טעמא דקרא/בראשית/ג

טעמא דקרא בראשית ג

ו

ותרא האשה. פירש"י ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו שלא תמות. וע"כ שהי' ברור לה שדבריו נכונים ושאין חשש כלל שתמות שאם הי' לה איזה ספק בודאי שלא היתה אוכלת, ומיד אח"כ כתיב ותתן גם לאישה פירש"י שלא תמות וישא אחרת והרי הי' ברור לה קודם שלא תמות כלל, והענין כי כ"ז שכח התאוה מתגבר מעור עיני השכל ואין רואה אלא כרצונו ואין לו שום ספק בזה אבל אחר שעשה את העבירה וסרה כח התאוה אז מתחיל לראות את האמת וכבר חששה אולי תמות וכ"ה בבמדב"ר (פ"כ סי' י"א) שבשעה שאדם הולך לחטוא השטן מרקד לו עד שגמר העבירה כיון שאיבדו חוזר ומודיעו ע"ש (ועי' בס' ברכת פרץ לאאמו"ר שליט"א).

ותתן גם לאישה עמה ויאכל. יש לפרש עפ"מ דאיתא במד"ר (פי"ט ס"ה) שהאשה סחטה ענבים ונתנה לו. וי"ל שאדם סבר דחשיב זיעה בעלמא וע"כ מותר לו לשתותו, אמנם באמת בכל דוכתי קיי"ל דהיוצא מן הזיתים ומן הענבים אין דינו כזיעה בעלמא אלא חשיב כגוף הפרי, ונענש משום שהיה לו לשאול (ועמש"כ בפרשת נח בד"ה יל"ע).

יד

כי עשית זאת. בסנהדרין (כ"ט א') מנין שאין טוענין למסית דאמר מר הרבה טענות היו לו לנחש הקדמוני לטעון ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וצ"ב כיון שאם הי' טוען משמע שהי' נפטר בטענה זו וא"כ זה טענה נכונה ולמה באמת אם לא טען אין פוטרין אותו. וי"ל דטענת דברי הרב כו' היינו שחשב שבודאי לא ישמעו לו [ומה שהסית הי' לו סיבה בזה] וזה רק שייך אם הוא טוען כן אבל אם אינו טוען כן א"כ בודאי הי' כוונתו שישמעו לו וא"כ א"א לפוטרו בטענה זו (ומ"מ ילפי' מינה שאין טוענין כלל למסית דה"מ לפתוח לו אולי כך הי' כונתך).

ועפר תאכל כל ימי חייך. הא דכתיב כל ימי חייך יש לפרש ע"פ ב"ר פ"כ לע"ל הכל מתרפאין חוץ מן הנחש שנאמר ונחש עפר לחמו וגו' ואמרי' בברכות י"ב ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, (שו"מ זה ברבנו בחיי כאן). ועד"ז יל"פ הא דכתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך דאמרי' בבמדב"ר פ"ט (סי' ז') זה יגיעת השדה דהיינו זריעה וקצירה ומשמע בפסוקים דגם לע"ל יהיה זריעה וקצירה כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם והיינו דאע"ג דעתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת מ"מ יצטרכו זריעה וקצירה אלא שזה יהא נעשה ע"י הגוים שישארו אז משרתים כמ"ש בפסחים ס"ח וא"כ זה ינהג גם לימות המשיח ולכן כתיב כל ימי חייך משא"כ שאר הקללות שיבטלו לימות המשיח לגמרי.

טו

ואיבה אשית. פירש"י אתה לא נתכונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים נוחות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן. וקשה דא"כ מבטל את כל עצתו שהרי חוה תאכל תחלה כמו שהיה באמת ותמות תחלה. וצ"ל שהוא חשב שהיא לא תאכל עד שתשאל קודם לבעלה והוא יאכל תחלה ואח"כ יתן ג"כ לה לאכול ואז חשב לומר לה שזה שקר ושהיא לא תאכל ותחי' (וכ"כ בשפתי חכמים), אבל חוה לא יכלה להתאפק וכמו שהפסוק מעיד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ וגו' ולא יכלה להתאפק ואכלה מיד ואז בטלו כל תכניותיו של הנחש ולכן לא נזכר הנחש יותר כי מיד הלך משם כשראה שלא נעשתה עצתו. ואחר שאכלה נתייראה שהוא לא יאכל והיא תמות וישא אחרת כדפירש"י לעיל בפסוק ו' ולכן פיתתו שיאכל ג"כ, ובסוף היה שמתה לפניו כדאיתא בילקוט ראובני בפ' חיי שרה שאדם קברה במערת המכפלה.

טז

בעצב תלדי בנים. בתי"ט (פ"ד דכתובות מי"א) הוכיח מכאן דבנות בכלל בנים וכבר הקשו עליו מב"ב קמ"ג. ואולי י"ל דמכאן אין ראי' דבנות הי' גם בלא"ה צער לידה משום שמתהפכת כמ"ש בנדה (ל"א א') ורק הקללה היתה שגם בנים תלד בצער.

יט

ואל עפר תשוב. יש לעי' למה מתו קין והבל הרי נולדו לפני שאדם אכל מעץ הדעת. ונראה דהא שאם לא אכל מעץ הדעת הי' חי לעולם היינו מיתה טבעית לא הי' אבל יתכן שיהרוג א' את השני, תדע שהרי א' מז' מצות הוא ש"ד ולכן הבל נהרג וקין מת בעונש שגם ע"ז לא הי' הבטחה שלא יהי' (אך יל"ע למה תאומותן מתו).

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)