (רמב"ן) ודע דלרבותינו (ב"ק ל"ג א') פירוש כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם אף שור באדם תם משלם ח"נ ומועד נ"ש, ואע"ג דפרשה זו אינה מדברת רק בשהמית שור את אדם לענין סקילה וכופר, מ"מ פירשוהו רבותינו גם לענין תשלומין בשהזיק את האדם, דמדאמר קרא או בן יגח או בת יגח, יגח יגח תרי זמני, ריבה בזה נגיחה לתם ולמועד למיתה ולנזקין, כדאיתא התם (מ"ד א') ואף דעיקר קרא כפשטי' לענין מיתה, מכל מקום מצד רבוי' שיורה על הנזקין פירשוהו גם ע"ד זה:

לג[edit]

כי יכרה. כורה אחר כורה (רש"י), ללמדנו שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב (רא"ם), ואמר הגר"א כי יפתח איש בור הוא מלא, דהיינו י' טפחים, כי יכרה איש בר הוא חסר דהיינו שהראשון כורה ט' טפחים והוא חסר והשני כורה בו טפח עשירית, מי משלם בעל הבור כתיב מלא, פירש מי שהוא ממלא משלם, ע"כ. ולדעתי יש כאן הכרעה לדעת רבותינו מלשון המקרא עצמו דבכורה אחר כורה משתעי, דמבואר הוא (ממ"ש בראשית כ"ו) שהחפירה יותר עמוקה מן הכריה, ומדלא אמר כאן כי יחפור אלא כי יכרה להורות בה שאינה עמוקה עדן כראוי:

ונפל שמה שור או חמור. לרבותינו (ב"ק נ"ד ב') אינו חייב בנזקי בור, רק כשהבהמה היא קטנה או חרשת או שוטה או סומא שנפלה בלילה, אבל בהמה פקחת שנפלה ביום פטור, (כשמתה, ולראב"ד אף בשהוזקה), וקשה מאד דקרא מסתם קסתם לה טובא. ואין הוכחה ממלת ונפל, כי לשון נפילה ישמש גם על הירידה ברצון כבמקרה, ותפל מעל הגמל, וכן ונפל על הכשדים (ירמיה נ"א) וכמוהו הרבה לשון נפילה על הירידה ברצון. לכן נ"ל דלשון ולא יכסנו אין פירושו שלא עשה שום כסוי רק הניחו מגולה, דא"כ מיותר הוא לגמרי, כי היה די לומר כי יכרה בור ונפל שמה, ומזה היינו יודעים שהניחו כך פתוח, ומדאמר ולא יכסנה הכונה בו שלא כסהו כראוי, וכן מצאתי מבואר במכילתא, לא יכסנו שלא כסה כראוי מכאן אמרו כסהו כראוי פטור שלא כראוי חייב. וכבר כתב הרב (פני יהושע שם בב"ק) דהא דפטרי' בשור פקח היינו דוקא היכא שהבור מגולה לגמרי, אבל אם כסהו בכסוי שאינו ראוי לשוורים חייב אפי' בשור פקח, דמי אי איכא שור פקח כה"ג שיודע לשער אם הבור מכוסה כראוי או לא (ודייק הרב שם כן מלשון הרא"ש. ע"ש) לכן סתם הכתוב לחייב בכל גוונא אף כשהוא פקח וביום, והוא דבר ההווה. - ואמר ולא יכסנו הכנוי מחובר לפעל, כי ישנם כסויים משונים זה מזה לפי מיני הבהמות המצויים, לדקות די בכסוי דק וקל, לגסות עבה וחזק יותר, ולגמלים הרבה יותר חזק, וכסוי שאינו מתקיים רק לדקות הוא כסוי פרטי וכסוי המתקיים להיותר גסה הוא כסוי כללי, שיש לו קיום לכל מין הקטן ממנה, לכן לא אמר לא יכסה אותו במלת הכנוי, שהוא על הפרטי, כ"א יכסנו שהוא על הכללי ולכן אם כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, במקום שיבאו שם לפרקים גמלים, והלכו עליו גמלים ונתרועע, והלכו אח"כ עליו שוורים ונפלו בו, חייב אפי בפקח וביום. עמ"ש בולא ישמרנו לקמן פ' ל"ו:

לד[edit]

בעל הבור ישלם. בעל התקלה, אע"פ שאין הבור שלו שחפרו ברה"ר, עשאו הכתוב בעליו להתחייב עליו בנזקיו (רש"י), הנה למאי דפסקי' הלכתא כר"ע וכסתם מתני' דהחופר בור ברשותו ופתחו לרה"ר והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי זה חייב בנזקיו, לשון בעל הבור דאמר קרא יותר מכוון כפשטי' שהבור יש לו בעלים, ערמב"ם פי"ב מנ"מ ה"ב:

כסף ישיב. ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין (רש"י מרבותינו ב"ק ז') להרי"ף והרמב"ם שם אפי' יש למזיק מעות יכול לתת לו סובין, ולהרמ"ה לא יכול לסלוקי לי' בסובין אלא בלית לי' למזיק זוזי, אבל בדאית ליה למזיק זוזי לא מצי למדחי לניזק בסובין, ע"ש בנמוקי יוסף וכ"כ הגהות מיימוני (בפ"ח מנזקי ממון) בשם ר"ת, דאם יש לו למזיק צריך לתת לו אם כסף או מיטב, ואם אין לו כל דבר נחשב מיטב (וע' בד"מ חוה"מ סי' תי"ט), ואין ספק דמפשטי' לישנא דקרא משמע כדעת רמ"ה ור"ת, ולדעת הרי"ף מלת כסף קשה קצת:

והמת יהיה לו. לניזק מגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו (מכילתא) וכ"ה לשון רש"י. ולא בירר את דינו כי אין צורך לומר בנבלה הזאת שיטלנה הניזק בחשבון התשלומין כשיביא אותה לב"ד לשלם הנזק שאפי' היה למזיק נבלות וטרפות אחרות בביתו יפרענו בהם כפי דמיהם שכבר אמרנו לרבות שוה כסף אפי' סובין, אבל הענין לומר כי הנבלה של ניזק היא וממונו תחשב ולפיכך אם פחתו דמי' אח"כ או שנגנבה אין על המזיק לשלם אלא דמי המתה. אם היה השור כשהוא חי שוה מנה וכשמת שוה חמשים זוז, יש עליו חמשים זוז, וזה יטפל בנבלתו וישמרנה לעצמו וזה הדין בכל הנזקין, וזה שקורין חכמים פחת נבלה, ומפורש הוא בגמר' (רמב"ן) וכתב עליו הרמ"ד בביאורו תמוה הוא, דבפ' הפרה (ב"ק נ"ג ב') מסקינן דוהמת יהיה לו דבור לדרשא אחרינא קאתי למי שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, ואולם פחת נבלה ילפי' מוהמת יהיה לו דשור, ע"ש. ואין זו טענה דאע"ג דלרבא והמת יהיה לו דבור אתי לפטור שור פסהמ"ק, ע"כ יודה דלא הך לחוד אתי למילף, דא"כ יקשה עליו הך דמכילתא דמבואר בו דוהמת יהיה לו דבור אתי לשמין לניזק דמי נבלתו, ומאי אבעי לי' לרבא התם, וגם תלמודא לא הוי קא שתיק לאתובי עלי' דרבא ממכילתא אלא ע"כ דסברת רבא הוא, כיון דטיפול הניזק בנבלתו כבר ידעי' מן והמת יהיה לו דשור לא נוכל תו למימר דהך דינא לחוד אתי גם קרא להורות בוהמת יהיה לו דבור, כי אמנם אתי' לאוסופי להורות דדוקא בכה"ג שיוכל הניזק ליהנות מנבלתו הוא דמחייבינן למזיק לשלומי, אבל בשאין יכול ליהנות מנבלתו, כשור שפסהמ"ק דטעון קבורה ואסור בהנאה, המזיק פטור, וכדאסבר לה רבא התם, מדפטר בבור כלים סברה היא למיפטר בשור פסהמ"ק. אמנם עיקר קרא כמשמעו להורות ששמין לניזק דמי נבלתו, וממילא משמע דיוקו פטור בשור פסהמ"ק, ועוד דאי לפטור שור פסהמ"ק לחוד אתי קרא, למה ליה למיהדר אלישנא דוהמת יהיה לו, ולמילפי' מדיוקא, הלא יותר מבורר היה הדין אם בתחלת מאמר ונפל שמה שור או חמור היה מוסיף אשר יאכל (כלשון ולא יאכל דבשור הנסקל) והיה מבואר באר היטב הפטור בשאינו מותר בהנאה, אלא ודאי דתרתי אתי לאשמעינן בלישנא קלילא. וראייה לזה, מדאמרי' (ב"ק נ"א א') דגם לרבא תרתי שמעי' מהך קרא, חדא במי שהמת שלו לאפוקי שור פסהמ"ק, וחדא בההוא דעבד מיתה, לחייב כורה שני לחוד, ע"ש. הרי דלרבא ילפי' תרי עניני מהך קרא, אף דלית להו שייכות להדדי דמאי שייכי' חיובא דכורה שני עם פטור דשור פסהמ"ק, וגם עי"ז משתנה משמעות לשון המקרא, דאי ילפת מניה חיובא דכורה שני א"כ והמת יהיה לו קאי אמזיק, ואי לילפותא דפטור שור פסהמ"ק קאי על הניזק, א"כ כש"כ דהנך תרתי דשייכי להדדי, דהיינו חיובא דניזק בטיפול נבלתו ופטור דשור פסהמ"ק, תרתי ממשמעותא דקרא ילפי' דחדא מגו אידך נפיק, דלא מצינו למילף מן והמת יהיה לו פטור דפסהמ"ק, אי לא מפרשינן ליה תחלה ששמין לניזק נבלתו. (דאע"ג דטיפול הנזק בנבלתו ידעי' מוהמת יהיה לו דשור, מ"מ כיון דאיכא למטען, כמו דלא ילפי' שור מבור לפטור בשאין המתה שלו, לא ילפי' נמי בור משור לטיפול, כמ"ש תוס' שם, לכן אהדרי' קרא דרך גררא גם בבור, והעיקר בו אינו רק פטור דשור פסהמ"ק) הנה התבאר דהך דמכילתא עם מימרא דרבא חדא נינהו ולא פליגי אהדדי ולכן לא מקשה תלמודא ממכילתא אדרבא, וארווחנא בזה עוד דלא צרכינן למימר דקרא אתי למילתא דלא שכיחא, בנזק שור פסהמ"ק, וכללא בידינו שהכתוב אינו מדבר אלא בדבר ההווה ורגיל, אבל קרא כפשטי' נמי קאי, ושפיר ביאר עליו הרמב"ן את דבריו:

לה[edit]

ומכרו את השור החי. לרבותינו הכתוב אינו מדבר אל בשוים, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נמצא כשנוטל כל אחד חצי החי וחצי המת משלם לו חצי נזק, ומן השוים נלמוד לאינם שוים, דבכל אופן אינו משלם אלא חצי נזק, וכן הדין ניתן דאלו אף באינם שוים יקח כל אחד חצי החי וחצי המת פעמים שישתכר המזיק בנזקו כמ"ש רש"י, אמנם יקשה מאד דלפי"ז דברי הכתוב סתומים, וכללא בידינו שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ועוד דבכל המקומות ידבר הכתוב בהווה ובדבר המצוי ורגיל, ואיך ידבר כאן מדבר הרחוק מאד במציאות, שיהיה שור המזיק והניזק שוים בדמיהם בצמצום. והנה בתלמוד (ב"ק ל"ד) אמר ר"מ דשור האמור כאן מיירי בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, ומה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, כלומר שמין את הנבלה כמה פחותין דמי' עכשיו משעה שהיה חי, ונותן לו מזיק חצי הפחת. הנה כל משכיל על דבר אמת ישתומם איך נעמיס בלשון "וגם את המת יחצון" ענין פחת שפחתה מיתה; וכן לפי"ז מלת וגם אינו מובן כלל, ולא מצאתי לאחד מהפרשים שהתעורר ע"ז, ונ"ל דלרבותינו אין מלת וגם כאן הוראתו כברוב המקומות שהוא על התוספת והחבור דתרגומו (אויך), אבל הוא כאן שם דבר, והוראתו הפחת והגרעון, ותרגומו (פערלוסט, שאדען), כי מצאתי בכמה מקומות מלת גם יירה על הגרעון והפחת, כמו גם את הטוב נקבל (איוב ב׳:י׳), גם אור רשעים ידעך (שם יח) דתרגומם לחוד, ואף גם זאת (בסוף בחקותי) ת"א ברם, ומלת אלו ברם, לחוד והם תרגום בכ"מ על מלות אך, רק, אבל, וכן וגם ללוט ההולך את אברם תרגם הירושלמי לחוד ללוט, ושמוש מלת גם על הגרעון והפחת יראה שהוא משרש גמם, אשר יורה על חתוך הדבר וקציצתו, כבלשון המשנה אילן שנגמם, והוא לשון המקרא ג"כ, מגמת פניהם קדימה (חבקוק א׳:ט׳) [כמבואר בבא בוגם האדמה אשר הם עליה], כי כל דבר הנחתך נפחת ונגרע משיעורו הקדום, ולכן כל הלשונות שיורו על חתיכת הדבר יורו ג"כ על הפחת והגרעון בכמותו, כמו וקצרתם את קצירה, שהוא על החתוך, ושנות רשעים תקצורנה והוא הגרעון בכמות (אבגעקירצט) קצר ימי, וכן שרש בצר אשר יורה על קציצת וחתיכת הדבר, כי תבצור כרמך, בוצר בצור (פי"ח דאהלות) בצרי' לגלימי' (מנחות ל"ח), ויורה ג"כ על המיעוט והחסרון כמו יבצור רוח נגידים (תהלים מ"ו) דתרגומו מזעיר (פעררינגערן), וכן ועתה לא יבצר מהם, ולא יבצר ממך מזמה (איוב מ״ב:ב׳), ובתלמוד לא בציר משתא כלומר לא פחות; ואין תימה לפרש מלת גם על הפחת והגרעון שיורה בשאר מקומות על התוספת והרבוי, כי הרבה דומים לזה בלשון אשר תיבה אחת יורה ג"כ על הפוכו, וכן הלשונות אשר יורו על התוספות יורו ג"כ על צמצום הדבר והמנעו מלהתפשט יותר, כמו ויתנבאו ולא יספו, קול גדול ולא יסף שפי' ההפסק והמניעה, שלא פסקו מלהתנבאות, ולא פסק הקול, וכן שרש גרע שענינו מיעוט הדבר משיעורו כמו ולא תגרע ממנו, ונגרע מערכך, ויורה ג"כ על ההתרבות כמו ותגרע אליך חכמה, ותגרע שיחה (איוב), כי יגרע נטפי מים (שם ל"ו); ולכוונה זו על דבר הנפחת מכמות גדלו או מכמות עביו אמרו (חולין ע') נגממו כותלי בית הרחם, כלומר עובי הכתלים מבפנים נפחתו סביב סביב (ע"ש רש"י ובערוך), ואמרו במשנה (בכורות פ"ו מ"ד) חיטין החיצונות שנפגמו או שנגממו כלו' השינים שבאמצע פה שנפחתו מעצמם בליטתם שלמעלה ע"י נמוק (יעו"ש בתוי"ט), ומזה אמרם (בפ"ק דשביעית) אילן שנגמם, (ושם בפ"ד) עד שיגום, (ובפ"ב דכלאים) אם רצה גומם, וכן בשאר מקומות הרבה שבכולן המכוון בהם פחיתות וגרעון דבר מכמות גדלו, ולפי שפחת וגרעון דבר מכמות גדלו נעשה ע"י כריתה קציצה וחתיכה, לכן תפשו המפרשים לשונות אלו לביאור מלת גמם, יעויין בדבריהם, אבל אין זה עיקר הוראתו כ"א הפחת, יהיה באיזה אופן שיהיה, והיא מלה עברית מן יגמא ארץ (באיוב ל״ט:כ״ד) דלתרגום ולפירוש רש"י שם יגמא יעשה גומות, ומזה שם גומא בדרז"ל על הבור החפור (איינע גרובע), כי כל עצמו של בור וגומא אינו אלא החלל הנעשה באדמה ע"י שנפחת ונחסר עפר אדמתו (דוגמא לזה שם פחת שהונח ג"כ על הבור כמו (שמואל ב י״א:כ״ה) אל הפחת הגדול, ויורה ג"כ על כל דבר המתחסר והמתמעט בערכו, פוחת והולך, הפוחת לא יפחות), ולהיות שכבדות כל דבר וקלותו תלוי בדבקות חלקיו זה בזה וברפוים ובהתרחקם זה מזה, לכן הונח על העץ הקל ביותר שם גומא (תיבת גומא), כי מחוסר הוא מבחינת התדבקות חלקיו ונפחתו להיותם רפויי אחיזה; ולהיות שיש בהוראת מלת גם ענין הפחת והחסרון ישמשוהו גם כן על המקולקל במבטא שפתיו, שמקצר כל מלה ומלה ומחסרה מלהוציאה על שלמותה הראוי, וזהו מגמגם בלישני' בדרז"ל, ומענין זה לדעתי הבינו רבותינו מלת וגם במקרא שלפנינו לפרשו ענין פחת, והמכוון במאמר וגם את המת יחצון, פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, ותרגומו (דען פערלוסט אן דאס געטאֶדטעטע טהיר זאָללען זיא אונטער זיך האלבירען), כלומר שמין את הנבלה כמה נפחתו דמי' עכשיו ממה שהיתה הבהמה שוה בחיי', ואותו הפחת יתחלק לשני חצאין בין המזיק והניזק, הניזק יפסיד חציו והמזיק ישלם חציו, ותשלומי חצי הפחת שחל על המזיק אינו מחוייב לשלם כ"א מדמי שור המזיק עצמו, כקבלת רבותינו תם אינו משלם אלא מגופו, ועז"א ומכרו את שור החי וחצו את כספו. ולפי"ז מאמר וגם את המת איננו תוספת על מאמר הראשון, אבל הוא באור למאמר הקודם לו, כי אות וי"ו יורה על ביאור משפט הקודם המתורגם (נעמליך), כמו ועשית שנים כרובים זהב, ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד וגו', שאות וי"ו שבמלת ועשה איננו וי"ו התוספת רק וי"ו המבארת, וכן כאן אות וי"ו במלת וגם, דמאמר ומכרו את שור היה משמע דבכל אופן ינתן למזיק חצי דמי החי, בין שיעלה יותר מחצי נזקו בין פחות, לכן אמר מיד אחריו וגם את המת יחצון, כלומר מה שאמרתי לך וחצו את כספו היינו באופן שינתן לניזק חצי דמי הפחת של שורו שהומת לא פחות ולא יותר; וזהו תכלית כוונת רבותינו באמרם פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, דלשון מחצין שאמרו לא קאי על החי, דהא זמנין משכחת לה שנוטל הניזק כל החי, דהיינו אם שור המזיק אינו שוה אלא כשיעור חצי הנזק, אבל לשון מחצין קאי על הפחת, דמה שעולה חצי הפחת משערין בשור החי. (והתוי"ט שהוסיף שאם פחתה משעת המיתה עד שעת העמדה בדין הוא שלא בדקדוק, וכבר העיר עליו בקול הרמז שם). והנה להמבואר שאין הניזק נוטל מדמי החי רק חצי נזקו לבד, כגון שאם חצי הנזק עולה חמשים ושור המזיק שוה מאתים אינו נוטל מאה שהוא חצי דמי החי רק רביעיתו והוא חמשים, והמזיק נוטל ממנו שלשה חלקים והוא מאה וחמשים, א"כ מהו ומכרו את שור החי וחצו את כספו, דמשמע ממנו שהניזק נוטל לעולם חצי דמי החי, בין שיעלה יותר מחצי נזקו בין פחות ממנו ? לא יקשה עלינו זה ע"ד הפשט, כי אף שבאמת פעל חצה יורה בפרטות על חלוקת הדבר לשנים חלקים שוים, דהיינו לחצאים שחלק אחד שוה לחלק השני (האלבירען), כמות חלק זה ככמות חלק זה, כמו מחצית השקל, וחצית את המלקוח, אשר חצה משה, וכן ברוב המקומות בא פעל חצה על חלוקת דבר לשני חלקים שוים, מ"מ מצאנוהו ג"כ על חלוקת דבר לחלקים בלתי שוים, כמו ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות, הנה חלק את הילדים לשלשה חלקים והם בלתי שוים, כי ילדי לאה היו שש וילדי השפחות ארבעה, ולרחל לא היה אלא יוסף בלבד, הנה כמו שהשתמש שם פעל ויחץ על חלקים בלתי שוים, ככה וחצו את כספו במקרא שלפנינו איננו דוקא על החלוקה לחצאי שוי הכמות, כ"א ג"כ על החלוקה הבלתי שוה, וגם כשנוטל המזיק שלשה חלקים מדמי שורו והניזק רק רביעיתו גם כאן נקרא בלשון וחצו את כספו, ותרגם וחצו את כספו אינו (דאס געלד האלבירען), אבל תרגומו (פערטהיילען), תהיה החלוקה באיזה אופן שיהיה, לעולם יגיע לניזק דמי חצי נזקו, ולפי"ז יתורגם וגם את וגו' (נעמליך דען ווערטהפערלוסטפאָם געטאֶדטעטען זאָללען זיא צור האֶלפטע טהיילען). ומזה יצא לנו דמה שארז"ל דבשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, אין זה מהם מאמר החלטי לומר דרק באופן זה דבר הכתוב, שהוא באמת מציאות רחוקה מאד, אבל לא אמרו כן רק לפי שענין פעל חצה הוא ברוב המקומות על חלוקת דבר לשני חלקים שוים, ועוד כיון דמלת יחצון דסיפא דקרא ע"כ המכוון בו החלוקה לשני חלקים שוים, לכן פירשו גם מלת וחצו דרישא דקרא על החלוקה לשני חלקים שוים, ולכן אמרו דבשוים הכתוב מדבר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, אמנם לעיקר ביאור המקרא בודאי יודו רבותינו דבדבר ההווה ורגיל להיות הכתוב מדבר, שאין שני השוורים שוים בדמיהם בצמצום, ובד"ז אין מלת וחצו שוה בהוראתה למלת יחצון, כי אף שמלת יחצון יורה על חלוקת הפחת לשנים חלקים שוים, שפחת המזיק שוה לפחת הניזק ותרגומו (האלבירען), מ"מ מלת וחצו יורה על חלוקת דמי החי לחלקים שאינם שוים, כי אין הניזק נוטל ממנו רק כדי חצי נזקו ותרגומו (פערטהיילען). וכמדומה אני שבכוונה נתוסף אות נו"ן במלת יחצון, כי היה די לומר בלא נו"ן, כמו לא יחצו ימיהם (תהלים כ"ה), אבל תוספת הנו"ן תודיענו החלוקה לשנים חצאים שוים בצמצום, כי אות נו"ן הנתלית בפעלים יראה שבא להורות על צמצום הפעולה כראוי לה בלתי שום נטיי' ממנו, דוגמא לזה שאמר יעקב לשלוחיו כה תאמרון לעשו, כה תדברון אל עשו, שהקפיד עליהם שלא ישנו בלשונם מכל הדברים אשר שם בפיהם, ובמקום אחר העירונו על נוני"ן הנתלים בפעלים שהם נונ"י התאר (כמ"ש ביתרו בואת המעשה אשר יעשון), ודא ודא אחת הוא, כי המעשה שאדם מתואר בו יעשה יותר בצמצום וכראוי. היוצא לנו שבתחלה יודיענו אופן תשלומי הניזק, עז"א ומכרו את שור החי וחצו את כספו, ירצה שאין לניזק תביעה בנכסי המזיק, כ"א אמנם תשלומי נזקו אינם נפרעים כ"א מגוף שור המזיק בלבד, כי מכרוהו ומדמי המכירה יגיע לניזק תשלומיו, אמנם עדן לא ידענו כמות הסכום שישתלם הניזק, עז"א וגם המת יחצון, ר"ל מה שנפחת ע"י המיתה יחצון, א"כ לא יגיע לניזק אלא חצי נזקו, ולפי"ז יהיה תרגום המקרא בד"ז (זיא זאָללען דען לעבענדיגען אָכסען פערקויפען, דאס געלד דאפיר פערטהיילען, נעמליך דען פערלוסט אן דען געטאֶדטעטען זאָללען זיא האלבירען). הנה אם נפרש מלת וגם ענין פחת (פערלוסט) מלת את נוסף לגמרי, והיה די לומר וגם המת, ויהיה גם נסמך למת ופי' פחת המת (פערלוסט דעס געטאֶדטעטען), אמנם מצאנו לזה דומים הרבה בכ"ק, כמו לא יקרא עוד את שמך אברם, ויושב את משה ואת אהרן, אל ירע בעיניך את הדבר הזה (ש"ב י"א), ויהיה מלת את במקרא שלפנינו מכללם. ואחרי שמלת את הוא מיותר, לכן מצא ר' יהודה מקום לדרוש ולומר שהוא בא לרבות השבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שנתייקרה וראויה להמכר לכלבים וכדומה, גם בשבח זה יחצון המזיק והניזק, לכן כשהמזיק משלם לניזק דמי חצי נזקו מנכה לו חצי שבח זה. גם ר"י מודה שמאמר וגם את המת יחצון הוא ביאור על מה שקדם, להורות כמות סכום תשלומי הניזק, והוא פחת שפחתה מיתה, רק מיתורא דמלת את הוציא ר"י דינו שמחצין המזיק והניזק בשבח הנבלה; וז"ש שם בתלמוד וז"ל פחת שפחתה מיתה מחצין בחי מנא לי' לר"י ? מוגם את המת יחצון, והא אפקה ר"י לזה נוטל חצי המת וזה נוטל חצי המת (פירוש בשבח דנבלה), א"כ (דלשבח נבלה לחוד קאתי) נכתב קרא את המת יחצון, מה וגם? ש"מ תרתי, (דממלת וגם, ידענו פחת שפחתה מיתה); מבואר מזה דבין לר"מ ובין לר"י עיקר קרא וגם את המת יחצון אינו רק ביאור אל מה שקדם, להודיענו שפחת שפחתה מיתה מחצין בחי, ולא פליגא רק ביתורא דמלת את, דלר"מ דסבור דהנבלה לא שייכי גבי המזיק כלל, מלת את מיותר לגמרי, ולדידי' מלת את כמו מן, כמו כצאתי את העיר מן העיר, כן את המת, מן המת, ור"י דרש מלת את לרבות דבנבלה עצמו שתפי' רחמנא למזיק ג"כ. וע"ש ברש"י ד"ה א"כ, דלפירושו ממלת וגם ידעי' שותפותם בשבחא, וממלת את המת יחצון ידעי' פחת שפחתה מיתה, ולא ידעתי לכווני על לשון המקרא, וע"ש בנמוקי יוסף. אמנם לדברינו דעת רז"ל מבוארת היטב על לשון המקרא כפשוטו, ואשר לו התבוננות מבלי החפץ לקטרוג ימצא טעם בדברים אלה:

לו[edit]

או נודע. הא דלא אמר ואם שור נגח הוא (כלעיל כ"ט) נ"ל דבלשון זה היה משמע דמוסב על מקרא שלפניו, דאותו שור שחייב בו חצי נזק כשהוא תם, הוא שחייב בו נזק שלם בשנתייעד, ובאמת זה אינו, דחיובו דתם בח"נ דאיירי בי' קרא קמא הוא בששמרוהו הבעלים שמירה המצוי, שקשרה במוסרה או שנעל בפניו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' ולזה לא הזכיר שם קרא ולא ישמרנו, דבשמור איירי כי רוב העולם שומרים בהמתם שמירה הנהוגה (ונקרא בפי רבותינו שמירה פחותה) ובשור כזה גם בנתייעד אינו משלם נזק שלם, דהלכה כר' יהודה (ב"ק מ"ה ב') דבשמירה פחותה פטור במועד מנזק שלם, וע"כ קרא דילן המחייב במועד נזק שלם הוא בשלא שמרו כלל, וכדאמר קרא ולא ישמרנו. לכן אמר מלת או, שענינו לחלק בין שני הנושאים, ואין קרא זה מוסב על הקודם לו, והוא גם מלה תנאית, כמ"ש רש"י (ויקרא ד' כ"ג) הרבה או משמשים בלשון אם, וכתיב"ע כאן אין אשתמודע. ומשמש כאן לתנאי ולחלק, ומלת נודע דנראה כמיותר נ"ל שבא להודיענו טעם שמחמירין על המזיק בתם לחייבו בשמירה פחותה, ומקילין עליו במועד לפטרו מנ"ש בשמירה פחותה, כי שור שהזיק זה כמה פעמים עד שנתייעד קלא אית ליה ונודע לרבים דשור זה טבעו להזיק, ובני אדם בדילים הימנו ומרחיקים עצמם ובהמתם שלא יוזקו, לכן אין היזיקו דשור המועד מצוי כ"כ וסגי להו לבעלים לשמרו שמירה פחותה, לכן הוסיף קרא מלת נודע:

ולא ישמרנו. כלל אז חייב במועד נזק שלם, אבל אם ישמרנו שמירה מאומה אף שאינו שמירה מעולה רק שמירה פחותה, כגון שקשרו במוסרה או שנעל בפניו בדלת שאינה יכולה לעמוד רק בתם הוא דמיחייב אף בששמרו שמירה פחותה (ב"ק מ"ה כר"י דהילכתא כוותיה), וכדאסברה הרב בפנ"י, דשור המועד קלא אית ליה ובני אדם בדילין הימנו, ועליהם להרחיק עצמם ובהמתם שלא יוזקו, נמצא שאין היזקו מצוי כ"כ לכן סגי ליה בשמירה פחותה, משא"כ בתם. ונ"ל דמלישנא דקרא מוכח כן, מדאמר ישמרנו, ולא ישמור אותו; כי יש הבדל בין הנך תרי לישני, שבהתחברות אות הכנוי אל הפעל אז כולל הכל, ובמלת הכנוי יורה על הפרטי לבד, ואם נאמר ישמור אותו (מלת הכנוי), היה משמעותו שמירה פרטית הראוי' לשור זה, והיינו שמירה מעולה, כי להיותו כבר מועד לנזקין היו צריכין לו שמירה מיוחדת (דהיינו נעילה בדלת שיכולה לעמוד אפי' ברוח שאינה מצויה), אף שלכלל שאר השורים אין צורך לשמירה מעולה כזו, עכשיו שאמר ישמרנו (אות הכנוי מחובר לפעל), משמעותו שמירה כללית, והיינו שלא עשה לו השמירה הצריכה לכלל השורים והיינו שמירה פחותה, (ובזה מדוייק היטב לישנא דמתני' ספ"ד דב"ק מועד פטור שנא' ולא ישמרנו); ולעיל (פ' כ"ט) בשור שהמית אדם שנא' גם כן ולא ישמרנו, אינו לפטרו ממיתה בששמרו שמירה פחותה, כי לענין מיתה לאו בשמירה תלי', דהא אפי' שור הפקר חייב מיתה, אמנם לענין שיפטור מכופר (ע"ש פנ"י). עמ"ש בוישב, ולא יכלו דברו לשלום. וכבר עמדו הראשונים על ההבדל שבין חבור אות הכנוי ובין מלת הכנוי. כמ"ש המ"מ (פכ"א ממכירה הי"ח) האומר שדותי אני מוכר לך כולן בכלל, ובאומר שדות שלי אין הכל בכלל. ובזה נכונים דברי הרמב"ם (פ"ד דשבועות ה"ט) באומר שבועה שלא אוכל אותה, כיון שאכל ממנה כזית חייב, ובאומר שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, דבלשון לא אוכלנה (בחבור אות הכינוי לפעל) משמעותה אכילה כללית, וכולל כל הככר המונח לפניו, אבל בלשון לא אוכל אותה (במלת הכינוי) שמשמעותיו אכילה פרטית, ופורט ככר זה משאר הככרות, ורק אכילה סתמית הנקרא אכילה בכל מקום והוא כזית, ומלת אותה, כמו כי ירא אנכי אותו, דתרגומו מני', כלומר ממנו:

ולא ישמרנו בעליו. מלת בעליו מיותר כי מי זה מחוייב לשמרו אם לא בעליו, ונ"ל דמזה ילפי' דבעי' שור מיוחד לבעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין, וכי אפקרי' לשור בתר נגיחה הבעלים פטורים מלשלם אע"ג דבשור שהמית אדם אינו כן דכשהפקירו אחר שהמית מ"מ השור נסקל. כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק סי' ט"ז, (ומדברי הלח"מ פ"ח מנזקי ממון ה"ג נראה דאשתמיט מניה הך דברי הרא"ש) ונראה דאף ר"י דיליף (ב"ק י"ג ב') גם פטור לנזקין מקרא דוהועד בבעליו ולא ישמרנו (לעיל כ"א כ"ט) עיקר ילפותי, לנזקין מקרא דילן דאיירי מנזקין, אלא כיון דסובר ר"י דאף בהמית אדם פטור השור באין לו בעלים לכן אייתי קרא דוהועד בבעליו דמיירי בהמית אדם. ובזה אזדה לה תמיהת התי"ט (פ"ק דב"ק מ"ב) דלרבנן שאין צריכין בעלים בהמית אדם איך ילפי' דלנזקין צריכים בעלים מקרא דוהועד בבעליו דאיירי בהמית אדם. ודחק דילפי באם אינו ענין, ע"ש. ואין אנו צריכים לזה דמקרא דילן שפיר ילפינן דבעי' בעלים לנזקין. והנה בתשו' ר"ע איגר סי' קצ"ו הקשה לדעת הרא"ש דרבנן לא מחייבי רק בהמית אדם אבל בנזקין מודו דנגח ואח"כ הפקיר פטור, א"כ מאי פריך (ב"ק צ' ע"ב) וליהדר ולידיינו ד"מ ואח"כ ד"נ, הא אם נגמר דינו לסקילה תחלה הוי השור הפקר, תו א"א לדונו ד"מ, דהוי כמו נגח ואח"כ הפקיר, והניח בצ"ע. ויותר היה לו להקשות ארמב"ם דבפ"י מנזקי ממון ה"ז פסק כרבנן דשור המדבר שהמית נסקל, ובפ"ח ה"ג פסק דבהזיק ואח"כ הפקיר פטור מתשלומין א"כ איך פסק (בפי"א ה"ז) קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ, הא ע"י ד"נ הופקר ותו לית ליה בעלים להתחייב בתשלומין. וסבור הייתי לומר דהפקר זה חינו הפקר גמור, דלא אפקרי' רק מחמת שדנוהו ב"ד דיני נפשות תחלה, וכיון דהך דינא בטעות הוה, דינו להיות בטל, כבשום הדיינין שפחתו שתות דדינן בטל (כבכתובות צ"ט) ואף אם נימא דדינייהו דין ולא בטל מ"מ הדבר ברור שלא היתה דעת ב"ד בדינייהו לגרום היזיקא בשיעבודא דניזק, אע"ג דלא נתגלה עדיין הדבר שלא העידו עלי' ולא חשיב בר תשלומין (כבתוס' ב"ק ל"ג ע"א ד"ה איכא בינייהו) מ"מ אית לן למימר אף דהוי הפקירא לכולי עלמא לא הוי הפקירא לדידי' דניזק (כבב"ק קט"ז ע"א) דלא להוי תו בעלים ולאפטורי' מתשלומין. אמנם יותר נ"ל דהא דמקשי בגמ' ליהדר ולידניי' ד"מ, לא לאחיובי בעלים לשלומי, דהפקר הוא ופטור, אלא לאשתלומי משור עצמו ע"י חרישה וכדומה, ומצאתי כדברי בשיטה מקובצת שם שכתב בשם גדולי המחברים, שאין כאן בעלים אחרי שנגמר דינו עד דנחייבי' לשלם מביתו, ואינו משתלם אלא משכר חרישותו שאם נשתהה והרויח מגבין הימנו, ע"כ:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.