משך חכמה/בראשית/ג
ד[עריכה]
לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וכו'. הענין מבואר כי הנחש בא במושכל לאמר להם כי אין כונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם היא כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי תעשו זאת במסירת נפש וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי רק כדי לעשות להתקרב לאלקות ואז תצליחו ותשכילו ולכן צוה לכם שאם תאכלו תמותו ואעפ"כ כל מה שאומר בעה"ב עשה חוץ מצא ממחיצתי (כמו שפירשו המחברים) ואין אנו משגיחין בבת קול ומוסרין עצמם באבידת שני העולמים רק בשביל הנחיל כבוד אלקים והתקרבותו וזה על דרך עבירה לשמה והוא באמת חפץ השם האמתי וזה שאמר לא מות תמותון, פירוש לא כאשר אתם דוברים רק מות תמותון פירוש שתמיתו עצמכם (וכמאמרם ז"ל כל הממית עצמו על ד"ת) כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית וזה כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו כו' שהוא חפץ האמיתי מהש"י [ואפשר יודע לשון אוהב כמו כי ידעתי את אברהם] ולבסוף כאשר אכל התחבא ונתרחק מאלקים וזה שאמר הבורא אליו אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו שזה הוא חפצי האמיתי ושלימות רצוני לא כאשר הערימך הנחש ודו"ק:
ארבעה מתו בעטיו של נחש. פירוש דהוא התחיל להטעות האדם ללכת אחרי המורגשות המוחשות ולא אחרי המושכלות כמוש"כ המורה פ"ב מח"א והנה כאשר יחיה האדם השלם ולא ימות ולא תתפרד הרכבתו כהרכבת הגלגל אז יטעו אחר המוחש בראותם אותו נשתנה משאר המין האנושי וייחסוהו לאלקי וידמוהו שהוא ענין אלקי ולפי דעת המדרש היה הטעת הנחש שהטעם שהם ענין אלקי וכמו שאמר והייתם כאלקים כו' וזה הסיבה ביאר ר' סעדיה גאון בספר האמונות לכן אמר על זה הנביאים לעולם יחיו וזה כוונת הגמרא בעטיו של נחש פירוש עבור הטעת של נחש כי לולי זה היו ראויים לחיות ודו"ק.
ולזה הגלגלים החיים וקימים לעולם הם אינם בעלי רצון לשנות מהלכם ולא ישנו תפקידם כדי שלא יפול עליהם הטעיות שהם מנהיגים ברצונם ולתת כבוד אלקים להם. לכן כיון שהם מוכרחים אין הטעיות בהם שהלא רואים אנו שאינם ברצונם ומשועבדים לעשות רצון קונם שאינם בעלי בחירה לשנות הלוכם ממערב למזרח או מיום ללילה וכיו"ב וכמו שאמר אברהם אבינו בתחילת התבוננו בטעיות העבו"ג (יעוי' סוף אליהו זוטא) אבל האדם הבחריי אם היה חי לעולם אז נפל הטעיות לייחס לו ענין אלקות לכן מוכרח להיות בן תמותה למען ידע כי אך הבל נדף הוא אחריתו רמה וידעו הכל כי ד' הוא האלודים וחופשיות הבחירה היה ע"י עץ הדעת והדברים ארוכים.
ענין אחר בכונת הכתובים בפרשה זו. כי הבורא נתן להאדם כל זורע זרע היא התבואה ופירות האילן למאכלו ולבהמה וחיה נתן כל עשב והבדיל בזה האדם ליתרון נפשו השכליית, כי יהיה מאכלו יותר זך ומרומם וע"ז נתקנא הנחש והיה ראויה זאת הקנאה לכל חית השדה אך הנחש היה ערום מכולם ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ולזה בא כמתלהלה יורה חצים בלבב חוה האף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן והכונה כי נתן האדם בגן לעבדו ולשמרו וזה שלעג, אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן אעפ"כ אתם עובדים וטורחים בגן ולחרוש ולזרוע ולבלי הביא אוכל לפיכם די קצף ובזיון [והוא מאמר קצר ונמצא כי"ב רבות] ותאמר האשה אל הנחש לא כן חלילה, מפרי עץ הגן נאכל ואף מפרי העץ אשר בתוך הגן לא מנע אותנו השם מהעדר המעלה אשר יחסר לנו כאשר מנע מפיכם כל פרי עץ רק מפני כי הוא מזיק לנו בטבעו ואף מנגוע בו אסר לנו כי הוא ארסיי אבל אהבתו לנו כאב על בן אין דבר יקר ממנו, אבל לכם לפי גסות טבעכם לא יאות לכם כל פרי עץ לאכלה, לכן לא מנע ממכם הנגיעה בפרי עץ, ולכן כאשר נתקלל הנחש קללו עפר תאכל כל ימי חייך היינו שהוא קנא על פרי העץ ולכן אבד אף ירק עשב ועפר יאכל כל ימי חייו ולעולם אין לו רפואה אף לימות המשיח כמוש"כ רז"ל במדרש והוא דאמר במשנה פ"ק דסוטה, אני אמרתי יהיה מאכלו מאכל אדם, הוא אילו לא הסית נתעלה לגודל שלמותו על שאר בע"ח והיה מאכלו מאכל אדם ודו"ק:
טז[עריכה]
אל האשה אמר הרבה ארבה וכו'. הנה בעת הצווי לאדם אז היה טרם יצירת חוה כמבואר בכתוב רק היתה בגדר המוטל חוב שמצווין את האב על הבנים ועוד מה שנתנה לו לאכול היה בגדר לפני עור שהכשילה אותו מה שהיה מוזהר מפני השי"ת לכן על החטא עצמו מה שלא שמרה הצווי שנצטוותה ממולידה הוא האדם שממנו לוקחה, נתקללה בצער גדול בנים ולידתן. ומה שהכשילה אדם נתקללה בהוא ימשל בך, ועל האדם היה ג"כ החטא כפול, שנצטוה להזהיר את בניו והנלקחין ממנו, והוא שמע לקול אשתו, וזה אשר צויתיך לאמר , פירוש לאמר לאחרים ואכלת בעצמך ודו"ק: ימשל בך הוא שהוא יהיה זן ומפרנסה ומידו תקח מחסורה וזו היא הממשלה עליה:
ואל אישך תשוקתך כו'. בגמרא עירובין דף ק' חשיב עשרה קללות שנתקללה וחשיב מנודה לכל אדם דאסירה לבי תרי, הכוונה שאינו מדבר ממה שאסור מצד הדת וה"ז מצות רק חשיב כולהו מילי אשר הם מסוג הנמוסי והדרך ארץ צא וחשוב, וא"כ מצד הטבע והנימוס שאשה אסורה לשנים והאיש מותר לישא הרבה. דאם אשה תנשא לשנים יבטל ישוב העולם כי יאבד הייחס לא ידע אביו את בנו ומי הוליד ויהרס כל מוסדות הישוב כי מי יעמול על זרע בני בלי שם ומפני זה אמרו דשכיבת חמותה אינה אוסרה דלפי רעיון המוסרי של הברייתא פ"ק דסוטה היא נתנה עיני' כו' ומה שבידה נטלוהו ממנה הוא מה שהיא נאסרת לבעלה הרי למד בקו"ח דשכיבת חמותו אוסרתו באשתו וכמו דיליף בקו"ח (יבמות צ"ה) אבל לטעם זה הוא דזה רק דסוטה נאסרת משום שיבטל היחס כיון שמזנית תחת בעלה לא יתודע יחס הבנים לאביהם אם כן בטל הקו"ח ולכן אינה נאסרת אשתו בזנותו עם חמותו, ודו"ק: אבל קודם החטא היו עולים למטה שנים וירדו שלשה א"כ לא שייך זה שידע תיכף את בנו, ופשוט: ולכן בעבדים דלית להו חייס לכן אין להם אישות ודו"ק: