ריב"א על התורה/בראשית/ג

ריב"א על התורה בראשית ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

לא מות תמותון. פירש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה על האכילה עכ"ל. וי"מ שאמר הנחש בענין אחר הלא ראית שנגעת והקב"ה הזהיר על הנגיעה א"כ אין את מפסדת כלום אם תאכל ממנו והקשה חזקוני לפירש"י היאך האמינה חוה את הנחש ממה שאמר לה שלא תמות בנגיעה. שהרי עדיין לא עבר היום. והקב"ה אמר לה ביום אכלך ממנו מות תמות. ומסתברא כמו שהיתה טועה לומר שיש מיתה בנגיעה כמו באכילה. כך היה לה לטעות שיש מיתה בנגיעה באותו יום כמו שנאמ' באכילה ביום אכלך ממנו מות תמות. וי"מ שהיתה חוה סבורה בין בנגיעה בין באכילה יש מיתה לאלתר. ותדע מדכתיב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ וכו' ומפרי וכו' ולא תגעו בו פן תמותון. ולא כתיב פן תמותון ביום ההוא כמו שנאמ' בציווי הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות. ולכך האמינה חוה את הנחש ממה שאמר לה שלא תמות בנגיעה מאחר שראתה שנגעה בו ולא מתה מיד:

יד

כי עשית זאת פירש"י מכאן שאין טוענין למסית. אם שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת היאך למדנו מכאן שאין טוענין למסית והא לא היה מסית אלא לע"ז וי"ל שהנחש היה מסית לע"ז דכתיב והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וא"ת מה היה בלבו של נחש. אם היה יודע שתעשה חוה ציוויו למה נענש אפי' בשלא טען (נ"א כשטען) ולמה לא טען בעבורו. וי"ל שהיה יודע שתעשה חוה ציוויו ואפ"ה נלמוד ממנו למסית אחר דאם איתא דטוענין למסית אחר ודאי דלא טען הקב"ה בעד הנחש. לפי שהיתה כוונתו להרע היה לכתוב יען כי ברוע לבבך עשית זאת. ומדלא כתיב הכי ש"מ דנלמוד ממנו למסית אחר. ואין הדבר תלוי ברוע הלב. מצאתי קושיא זו ותירוצין הללו בפשטי הר"ס מקוצי. וא"ת למה לי ללמד דאין טוענין למסית מנחש. ליליף ממסית גופיה דכתיב לא תחמול ולא חכסה עליו. ואע"ג דאיכא אמורא דיליף ליה בפ' זה בורר ממסית גופיה. מ"מ יש להקשות כן לפירש"י ולדברי אמורא אחרינא דיליף ליה התם מנחש. ואומר הר"ר אליקים דאי מהתם הו"א דהא דאין טוענין למסית היינו במסית שנצטוה שלא להסית. אבל במסית שלא נצטוה לכך סד"א שאין טוענין בשבילו לכך למד כאן דאין טוענין לשום מסית. וא"ת למה היתה נענשת חוה והלא לא הזהיר המקום שלא לאכול מעץ הדעת כי אם לאדם. דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם וי"ל דגם האשה בכלל הציווי היתה כדכתיב זה ספר תולדות אדם [וגו'] ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וא"כ היתה בכלל הציווי דויצו על האדם. עוד י"ל דמדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם ולא כתיב את האדם משמע על כל הבא מן האדם ואף האשה בכלל. עכ"ל. ואין לתרץ שלא היתה חוה נענשת על האכילה אלא על שבא תקלה על ידה כמו הנחש. שהרי כתיב ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל. הרי לך שמתוך תשובתה של חוה למדנו ששאל לה הקב"ה מדוע אכלת מעץ הדעת. וא"כ בדין נענשה חוה על האכילה:

כא

ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם. פירש"י חלקים כצפורן. כלומר לא היה בעור שער. לאפוקי ממ"ד עור ארנבים מלא שער כך פי' חזקוני. וי"מ שאותו עור זוגו של לויתן שהקב"ה הפשיט את עורו ומלח הבשר לצדיקים לעת"ל. וא"ת למה הוצרכו לאותם כתנות והלא כתיב ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות וי"ל שאותם חגורות לא היו אלא לכסות ערותם:< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.