רד"ק/בראשית/ג

רד"ק ‏ בראשית ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים יש לשאול על ענין אמירת הנחש לאשה איך היה ואם היה דרך מופת כמו אמירת האתון לבלעם, למה לא אמר ויפתח ה' את פי הנחש כמו שאמר ויפתח ה' את פי האתון ? ואם כדברי ר' סעדיה שכתב שלא דבר הנחש ולא האתון אלא מלאך דבר בעבורם, למה נתקלל הנחש ? ועוד איך ישיא המלאך את האשה לעבור על מצות האל, ועוד מה ענין לנחש הנה, ולמה אמר והנחש היה ערום אחר שהוא לא דבר, ואם נאמר כי לנסות את האשה בא המלאך אם תעבור את פי ה', מה חטא הנחש בזה, ולמה לא בא המלאך לאדם כי לא היתה מצות האל לאשה אע"פ שאדם אמר לאשה מצות האל, והענין בזה מבולבל מאוד לפי הנגלה אבל לפי הנסתר הענין מבואר כמו שנפרש בקונדרס אשר נכתוב לבדו בנסתר. ומהנסתר מה שכתבו רז"ל בזה (פרקי דר"א י"ג) כי הנחש היה גדול כגמל וסמאל רוכב עליו והקב"ה שוחק על הגמל ורוכבו, והבין זה בזה, כי מה מאוד נכבד המשל הזה בדבריהם. ועוד אמרו (יבמות ק"ג, ע"ז כ"ב) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, וכל זה נכון למבין. ואנחנו לא נבאר הנה המשל שלא נגלה הנסתר כמו שהזהירו רז"ל עליו כמו שכתבנו, אבל נכתוב הרמיזות כמו שרמזו הם, והמבין יבין. ויש אומרים כי הנחש לא דבר, אלא בצפצוף רמז לאשה, והאשה הכירה ברמיזת הנחש וידעה כי זה רצה לומר, וזה רחוק שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות, ועוד אם האשה הבינה רמיזות הנחש איך הבין מענה האשה. והחכם ר' אברהם בן עזרא כתב כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם שם בו דעת האדם. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, וכן דעת רז"ל (ב"ר שם) ויש לתמוה לפירוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמינו ? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו על גחנך תלך ועפר תאכל איך לא אמר ודעת תחסר כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דדך מופת לנסות בו האשה; ואע"פ שלא אמר ויפתח ה' את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע; ועדיין יש לשאול למה נתקלל הנחש אחר שהאל שם הדבר בפיו? ויש לפרש כי הנחש חשב בערמימות לקנא באדם, והאל שידע דעתו התירו ושם הדבר בפיו, כענין שאמרו (שבת ק"ד) בא לטמא פותחין לו; ועוד שידעו בני אדם כי בדין נענש. היה ערום, חכם, ואשר הוא ענין חכמ' הוא בשורק, ואשר הוא ענין ערום הוא בחולם; וכן הרבוי אשר הוא לשון חכמה המ"ם רפה כמו מחשבות ערומים, (איוב ה' י"ב) ואשר הוא לשון ערום המ"ם בדגש, כמו ובגדי ערומים תפשיט (איוב ה'). ומה שאמר היה ערום ר"ל חכם וערום בכח הדמיון אשר לבהמה, כמו שאמרו על השועל שהוא ערום ובעל תחבולות וזהו בכח הדמיון ולא בכח השכל כי אין כח השכל בשפלים, אלא לאדם לבדו, והנחש היה ערום ובעל תחבולות יותר מהשועל כמו שאמר מכל חית השדה, ולא זכר הבהמה לפי שחית השדה יש בהן יותר ערמימיות מן הבהמות הגדולות ואעפ"כ הנחש היה ערום יותר מהן ואין צריך לומר מהבהמות. ומה שאמר אשר עשה ה' אלהים, ר"ל אע"פ שכולם עשה אותם בחמר אחד, שם בהם לאחת יתרון על חברתה, יש בערמה ויש בגבורה, כמו שראה האל בחכמתו אשר לא תושג. ואמר אל האשה ולא אמר לאדם, האשה קרובה להתפתות יותר מן האיש, כי דעתה קלה. אף כי אמר אלהים, באמרו אף שמורה תוספת על הדברים שקדמו, נראה כי דברים אחרים קדמו בין חוה ובין הנחש, ודומה שאמרה חוה לנחש על הכבוד שעשה להם האל שהשכינם בגן עדן, אמר לה הנחש אני רואה שהקב"ה שונא אתכם אע"פ שהגדיל אתכם משאר היצורים שלא יעשה לכם מעלה כך וכך, וכל שכן שאמר אליכם שלא תאכלו מכל עץ הגן בזה תוכלו להכיר שהוא שונא אתכם ואינכם חשובים בעיניו כמו שאת אומרת, והכתוב הניח ראשי הדברים ולקח סופם, וכן הוא מנהג הכתוב במקומות רבות, כמו שאמרו המרגלים אל יהושע (ב' כ"ג) "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ" ואין מלת כי תחלת הדברים. ופירש אף, כל שכן כמו "אף שכני בתי חומר" (איוב ד' י"ט) אף כי אנכי אעננו (שם ט' י"ד) אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א' ח' כ"ז) ולא הזכיר הנחש שם הנכבד, וכתב החכם ר' אברהם בן עזרא כי לא ידעו, ולפירושנו כי דבורו היה דרך מופת לא שם האל בפיו זה השם הנכבד, כי לא יתכן שתהגה בו בהמה וחיה לכבוד השם שהוא מיוחד לו לבדו, וכן האשה לא הזכירה אותו. ומה שאמר הנחש מכל עץ הגן, אמר זה מערמימותו אע"פ שהוא לא שמע מן האשה בדברים שקדמו, אמר כן כאלו אמר לה מה תועלת לכם שהשכין אתכם בגן עדן אחר שמנע מכם שלח תאכלו מכל עץ הגן:

ב

ותאמר, אינו כן כמו שאתה אומר, כי לא מנע ממנו כל עץ הגן אלא עץ אחד שהוא בתוך הגן שאמר לנו "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון", ולטובותנו מנעו ממנו שלא נמות, אולי בטבע העץ שפריו ממית האוכל ממנו. ומה שאמר' פן שהוא ענין שמא ואולי, והאל אמר לאדם כי בוודאי ימות אם יאכל ממנו, כמו שאמר ביום אכלך ממנו מות תמות, לשון פן אמר' לענין לא תגעו בו שהוסיפה מדעתה, אמרה כל כך אהב אותנו כי אפילו הנגיעה מנע ממנו פן נבוא מהנגיעה לאכילה ונמות, או פירושו שלא תמותון, כמו פן תשיב את בני שמה (כ"ד ו') שפירושו שלא תשיב, פן תדבר. עם יעקב (ל"א כ"ד) שלא תדבר:

ד

ויאמר, אמר הנחש בערמימותו לא מות תמותון, לא כן כמו שאת אומרת כי לאהבתכם מנע אותו מכם שלא תמותו באכילתו, כי לא תמותו, אלא הפחידכם במיתה כדי שתזהרו יותר ממנו, אבל מנע אותו מכם כי אינו רוצה במעלתכם יותר ממה שנתן לכם:

ה

כי יודע ונפקח ועיניכם, עיני לבבכם. והייתם כאלהים, כמלאכים. יודעי טוב ורע, זה הלשון שמע הנחש מן האשה בדברים שקדמו וכבר פרשנו טוב ורע בפסוק ומעץ הדעת:

ו

ותרא האשה, האמינה לדברי הנחש וראתה בלבה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כמו שאמר בפסוק ויצמח "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", והנה הוא ככל עצי הגן במאכל ובמראה, כי אחר שהוא נחמד למראה כשאר המינים בכל עצי הגן כן הוא טוב למאכל כהם אם כן למה נמות אם נאכל ממנו ? ואמת אמר הנחש כי נחמד העץ להשכיל כמו שאמר "ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב טוב ורע". ותקח מפריו ותאכל, ואחר כך נתנה לאישה שהיה באחד ממקומות הגן והוליכה לו מפרי העץ והודיעה לו דברי הנחש ואכלו ממנו יחד. זהו שאמר עמה, הנה האשה אכלה פעמים והאדם פעם אחת. והבין זה, ורז"ל דרשו (ב"ר י"ט) מלת גם לתוספת, ואמרו שהאכילה ממנו לחיות ולעופות, וצריך להתבונן בזה:

ז

ותפקחנה עיני שניהם, עיני לבבם וזהו שאמר וידעו ולא אמר ויראו, כי את אשר ראו עתה הוא את אשר ראו בתחילה אלא אחר שאכלו מפרי העץ נולדה בהם תאות המשגל ונתקשה אבר המשגל מן התאוה, והיה בושת להם מה שהיה אבר בגופם יוצא מתחת רשותם והיא מדה כנגד מדה שהם יצאו מן הרשות האל וממצותיו; ועוד כי דבר המשגל הוא דבר מגונה ומכוער לולי שיש בו צורך להשאיר הזרע ומפני זה התבוששו זה מזה גם מהאל שהתחבאו ממנו.

עירומים, נכתב ביו"ד המשך.

ויתפרו עלי תאנה, לפי שעלי תאנים הם רחבים ותפרום זה עם זה עד שעשו מהם חגורות לכסות את ערותן. יש מדרז"ל שאמרו (ב"ר ט"ו, ברכות מ') כי העץ שאכלו ממנו תאנה היתה ובאותו עץ שקלקלו רצו לתקן עצמם לכסות ערותן. ואחרים אומרים כי חטה היתה שהתינוק אין בו שום דעת עד שיאכל דגן. ויש אומרים אתרוג היה שנאמ' ותאכל מן העץ משמע שהעץ והפרי טעם אחד ואתרוג טעם עצו ופריו שוין. רבי יהודה ב"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר חס ושלום לא גלה הקב"ה אותו אילן לשום איש ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כ' י"ו) והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת ? שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ואם על כבוד תולדותיו חס הקב"ה, על כבודו על אחת כמה וכמה. ואנחנו לא ידענו. והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כתב, כי הנראה בעיניו כי שני עצים היו בתוך הגן, ואינם במקום אחר על פני האדמה. ורז"ל פרשו בדרך המשל תאנה מן, תאנה הוא מבקש (שופטים י"ד ד'):

ח

וישמעו, יש מפרשי' מתהלך בגן, בעוד שהיה אדם מתהלך בגן שמע את קול אלהים ומאחר שאמר וישמעו היה לו לומר מתהלכים, והנכון כי טעם מתהלך על קול ה', כי מצאנו בו לשון הליכה, קולה כנחש ילך (ירמיה ו' ט').

לרוח היום, לעת ערב שיצטנן רוח היום ונושבת והכירו כי הקול היה מאת האל בא לדבר עמהם על חטאם והרגישו בדבר והתחבאו בתוך עצי הגן מפני בשת שהיה להם שהיו ערומים, ואע"פ שעשו להם חגורות לא היו אותם חגורות מכסות ערותן היטב. ואע"פ שידעו שאין להסתר מלפניו, היה להם בשת כדרך בני אדם שבושים אחד מחבירו כל שכן הקטן מהגדול. והטעם שהשמיעם האל קודם הדבור כדי שיתכנסו ויתחבאו בתוך עצי הגן בשעת הדיבור, גם למדה תורה דרך ארץ שלא יכנס אדם אל חברו פתאום אלא ישמיע קול תחלה או ידפק על הדלת שמא עושה דבר צניעות בביתו (כתובת ס"ב, שבת ס"ב), וטעם ספור לרוח היום כי הרוח הוליכה הקול מרחוק.

עץ הגן, דרך כלל, ר"ל עצי הגן והיו בושים מערותם ומאשר עברו על מצות האל:

ט

איכה, אמר כן לפתיחת הדברים כמו אי הבל אחיך (ד' ט') מזה בידך (שמות ד' ב'):

י

עירום, נכתב ביו"ד המשך, וכן כי עירם אתה:

יא

ויאמר המן העץ, הה"א כה"א הרצחת (מלכים כ"א י"א) והשאלה לשמוע המענה. כי הדבר ידוע לפני האל יתברך:

יב

ויאמר האשה אשר נתתה עמדי, ר"ל אתה גרמת לי שנתת לי אשה כזאת שהסת' אותי לאכל ממנו:

יג

הנחש השיאני, אם אני השאתי אדם. הנחש השיאני גם כן ואתה בראת המשיא ההוא:

יד

ויאמר כי עשית זאת, הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה כי האדם ואשתו אע"פ שטענתה חלושה היה להם קצת טענה אבל הנחש לא היה לו טענה כלל לפיכך קללו מיד, ולא קוה לו שיענהו כי ידע שאין לו דבר לענות והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה והוא לא היה לו שום הנאה מזה, וזהו שאמר הכתוב (קהלת י' י"א) ואין יתרון לבעל הלשון. ורז"ל אמרו (סנהדרין כ"ט) כי היה לו לטעון ולא המתין לו האל לפי שהיה מסית ולמדו שאין טוענין למסית. ומה היה לו לטעון? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ואני אומר כי זה לא היה טענה אלא לחייב האדם אבל לפטור את עצמו מן ההסתה לא היה לו טענה.

ארור אתה, שיחסרו רגליו שהיו לו מתחילה, וכל לשון מארה הוא ענין חסרון והברכה בהפך היא תוספת טובה. וקלל הנחש תחלה כי הוא היה סבה לאשה ולאדם. ורז"ל למדו מזה (ב"ר כ') כי בקללה מתחילין מן הקטן. והם ז"ל אמרו (בכורות ח' ע"א) תני בהמה גסה טהורה יולדה לתשעה חדשים בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדשים בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, והכלב לחמשי' יום, החתול לחמשים ושנים יום, החזיר לששי' יום והנמיה לשבעים יום, הצבי והשועל לששה חדשים ושאר כל השרצי' לששה חדשי', והארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוף לג' שנים והנחש לז' שנים והאפעה לשבעים שנה. ועוד אמרו הכלב כחיה טמאה מוליד לחמשים יום ובהמה רגסה טמאה לשנים עשר חדש, וכתוב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השרה כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבע כך נחש ארור מן הבהמה שבע.

על גחנך תלך, כתרגומו על מעך וכן תרגום הולך על גחון (ויקרא י"ב מ"ב) דא הולך על מעוהי. ר"ל שהולך מושכב ארצה על בטנו ודומה לו בדברי רז"ל (בבא מציעא נ"ט) אתתך גוצא גחין ולחיש. ר"ל השפל עצמך אליה ותתיעץ עמה. וארז"ל (ב"ר פ' י"ט) כי מתחלה היה הולך הנחש בקומה זקופה כמו האדם ולפי שנתגאה בזה, שלם לו הקב"ה מדה כנגד מדה שהולך על גחונו.

ועפר תאכל כל ימי חייך, מדה כנגד מדה אתה קנאת באדם לפי שהוא אכל מעצי גן עדן וחשבת ערמה כדי להחטיאו באכילה, תלקה שתאכל הפחות מכל הדברים והוא העפר ואם תאמר הרי קללתו ברכה נחשבת לו שפרנסתו מזדמנת לו בכל מקום ? אמרו רז"ל (ב"ר כ') אמר ר' חלפאי לא עפר מכל צד אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה ושומט גידין ואוכל. הנה לפי דבריהם כי גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה. ומה שאמר כל ימי חייך, להורות כי גם לימות המשיח יאכל עפר כמו שאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ד ס"ה)

ופירש כל ימי חייך כל ימי עד, כלומר כל זמן שמין הנחש על האדמה:

טו

ואיבה אשית, אתה הראת עצמך שהיית אוהב אותה וחשבת לפי דבריך לייעץ אותה מאהבה אני אהפך האהבה לאיבה, ובין זרעך ובין זרעה, לא אמר הנה כל ימי חייך. כי האיבה תסור בימות המשיח כמו שאמר ושעשע יונק על חור פתן (שם י"א ח'). הוא ישופך ראש, כשימצאך יכך לעולם בראשך כשיוכל לך. ואתה תשופנו עקב, כי תלך על גחון ולא תוכל לו אלא בעקבו שתכנו בו בנשיכה. ישופך תשופנו, ענין מכה וכתיתה, וכן אשר בשערה ישופנו (איוב ט' י"ו) ובנסתר נדרש כל זה:

טז

הרבה ארבה, הרבה, מקור, ובבא המקור על הפעל הוא להגדיל הענין.

עצבונך והרנך, מן בעצבון תאכלנה שהוא עמל ויגיעה. ופירש החכם ר' אברהם ענוי דם בתולים, והרנך כי ההריון כבד על האשה. ואדני אבי ז"ל פירש עצבונך כובד ההריון והרונך אריכות ימי ההריון. בעצב תלדי בנים, בעת הלידה יש לה עצב וכאב גדול. ובדרז"ל (ב"ר כ') תלדי, זה צער הלידה, בנים, זה צער גדול בנים. ואל אישך תשוקתך, ואע"פ שתלדי בצער בנים תהי משתוקקת עוד לשכב עמו.

ת ש ו ק ת ך תאותך.

והוא ימשול בך, לצות עליך מה שירצה כאדון על עבד. ובב"ר (שם, ירושלמי פ' החולץ ונדה) הרבה ארבה כל שהוא הרבה ארבה, כל שהוא במאתים ושנים עשר יום הוא חי, וזהו נולד לשבעה; ואמרו על נולד לתשעה, אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג. ואמרו על בהמה טמאה שיולדת לשנים עשר חדש, חייא בר אדא הוה יתיב קמיה דרב הוה מסביר ליה ולא סבר, מסביר ליה ולא סבר, א"ל אמאי אי את סבר? א"ל דחמרתי בעיא למילד ואני מתירא שמא תיצון ותמות. אמר ליה ומה איכפת לך פעמים שהיא מוספת פעמים שהיא פוחתת כשפוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה וכשהיא מוספת אינה מוספת על ימות החמה. א"ל והכתיב (איוב ל"ח) הידעת עת לדה יעלי סלע תספור ירחים תמלאנה, א"ל להלן בדקה וכאן בגסה:

יז

מן העץ, מפרי העץ, כי הפרי מן העץ.

ארורה האדמה, מחוסרת הטובה שלא תוציא לך דבר על משפטה כי תזרע ולא תקצר לפי הראוי כי יושחתו רוב גרגרי הזרע בארץ שלא יצמחו. ובב"ר (שם) ארורה האדמה שהיא מעלה לך דברי' ארורים כגון יבחושין ופרעושין וזבובין.

בעצבון תאכלנה, שתהי' צריך לעבוד את האדמה עד שתאכל תבואתה ועד עתה בלא עמל היית אוכל פירות עצי הגן, ומה שאמר לעבדה ולשמרה לא היה צריך אלא לעבודה קלה אבל מעתה הוא צריך לעבודה קשה כמו שאמר בזעת אפיך תאכל לחם.

תאכלנה, תאכל תבואתה, וכן "באוכלי שולחניך" (מלכים א' ב') לחם שולחניך, "ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו" (ישעיה ל"ו) פרי גפנו ופרי תאנתו, והדומים להם רבים כמו שכתבנו בספר מכלל בספר הראשון בחלק הדקדוק ממנו.

כל ימי חייך, אשר מין אדם חי על פני האדמה:

יח

קוץ ודרדר, במקום הזרע תצמיח לך קוצים ודרדרים שהם מלקים צמח התבואה היוצא לצדם.

ואכלת את עשב השדה, תאכל את עשב השדה תחת שהיית אוכל פירות עצי הגן:

יט

בזעת אפיך תאכל לחם, אם תרצה לאכל לחם, תאכלנה ביגיעה עזה עד שיצא מאפיך זיעה מרוב היגיעה. ואע"פ שכל הגוף מזיעה ביגיעה, זכר האפים, כי בהם תראה הזיעה; ועוד כי לא יזיע הפנים אלא ברוב היגיעה, וזכר האפים בכלל הפנים, כי הזיעה נוטפת מהם שיזיע האדם. וצריך האדם ליגע במלאכות רבות קודם שיאכל לחם, לחרוש ולזרוע לעדור ולנכש, לקצור ולדוש לברות ולהבר, לטחון ולרקוד ללוש ולאפות.

עד שובך אל האדמה, כי אחר שנמשכת אל יסוד האדמה אשר לוקחת ממנה ולא נמשכת אל יסוד העליון הראית כי עפר אתה ואל עפר תשוב, דמותך, לא ישאר אחריך יסוד העליון, וזכר יסוד העפר משאר היסודות לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף הם קרים ויבשים כמו העפר:

כ

ויקרא האדם, כשהובאה לפניו קרא לה שם כמו שקרא לבהמה לחיה ולעוף. וזה השם שקרא לה הוא השם המיוחד לה, כי שם הכללי כבר זכרו באמרו לזאת יקרא אשה. ויתכן לפרש כי אחר שאכלו מעץ הדעת קרא לה זה השם, לפי שבאכילת הפרי ההוא נחחדשה להם תאות המשגל וידעו שיולידו לפיכך אמר "אם כל חי" ופירש חי, מדבר, וכן "ויברך כל בשר" (תהלים קמ"ה) "יבוא כל בשר" (ישעיה ס"ו) ואינו אלא על בני אדם. ואמרו כי קראה חוה ולא חיה ביו"ד להפריד בינה ובין חיות השדה:

כא

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אין לשאול איך עשה האל הכתנות האלה, כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר במדרש כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדיין; איך היו מלובשים בעבור זה, ואיך נכסת ערותם בזה ? ויש אומרים (פ' דר"א כ') כי מעור הנחש שהפשיטו האל עשה להם כתנת, ויש אומרים כי זבח לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צריך לכל זה כי האל צוה ונבראו כמו הלוחות. ורז"ל אמרו (ב"ר כ', סוטה י"ד) כתנות עור, רב ושמואל, חד אמר דבר הבא מן העור, וחד אמר דבר שהעור נהנה ממנו, ומאי ניהו כיתנא, ועוד שהם מן הדברים שנבראו בין השמשות. ואמרו רז"ל (שם) דרש רבי שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" וסופה "ויקבר אותו בגי":

כב

ויאמר ה' אלהים וגו' כאחד ממנו, שיתף עצמו יתברך עם המלאכים כמו שאמר בצלמינו כדמותינו.

לדעת טוב ורע, כבר פירשנו ידיעת טוב ורע כמלאכים בפסוק ומעץ הדעת. ובב"ר (כ"א) דרש ר' פפוס כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת; אמר לו ר' עקיבא דייך פפוס, אלא מה אני מקיים כאחד ממנו, שנתן לו הקב"ה לפניו שני דרכים, דרך החיים ודרך האחרת, הניח החיים ובחר לו דרך אחרת, ר' ברכיה בשם רבי יוחנן, כל זמן שהיה אדם היה אחד, וכיון שניטלה ממנו צלעתו, מיד לדעת טוב ורע. ודעת המתרגם כדעת ר' עקיבא שתרגם הוה יחידאי בעלמא למידע טב וביש.

כאחד ממנו, בא פתח כלו גם בלא סמיכות, והחכם אמר כי מדרך הדקדוק לא יתכן. לדעת טוב ורע, כי האל נתן לו הבחירה.

ועתה פן ישלח ידו, והנה מתחילה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צוהו לאכול ממנו, כמו שפרשנו, כי הוא בכלל כל עצי הגן, וכל זמן שיאכל מעץ החיים יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות יותר ממה שחיה, אבל בעברו על מצות האל ואכל מהעץ אשר מנעהו ממנו היה עונשו המיתה טרם זמן הנגזר לו מתחלה, לפיכך לא רצה שישאר בגן פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים כמו שאכל מעץ הדעת ויחיה זמן רב, כי כן טבע פרי העץ ההוא לחזק טבע האדם ולהאריך חייו, וכיון שעבר על המצוה יקבל ענשו לקצור ימיו וראוי לגרשו מן הגן בעבור זה כדי שלא יאכל מעץ החיים, ופירש גם מעץ כמו שאכל מעץ הדעת, כי אם אנחנו בגן ואצוה עליו שלא יאכל מעץ החיים יעבור על מצותי כמו שעבר באכילת עץ הדעת, ופירש לעולם, זמן ארוך, כמו ועבדו לעולם (שמות כ"א ו') ובנסתר יתפרש עוד:

כג

וישלחהו, זהו שלוח של גרוש, כמו (ירמיהו ט״ו:א׳) "שלח מעל פני" והדומים להם.

לעבד את האדמה, כיון שלא רצה בעבודה קלה בהיותו בגן והיה אוכל פירות האילנות בלא יגיעה ועבר המצוה, יצא חוץ לגן ויעבד את האדמה עבודה קשה, כמו שאמר בעצבון תאכלנה, אשר לקח משם, המקום אשר לוקח משם כשהביאו לגן עדן, או פירושו אשר נברא משם, כתרגומו דאיתברא מן תמן, והוא העיד בעצמו כי משם לוקח מן החלק העפרי, לא מן החלק העליון שבו,

כד

ויגרש את האדם, כאשר גרש את האדם, כמו שאמר וישלחהו, השכין מקדם לגן עדן את הכרובים, מקדם פירוש ממזרח, אפשר כי מבוא הגן היה למזרח, לפיכך השכין באותה פיאה הכרובים, וזה היה במראה שהיו נראים שם כרובים להפחיד את האדם שלא ישוב לגן, זה ולשמור את דרך עץ החיים. ואת להט החרב המתהפכת, להפחידו עוד, ולפי שהיה הענין במראה אמר להט החרב ולא אמר החרב, והלהט אינו גוף אלא מראה, והלהט הוא המפחיד כל שכן בהתהפך, כמו שאמר (יחזקאל ל"ב) בעופפי חרבי על פניהם. ועוד עשה לו זה הדבר כדי שיתחרט האדם וישוב בתשובה, ושם עליו שומרים שלא יכנס שם כדי שיבוש מעצמו ויתחרט על שחטא, ומזה למדוהו דרך תשובה, ולאחר ששב בתשובה סרה המראה ההיא ושב לגן פעמים, ופעמים עובד את האדמה אשר לקח משם. ועוד נכתוב כל הענינים האלה בדרך נסתר, ובב"ר (פ' כ"א) ואת להט החרב על שם משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד) פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות פעמים מלאכים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.