אברבנאל/בראשית/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אברבנאל TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

והאדם היה ערום וגו' עד ויעשו להם חגורות. שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו. דעת האומרים שבתחלת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודבור והולך בקימה זקופה ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודבורו ונקצצו רגליו כי זהו כלו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם ולא נזכר זה בתוך קללותיו בהיותה העצימה מכלם. ודעת האומר שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו כי הם באמת מחשבות אין שאין בהם ממש. והדעת הג' מהרב המורה והמחזיקים בבריתו שפשט הכתוב הזה אינו כלום אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך שאין ראוי להכחיש ספור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה. ולכן דעתי בענין הנחש ותובן הספור הזה אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה והוא שהנחש לא דבר כלל אל האשה ולא האשה אליו כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב בענינו ויפתח ה' את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם ששם בעבור שהיה דבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא נאמר ויפתח ה' את פי האתון אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו לפי שלא דבר כלל לא בדרך טבע ולא בדרך נס אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון. אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה והוא ע"ד מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו. ואל תקשה עלי ממ"ש הכתוב ויאמר אל האשה. כי הנה האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון (איוב י"ב ז') שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים יגיד לך. או (שם ח') שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים. וכן אמר במקום אחר שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. ודוד אמר הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו אלא שמתיך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם הם ידברו ויהללו ויספרו כאלו הדברים עצמם מספרים ומגידי להם אותם האמירות והלולים ולזה נאמר בתחלת הספר הזה והנחש היה ערום מכל חית השדה ולא היתה ערמתו ידועה והשכל וטענות נצחיות אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו מה שלא היו עושים שאר חיות השדה ולכן לא זכר הע ף כי אם חית השדה ומפני זה לא נאמר גם כן מן האדם לפי שלא היתה ערמתו בהשכל ובדבור כמוהו כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה. ואמר אשר עשה ה' אלהים להודיענו שעשה אלהים את הנחש בזה ערום מאד בהשגחה פרטית כדי לנסות בו את האשה והאדם כמו שיתבאר כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה כאלו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר הנה א"כ אמת היה שהנחש סבב כל הרעה הזאת ושבאה התקלה על ידו אבל לא שדבר בפועל כלל. ואמרו אף כי אמר אלהים כתב רש"י שמלת אף ישמש שמא אמר שמא אמר לכם אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ויקשה לפירושו מלת כי והראב"ע כתב שזה היה סוף ספור כי דבר דברים ובסוף אמר כל שכן כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' והעקר א"כ חסר מן הספר. ולפי דרכם שדבר הנחש יתר ראוי לפרש שהיתה כוונתו לומר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פן תמותון לא מות תמותון כי יודע אלהים ושהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הבנות כדרך נשים ואמרה לו כאשר שמעה דבריו שאמר לא תאכלו מכל עץ הגן אין הדבר כן כי מפרי העץ נאכל אבל מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ואז גמר הנחש דבריו שהיתה כוונתו לדבר לא מות תמותון. האמנם כפי מה שפירשתי בענין הנחש ומחשבות האשה נראה לי לפרש הפסוק הזה באחד משני פנים. האחד הוא שהיתה כוונת טענת הנחש או האשה בשמו לומר מפרי עץ הגן נאכל וספר הכתוב תחלת דבריו של נחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וספר הכתוב מיד ג"כ ראשית מה שהשיבה האשה על זה באמרו ותאמר האשה אל הנחש וכתב לבאר מה היתה עקר טענת הנחש ותשובת הנחש אם באמרו מכל עץ הגן נאכל כאלו אמר הכתוב אע"פ שאסר עליכם מפרי אכילת העץ הזה הנה אנחנו נחשים צפעונים ועקרבים לא נחיש אליו כי מפרי עץ הגן נאכל. וכאלו היא תשיב אמריה לו ואיך תעשה זה אתה הנחש הבריח הלא ידעת כי אמר אלהים שלא נאכל ולא נגע בעץ הזה פן נמות ואיך אתה מתחייב בנפשך באכלך ממנו ותדבק בך הרעה ותמות והוא הפי' הראשון. והפירוש השני שבפסוק הזה הוא שגזרת הכתוב היא לא תאכלו מכל עץ הגן וענינו אף כי אמר אלהים רוצה לומר מה שאמר לכם הנה אתם לא תאכלו מכל עץ הגן וכיון בזה למה שנאמר בו בתחלת הבריאה ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה שעם כל מה שנאמר להם אז בהיתר האכילה מפרי העצים הנה פרי עץ הגן לא הותר לכם ולא נכלל במה שאמר לכם יהיה לאכלה והיתה תשובתם על זה שגם פרי העץ הותר להם זולתי פרי העץ הפרטי אשר בתוך הגן שהש"י אמר להם שלא יאכלו ממנו לתועלתם כדי שלא ימותו וכבר ביארתי שהיה כל זה מטענות האשה אשר עשתה בשם הנחש ובשמה כפי מה שראתה ממנו בעלותו בעץ ואכילתו מפריו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ"ד שלא דבר הנחש ולא היה מסית ומדיח בדבריו ולא ידע דבור השם ומצותי לאדם אבל האשה עשתה טענותיה ממה שראתה בעלייתו ואכילתו. ואמנם למה נענש ונתקלל א"כ הנחש הנה יתבאר טעמו אחר זה. והנה הוסיפה האשה במאמרה ולא תגעו בו שלא נאמר לאדם ולא צוה עליו לפי שהיא חשבה שאדם לא יתקרב ולא יזדווג אליה כל הימים וחשבה לסכלותה שהקב"ה אסר עץ הדעת המוליד תאות המשגל לאדם בהחלט לא באכילה המביא אל הניאוף המופלג ולא בנגיעה המביא אל המעט ההכרחי והנאות ממנו ולכן אמר ולא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ומאשר ראתה שהנחש פעם אחר פעם היה עולה ואוכל וחי לעולם עשתה במחשבתה כאלו הנחש במחשבתה משיב אליה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו'. ופירש זה המאמר כך הוא אסור אכילת עץ זה לאדם לא ימלט אם שנאמר שצוהו השם לתועלת אדם שלא יזיקהו אותו פרי באיכותו הרע וימיתהו. ואם שנאמר שאסרו עליו לפי שלא רצה האל שישתמש אדם במאכל הנכבד ההוא. אמנם לתועלת אדם והצלתו מן המות אי איפשר שיהיה כיון שהנחש אוכל ממנו ואינו מת. ישאר א"כ הצד השני מן החלוקה והוא שהיה הצויי לתועלת האל לפי שהעץ הזה יתן כח להוליד בנים ובנות ולהמציא נמצאים שלא היו בעולם והיא מעלה גדולה ומיוחדת אליו ית' שברא והמציא עולם אחר שלא היה ולכן מקנאתו וכדי שכבודו לאחר לא יתן צוה לאדם שלא יאכל מזה העץ המביא להוליד ולהמציא ויהיה לפי זה פי' כי יודע אלהים אלא שהוא אחד משמושי כי כלומר לא מות תמותון אלא שיודע אלהים שביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ורמז בפקחו' העינים שהיה האדם מעיין בדעתו ועיניו הכבד מלהביט באשתו כי יפה היא אבל עתה באכלכם מהעץ נפקחו עיניהם להביט בדברים המוחשים החמריים ולא יתבודדו תמיד בהשגת העיוניות וכאלו היה אומר לה ואל תחשבו שיהיה זה לכם. חסרון ידיעה אבל בהפך שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע. רוצה לומר כאלהים הממציא בידיעתו נמצאים בעולמו טובים ורעים כן אתם תולידו בנים ובנות שהם טוב מצד המציאות המתחדש מהם רע מצד העמל והטרח שיש בגדולם. והנה אמר זה בלשון ידיעה לפי שהאלוה יתברך בהיותו יודע עצמו ממציא כל הנמצאים. וכן האדם בהיותו יודע את אשתו ימציא ויוליד את בניו שלא היו ועל זאת הכוונה ארז"ל כל אומן סני לחבריה מן העץ אכל וברא את העולם. והיותם כאלהים יוצרי עולמות ובפרק י"ב מפרקי ר' אליעזר אמר הנחש אל האשה אין הצווי הזה אלא עין רעה כי בשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כמותו בונים עולמות. והכוונה כלה מה שביארתי. וחכמי האומות פירשו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע בלתי נכנעים למצוה מה כי אם שאתם תדעו מה הטוב ותעשהו ומה הרע ותרחיקהו מבלי שתצטרכו לצווי כלל כי תדמו לאלוה העולם שאינו עלול ולא מצווה מאלוה אחר כי הוא יודע הטוב והרע בהחלט ועושה כרצונו ולא במצוות אחרים אבל לא אמר שיהיו אלהים ממש והותרה בזה השאלה הכ"ז. ובעבור שהיה הספור הזה עם היותו מיוחס לנחש הוא כלו כפי אמתתו מחשבת האשה וטענותיה לכן ביארו הכת ב באמרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כי הנה לא אמר ותשמע האשה לקול הנחש ולא שהאמינה לדבריה לפי שלא דבר אליה כלל. אבל שהיא ראתה בעצמה ומחשבתה כל זה שזכר והפסוק הזה הוא בלי ספק עדות ברורה על מה שביארתי רוצה לומר שלא דבר הנחש אל האשה ולא האשה אליו אבל שהיה כל המשא ומתן הזה טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא. ורש"י כתב כי טוב העץ למאכל להיות כאלהים וכי תאוה הוא לעינים ונפקחו עיניכם ונחמד העץ להשכיל יודע טוב ורע. והרמב"ן פי' כי טוב העץ למאכל ואינו סם המות. וכי תאוה הוא לעינים שבו יתור אחר עיניו. ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד. וקרוב לזה כתב רבינו נסים בדרשת בראשית. שהאשה לא ירדה לסוף הענין ולקחה הדברים כפשוטן שהיה טבע העץ מחייב המות להשחית הגוף וחשבה שזה אינו כן לפי שכבר כתבו הטבעיים שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתי' יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף שכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו ונאות בריחו אי איפשר שיהיה בכלל סמי המות. ולכן בראותה הפרי ההוא וריחו ותארו מתיחס אל המין האנושי שפטה בדבריה שאי איפשר שיהיה סם ממית ולא מקצר החיים ואין ספק שיהיה משפטה צודק כפי טבע הפרי ומזג הגוף שלא היה מחלושו ומחסרו כי אם מחזיק אותו אלא שבהחזיק אותו היה מחליש הנפש ולפי זה היות האדם בן מות נמשך כפי מעשיו אבל ענשו היה על אשר בחר תאות העינים המפורסמים וכמו שהארי' הרב בזה. וכבר יקשה למפרשים האלה כלם מה שזכרתי בשאלות רוצה לומר מאין ראתה כל אלה האשה. כי אם עדין לא אכלה ממנו ולא נגעה בו מאין ידעה כי טוב העץ להיות כאלהים כדברי רש"י או שאינו סם המות כדברי הרמב"ן ורבינו נסים. האם מפני שהיה מראהו טוב כמה הם מסמי המות שהם לבנים ויפים ולא אמרו החכמים מה שזכר רבינו נסים לענין התאר והמרא' כי אם בענין הטעם והריח והיא לא אכלה ממנו ולא הריחה בו כי לא נגעה בו אלא שהאמת הברור הוא מה שביארתי שהיה העץ טוב למאכל כיון שהנחש באכלו ממנו היה שמן חלקו ומאכלו בריאה ושהיה עם זה תאוה לעינים כלומר יפה אף נעים במראהו שיתאוו אותו העינים וראתה עוד שהיה נחמד להשכיל רוצה לומר שהיה ראוי שיחמוד האדם העץ ההוא כדי שיבא להשכיל ולדעת טוב ורע כי אחרי שנקרא שמו בדברו השם עץ הדעת מורה שתבא באמצעתו הידיעה. וכאשר ראתה כל זה מעצמה ומחשבחה אז היא מעצמה לקחה מן העץ ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל. כי בעבור היות ענין העץ ההוא להרבות התאוה למשגל חשבה כי היתה צריכה אכילתו לשניהם כי התאוה צריכה בפועל ובמקבל. והתבונן באמרו ותקח מפריו והיה ראוי שיאמר ותקח ממנו אלא שהיא עשתה ק"ו אם העץ עצמו נושא הפרי הוא בעצו טוב למאכל ותאוה לעינים ונחמד להשכיל עם כל גסות העץ כל שכן וכ"ש שיהיה טוב הפרי שהוא המובחר שבעץ והשלם שבו. גם חשבה שהצווי האלהי לא היה על הפרי כי אם על העץ שנא' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולכן אמר ותקח מפריו ותאכל שלא אכלה מהעץ אלא מהפרי שלו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ"ח. ובא הספור הזה להודיע פשע האשה וחטאתה שעשתה טענות מחקירות על הצווי האלהים להכחישו ולכן נתקללה וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות האלהית ונוטים לחקירותיהם ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי. וספר הכתוב שהאשה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה שיעשה מצותה והוא גם כן לסכלותו לא שאלה למה עברה את פי ה' והיא לא תצלח אבל מיד כשנתנה בידו אכל ממנו ואז נפקחו עיני שניהם רוצה לומר לעיין באיברי המשגל ותענוגו כי הספיקו הדבקו וההשגה השכלית שהיו בה ונפקחו עיניכם להסתכל בתאוה ובגודל לבב בדברים חמריים וידעו כי ערומים הם כלומר שאז הכירו וידעו כי חרפה היא להם בהיותם ערומים מבלי לבוש וישתדלו לקחת מן הבא בידם לתפור עלי תאנה ולעשות להם חגורות לא מלבושים מכסים את כל הגוף כי אם חגורות לבד לכסות בשר ערוה כי זה חשבו להם לכבוד ולתפארת ובבראשית רבה (פרשה י"ט) עלה תאנה עלה שהביאו תואנה לעולם. רצה שהמעשה הרע ההוא שעשו ההורים הראשונים בחטאם הביא תאנה ומות לבני אדם כלם והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם שאין הכוונה כדברי יוסף בן גוריון שהיו אדם ואשתו קודם לכן בלתי יודעים כבהמות. כי הנה אדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא היה ושלם היה במדע השכלי. וגם אינו כדברי רש"י שהיו יודעים קודם לכן בטוב ולא ברע כי הנה ידיעת שני ההפכים אמת הוא. אבל אמתת הענין הוא כמו שיתבאר אחר זה שאדם ואשתו קודם שחטאו היו יודעים הטוב והרע בהכרח מדעי והיו כחנים ומוכנים להזדווג כפי הראוי והנכון כמשפט השכל לתכלית ההולדה לבד. וכאשר חטאו השיגו וידעו הטוב והרע בהכרח שמושי חמרי לפי שנעשו כחותיהם הגשמיות מורדים כסדור הגשמי השכלי משתמשים בהפלגה בתאותם ומפני זה שערו אז שהיו איבריהם המשתמשים במשגל מכוערים ומגונים כפי מעשיהם עד שיצטרכו לכסותם בחגורות כי הם היו הראשונים במורדי אור ולרמוז לזה אז"ל (סנהדרין) אדם הראשון אפיקורוס היה ובמקום אחר אמרו כופר בעיקר היה ודעת אחר מושך בערלתו היה. כי הנה הדעת הא' הוא שעד שהיה חטאו לכחש היות תכלית אדם לשלמות נפשו ושרוח האדם כרוח הבהמה לכן היו כלם רצים אחר המאכל והמשתה והמשגל ובזה אפיקורס היה. והדעת האחר הוא שכפר בפנת השגחה פרטית בחשבו כי עזב ה' את הארץ ולכן עבר על המצוה וזהו כופר בעיקר היה. והדעת האחר חשב שלא נכשל בדבר מהאמונות אלא ברדיפת תאות המשגל בלבד וזהו מושך בערלתו היה. וראוי שתתבונן במאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם שר"ל בזה שעם היות ששאר ב"ח הם גם כן ערומים הנה ראו אדם ואשתו שהם היו יותר ערומים מכל שאר החיים לפי ששאר החיים הם הולכים על ארבע ולכן יתעלמו ויסתרו איברי המשגל בהם. גם נתן להם הטבע דבר מכסה אותם אם עור עב ואם צמר או שער גדול או נוצה להסתירם מלבד אשר נעדרו כלם מהבנה והדעת ולא ירגישו בגנות הערוה. אבל האדם ואשתו להיותם זקופים ונצבי הקומה מגולים ונעדרי המלבושים שעשה הטבע מעור עב או צמר או שער או נוצה היה סבה שהרגישו וידעו כי הם באמת היו הערומים ושאר הב"ח לא היו ערומים בערכם ולכן עשו להם חגרות לכסות בשר ערוה להיותה מגולה בהם יותר מבשאר הב"ח. והנה גם היום זהו דרך הכושיים בארצם ללכת ערומים מלבד שיכסו ערותם בעור או בבגד צמר וגם בכפות תמרים. ואם היה עץ הדעת תאנה כדברי קצת חז"ל ראוי לומר שכ"כ נדבקו אדם ואשתו באותו עץ עד שראו שהיה טוב למאכל וגם מעליו לקחו לעשות להם חגורות והיה להם העץ ההוא א"כ הוא המודיע והמכסה את בעליו והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ"ט שנתחדשה להם אז ידיעת בגנות גלוי הערוה ולכן לא יתבוששו:

ח[עריכה]

וישמעו את קול ה' אלהים וגו' עד הנחש השיאני ואוכל. בבראשית רבה (שם) פירשו מתהלך בגן על הקול שהקול האלהי היה מתהלך בגן וכמו שהביא רש"י בפירושו ופירש לרוח היום לאותו רוח שהשמש בא משם וזו היה רוח מערבית שלפנות ערב חמה במערב. והם סרחו בעשירית. והרמב"ן כתב שמתהלך בגן חוזר לאל ית' שהגלות השכינה יכונה בהליכת האל כמו והתהלכתי בתוככם. ושל רוח היום פירשו הרוח הבא קודם השכינה כאמרו באליהו רוח חזק מפרק הרים ושזכר הכתוב שלא היה הרוח הזה חזק כי אם בינוני והגון כפי היום. וחכמי האומות פירשו לרוח היום לאמצע היום. והפירושים האלה כלם בלתי מתישבי' במלות הכתוב ויותר נכון אצלי שאמר מתהלך בגן על אדם כמו שכתב הראב"ע בשם ר' יונה המדקדק וענינו אצלי ששמע אדם קול ה' אלהים מתהלך בגן לרחף עליו ולקרר לרוח היום כי בהיותו מתחמם מאוד כחום היום היה מתהלך בגן לאותו צד שהרוח נושב משם ואז שמע את קול ה' אלהים שהוא היה קול נברא מגיע לאזניו ובו ידע כי השכינה האלהית באה לדבר אתו והנה אמר על אדם מתהלך ולא הולך לפי שהוא היה הולך וחוזר כדרך בני אדם והוא מלשון מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. ובב"ר (פרשה י"ט) אמ"ר ברכיה שמעו קולות של אילנות ואומרות הא גנבא דגנבא דעתא דברייתא. אמר רבי חנינא בר פפא וישמעו שמעו קולם של מלאכי השרת שהיו אומרים מתהלך כלומר מתהלך אותו שבגן א"ל הקב"ה לרוח היום הריני מרויח לו את היום כן אמרתי לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין אתם יודעים אם הוא יום אחד משלי ואם הוא יום אחד משלי הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים והוא חי תתק"ל שנה ומניח ע' לבניו הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה. הנה דרשו הפסוק הזה באופן צח ונאה אבל כפי פשוטו אפשר לפרש בו עוד שבא להודיע שאדם גם אחרי חטאו שמע הקול האלהי כי לא נמנע ממנו הנבואה במרדו ונתן הכתוב בזה שתי סבות האחד שהמקום שהיה עמד שם הוא גרם לו השלמות הנבואיי ההוא אף שלא היה אדם ראוי אליו מפאת חטאו והוא אמרו מתהלך בגן רוצה לומר ששמע את קול ה' אלהים ולא מנעהו מזה לפי שהיה אדם מתהלך בגן ושלמות המקום הביאו למעל' ההיא והסבה הב' היא אמרו לרוח היום ורוח הוא שם לנבואה כמו (במדבר י״א:כ״ו) ותנח עליהם הרוח (ש"ב כ"ג ב') רוח ה' דבר בי וענינו שהזמן סייעו גם כן לזה לפי שאותו יום נתיחד לחול עליו הרוח הנבואיי העליון ודבר השם עמו פעמים רבות באותו יום. ולכן לרוח היום רוצה לומר לסבת נבואת היום ההוא נמשכה לאדם שמיעת הקול האלהי. הנה אם כן שתי סבות קדושת המקום ומעלת היום. ולפי שאין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות או רוח אפיקו' או שניהם יחד כדבריהם ז"ל (סנהדרין דף ל"ח ע"ב) לכן ספר הכתוב שכאשר חטא אדם נתעלמה ממנו ההלכה ובא כ"כ לידי סכלות עד שמלאו לבו להתחבא מפני השם בחשבו אין ה' רואה אותנו והתבונן אמרו שלא נתחבאו בתוך עצי הגן כי אם בתוך עץ הגן באותו העץ הידו' שחטאו כי ממנו אכלו וממנו עשו לה' חגורות ובו נתחבאו ומפני שנחבאו בתוך אותו עץ עצמו אמר לו הקב"ה בתחל' דבריו איכ' שהיא מלה תורה על המקום כלומר הלא ידעת באיזה מקום אתה יושב מה לך פה עומד בתוך אותו עץ שמא לאכול ממנו באת שמה. והנה לא קרא יתברך אל האשה כי אם אל האדם לפי שאליו היתה הצואה והוא היה היותר ראוי לתוכחה כפי שכלו ואדם הבין מדברי השם שכבר היה רואה אותו באשר הוא שם כיון שהוכיחו על המקום שהוא יושב ולכן יצא מיד. כי מה תועיל ההחבאה מפני השם אם היה שכבר רואה אותו במקום מושבו והותרה בזה השאלה הל'. ולמדנ יתברך בזה שאין ראוי לשופט שישפוט אדם מה אם לא ישמע טענתו כי הוא יתברך עם היותו יודע תעלומות לב לא ענשו עד ששמע טענתו. והנה לא השיבו אד' הנני לפי שלא היתה הכוונה במאמ' איכה לתכלי' קריאה אבל לשון תוכחה על המקום אשר הוא יושב בו לחשוד אותו אולי לאכול מן העץ ההוא בא שמה. ולזה השיבו כפי הענין את קולך שמעתי בגן ואירא כלומר ה' אלהים הנה לא נתחבאתי בתוך העץ לאכול ממנו ולעבור על מצותיך חלילה לי כי את קולך שמעתי והוא הקול והצואה אשר עשית לי בענין הגן כמ"ש ויצו ה' אלהים על האדם וגו' אותו קול שמעתי ואירא רוצה לומר יראתי מעבו' על המצוה ובזה הכחיש החטא והעלימו. אמנם סבת החבאה היא מפני שערום אנכי ואחבא ואין א"כ אמרו ואירא חוזר לאמרו כי ערום אנכי אבל הוא תשלו' המאמר הראשון את קולך שמעתי בגן ואירא. ואמרו כי ערום אנכי הוא טעם וסבת החבאה. ומל' כי תשמש בלשון אלא שהוא א' משמושיו האמתיים כאלו אמר הנה לא נחבאתי בעבור חטא שעשיתי או הייתי רוצה לעשות אלא לפי שערום אנכי ואחבא מדרך המוסר. והנה קרא את עצמו ערום עם היות שכבר עשו חגורות לפי שהיו בלבד לכסות בשר ערוה והיה נשא' כל שאר הגוף ערום מבלי לבוש ולכן אמר שנחב'. ואמנ' שאר הב"ח לא היו נחבאי' לפי שלא היו כ"כ ערומי' ומגולי הערוה כמו שביארתי גם שנעדרה מהם הבינה והבחינה להתביי' מערמות' והותר' בזה השאלה הל"א והנה השיבו ית' מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כלומר הנה דבריך סתרי' זה את זה מצד אחד אמרת ששמעת קול מצוות הגן ויראת מאלהיך מעבור על מצותו ומצד אחר אמרת שאתה ערום וזה א"א שתדע אם לא אחרי האכילה מהעץ כי הנה קודם לזה ערום היית ג"כ ולא נחבאת ומי הגיד לך עתה מה שלא ידעת עד כה. האם אכלת מן העץ והוא הביאך להשתמש במשגל יותר מדאי ולהכי' בגנו' אבריו וצורך המכסה בהם כי הנה הידיעה הזאת להיותה נמשכ' מהשטיפה בזימה ורדיפת התאוה לא בחר השם בה והותרה השאלה הל"ב. וכאשר ראה אדם את עצמו נתפש בדבריו הוכרח להודות על האמ' ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל רוצה לומר אני לא חטאתי מעצמי כ"א להסתת האשה ששמעתי לקולה בעבור שנתת אותה לי לעזור והיה לי להאמין בדבריה שאם לא כן למה נתת אותה לי. ולצחו' הלשון אמר האשה אשר נתת עמדי היא עשתה נתינה לי כמו שעשית אותה לי נתינה ממנה. ובעבור שאדם בתחלה העלי' חטאו וא"כ הודה ונאשם. לכן ארז"ל בפרק אלו טריפות אמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרניו קדומין לפרסותיו שנ' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין ברישא והדר מפריס וכן אמרו שם ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו. והכוונה בזה לגנו' תשובת אדם ופיוסו שעשה לבוראו כי התשוב' והפיוס יכונה בשם פר כמו ונשלמה פרים שפתינו. וכאשר הפיוס והרצוי הוא בדברים נאותי' נקיים מאשמה אז ודאי שור פרו הוא מפריס כי הפרסות לו סימני טהרה הם אבל כשהיה הפיוס והתשובה בשוא ודבר כזב אז שור פרו הוא מקרין כי שור נגח הוא והקרן בו כלי מפצו ומשחיתו ובעבור זה אמר המשורר (תהלים ס"ט ל"א) אהללה שם אלהים בשיר אגדלנו בתודה. ותיט' לה' משור פר והנה רב יהודה ראה שההתנצלות שהתנצל אדם הראשון על חטאו היה בראשונה כשור פר מקרין רוצה לומר תשובה בזדון ונגיחה והכחשת החטא וא"כ כשהיה מודה חטאו היה מפריס והוא אמרו ג"כ שקרניו קדומים לפרסותיו רוצה לומר שהיה מראה עצמו נקי ותחתיו תעמד הבהר' ולפי שהיה הפר רמז לתשובה והעלמת החטא היה בו עון פלילי לכן אמר שהיה קרן אחת במצחו והוא השקר שענה בו כחשו. והנה אמר יתברך לאשה מה זאת עשית כאומר הנה נתת סם המות לבעליך והרג' אותו וראוי שתמות כאשה רצחנית קטלנית הורגת את אדוניה והיא השיבתו הנחש השיאני ואוכל וכללה במאמר הזה ב' דברים האחד אם טענת ההסתה שנתן אדם בעדו היא טובה גם לי הסית הנחש במה שראיתיו אוכל וחי. ואם הנחש לא השיאני בדברים כי אם במעשה וגם אני לא פתיתי את אדם בדברים כי אם במעשה שנתתי לו לאכול ואכל. והב' כי איך אקרא אני רצחנית וקטלנית מפני שנתתי לאכול לבעלי כיון שגם כן אכלתי אני ממנו וידוע שלא רציתי להמית את עצמי והוא אמרו ואוכל. והנה לא שאל האל יתברך לנחש מה זאת עשית כי לא היה בעל שכל ולא עשה מה שעשה להטעות את חוה כי הוא היה אוכל למלא נפשו כי ירעב ומה לו בזה מן האשם. האמנם נתקלל לפי שהוא היה סבה לחטא הזה עם היותו בלתי בחיריי בו ועל דרך זה צותה תורה ואת הבהמה תהרוגו מפני שבאה תקלה על ידו. וגם בעיר הנדחת היו הורגים הצאן והבקר ומפסידים גם הדברים הבלתי מדברים להתחברם עם החוטאי' בעת חטאם משום אוי לרשע ואוי לשכנו ככה נתקלל הנחש לפי שבאה לאדם וחוה התקלה על ידו והותרה בזה השאלה הל"ג:

יד[עריכה]

ויאמר ה' אלהים אל הנחש וכו'. עד ואתה תשופנו עקב כמו שהיו הסבות מקדימות ומגיעות בחטא הזה הנחש ראשונה במה שעשה והאשה אחר כך במחשבותיה וטענותיה והאדם באחרונה באכלו מידה. ככה בזה הדרך נזכרו קללותיהן ראשונה לנחש שהיה התחלה. וענין ויאמר ה' אל הנחש אינו שדבר השם עמו אלא שגזר עליו כל זה מלשון כי הוא אמר ויהי אמר ויבא ערוב ודומיהם שענינם הגזרה ומה טוב אמרו כי עשית זאת שזה יעיד ויאמת מה שביארתי לך שהנחש לא דבר ולא הציע טענות אבל היה סבה לכל הרעה הזאת בעלותו בעץ באכלו מפריו. ולכן קללו על המעשה באמרו כי עשית זאת ולא על ההסתה והדברים כי לא דבר כלל. והנה קללת הנחש לדעתי היא אחת בלבד וימשכו ממנה שאר הדברים הרעים שזכר בחיוב הכרחי. וזה כי הנה הנחש בתחלת יצירתו היה נזון מעשב השדה כשאר הבהמה והחיה ובהיות מזונו כן היה טבעו ומזונו כמזג שאר החיות בקרוב כי הנזון ידמה טבעו למזונו. וידוע שהחיות והבהמות האוכלות ירק דשא אינן רעות ולא מזיקות עד שמפני זה אמר הנביא מיעד לזמן הגאולה ברוב השלום (ישעי' י"א ז') ואריה כבקר יאכל תבן לא ירעו ולא ישחיתו וגו' יען החיות הטורפות הן נזונות מהבשר לא מעשב הארץ ולכן הן מזיקות כי ילמדו לטרוף טרף אדם יאכלו והשור והשה כבשים ועזים איל וצבי ויחמור ושאר הבהמות שיאכלו עשב הארץ לח או יבש מזגם טוב לא רע ולא מזיק. כן בתחלת הבריאה היה טבע הנחש ומזגו בלתי רע ובלתי מזיק אמנם כאשר בערמתו לא נסתפק באכילת העשב שנתן למאכלו ועלה בעץ לאכול מפריו נתקלל בששנ' הקב"ה טבעו ומזגו ועשאו עפריי ועל זה נאמר ארור אתה מכל חית השדה כי היתה ארירתו שלא יאכל מירק עשב כמוהם אבל יהיה מזונו עפר האדמה וימשך מזה שעל גחונו ילך לפי שעפר יאכל כלומר ולא תעלה עוד על עצי השדה אבל יהיה מזונך בלבד העפר ובעבור זה תלך על גחון סמוך לעפר הארץ כדי לבקש מזונך שמה ואם האשה הסכלה רצתה להדמות אליך באכילת העץ ההוא ולהתערב עמך במזון אח' הנה כאשר יהיה מזגך ארור שחוריי ועפריי ימשך בהכרח איבה בינך ובין האשה ובין זרעיך ובין זרעה בהיות מזגך בקצה המנגד למזג האנושי שהוא מזג קרוב לשווי מאד ומזג הנחש לעפריותו רחוק ממנו בקצה האחרון עד שמפני זה ההתנגדות המזגיי הוא ישופך ראש ר"ל שהאדם תמיד ישתדל להרגך ולכן יכה אותך בראש כי כן ימיתו הנחשים לא בשיכו אתם באמצע גופם כי עוד יוסיפו סרה אלא כשיכו את' בראש כי אז יתבטל החיות מהם בהחלט. ואתה תשופנו עקב ר"ל שתנשך האדם בעקבו שהוא מאיברי גופו היותר קרוב אליך. הנה התבאר שמחלוף מזג הנחש שנתחלף ונשחת אחרי חטא אדם נמשכה בו קללת ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה בהיותו מזגו יותר ארציי ורחוק מהשווי מכולם ומפאת מזגו ימשך היות עפר לחמו ומזה נמשך הלוכו על גחון סמוך לארץ לבקש מזונו שם שהוא העפר. ולכן לא יעלה עוד בעץ הדעת לאכול מפריו כמו שעשה ומהיות מזגו בקצה המנגד למזג האדם נמשכה האיבה והשנאה ביניהם להרוג ולהשחית האחד לאחר. ובעבור שזה כלו נתחדש בנחש אחרי חטא אדם למה שבא התקלתו על ידו לכן היה ענינו קללה שקללו השם והותרה בזה השאלה הל"ד וכבר אמרו במסכת יומא (פרק ח') ר' אמי ור' אסי חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם טעם עפר. וחד אמר אפילו טועם כל מעדני עולם אינו מתישב עד שיאכל עפר. והנה הדברים כלם אמתיים כי לקרבתו לטבע העפר אין ראוי שתתישב דעתו כי אם בו להדמותו והתיחסו אליו. וגם ראוי שאפי' יאכל כל מעדני עולם יטעם טעם עפר כי כן יקרה לבעלי המזג הבלתי שוים כמו מי שיגבר עליו האדומ' שהמזונות הטובים ימררו בפיו. ואחר כל זה נתישב העולם על טבעו והנחש על ענינו ומזגו שנתחדש בו ונעשה כל זה בו מנהג טבעו:

טז[עריכה]

אל האשה אמר. עד והוא ימשול בך אחרי שקלל את הנחש קלל את האשה. והנה לא אמר לה כי שמעת לקול הנחש ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו כמו שנאמר לאדם לפי שהנחש לא דבר אל האשה כלל כמו שביארתי ולא נתן לה לאכול וגם זה מעיד ומוכיח על אמתת מה שפירשתי בזה. גם השם לא דבר אותה דבר כי הנה קודם בריאתה נאמר ויצו ה' אלהים על האדם וגו' אבל היתה ראויה לעונש להיותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ושמפני זה היתה גם היא נכללת במצותו ואזהרתו והיה ראוי שתעשה היא כמעשה בעלה ותלמד ממנו ויאכל ממנו לא שהו' ילמד ממנה ויאכל מיד' ותהיה היא סבת חטאו והותר' בזה השאל' הל"ה. ואמנם בענין קללת' אחשוב שהית' כפי חטאה מדה כנגד מדה כמו שהית' קללת הנחש כי לפי שהאשה אכלה מעץ הדע' טוב ורע ונתנה לאדם לאכול ממנו כדי להרבות המשגל אמר ה' יתברך אליה אין ספק שבחרת בזה לא' מג' תכלית. אם לבקש ערבות המשגל ותענוגו. ואם לענין הולדת הבנים. ואם כדי שילוה אישך אליך ויאהבך. ולכן קללה כנגד שלשתם. כלומר אם בקשת תענוג וערבות יהיה בהפך שהרבה ארבה עצבונך. ואמר זה לפי שכאבי הנשים וחלייהם יתרבו מן כאבי האדם מפני חולשת חימם הטבעי וכמו שכתבו הטבעיים ולפי זה לא אמר הרבה ארבה עצבונך על עצבון ההריון או העקרות כמו שחשבו אנשים אלא על העצבים והכאבים שהאשה מעותדת אליהם יותר מהאיש. ואם בקשת לרבות המשגל להיות אם הבנים שמחה לא יהיה כן כי הנה יתרבה עצבונך והרונך וידוע שתמיד בעצב תלדי בנים ורמז בזה על עצבי וכאבי ההריון והלידה וגם על צער גדול הבנים שג"כ נכלל בלשון הולדה כמ"ש יולדו על ברכי יוסף. וכן דרשו בב"ר (פרשת כ') עצבונך זה צער העבור והרונך זה צער העדוי. בעצב זה צער הנפלים. תלדי זה צער הלידה. בנים זה צער גדול בנים. ורצו לומר שכל עניני הבנים הם צער. ואם בקשת זה כדי שאישך ידבק אליך ויאהבך הנה לא יהיה כן כי תמיד אל אישך תהיה תשוקתך והוא ימשול בך ולא הרוחת א"כ דבר. והדברים האלה נתחדשו אחר החטא שהאש' למה שנעשת' עצם מהאדם ובשר מבשרו היה מזגה כמזגו ולא היתה היא מקצר' בחום הטבעי ולא רבת הכאבי' ממנו. אמנם מפני הקללה נשתנה מזגה אל הקור ונתחדשו בה מזה רוב החליים והכאבים ולכן נאמר בקללתה הרבה ארבה עצבונך. אמנם אמרו והרונך נראה לי כפי הפשט שחוזר להרבה ארבה כי הוא מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר והרבה ארבה הרונך וענין זה אצלי שהאש' קודם החטא היתה מוכנת שתלד פעם אחר פעם. ולא עוד כי בזה היה די לישובו של עולם בהיות האנשים חיים תמיד ובלתי מתים שאם לא היה כן אלא שיולידו בנים ובנות בכל ימיה' לאין סוף הנה לא תוכל הארץ שאת אותם אבל אחרי החטא שנעשה האדם נפסד ומת גזרה החכמה האלהית שתלד האשה פעמים רבות כדי שאם ימותו קצת' יחיו קצתם וישארו קצת'. ובזה הדרך היה רבוי ההריון נמשך מן החטא והקללה. ומהיות האדם נפסד ומת ולזה אמר והרונך בעצב תלדי בנים ר"ל הרב' ארבה הרונך ומזה ימשך שיהיה כאבך נצח ומכתך אנושה כיון שבעצב תלדי בנים ובמקום שהיית עתידה לסבול צער המשבר פעם אחת בלבד יתרבה עתה בהתרבות הלידות. ומזה תדע שאינו מכלל הקללה בעצב תלדי בנים כי הוא דבר טבעי שהאש' תסבול כאבים חזקים בעת הלידה אבל הית' הקללה רבוי ההריונות והלידות שאליהם ימשכו רבוי כאבים וכלל ג"כ באמרו ואל אישך תשוקתך שעם היות חבלי הלידה עצומים והי' ראוי שהאש' מפחד' תפרד מבעלה כי איך תבחר בצערה שהי' מקללת' אחרי שבחר' במאכל הזה המביא לתאות המשגל שלא תוכל להפר' ממנו אבל עם כל צער העבו' וחבלי הליד' וגידול הבנים לא תמנע אחר כן מהמשגל כי תמיד תשתוקק אליו. ודומה לזה אמר המליץ הטוב הבדרש"י בבקשת הממי"ן מתדמה מבכיר' מצרה מתחלחל' מחבליה מקללת מאבני' משככי מזדווג מחרתה מתנחמת מעמליה מאהבה מנשק'. ועל זה באמת נאמר אחר בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך וכן פירשוהו (שם) בב"ר אמרו ואל אישך תשוקתך בשעה שהאשה יושבת על המשבר אומרת אינני נזקקת לבעלי מעתה והקב"ה אומר לה תשובי לתשוקתך של אישך. ולפי שהיא אומרת איני נזקקת לבעלי חייבת קרבן בשעה שתצא למקדש. הנה התבארה קללת האשה והותרה השאלה הל"ז. ורש"י כתב ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ"כ אין לך רשות לתבוע בפה אלא והוא ימשול בך. והרמב"ן הקש' עליו ואמר שזו מדה יפה בנשים לא קללה. ותמהתי ממעלת תורתו איך הקשה עליו כי הנה חז"ל בפרק המוצא תפילין דרשו כן והוא ימשיל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה וזו מדה טובה בנשים ולא נעלם מעיניהם ז"ל שהיה זה מכלל הקללות ואיך לא יהיה זה קללה. כי הנה עם היות ההפרד מהתענוגו' הגשמיים שלמות לאדם אין ספק שזה לא יהיה לו שלמו' כל עוד שלא יפרד מהם בבחירתו אלא להיות מבוקשו תלוי ביד מי שגדל ממנו ושלחולשתו לא יוכל להשיגו ולכן קללה תחשב לו ולא שלמות. והנה ראה הש"י כי מה שלא תתבע האשה פועל המשגל בפה ויתבענו האיש איננו למעלתה כי מאין לה זה השלמות ולא ימצא לאיש אבל הוא חסרון ופחיתות להשלשפלות ערכה לא יתחזק לבה לאמ' לבעל' שגדול ממנה שכבה עמי כי מי יאמר לגדול ממנו שיזיק לעצמו כדי להועיל לו ואיך תאמר האשה לבעלה שיתן כחו אליה. ואמנם האיש לא יבקש מהאשה רק מה שהו' תועלת לה ולכן יתחזק לבו בשאלה ואף שיהיה נזק לאשה יש לאל ידו לומר לה עשי זאת איפה כי המושל יצוה לעבדו שיעבדהו כרצונו סוף דבר שהיות האדם משתוקק למה שהוא יכול וימשיל עליו אינו רע כלל כיון שיוכל להשיגו והחסרון כלו הוא בהשתוקקו מה שאינו בידו להשיגו וכמ"ש (משלי כא כה) תאות עצל תמיתנו:

יז[עריכה]

ולאדם אמר וגו' עד כתנות עור וילבישם. אחרי שקלל את הנחש שהיה המניע הראשון בזה ואת האשה שהיתה הסבה האמצעית בא לקלל את האדם שהיה החוטא בעצם ובאמת ואמר לו כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וגו' להגיד ששני פשעים גדולים עשה. הא' ששמע לאשתו ונכבש אליה במקום שראוי שהוא ימשל בה כי היא נתנה לו לעזר ולהועיל לעבוד ולמשא לא להנהיגו ולצוותו שיאכל מהנזהר והאיסור. ובב"ר (פרשה כ') אמרו לדברי אשתך לא נאמר אלא לקול אשתך ירצו בזה שנתנה עליו בקולה ומפחדה והרעשתה אכל אדם כאלו היא מושלת עליו. והוא אמרו עוד שם שהיתה מיללת עליו מה אתה סבור שאני מתה ואתה תישא אחרת. והפשע הב' שעבר על מצות השם באכלו מן העץ אשר צוהו לבלתי אכול ממנו ועשה א"כ מה שצותו אשתו ולא עשה מה שצוהו בוראו ומפני זה הענישו בחמש קללות אבל אינן החמש שנזכרו בשאלה הל"ז כי אם אחרות בלי ספק. הראשונה היא ארורה האדמה בעבורך. הב' בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. הג' וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה שכל זה קללה אחת היא. הד' בזעת אפך תאכל לחם. הה' עד שובך אל האדמה והכוונה בהן היא אם הראשונה כי הנה האדם הניחו השם בגן עדן ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד לא יחסר כל בה ועתה בחטאו יגורש משם והאדמה אשר ישב עליה תהיה בימיו ארורה בעבורו שתחת חטה יצא חח ותחת שעורה באשה מפני שלחטאו יקוללו תבואות הארץ. ואם הב' שהנה אדם בהיותו בגן עדן היה תמיד שמח ועלז ולא היה משיגו צער ולא עצבון לפי שלא היה שם דבר מזיק ומעציב אותו אבל ביציאתו משם והזדווגו לאשתו יוליד בנים ויהרוג האחד את האחד וההורג יהיה נע ונד בארץ וישאר אביהם שכול וגלמוד ועל זה אמר בעצבון תאכלנה כל ימי חייך כלומר שיהיה כל ימיו מכאובים ולחם אונים יאכל כי ירד אל בניו אבל שאולה. והג' כי הנה האדם בהיותו בגן היה מאכלו פרי עץ הדר כמ"ש לו מכל עץ הגן אכול תאכל. אמנם אחרי שחטא ונרדף אחרי תאותו הבהמית יהיה ענשו שיגורש משם ויהיה נמשל כבהמות במזונו ובמאכלו ועל זה אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה לא מפרי העץ שיתחייב מזה שקוץ ודרדר תאכל. ואם הד' שאדם בהיותו בגן היה מאכלו מבלי עמל בשובה ונחת כי עם היות שנאמר לו לעבדה ולשמרה כבר פירשתי שעל קיו' מצוות האל במה שיאכל ובמה שלא יאכל יאמר וגם לדעת הראב"ע לא אמר לעבדה אלא שישקה את הגן. ולשמרה שישמרנו מהכנס שם חיות מזיקות לא שיטרח ויעמול בעבודתו אבל אחרי צאתו משם הודיעו שלא יהי כן בארץ אשר ישב בה. כי בזיעת אפו וביגיעה ועמל יקנה מזונו. והוא אמרו בזעת אפך תאכל לחם שהו' שם למזון בכלל כי הנה לא כיון בזה למלאכות אשר יעשה על פת הלחם בתקונו כי אם שמאכלו ומזונו יקנה בעמל וכעס והנה אמרו עד שובך אל האדמה וגו' אפשר לפרש שהוא גבול זמן הקללה עד מתי יהיה אחרית הזעם שהוא עד יום מותו כי הנה אחרי מותו יתוקנו הדברים מאד ולא תהיה האדמה ארורה כאשר היתה בחייו וכמ"ש בנח (בראשית ה׳:כ״ט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמ' אשר אררה ה' ואחר המבול אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם שהוא כמו שכתב הראב"ע נאמר על הקללה שנתקללה בעבור אדם הראשון. וכן היה שאחרי מותו אכלו האנשים מפרי העץ ומהם הצליחו גם גברו חיל לפי שרוב הקללות האלה קבל אדם בחייו ויתר מהבאים אחריו להיותו הוא עצמו החוטא ועובר על מצות השם ולכן היה ראוי שהוא יענש באותו חטא יותר מבניו וזרעו שלא היו באותו חטא. אבל עם היות הדבר הזה כן נראה לי שהגבלת הזמן בצער אדם הראשון וענשו כבר בא באמרו כל ימי חייך. ומפני זה אחשוב שאמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת היא קללה חמשית שהיא רמז למות כאלו אמר שתהיה הפלגת עמלו ועצבונו כ"כ עד שבמקום שהיה מוכן קודם חטאו לחיים ולנצחיות כפי שלמות מקום מושבו בגן ושווי הדברים כלם ומנוחתו והשקטו עתה מפני שנטה אל החמריו' ימות וישוב לעפרו והוא אמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב להגיד שבעבור שבהיותו מורכב מחלק גשמי וחלק שכלי נטה אל החלק העפריי הגשמי היותר פחות היה ראוי שאל עפר ישוב ויהיה נפסד ומת לא נצחי וחי תמיד. ויהיה כפי זה הפירוש מלת עד מורה הפלגת הרעה לא הגבלת הזמן והוא כמו עד בלי השאיר לו שריד. עד השמדך. עד לא נותרה בו נשמה. עד בלעי רוקי וזולתם. ובב"ר (פרשה כ') אמר ר' שמעון בן יוחאי מכאן לתחיית המתים מן התורה ואל עפר תלך אין כתיב כאן אלא ואל עפר תשוב והוא באמת דיוק נאה. הנה התבארו חמשה הקללות שנתקלל בהם אדם ושהם כלם עונשים נתחדשו עליו אחרי חטאו מתיחסים לענינו. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הל"ז. ואמנם אמרו אח"ז ויקרא האדם שם אשתו חוה. כתבו חכמי האומות בענינו שכאשר נתנה האשה לאדם חשב אדם שהיתה לחברתו ולעזרתו לא לזווג ולהולדת בנים אבל כשנאמר לה בקללה הרבה ארבה עצבונך והרונך אז ידע אדם שלענין הזווג וההולדה נתנה ג"כ. ומפני זה אחר הקללות קרא אותה חוה להיותה אם כל חי כמבואר שזה היה תכליתה ר"ל שתוליד ותהיה אם כל בני עולם. ויהיה אם כל חי ע"ד יבא כל בשר שהחי והבשר בפסוקים האל' על מין האדם נאמרו לא על שאר מיני ב"ח ומפני זה בתחל' קרא' אשה כלומר חברתו ומטבעו ועת' אחרי החט' קראה שם מתיחס להולדה והיא חוה כי היא היתה אם כל חי ואינו נכון בעיני כי הנה אדם חכם ויודע גדול היה ולא היה נעלם ממנו שהיה כחו וטבעו להוליד בדומה בשגם הוא בשר ושנקבתו ג"כ היתה לענין ההולדה כנקבות שאר הב"ח והלא הוא קרא שמות לכל חי ולכל בשר כפי אמתת טבעיהם ואיך יעלם ממנו הדבר הזה עם כל חוזק הראותו. אבל ענין הכתוב הזה אצלי הוא שכאשר ראה אדם את כל הרעה שנמשכה אליו מדברי האשה ולטענותיה נתחרט על מה שקרא שמה אשה כי יראה שהיא כמוהו שהוא איש והוא כמותה. ולכן אחרי שנתקלל בעבורה קראה חוה ר"ל דברנית מלשון יחוה דעת (איוב לו ב') כתר לי זעיר ואחוך. ואמר שכיון שהיא בטבעה רצתה להדמות לב"ח כמו שעשתה בענין הנחש שרצתה לאכול מן העץ כמוהו שא"כ היתה אם כל חי אוהבת לב"ח כאלו הם בניה ולכן הרבתה להסתכל בעניניהם כאלו אמר כאשר הרגיש בחולשת דעתה זו היא באמ' מטבע הב"ח אלא שלהיותה מהמין האנושי היא יותר נכבדת מהם והם ראוי שיעבדוה כאלו היא היתה אם כל חי כוללת כל מיני החיי'. ואפשר לפרש כי היא היתה אם כל חי לענין הדבור וההחואה כאלו יאמר שהיתה חוה כל כך דברנית שהיא היתה בזה אם כל חי. והוא ע"ד מה שאמרו ז"ל עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם תשע' נטלו הנשים ואחת כל העולם כלו. ומזה תדע שלא נמשך הספור הזה מקריאת השמות כמו שחשב רש"י אבל בא קריאות השמות לענין יצירת האשה ולכן לא נקרא שמה חוה כשקרא השמות כי אם במקום הזה אחרי הספור כלו והותרה השאלה הל"ח. והנה אמר הכתוב אח"ז ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כדמות הקדמה למה שיזכור מגרוש האדם מג"ע שכאשר רצה יתברך לגרשם מאותו מקום שוה האויר והמזג הוצרך להלבישם כתנות עור ללכת בארץ לארכה ולרחבה כדי שיגינו עליהם הכתנות ההמה לחום היום ולקרח בלילה. ועם היות זה פעל מלאכותיי הנה ייחס אותו לש"י להודיע שאדם עד שנטה לדברים החמריים הנה לא נשתלם בהם כראוי כי בענין הלבוש לא הגיעה דעתו לעשות זולתי חגורות וגם מעלי תאנה שאין בהם ממש אבל האל יתברך גם בדברים המלאכותיים שבחר בהם השלימו ולכן עשה כתנות ולא חגורות ומעור ולא מעלי תאנה. וגם הלבישם לפי שאדם ואשתו מעצמם לא היו יודעים ללבוש הכתנות. ולפי שנעשו הלבושים האלה מבלי כלי ופועל גשמיי לכן היה דבר אלהי נעשה ברצונו המוחלט כשאר הדברים שנעשו בתחלת הבריאה ונתיחסו אליו יתברך באמרו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כי במאמרו וברצונו נעשה אותם הכתנות מאליהן והו' ית' חנן אותם דעת ללובשם. והנה ראה יתברך לעשות כתנותם מעורות הבהמות המתות להיות להם לזכרון שימותו גם הם כאות' הב"ח בעלי אותם העורות שכבר מתו והיו כלא היו כן יהיה אדם ואשתו ובב"ר (פרשה ב') אמר ר' יצחק כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן כתנות עור שהיו דבקים לעור. רצה בזה שעשה להם הקב"ה חלוקים מפשתן לכסות ערותם ואבריהם לא לבוש אחר. ור' שמואל בר נחמן אמר צמר ארנבים וצמר גמלים היו כתנות עור כתנות שהיו באים מעור ר"ל שלא היו חלקים מפשתן כי אם בגדים מצמר חיות שהוא יותר משובח.

כב[עריכה]

ביאר מהו ענין לדעת טוב ורע

ויאמר ה' אלהים הן האדם וגו'. עד לשמור את דרך עץ החיי' הרב המורה פרק פ"ב מספרו כתב שהוקשה לו בענין אדם שהיה נראה משפט הכתובים שקודם שחטא לא היה בו שכל ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע וכאשר מרה הביא לו מריו השלמות הגדול המיוחד לאדם שהוא ידיעת הטוב והרע הנכבדים שבענינים הנמצאים בנו ובו נתעצ' ולהתיר הקושיא עשה הרב הבדל עצום בין ידיעת הטוב והרע ובין ידיעת האמת והשקר. ואמר שידיעת האמת והשקר ממושגי השכל העיוני תלוים בדברים ההכרחיים ושזו היא השכל' השכלים הנבדלים שישיגו טבעי הנמצאות כפי אמתתן בהשיגם עצמם וזו היתה ידיעת אדם הראשון קודם חטאו ר"ל האמ' והשק' שבדברים העיוניים אבל הטוב והרע אינם כי אם הנאה וההגונה התלויים בדברים האפשריים המפורסמים שהידיעה בהם תלקח ממנהגי בני אדם כפי הפרסום לפי שאין להם התחלה קיימת ולא טבע עומד עד שכבר יהיה דבר אחד נאה לקצתם ומגוגה אצל אחרים וזאת היתה ידיעת אדם אחר שחטא בטוב וברע. ובדרך הזה נמשכו שאר החכמים האחרונים ההולכים בדרכיו לאמר שידיעת הטוב והרע היתה חסרון בחק אדם הראשון ושהיא לא תפול בחק הנבדלים כי היא נמנעת בטבעם וכאשר הוקשה על זה מאמרו יתברך הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע הוכרחו לעוו' הכתוב הזה בפירושים מתחלפים כי הנה הרב בספר המדע קבל בפירושו מה שתרגם בו אנקלוס האדם הוא יחידי בעלמא מיניה למדע טב וביש ר"ל הן האדם היה כאחד המיוחד בידיעתו והשכלתו ועתה ממנו ומעצמו לדעת טוב ורע. והתימה אם לזה כיון אנקלוס למה זה תרגם והיית' כאלהים יודעי טוב ורע כרברביא שפי' הרב מנהיגי המדינות. ויותר נכון היה לדעתו כפי זה הדעת לפרש הכתוב באופן אחר והוא שהקב"ה אמר למלאכיו הרוחניים כמלעיג על דברת אדם הן האדם היה כאחד ממנו ר"ל הלא ראיתם שנעשה האדם כאחד ממנו בעבור שידע טוב ורע באכילת העץ כמו שחשב ושאמרו אחר זה ועתה פן ישלח ידו היה כ"כ בדרך הלעג כאומר ועתה ירא אני אולי ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואז יהיה נצחי וידמה לאחד ממנו בידיעתו ונצחייתו. ולכן יהיה מן הראוי שישולח מן הגן לעבוד את האדמה כי החק הזה ראוי שיהיה אליו שיהיה עובד אדמה לא שידמה לעליון. ואמר כי ממנה לוקח להגיד שלא נולד בתוך הגן כי חוץ ממנו נולד והובא שמה וזהו טבעו ואעיקריה קאי לא שיהיה כאחד ממנו. ולא יחשוב שילך לעבוד את האדמה וישיב לגן כי מגורה יהיה בהחלק משם והוא אמרו עוד ויגר' את האדם וישכן מקד' לג"ע את הכרובי'. כלומר שגרשו משם ושם שומרים בדרך לבלתי יוכל לשוב בגן וכל זה כדי לשמור את דרך עץ החיים שאחרי שאכל מעץ הדעת לא היה אפשר שיאכל ג"כ מעץ החיים כי הם דברים בלתי מתחברים יחד והוא אצלי פירוש נאה בפסוקים אלו נמשך לדעת הרב ויותרו בו השאלות הל"ט והמ' והמ"א ע"פ דרכו. וגם אפשר לפרש בפסוקים האלה פי' אחר נמשך לדעת הרב והוא שאמר ית' ע"ד התימה הן האדם היה כאחד ממנו. ר"ל האם היה אדם כאחד ממנו כשבראנו אותו בצלמנו כדמותנו כדי להגיע לתכלית הפחות הזה שהוא לדעת טוב ורע בודאי לא היתה הכוונה מתחלה בבריאתו לתכלית הזה ועתה כיון שנטה אל הידיעה הפחותה הזאת ראוי שישולח מג"ע כדי שלא ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם כי כיון שאכל האסור עליו יהיה מעונשו שימנעו ממנו המותר לו מדה כנגד מדה. גם אפשר לפרש הפסוק הזה באופן ב' והוא שמלת פן הוא לשון אולי ושהיה רצונו ית' שישוב האדם בתשובה ויעזוב אכילת עץ הדעת ויאכל מעץ החיים ר"ל שישוב מדרכו הרעה אשר בחר להשתקע במפורסמות ויחזור לעיין במושכלות העיוניות שהוא נרמז לעץ החיים לדעת הרב ובזה יחיה האדם בהשארות מתמיד לנפשו ושעל כן צוהו שילך לעבוד את האדמה ר"ל שיתן חלק לחמרו וגופו בשגם הוא בשר. ויגרש את האדם כלומר שגרשו מהעיון התמידי הפשוט אבל צוהו שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו וכדי להביאו לשלמות השכין מקדם לג"ע שהוא שם מורה על ההשכלה את הכרובים והם הכח המחשבי והשכלי שבאדם עם היות ?הנצתם בלתי עומד בהם לסבת להט החרב המתהפכת והוא הדבקות אשר יש לו עם החומר וזה כלו לשמור את דרך עץ החיים שישמור אותם האדם באופן שיקנה מעץ החיים וחי לעולם ותהיה מלת לשמור מלשון ואביו שמר את הדבר שהוא ענין התקוה והתוחלת הנכסף ואולי לזה אמרו בב"ר (פרשה כ"א) א"ר אבא בר כהנא ועתה פן ישלח ידו מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. אין ועתה אלא תשובה כמא דתימא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכבר העיר הרב המורה לפירוש הזה בהקדמת ספרו באמרו ז"ל ואפי' האור ההוא הקטן אשר יזרח עליו אינו תדיר אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת וכתב עליו הנרבוני בפירושו לאותו מקום כי במחשב והשכל יקח מעץ החיים פן ישלח ידו אם יזכה אלא שההצצה אינה עומדת תמיד לסבת ההיולי המתהפך ללהט ע"כ רצה שהמכונים לקנין עץ החיים אינו הלהט אלא הכרובים שהם העוזרים אליו כי במחשב השכל יקח מעץ החיים. ופי' פן ישלח ידו שלא היה כמתירא מזה אלא כאומר אולי יזכה לזה ושלהט הוא החמרי המונע. וגם הרלב"ג בפירושו לתורה נמשך לדעת הזה המשך מה. הלא כתבתי לך דרכי הפירושים אשר ראיתי בפסוק הזה לישב דעת הרב המורה כפי שרשיו:

האמנם כשנעיין בדעתו זה מבלי הסברא נמצאהו בלי ספק בלי מתישב מטענות ראשונה שעם היות הנאה והמגונה מיוחד למפורסמות כדברי הרב אין הדבר כן בטוב וברע כי אין טוב ורע שמות נרדפים למגונה ולנאה כמו שאמר אבל טוב ורע הם סוגים כוללים לאמת ולשקר ולנאה ולמגונה יען כי הטוב הוא האמת בלי ספק והשקר הוא הרע. וכבר כתב הפלוסוף שהטוב והמציאות יתהפכו במשא ולכן היה הטוב בהחלט הוא האמ' המצוייר בנפש כמו שהוא במציאות חוץ לנפש. והרע בהחלט הוא השקר. והכזב בציור שאין המציאות מסכים עמו. והנה הרב לא הביא ראיה כלל מכתבי הקודש שטוב ורע יאמרו על המפורסמות אבל הניח מבלי ראיה שנאה ומגונה הם שמות נרדפים לטוב ולרע והתעצם להוכיח שלא יאמר נאה ומגונה בדברי העיון אלא במפורסמות ואנחנו נאמר כי אין הנאה והמגונה שמות נרדפים לטוב ולרע ולכן טוב ורע אינם מיוחדים כמפורסמות. ובספר המדות כתב ארוסט"ו שהטוב והרע ממנו בשכל המעשי וממנו בעיוני שהוא האמת והשקר וכן הוא האמת ולכן נקרא הש"י טוב והחכמה טובה והדבקו' האלהי טוב ומצוות התורה הם הטוב והישר בעיני אלהים וידיעת הטוב והרע תיוחס למלאכי אלהים כמ"ש (שמואל ב' יד ז') כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. וכמה מהראיות אוכל להביא על זה אם לא מיראת האריכות אלא שהטוב והרע יש ממנו ציורי מדעי בלבד וממנו מעשי שמושיי והראשון ייוחס לשם ית'. והשני ייוחס לבני אדם ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת יקל עליך להתיר מה שהוקשה אל הרב המורה באמרך שאדם הראשון קודם חטאו היה יודע הטוב והרע והאמת והשקר כי שלם היה בשכלו העיוני והמעשי אבל היתה ידיעתו בהם בהכרח שכלית ולא בידיע' שמושית חמרית ובזה היה מתדמ' לעליונים וידיעתו לידיעת' וכאשר חטא באכילת העץ עזב שמוש שכלו המדעי ובחר בשמוש חושיו החמריי' ורדף אחרי תאות המשגל שבה טוב מצד מה ורע מצד מה כמו שביארתי ולכן אחר חטאו קנה ידיעה חושיית חמרית ואבד ידיעה שכלית רוחניית וכדי בזיון וקצף זו היא התשוב' הנאות' לקושי' ההיא כפי פשוטי הכתובים והאמת בעצמו ועל זה אמר כאן ית' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ר"ל לא היה אדם חסר בתחלת בריאתו ולא בלתי יודע הטוב והרע כי הוא קודם חטאו היה כאחד ממנו הרוחניי בידיעת הטוב והרע לפי שהיה יודע אותם בידיעה שכלית כמונו לא חמרית וחושיית נמשל כבהמות נדמו ולזה כיון רש"י במה שכתב הרי הוא יחידי בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים ומה הוא יחידותו לדעת טוב ורע. וגם הרמב"ן הודה בידיעת הטוב והרע היא מדה אלהית וכו' כי רוח ה' נוצצה בם לכפול באמת הזה. ובב"ר (פרשה כ"א) דרש ר' פפוס הן האדם היה כאחד ממנו כאחד ממלאכי השרת אמר לו ר' עקיבא דייך פפוס אמר לו אלא מה אני מקיים הן האדם היה כאחד ממנו אמר לו שנתן לו הקב"ה לפניו שני דרכים דרך החיים ודרך המות ובחר לו דרך אחרת. הנך רואה שר' פפוס הבין הכתוב הזה כפשוטו שאדם הראשון קודם החטא היה כאחד המלאכי' לדעת טוב ורע. ור' עקיבא דחפו שאין ראוי להחליט ההדמות והשוויי בין הבורא והנברא בא' מן הדברים לפני ההמון ולכן תקן הדברים שהן האדם היה כאחד מהעליונים בידיעת הטוב והרע לפי שהיה יודע אותם במדע שכלי ולא היה בוחר כי אם בטוב כדרך העליונים ושהאל נתן לפניו שני דרכים הא' של חיים וידיעה שכלית כמו החיים הרוחניים. ואחת של מות שידיעה חושיית חמריית כבהמות. והוא בחר דרך אחרת ר"ל ממה שהיה לו בראשונ' שהיא ההשתמשות החמרי ובזה נטה מדרך העליונים לזה אמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם שהיה זה קודם החטא. אכן כאדם תמותון אחרי שחטא. ואמנם אנקלוס כשיעויינו דבריו לא נמצאם רחוקים מזאת הכוונה. כי כאשר תרגם והיתם כאלהים כרברביא לא כיון על השופטים מנהיגי המדינות כמו שפירש עליו הרב המור' שאם היה כן היה לו לתרגם כדייניא כמו שתרגם אלהים לא תקלל. והגישו אדוניו אל האלהים שתמיד תרגם דייניא לא רברביא. אבל רברביא אצלו הוא שם לעליונים הרוחניי' כי כן תרגם כראות פני אלהים כחיזו אפי רברביא שאין ספק שאמרו על המלאכים שזכר שראה כמ"ש ויפגעו בו מלאכי אלהים וכאשר בא לתרגם הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע הוקשה לו שישוה וידמה הכתוב ידיעת האדם הטוב והרע לידיעתו ית' בהיות מדרגותיהם בידיעה ההיא מתחלפות תכלית החלוף ולכן תרגם שהיה האדם יחיד בעולמו מפני שכלו ושממנו רוצה לומר מהיותו יחיד בידיעתו והשכלתו היה לו לדעת טוב ורע באותו אופן שלם שהיה יודע אותו בראשונה לא שתהיה כוונתו באמרו מיני' לידע טב וביש אחר החטא כי אם קודם אליו והותר' בזה השאלה הל"ט. כי הנה לא אמר הכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לאכול מעץ הדעת טוב ורע לפי שלא נדמה לעליונים לאכיל' החושיית כי אם בידיע' השכלי. ואמר שעתה שלא נסתפק בידיעת הטוב והרע כי אם באכילת העץ ובשמושו החמרי כבר יצא מן השווי והשלמות שהיה מחייב לו חיים ארוכים או תמידיי ולכן אין ראוי שיאכל עוד מעץ החיים כי אינו מתיחס למי שירדוף אחרי התאוו' ולכן וישלחהו ה' מג"ע לפי שלא היה עוד צריך לשווי המקום ההוא אחרי אכלו המאכל אשר אכל אבל שילך לעבוד את האדמה ושאינו עוות הדין להוציאו מהגן שהרי לא נולד בתוכו אלא חוץ ממנו ומחוץ בא אליו ולכן היה מן הראוי שיגורש ושילך לעבוד את האדמ' שלוקח ממנה. יספר הכתוב שלא אמר הקב"ה לאדם בהיותו בגן שהיה מגרש אותו משם אבל שלחהו לעבוד את האדמ' וכאשר יצא מהגן לעבוד עבודתו נשאר מגורש משם כי השכין השם קודם הגן מכל צדדיו את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת באופן שלא יוכל לשוב שמה והיה זה כמו שיקרה לאדם שבהיות איש זר בביתו וירצה להוציאו משם ישלחהו מהבית בדבר מה ובצאתו יסגור הדלת בעדו ויאמר לו לך מעמנו. ככה עשה השם ית' לאדם שלחו לעבוד את האדמ' ובהיותו חוץ לגן גרשו מבא עוד שמה והותרה השאלה המ'. ופי' דרך הראב"ע ויגרש את האדם. יהיה דבק עם וישכן רוצה לומר וכאשר גרש את האדם השכין את הכרובים וגו'. ואמנם מה המה הכרובים האל' ומהו להט החרב המתהפכת. כתבו קצת המפרשים שלהיות מקום ג"ע תחת קו השוה היה שם חום מופלג מן השמש עד אשר לא יוכל אדם לשבת שמה ולא יעבור בו ואותו חום מופלג כנה כלהט וחרב הוא רומז על היות באותו מקום חום ממית הנכנסים בו מפני חום ההתהפכות שיעש' שם ניצוץ השמש ואמרו שהכרובים הוא רמז לגרמו' השמימיים אותו חום מופלג בתנועתם. אבל הדעת הזה הכחיש אנ"ס ואמר שיהי' ראוי שיהי' תחת קו השו' ישוב יותר טוב משאר המקומות ושאין נכחיות השמש שם שורף כמו שישרוף בהתמדת הנכחיות והקורבה לנו וצדקו דבריו באמת כי הנה היום הזה הולכים אניות רבות ממלכות פורטוגאל אשר בקצה המערב לארץ כוש ועוברים תחת קו השוה ומצאו שם ישוב בני אדם וארץ זבת חלב ודבש כמו שהוא מבואר אצלם. ויש מחכמי האומות שאמרו שהיה ג"ע תחת ראש סרטן ושלהט החרב המתהפכת הוא פי הארץ הפתוחה בהר אשר שם שיוצא תמיד ממנו אש נראה כלהט ושכרובים הם הגרמים השמימיים כמו שזכרתי. אבל כפי פשט הכתוב נרא' לי שלא אמר כרובים על הגרמים השמימיים ולא להט החרב על התהפכות ניצוץ השמש ואור ולא על האש היוצא מן ההר. כי כרובים הם כפי המתרגם כרוביא. וכבר ביאר הרב המורה שהכרובים הם הצעירי' לימים מבני אדם כי כן היו הכרובים שבמקדש כדמות נערים עד שהקשו חז"ל על פסוק פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם. ואמרו אדם וכרוב אחד הוא ותרצו אפי רברבי ואפי זוטרי. וכפי זה יאמר הכתוב שכאשר גרש הקב"ה את האדם מג"ע השכין מקדם הגן ר"ל במקום מושבו את הכרובים כלומר שטרדו בבנים שנולדו לו קין והבל כי הם הכרובים אשר השכין במושבו קדם הגן והצרות שראה בחייו מהבנים והמות והנדוד בבניו והוא אמרו ואת להט החרב המתהפכת כי הנה צער גדול בניו שקפץ עליו ולהט החרב שבאה ביניהם המתהפכת מפה אל פה. כאן הרגו את הבל וכאן הרגו את קין זה כלו בא עליו לשמור את דרך עץ החיים כלומר להרחיקו מארץ החיים ולהביאו אל המות. והותרה בזה השאלה המ"א. ובב"ר אמרו שאדם הראשון עשה תשובה וכיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתעניות ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זריזין של תאנה על בשרו ק"ל שנה ורצו באלה מיני התשובה שהיה התענית מיוחד אל השכל אשר לא יתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו שבעבור' יצא לאפיקו'. והרחק' מהאשה היו יסורין על ששמע לה וזריזין על בשרו היה לקבל מלקות ממה שמשך בערלתו ונמשך אחרי המשגל והנה נשאר עתה להשיב על השאלה המ"ב האחרונה והוא למה בששת ימי בראשית נזכר תמיד אלהים בלבד וכאן נזכר תמיד ה' אלהים אם לא בדברי הנחש ודברי האשה שתמיד זכר שם אלהים בלבד ולא בשם הנכבד ומה ענין מאמרם ז"ל נזכר שם מלא על עולם מלא והוא מאמר שגור בפי הראב"ע בכמה מקומות ולא בארו באחד מהם. וראיתי באחד מהמפרשי' שמבראשי' עד ויכלו הזכיר שם אלהים לבד לפי שבנתינת הצורות לא היה צריך לנפרד אבל היה די בפועל הגרמים השמימיים הנקראים אלהים וכן הטבע ומשם ואילך בבריאת אדם היה צריך פועל הגרמים השמימיים והשכל נפרד לתת צורת אדם ולכן הזכיר שני השמות יחד ה' אלהים. ואחר שהיה לו בן ימינו שמור לא הזכיר אלא השם המיוחד כי כבר היה משם ואילך החומ' מוכן לעולם ואין צריך שם אלא נתינת הצור' ולכן די בזה השם האחד שהוא כנגד השכל הנפרד. וההתחכמו' הזה כלו מדעתי שלא לצורך כי לא יורה שם אלהים על הגרמים השמימיים ולא שם המיוחד על השכל הפועל נותן הצורות גם שבהויה הטבעית גם היום צריך פועל הגלגל בהכנת החומר ופועל הנבדל בנתינת הצור' אבל הנ"ל בזה הוא שכל פועל ואומן יש לו בהכרת ציור ונימוס כולל בשכלו בעבור אותו ציור ופעל פעולתו והנימוס והציו' ההוא הוא יותר משובח מסדור חלקיו הגשמיים בפועל. הנה השם יתברך הוא משכיל ומשיג צורות כל הנמצאות כי הוא נימוס וצורה משובחת לכלם ומזאת הבחינה היה שם בן ד' אותיות שם העצם כי זהו עצמותו וידיעתו והוא אמרם נקרא שם מלא על עולם מלא כי שם בן ארבעה אותיות הוא שם מלא להיותו ציור כללי לכל הנמצאים. והנה לא נזכר בששת ימי בראשית לפי שעדין לא נברא אדם ולא היה בעבור זה העול' מלא שמבלתי אדם לא היו הנבראים עדין בשלמות' אבל הזכיר שם אלהים והוא רמז למשפיע כמו שביארתי. אמנם בזאת הפרשה אחרי בריאת אדם שכבר העולם מלא מכל הנמצאים העתידי' להיות עד שנולדו הבנים נזכר עם שם אלהים המשפיע שם בן ד' אותיות הרומז לציור והנימוס הכולל האלהי. אך חוה להיות דעתה קלה וכן הנחש לחסרונו ולחסרון טענותיו שעשתה האשה בעדו לא הגיעו להבין ענין הציור והנימוס הכולל שמורה עליו שם בן ארבע וזכרו שם אלהים בלבד המשפיע. האמנם למה זה בפרשת בני אדם נזכר השם המיוחד לבדו הנה יתבאר שמה. וזהו התר השאלה המ"ב. והחבר אמר למלך הכוזר מאמר ב' מספרו ששם אלהים ושם ידו"ד יתחלפו מפאת המקבלים כי ידו"ד הוא כמו האור המכה בפנינים ובשוהם שהוא אור נוקב כן שם ידו"ד המיוחד להנהגת ישראל. ושם אלהים הוא אור סתם בלתי מיוחד למקבל שלם זהו מה שנראה לי בפי' הפרשה החמורה הזאת כפי עדות פשוטי הכתובים מבלי הכחשתם ולא הכזבת המושכל ואמונת נמנעות עם התר המ"ב שאלות הכוללות שהעירותי בעניניה והוא אצלי פירוש נאה ואמתי דבר דבור על אפניו והיה התועלת בספור הזה כלו להודיע ולדעת כי רע ומר לעבור על מצוות ה' ולהתרחק האדם מן הדברים שהם שלמותו לתור אחרי לב חורש מחשבות און כי זה הביא מות לעולם וחטא אבינו הראשון אדם. והוא גם כן בכל דור ודור יביא את האדם ההולך בדרכיו למות הגופנית קודם זמנו ולנפשיות אחרי מותו. וראויה באמת היתה ההקדמה הזאת להיותה בתחלת תורת אלהים וראשית למצותיו:

אך אמנם מהו הרמז אשר ירמוז עליו הספור הזה. מלבד אמתות פשוטו. כבר התעסקו בו חכמי ישראל ויודעיו חדשים גם ישנים. אם הראשונים שהלכו בו בדרך דרש אמרו בבראשית רבה (פרשה י"ט) ר' יוסי ברבי חנינא דרש כאדם הראשון מה אדם הראשון הכנסתיו לג"ע שנאמר ויקח ה' אלהים את האדם וצויתיו שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם ועבר על צווי שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ודנתי אותו בשלוחין שנאמר וישלחהו ה' מג"ע. ודנתי אותו בגרושין שנאמר ויגרש את האדם. וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב כן בניו הכנסתים לארץ שנאמר (ירמיה ב') ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. צויתים שנאמר (שמות כ"ז) ואתה תצוה את בני ישראל. עברו על צוויי שנאמר (דניאל ט') וכל ישראל עברו תורתיך. דנתי אותם בשלוחים שנאמר (ירמיה ט"ו) שלת מפני וילכו ודנתי אותם בגרושין שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם. וקוננתי עליהם איכה שנאמר (איכה א') איכה ישבה בדד ע"כ. וענין זה המאמר שכל מה שקרה לאדם אבינו הראשון היה סימן לבנים ובעבור שר' יוסי ברבי חנינא קצר ברמז הזה ומתקו לי דבריו הייתי ראוי להרחיב משלי ולהשלימו. ואומר שעם היות כלל האנשים בני אדם המה הנה האומה בפרט היו עיקר המין והמובחר שבו עד שמפני זה נקראת אדם שנאמר (יחזקאל ל"א) ואתנה צאני צאן מרעיתי כו' ועתה ראה איך נדמה ענין האומה לענין אדם אביהם. אדם יצרו אלהים עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כן בהיות ישראל במצרים נבזים ושפלים הקים השם מעפר דל ונתן להם התורה שהיא נשמת חיים. ונטע הקב"ה גן בעדן מקדם. כן בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם בחר בארץ הקדושה ובפרט בירושלם הבנויה שהיתה כגן ה' וכנה אשר נטעה ימינו. אדם לקחו האלהים וינחהו בג"ע כן לקח את ישראל מכור הברזל ממצרים וינחם בגבול קדשו הארץ הקדושה והיא ירושלם עיר הקדש שתמיד עיני ה' אלהיך בה. בגן הצמיח השם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כן הצמיח בארץ הקדושה חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש כל עץ טוב למאכל. הצמיח בתוך הגן עץ החיים המותר לאדם והמביאו לחיים נצחיים ועץ הדעת טוב ורע. שנאסר עליו. כן בארץ ישראל היה עץ החיים והוא בית המקדש התורה והנבואה והיה גם כן שמה בקרב הכנעני העבודות זרות שהיו עובדים תחת כל עץ רענן להוריד מהכחות העליונים טובות מדומות ומרה באחרונה. נהר היה יוצא מעדן להשקות את הגן. כן נהר השפע היה יוצא מהשגחת השם להשקות את הגן שהוא ארץ ישראל בכל הטובות וההצלחות. אבל אמרו משם יפרד והיה לארבע' ראשים דרשו רז"ל על ארבעה מלכיות. פישון בבל. גיחון מדי. חדקל יון. פרת ארץ רבה. ויהיה רומז שכמו שנהר השפע וההשגחה לטוב היה יוצא מעדן החכמ' האלהית להשקות את גנו ואת אדמתו הקדוש' כן בהשפע ישראל משם יפרד המשפט ההשגחיי והיה לארבע' ראשים הממלכות שבאו עליה לכבשה ולהחריבה. וכמו שלקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמר'. כן לקח את ישראל ויניחם בא"י לעבדה ולשמרה במצות עשה ומצות לא תעשה כפי משפט אלהי הארץ. וכמו שצוה ה' אלהים מכל עץ הגן אכול תאכל וגו' כן צוה הש"י שיאכלו מטוב הארץ אבל שלא יעבדו אלהים אחרים שהוא עץ הדעת טוב ורע כי מות ימותו בגלות הזה בעה"ז ובעונש גהינם לעולם הבא. וכמו שנתן לאדם אשה עזר להיות לו לאשה ולעזר והיא הית' לו לפוקה ולמכשול. כן נשי בני ישראל שהיו עצמם ובשרם מאותו זרע קדש הם הסיתו את ישראל לעבוד ע"ג וכמ"ש (ירמיה ז' ו') והנשים עושים כוונים למלכת השמים. וגם לשלמה בחכמתו נשיו הטו את לבבו, וכמו שנאמר (שם מ"ד ט') ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעי' כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות וגו'. הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך וגו'. הנה א"כ היה ענין חוה אצל אדם סימן לבנותיה אצל בעליהן וכמו שהנחש הסית את האש' והיא הסית' את בעלה כן הכנענים יושבי הארץ אשר לא גרשום בני ישראל הביאום לעבוד ע"ג. וכמו ששמעו אדם וחוה קול ה' אלהים מתהלך בגן ונתחבאו והוכיחם על חטאם ככה ישראל שמעו קול ה' על ידי נביאיו בהיותם בגן בארץ הקדוש' והיו מתחבאים ומכחישים אותם והוכיחם האל על חטאם פעמים רבות. וכמו שהנחש קולל ראשונה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך ועל האיבה. כן הכנעני גורש ראשונה מן הארץ והיה ארור ומקולל משאר האומות והלכו על גחונם חוץ מארצם ומפני עניותם אכלו עפר ונשארה האיב' בינם ובין בני ישראל תמיד. וכמו שנתקללה האש' בעצבון כן נתקללו בנות ישראל בעצבון ובדאגה בגלות כמו שנבא עליהם ישעיה ועמוס ושאר הנביאים. וכמו שנתקלל אדם ארור' האדמ' בעבורך כן בקללת ישראל נתקללה ארצם וקוץ ודרדר תצמיח. וכמו שבסוף קללת אדם נאמר עד שובך אל האדמ' אשר ממנו לוקחת. כן בסוף הקללות נאמר והשיבך ה' מצרים כי שבו לגלותם אשר לוקחו ממנו. וכמו ששלח השם את האדם מג"ע בחטאו וגרשו מפניו כן שלח וגרש את ישראל מארצם וכמ"ש ר' יוסי בר חנינא. וכמו שהשכין לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים שענינו כמו שפירשתי לשמור ולקוות שישוב אדם ויאכל ממנו כבראשונ'. ככה בזמן חורבן ירושלם נסעה משם שכינה ונגנזו הארון והכרובים לשמור את דרך עץ החיים רוצה לומר לקוות שעוד ישובו בני ישראל ויבקשו את ה' אלהיהם וישובו הכרובים למקומם ולהט השכינה למעמדה כבתחלה. זה דרך הנאות כפי הדרש להיות ספור מה שקרה לאדם סימן לישראל בניו. ומהם שיחזיק עוד אצלי הרמז הזה הוא מה שאומר לך פה. הנה מקום ג"ע אמרו הראשונים שהי' תחת קו משו' היום כמו שביארתי. והחוש מכחיש זה מאד לפי שהיום הזה הן רבים עתה עם הארץ הולכים לאותו מחוז אשר תחת קו משו' היום ולא מצאו רמז לענין הגן ההוא וכבר ראיתי דעת חכם אחד מחכמי דורנו זה שחשב שהגן נחרב ויבש וכי לא נברא אלא לשבת אדם בו וכאשר גורש משם נעתק ממקימו והביא על זה ראיות מחכמ' התכונ'. ואני חושב שלא היה הגן תחת קו משוה היום אבל שעדן הית' הארץ אשר נקראת אח"כ ארץ ישראל וששם נעש' הגן ואחרי שחטא אדם וגורש משם סבב הקב"ה לקדושת המקום ההוא ומעלתו שיבנה עליו המקדש וירושלם עיר הקדש. ולכן היו תמיד עיני ה' בה והיה שם חוזק השגחתו והשפעתו ויורה על זה אמרם ז"ל במקומות רבים אדם ממקום כפרתו נברא כד"א (שמות כ' כ"א) מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב"ה הריני בוראו ממקום המזבח מקום כפרתו הלואי יעמוד בו. ובפרקי רבי אליעזר אמר ויגרש את האדם יצא אדם וישב לו חוץ מג"ע בהר המוריה ששערי ג"ע סמוכים אל הר המוריה משם לקחו ושם החזירו שנאמר לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם ע"כ. וידוע כי בהר המורי' נבנה בית המקדש כמו שכתוב בדברי הימים. ויסכים עם זה קבלתם ז"ל שאדם הראשון וחוה אשתו נקברו במערת המכפלה אשר בחברון אשר הוא סמוך לירושלים שהוא מקום הגן ולכך השתדל אברהם לקנות' למקום קבורתו והשתדל יעקב להקבר בה לפי שהי' מקובל אצלם ששם נקברו אדם וחוה. וזה באמר ענין גדול הוא לתת לב עליו ולהשגיח בו מאד. כי גם בירושלים מצאנו זכר רוב הנהרות פרת וחדקל וגיחון כמו שנזכר למעל' הנה הרמז שעש' הדרש הוא ראוי והגון ובריא אולם. ואמנם המקובלים עשו רמזים בספור הזה כלו עם אמונת פשט הכתובים כי הם אמרו למטה גן עדן ולמעל' גן עדן למטה ד' נהרו' ולמעל' ד' נהרות שהם הארבע אצילו' מארבע מחנות ואין כוונתי להאריך בדבריהם כי לא למדתי חכמת הקבל' ודעת הקדושים לא אדע:

אבל בדרך חכמה מחקרית הנה בקשו אחרוני חכמינו רמזי' בספור הזה והראשונים שהתחילו בו היה הרב המור' בספרו והרא"בע בפירושו לתור אבל באו דבריהם באופן כל כך מהקצור כאלו התהלכו על הגחלים ביראה ורעד נוגעים ובלתי נוגעים ובא הר"לבג רכיל מגלה סוד וביאר הסודות כלם כפי מחשבותיו. האמנם יתחלפו ברמזי הספור חלוף רב כי הנה הרב המורה קבל הגן והנהרות כפי פשוטי הכתובים ולא עשה בהם רמז וצורה כלל אם מפני שהכתוב אומר בעדן גן אלהים היית בגן אלהים ברושים לא דמו אל סעפותיו כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיו שכל זה מעיד על אמתת מציאות הגן וגם הנהרות להיותם מפורסמות ידיעות בפי בני אדם נשאו נהרות קולם. אבל ביצירת אדם השניה וביצירת האשה מן הצלע ועץ החיים ועץ הדעת והנחש ודבריו לאשה ודברי האשה עמו ואכילת העץ ושלוחו מהגן ולהט החרב כל זה יחשוב הרב שאין הדבר כפי פשוטו אבל נכתב ללמדנו דברים מדעיים מהחכמה. והרבי לוי בן גרשום לקת לו דרך אחרת שהגן ועדן ועציו ונהרותיו ושאר הדברים כלם הם כפי הצור' והרמז. אבל יצירת אדם מעפר האדמה ובנין האשה מצלעו וכן וישמעו את קול ה' הכל היה כפי פשוטו ואין בו רמז כלל. והנה הראב"ע עם היותו פושט טלפיו בענין הנה דעתו באמת כפי רמיזותיו כולל שני הדרכים דרך הרב ודרך הרלב"ג כי הכל צוריי ואין בו דבר כפי פשוטו. ואין ספק שלדעת הרב יתחייבו ספקות כי איך יהיה האדם שנזכר בזאת הפרשה רומז לשכל והאשה לחומר או לכחותיו כדרכו והיה הכל המשל וצור' וג"ע ונהרות שהונח שם אדם יהיה כפשוטו. ואיך יהיה כל שם אדם שנזכר בפרשה הזאת ואדם אין ויהי האדם לנפש חיה והשאר נאמרים על המורכב. וגם הוא שם המין לפי דעת הרב בשתוף שם אדם. וכן אמר הראב"ע שה"א האדם יש לו סוד. אמנם האדם שחטא הוא השכל והאשה שהסיתתו הוא החומר. ואם היה שם האדם הזה מורה על השכל איך יאמר הוא על החומר עצם מעצמי ובשר מבשרי ואין החומר מעצמות השכל אף כי יצירת חומר אדם ונפשו כבר נזכר בפסוק (בראשית ב') וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים שהם שני חלקיו חומר וצורה ומה היה אם כן צורך משל אחר מהאדם והאשה לא יהיה מקום למאמר לא טוב היות האדם לבדו כי איך יאמר שאין טוב היות השכל לבדו מבלי החומר שאם לא יהיה כן לא יהיה שכל אדם כל שכן לדעת הרב המורה שחשב שנפש האדם היא כח והכנה בגוף ואיך תמצא ההכנה מבלי נושאה. ועוד כי מה יהיה ענין שמות הב"ח האם להודיע שאין חמרם וחיותם נאות לצורה האנושית כן הוא ענין כל שאר המינים שכל חומר מתיחד לצורתו ואינו נאות לצורה אחרת. ומה יהיה ענין התרדמה והצלע ומאמר זאת הפשט כי אין ספק שלא יפול דבר מכל זה על השכל עם החומר ולא ג"כ מאמר על כן יעזוב איש. ואולי מפני זה ברח הרלב"ג מלעשות רמז וצורה באדם וחוה עם היות שלא זכר הטענות האלה. ועוד שאם היה חטא אדם בדרך צורה לא כפי פשוטו איך יהיה פי' ויתחבא האדם ואשתו ותוכחת השם עליהם הכל כפי הפשט. כי הנה לא עשה רמז בזה הרב כלל כמו שעשה בשאר הדברים אם היה הגן ונהרותיו וכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כפי הפשט איך יהיה עץ החיים ועץ הדעת אשר בתוך הגן המשל וצורה לא פשט. והדברים כלם נקשרים מדובקים ואיך יתן הרב דבריו לשעורים זה פשט וזה צורה בדלוג. גם דרך הרלב"ג ילכד בפח הזה כי הוא יאמר כי יצירת חוה הוא כפי פשוטו והנחש הדובר בה אינו כפי פשוטו. ישיבת האדם ואשתו בגן יאמר שהוא פשט אמת שלוחם משם יאמר שאינו כפי פשוטו. ואם היה הנחש המחטיא רמז לכח המתעורר או הדמיוני למה זה לא הסית לאדם כמו שהסית לחוה. גם רמיזות הד' נהרות לשכל הפועל ולשכל ההיולאני ולשאר הכחות הם דברים בלתי מתישבים כי הכתוב קרא לארבעתם ראשית ואין הכחות שזכרו כלם ראשים באופן שוה ואיך יסתפק השכל הישר בדרכים האלה. גם כן שבפרטי הספור יפלו ספקות כי אינם מענין הרמז שחשבו בהם והוצרכו בעליהם להשיב על זה שאינם רומזים כלל אבל שבאו ליפות המשל ובאמת תואנת דברים הם מבקשים כי הנה בדברי תורת משה שלא היו לא במראה ולא בחידות לא יתכן שנאמר שבאו הדברים ללא ענין כ"ש שהפטורים ההם אינם מיפים המשל והם אינם צריכים לענינו. אבל האנשים האלה כאשר לא מצאו מענה לישבם כפי רמזיהם יאמרו שבאו ליפות המשל. סוף דבר שאני תמה מאד מהאנשים שלמים הם אתנו איך הוקשה עליהם לפרש הפרש' הזאת כפי פשוטה ובחרו ברמזים והצורות האלה שהם בעיני יותר קשים וזרים כפלי כפליים מהפשט אשר ברחו ממנו:

ולכן היותר נראה לי בזה נכון ומתישב בדרך הספור הזה כפי המחקר העיוני אגיד לך פה בקצתו ארוץ אחרי דעת הרב ובקצתו אחרי שאר הדעות ושאריתו כלו כאשר עם לבבי מסכים לשרשים אשר יקבלו כלם ואשתדל לישב הפסוקים ההם בפרטיהם ברמז הזה כפי מה שאפשר וכל זה אחרי ההודאה שהיו ושקרו הדברים כפי פשט הכתוב וכפי מה שפירשתי כי הוא באמת היותר נכון כפי הסברא המיושרת. ואומר שהספור הזה בכללו ירמז לטבע האדם הכולל בזה העולם השפל כי הנה הגן ירמוז לעולם השפל שבו מינים רבים מתחלפים הצורות כמו הצמחים בגן. ועדן הוא רומז לכדור הכולל ואמר שהי' הגן בעדן לפי שהעול' השפל הוא בתוך הכדור ובאמצעיתו והוא המרכז שעליו תסבוב כל העגולה. ואמר מקדם לרמוז על התנועה היומיות שיעשה הכדור העליון עדן שהיא מקדם רוצה לומר ממזרח למערב והיא סבת כל התנועות וההויות בעולם השפל. ואמרו וישם שם את האדם אשר יצר לרמוז אל מין האדם ואין השימה והנחה הזאת מקומות בלבד אלא שנתן בו כח שיתבונן בטבעי הנמצאים וצורך בריאתו ותכליתו ושכל שאר ההווים השפלים נבראו בעדו ולכן נברא הוא באחרונה ושהיה ראוי שיקח מהם די ספוקו ויותר יחרים. ואמר ויצמח ה' אלהים בגן כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל להודיע שברא הקב"ה בעולם השפל כל הדברים הצריכים להנאתו ולמזון גופו ולהיותם דברים חמריים לצורך הגוף אמר שהצמיח אותם מן האדמה ואחרי שזכר איך הספיק השם לגופו כל מה שהיה צריך לו זכר מה שהכין לשלמות נפשו השכלית ג"כ והוא אמרו ועץ החיים בתוך הגן כי עץ החיים הוא הכח על קניית המושכלות העיוניות והדעות האלהיות שבהם ידובק האדם עם החיים הרוחניים והנצחיים. וכן אמרו בויקרא רבה לשמור את דרך עץ החיים כ"ו דורות קדם דרך ארץ לתורה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים. דרך זה דרך ארץ ואח"כ עץ החיים שהוא תורה הנה ביארו שעץ החיים רומז לידיעות האלהיות וכמ"ש שלמה (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ח') כי מוצאי מצא חיים ובעבור שהשכל יחלק אל עיוני ואל מעשי לכן אמר שהיה סמוך לעץ החיים עץ הדעת טוב ורע כי עץ החיים הוא הכח על קנין המושכלות לכן אמר שהיה בתוך הגן להודיע שהות תכלית הגן שעליו יסובב ובעבורו נברא. ועץ הדעת טוב ורע היה לצורך ההנהגה המדינית ומה טוב תארו שניהם בעצים מלשון עצה כמו שפירש הרב המורה (איוב א') איש היה בארץ עוץ כי העיון הוא עצה שכלית ומהעצה ג"כ ההבדלה בין הטוב ובין הרע גם שבהיות הידיעה הזאת כפי ההכרחי מבלי מותרות הוא עץ הדעת טוב. ובהיותה בהפלגה כפי המותר והגבול הראוי הוא עץ הדעת רע. ולהיות שתי הידיעות האלה עיונית ומעשית מפעל השכל לא אמר הכתוב שהצמיחם מן האדמה כמ"ש על השאר אך אמר שהיו שני העצים מחוברי' יחד בתוך הגן גם שכן היה ראוי כדי שעץ החיים שהוא השכל העיוני יישיר לעץ הדעת המעשי למה שראוי שישתמש ממנו כדי להגיע אל החיים הנצחיים שהוא הטוב ולא ישתקע בו ויחשוב שהוא תכליתו שזהו הרע כמו שיתבאר. וכתב הרב המורה בענין עץ החיים שלזה כוונו חז"ל באמרם שעץ החיים מהלך ת"ק שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו וכו' שהוא רמז לכל הנמצאות שבעולם השפל כי כן הוא שגור בדבריהם ז"ל שמן הארץ ועד גלגל הירח מהלך ת"ק שנה וכן הסכימו בעלי חכמי התכונה כי מן כדור הארץ עד קבוע גלגל הלבנה מהלך ת"ק שנה. ואמרו שכל מימי בראשית היו עוברים תחת עץ החיים ר"ל הנמצאות כלם שעץ החיים בהשכלתו ישיגם. ואמרו שזה מהלך ת"ק שנה של עץ החיים אינו סוף נופו ר"ל ענפיו ולא קורתו ר"ל שלא יוכלל בהשגת עץ החיים שמהלכו ת"ק שנה ענפיו היוצאים ממנו שהם רמז לגרמים השמימיים ולשכלים הנבדלים שהם השגות אלהיות יוצאות מהתחל' הדברים השפלים אבל כלל בת"ק שנה השגות קורתו של עץ החיים בלבד ר"ל ידיעת הדברים השפלים והשכלת מהויותיהם שהוא חכמת הטבע. וכן כתב הרב זה הדעת שלזה כוונו רז"ל באמרם שלא גלהו הקב"ה ואינו עתיד לגלותו לשום אדם. וכפי דרך הרב יפורש המאמר אם שהקב"ה לא גלה לאדם הרע הנמשך מעץ הדעת בנטיה המופלגת אחר המפורסמות כדי שלא יחרב העולם ולא יפרדו בני אדם מהגשמיות בהחלט וכמ"ש שלמה (קהלת ג') גם את העולם נתן בלבם. ואם שהשכל העיוני לא יגלה ולא ילמד לשום אדם עץ הדעת לפי שהיא ידיעה מפורסמת ואינה מטבעו. אמנם אמרו ומשם יפרד והיה לארבע' ראשים ירמוז שמנהר השממיי יוצא השפע והאצילות להשקות את הגן לפעול ההוויה וההפסד בעולם השפל ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שהם הד' יסודות אש ואויר ומים וארץ וגם מיני ארבע הצורות ההיולאניות דומם וצומח חי ומדבר וקרא את הדומם פישון לפי שהוא החלק הרב מן המורכבים החמרים מלשון רבוי כמו ופשו פרשיו. והודיע שבצורה הזאת עם כל שפלותה ימצאו דברים נכבדים אשר שם הזהב שהוא הנכבד שבמתכות שם הבדולח ואבן השוהם שהם הנכבדים מהדוממים. והצורה הצומחת קרא גיחון מלשון הוצאה כמו (תהלי' כ"ב) כי אתה גוחי מבטן כי כן הצמחים יוצאים מבטן הארץ ומוציאים ענפיהם מגזעם. והצורה החיונית קרא חדקל כי החי הוא היותר חד וקל בתנועתו משאר המורכבי' והוא ההולך קדמת אשור ר"ל שהוא קודם המיושר במעשיו. והצורה המשכלת האחרונה קרא פרת להיות פרי הרכבתו והשלמה שבהם. וזכר שהניח השם את האדם בג"ע לעבד' ולשמר' ר"ל לעבוד את הנשמה שזכר למעל' בקנין המושכלו' להשיג החיים הנצחיים ולשמרה מפחיתות המדות שהוא עץ הדעת טוב ואמרו ויצו ה' אלהים על האדם. ירמוז שגזר עליו כפי מה שיאות לטבעו ולשלמות נפשו כן והוא מלשון כי הוא צוה ונבראו ועל העבים אצוה. שכונה בצואה ששם בטבעם כל זה וכבר יורה עליו ויצו ה' אלהים על האדם ולא אמר אל האדם. והיתה הגזרה והצואה בבריאתו מכל עץ הגן אכול תאכל כלומר איני אוסר עליך הדברים ההכרחיי' לפרנסתך למזון גופך ונפשך מעצי הגן ומעץ החיים אבל מעץ הדעת טוב ורע שהוא ההתעסקות והידיעות בדברים המפורסמים מהו הטוב לרדוף אחריו ומהו הרע להתרחק ממנו. הנה מזה העץ והעצה הזאת עם היות שתראה אותו ותגע בו שהיא הנאה מועטת כפי ההכרחי לא תאכל ממנו כי האכילה תורה על ההשתקעות והזנת הגוף מהמאכל ההוא ושישוב אותו המזון לעצם הנזון כי הנה ימשך מזה המות הנפשיית כי בהיותך טרוד בעץ הדעת תתרחק מעץ החיים והוא המות ועל זה הדרך נאמר (דברים ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. והמשורר אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וגו'. נצור לשונך. סור מרע ועשה טוב. ואמנם מהו שכתוב בח"ז מיצירת האשה מהצלע ומה היא האשה הנזכרת בפרשה אומר אני שהאדם הנזכר הוא האדם המורכב והאשה היא נקבתו באמת כמו שפירשו הרלב"ג אבל מה יהיה הצורך והלמוד בזה הספור הוא כפי מה שאומר. שכאשר הגיד הכתוב שהצמיח הקב"ה בג"ע עץ החיים ועץ הדעת רמז למה שביארתי הוצרך לבאר מדוע נברא עץ הדעת ר"ל למה זה שם הטבע בשכל האדם כח על השכלת המפורסם בהיותו מכשול לחטא והיה מן הראוי שכמו שגוף האדם בכל חלקיו הוא חמריי וניתן לגשמיות בכח נפשו ושכלו יטה כלו למושכלות העיונות ולא דבר מהמפורסם כלל ולכן ביאר הכתוב שלא היה אפשר באדם כפי שלמותו שיהיה יחיד בעולם מבלי חברה מדינית כי לא יוכל לבדו לבקש מזונותיו ולתקנם וכ"ש בהתעסקו במושכלות וזהו לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו שלא נאמר זה בלבד על הכרח האשה בענין התולדה אלא גם כן על היותו מדיני בטבע מתחבר לזולת. וביאר שלא היה אפשר שיתחבר האדם עם הבהמה החיה והעוף המשתתפים עמו בסוג החיות אלא עם פרטי מינו האנושי האשה והבנים והזולת. וכדי לבאר זה זכר שהעביר לפניו הבהמה החיה והעוף לראות מה יקרא לו ר"ל מהו מן החיים שירצה האדם בחברתו ויקראהו אליו להיות אצלו בחברה מדינית ואם לא יחפוץ בשום מין מהם אבל יקראהו נפש חיה בהמית יורה שהוא שמו וטבעו אשר לכן לא יחפוץ בחברתו ושקרא אדם שמות לב"ח ההם ועיין בטבעיהם ובצלם לא מצא עזר כנגדו ר"ל ב"ח שיהיו בעזרתו בהתחברו עמהם במדינה והוצרך מפני זה לעשות חברתו מאנשי מינו והוא אמרו בדרך המשל והרמז הזה שהפיל השם תרדמה על האדם שהוא רומז לימי הילדות והשחרות שעדיין שכלו וכחותיו נרדמים או להמשך האדם אל תאות המשגל כי אז בלי ספק נרדם הכח השכלי והחמרי. ולקיחת הצלע הוא רמז להוצאת הזרע לענין ההולדה שממנו נמשך חברת האשה והבנים שהם הראשונות מההנהגות המדותיות והוא אמרו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. עד שיעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו לצורך החברה וכמה מן האנשים בעבור חברת בני עירם או אנשי ביתם עזבו את אביהם שבשמים ואת התורה שהיא אמם וכ"ש שיעזובו האב והאם הגשמיים להמשך אחר חברתם ויצא מזה שבהיותם בחברה הוצרכ' ההנהגה כפי השכל המעשי בנאה ובמגונה במפורסמות וזהו שהביא לעולם עץ הדעת טוב ורע ר"ל מפני חברת האשה והבנים ואנשי המדינה כלם ועל זה אמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. ר"ל שאלו היה האדם יחידי ונבדל מכל חברה לא היה צריך שיתבונן בטוב וברע שבמפורסמות אבל בהיותו בחברה היתכן שיהיו שניהם האדם ואשתו וכ"ש אנשים אחרים ערומים ולא יתבוששו בלשון תמיהה. וזה באמת בלתי אפשר כי החברה תביאם אל הבושה ולכן יצטרכו לדעת טוב ורע בדברים המעשיים. ואמרו והנחש היה ערום הוא להודיע איך נמשך לאדם חטאו וחסרונו להפסיק השגתו השכלית ולהשתמש בדברי' החמריים המפורסמים. ואמר שהיה סבת זה הנחש שהוא רומז אל הכח הדמיוני שאלו היה אדם יחידי לא היה צריך לתגבורת הדמיונות בנאה ובמגונה. אבל מפני חברתו עם הזולת והתעסקו בהנהג' תפסק השגתו והוא אמרו והנחש היה ערום מכל חית השדה ר"ל שהכח הדמיוני שבאדם היה ערום מכל הכחו' הדמיונית שבחית השד' לפי שהדמיון האנושי ישתמש בעשות הקשים וטענות דומות לאמתיות מה שלא יעש' המדמה שבשאר ב"ח ולזה כוונו חז"ל באמרם בב"ר (פרשה ג') שהיה הנחש מורכב ושעורו כגמל והיה סמאל רוכב עליו כי הנה הנחש היה אצלם הכח המדמה כי הוא המיוחד למנחשים והמביא אל ההשחתה והיה גדול כגמל ר"ל מרכיב הרכבות גדולות ופחותות בצורת הגמל וסמאל הרוכב עליו הוא הכח המתעורר כי הוא נשוא ורכוב על המדמה מתנועע מדמיוניו להתקרב אל הדבר הנדמה שיאות אליו או להתרחק מהנדמ' שהוא מזיקו וקראו סמאל לפי שהוא מסמ' את האדם ומעוותו מהדרך הנכונה ושני הכחות האלה דמיוני ומתעורר הם הסבו' הגדולות להשתמש האדם במפורסמות. ואמרו דרך משל שהיה הקב"ה צוחק על גמל ורוכבו לפי שהקב"ה לא יחפוץ בדברים הגשמיים המפורסמים באדם אלא בהיותו משלים נפשו. ומסכים לזה אמרו על צד המשל בפרקי רבי אליעזר והאדם ידע את חוה אשתו בא עליה רוכב הנחש ועברה את קין. רצה בזה לסמאל שהיה רוכב הנחש והוא הכח המתעורר והמתאוה שהוא סבת המשגל ולהיותו לתכלית הניאוף יצא משם קין שהרשיע במעשיו. ואמרו ויאמר אל האשה ירמוז שבהיות האדם בחברת הזולת הנה האשה שוכבת בחיקו והוא הדין למי שדעתו קלה כמוה יעורר הכח הדמיוני ויאמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר האם אמר אלהים וגזרה חכמתו ביצירה הטבעית שבני אדם לא יאכלו ולא יקבלו הנאה מכל עץ הגן שהם עניני העולם הזה כאלו אמר אם כך גזר יפרד הקשור ולא יתקיים האדם והיא משיבתו שלא נאסר לאדם השתמשות הדברים הצריכים להתמדת חיותו כי הם הכנה לשישתמש השכל במושכליו. אבל מעץ הדעת טוב ורע שהוא המפורסמות לא היתה ראויה האכילה שהוא ההשתקעות פן יקרה ממנו המות שהוא ההפסק מעץ החיים ההשכלה האמיתית. עוד יוסיף הכח המתעורר הדמיוני לטעון ולומר לא מות תמותון והוא דרך עצה כלומר עניי הדעת אל תמיתו עצמכם אל תבקשו להתקרב אל המות כי הנה האלהים ויצר האדם יודע כי ביום אכלכם מאותו עץ הדעת ישתלמו כחותיכם הגשמיות ויפקחו עיניכם כי אתם היום מעומק עיונכם כמתים בלתי משיגים המוחשים וגם בשכליות תהיו כאלהים שופטים ומנהיגי המדינות יודעי טוב ורע ר"ל הטוב לעשותו והרע להרחיקו ולא תוכלו להגיע בזה כי אם בשמוש השכל בחלק המעשי וזכר שהאש' והוא הדין לאנשים תלושי הדעת כמוה יראו במחשבותיהם ההתעסקות במפורסם ובדברים החמריים הוא נאות לכח הזן הצומח וזהו כי טוב העץ למאכל והוא נאות ג"כ לכח המעשי המרגיש וזהו וכי תאוה הוא לעינים והוא נאות ג"כ לשכל המעשי ונחמד העץ להשכיל כלומר בהנהגת אדם ביתו ומדינתו בטוב וברע. ולפי שההדיוט קופץ בראש האש' קלת הדעת אכלה מן העץ ראשונה ונמשך זה לאדם עם כל חכמתו ושלמותו שבהסתת האש' לרוע חברת' הביאתו לחטא כלומר להפסיק עיונו ולהתעם בדברים המפורסמים ולכן נפקחו עיני שניהם האדם החכם עם הכסיל לעיין בדברים המעשיים הפרטיים וכאשר נשתקעו בו אז ידעו כי ערומים המה כלומר שנשארו משוללים מההשג' העיונית האמתית כי בהשתקעם בזו נפרדו מזו ומזה השיגו גנות גלוי הערו' ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות כלומר שעשו יסוד עניניהם בדברים מדומים חלושי המציאות בעלי התאווה והם גם כן תואנות וסבות לרעתם. וכאשר ירד עליהם השפע העליון שרצו להתעסק במושכלות האמתיות לא יוכלו לעשותו מפני השתקעם במפורסמות והוא אמרו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו ר"ל שכאשר חזרו לשמוע את קול ה' אלהים מושכליו ואמתיותיו שאותו עיון והשכל היה מתהלך בגן וענינו העולם השפל הזה ומושגיו לא יכלו עליו ומצאו עצמם נסתרים ומתחבאים בתוך עץ הגן ר"ל בסבת עץ הגן שהוא עץ הדעת טוב ורע. ואפשר לומר ג"כ שמתוך שהרחיקו עצמם מהעיוניות האמתיות באו לכלל טעות כי חשבו ושערו היותו יתברך מתהלך בגן ר"ל משגיח בעולם השפל. אבל לא בהשגחה פרטית כי אם לרוח היום ר"ל באמצעות התנוע' היומית לא באופן אחר והיה זה הטעות לפי שהתחבאו האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן ר"ל שנתחבאו וצללו כעופרת בתוך עצות המפורסמות וידיעתם ולכן ויקרא אליו ה' ויאמר לו איכה ר"ל שהם ראו ערות' וחסרונ' בעיוניות כאלו השם קורא את האדם ואומר לו איכה איך נפלת משמים מהשכלתך ועיונך ועתה איכה אתה דר ובאיז' מקום אתה מושקע בנאה ובמגונ' המפורסם. והנה לא קרא את האשה לפי שלא עשאה הטבע לשתשכיל כי אם לעזור ולעבוד את בעלה ולכן יחס אליו האשמ' והתוכח' כלה. וזכר עוד מיפוי משלו זה שהרגיש האדם במה שאבד והשיב את קולך שמעתי בגן ואירא כלומר הנה קודם חטאי הייתי שומע קולך בגן במושכלות העולם הזה ועתה אחר שאכלתי מעץ הדעת הנני ערום מכל ידיעה עליונה. ואני נסתר ונחבא בידיעתי הרעה אשר בחרתי בה. וביאר שהרע' אשר מצאתהו הית' מפני החבר' מהדעות החלוקו' אשר נתחדשו בה. והוא אמרו האש' אשר נתת עמדי וגם היא אמרה שהנחש השיאה יצרו הרע וכחו הדמיוני. וכלל המליצה היפ' הזאת היא לבאר שהאדם לא יוכל להתמיד בעיונו בהיותו בחבר' הזולת כי טבע החבר' ודעות החברים והמלאך הדובר בם דמיונ' וכחותיהם ישובו מאחרי השם לחשוב מחשבו' בדברים המפורסמים המעשיים מפסיקים החיים השכליים ומזה תדע שעם היות אמת ברור כמו שכתב הרב המור' שלא נתקרב הנחש לאדם ולא דבר עמו אלא עם חוה שלא יתחייב מזה שתהי' חוה רומזת לחומר ואדם לשכל. כי הנה הכח הדמיוני כמו שלא יתקרב לשכל הנבדל ככה לא ימצא לחומר מבלי צור'. אבל הוא בלבד במורכב משניהם. ולכן היותר נכון הוא שהאדם הוא רמז לכל חכם לב מתלמד במושכלות והאש' היא המורכב השכל והדמיון (משלי י"א כ"ב) אשה יפה וסרת טעם ולכן דבר עמה הנחש בהיות' מוכנת כפי קלות דעתה להסתתו ולא זכרה התור' לענין הרמז הזה שם אשה כי אם להיות' החבר' היותר קרובה לאדם וגם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכ' משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה וכולי. רמזו למה שביארתי שהנחש הדמיוני הטיל זוהמת הדעות המפורסמות בחוה וזרע' קלי הדעת. וישראל שעמדו על הר סיני וקבלו התור' והמצוות בהגבלת הטוב והרע פסקה זוהמתם וכמו שיתבאר אחר זה. ואמנם קללות הנחש והאש' ואדם כפי הרמז הזה הם ביאור הרעות המתחייבות מטבע כל אחד מהם בעסק המפורסמות כי הנה הנחש הדמיוני נתקלל שיהי' ארור מכל הבהמ' ומכל החיה לפי שאחרי שישוב הדמיון האנושי מאחרי השכל ישאר יותר גרוע מהכחות הדמיוניים שבשאר ב"ח שהם לא יעשו עולה כי לא יבקשו רק ההכרחי ואין כן דמיון האדם בהתרחקו מהשכלי כי הוא ארור ומקולל בשקריו וכזביו. ואמר על גחונך תלך להגיד שכל מה שיתעסק וישתדל עליו יהיה על גחונו למלאת בטנו כי כל עמל אדם לפיהו גם שלא ישיג מבוקשיו אלא אחרי העמל והטורח והולך על גחונו. ואמר ועפר תאכל להגיד שכל השגותיו של כחו המדמ' יהיו חמריות עפריות גם שאחריתו יהיה עפר והפסד ואמר ואיבה אשית וגומר להגיד שבני אדם תמיד בשכלם ינגדו לדמיון ויכזבו הרכבותיו. וגם ירמוז בזה שמצות התורה כלם אצל בני אדם להרחיק המחשבות הדמיוניות ולבזות הטובות המדומות וישנאו אותם תכלית השנאה והוא אמרו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ר"ל שהאדם יכה את הדמיון בראשו ר"ל בתחלתו והדמיון ישופנו עקב רוצה לומר בסוף כי בסוף ימיו יגברו עליו הדמיונות עד שמזה הצד היתה נפסקת נבואת הנביאים ימים קודם מותם לתגבורת המדמה בהם. ולפי שהאשה אינה נמשכת בטבעה אחרי המושכל כי אם אחרי המדומה לכן קלל אותה שבהשתקעות' לתאוות המפורסמות יתחייבו בה תמיד עצבונו' הרבה וגם הדבר היותר נאהב אצלה שהם הבנים תהי' עצבה תמיד אם בהריונ' ואם בלדתה אותם ואם בגדולם ואם טבע האשה להתעסק במגונה ובנאה גם זה לא יעלה בידיה כי היא תהיה נכבשת לבעל' והוא ימשול בה. ובו יהיה הטוב והרע לא בידה. ולאדם אמר שכיון ששמע בקול חברתו להשתקע במפורסמות שתהי' האדמ' ארור' בעבורו כי להיות מורכביה בעבור האדם והיה תכלית האדם להשיג שלמות נפשו הנה כמו שכאשר יזכה האדם תהיה מבורכת ה' ארצו ככה בהחטיאו תכלית בריאתו תקולל חלקתו בארץ וההנא' שתשב לקנות תהפך לו ליגון ואנח'. והוא אמרו בעצבון תאכלנ' כל ימי חייך כי זהו טבע מפורסם שיביא האדם למינים רבים מהיגון וביאר זה באמרו וקוץ ודרדר תצמית לך ואכלת את עשב השד' כלומר שיטפל בענינים הפחותים. ואותו מעט ערבות שיגיע אליו יהיה בעמל רב וכפי דרך הרב המור' יפורש וקוץ ודרדר תצמיח לך שלהיותו טרוד בידיעת המפורסמות יעלו בדעתו בעיוניות שבושים וטענות כוזבות שהם קוץ ודרדר בעיון ולכן יחדל ממנו העיון בהחלט ויתעסק בדברים הפרטיים הפחותים והוא אמרו ואכלת את עשב השדה. ואמר בסוף הקללות שאחרי שהדעת האלהי מאוס ימאסהו מהיותו נשאר נצחו ישוב אל האדמ' אשר ממנ' לוקח בנין גופו והוא אמרו ואל עפר תשוב והנה זכר הכתוב שקרא אדם שם אשתו חוה להגיד שהסתת' לא הית' מרוב חכמ' אלא להיות' דברניית ונצוחיית נמשכת לפרסום כאלו היא הית' אם כל חי מעיינת בטוב וברע אשר ימצא אותם כל הימים. ואמרו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם להגיד שכאשר נשתקעו בידיעת המפורסמות באו לכלל המלאכות אשר הם חלק המעשי ולעשות מלבושים וכלים מכלים שונים ללבשם. וכפי דעת החכמים בעני הרמזים האל' נתיחסו כל אלה הדברים לשם עם היותם דברים נמשכים כפי המנהג הטבעי להיותו יתברך סבה ראשונ' לכל ואמנם מה שכתוב אחר זה הן האדם היה כאחד ממנו וגומר נ"ל לפרש ע"ד הרמז הזה שאינו זכרון העונש שקבל אדם אלא מה שהסכים הקב"ה ברוב חסדו לסדר חיי האדם והנהגתו באופן שלא יאבד המפורסמות ולא ישבת שלמותו הנפשי וכאמרם ז"ל על זה ב"ר (פרש' כ"א) מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשוב' וענינו שאדם בעת הבראו אכל תחל' מעץ החיים ואחר' כך אכל מעץ הדעת אבל תולדותיו וזרעו שהם אישי המין היו נהפך זה כי עיר פרא אדם יולד אין לו מושכל בפועל ותחלת השתמשות העולל והיונק הוא באכילת עץ הדעת ולקיחת הערב והמועיל והמגונ' והנא' ואח"כ כאשר יתן אליו השם לב לדעת אז ישתמש ויתעסק באכילת עץ החיים השכליים ועל זה אמר כאן הן אדם היה כאחד ממנו ר"ל בראשיתו והתחלתו היה כאחד ממנו משכיל תמיד אבל בטבעו היה לדעת טוב ורע ולכן גם עתה שכן הוא שהתחיל בעץ הדעת אולי ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים בהשכילו כפי שלמות נפשו וחי לעולם באופן שיאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו. ולכן הגביל וסדר לו הקדוש ברוך הוא מה שיעש' לתולדותיו ראשונ' לצורך גופו שהוא עץ הדעת טוב ורע. ושנית לצרכי נפשו לקנין המושכלות וזה בששלח אותו מג"ע לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם רוצ' לומר שנתן לו כח והכנ' לאות' עבוד' שהיא בידיעת הטוב והרע כפי הצורך והראוי. ויהיה לפי זה וישלחהו לא מלשון גרושין כי אם לשון מנוי ויכולת כמו (בראשית מ"ה ה') כי למחי' שלחני אלהים לפניכם. וזכר שכאשר יעבוד את האדמ' יהיה מגורש מהעיון כי תרי קלי לא משתמעי והוא אמרו ויגרש את האדם רוצ' לומר שגרשו מהעיון בהיותו עובד אדמ'. וזכר עוד מה שהכין לו מקנין המושכלות באמרו וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. כי הכרובים כפי זה הרמז הם הכח המדמ' והמחשבי. ולהט החרב המתהפכת הוא השפע הנשפע על השכל ההיולאני. והענין כלו ששם באדם תאו' לזה לשמור את דרך עץ החיים ר"ל להגיע לתכליתו שבעבורו נברא לראות באור החיים. וכבר ביאר הרב המור' שזה דעתו בכרובים בסוף פמ"א ח"ב וכן ביאר שזה דעתו בלהט החרב המתהפכת בהקדמת ספרו כמו שזכרתי ובעבור שהיה קנין המושכלות מגיע לאדם בקושי גדול מהכרח אמרו שהוא הנרצ' בלהט החרב המתהפכת והיה גם כן מוכן אל ההשתקעות בידיעת הטוב והרע עד שמפני זה התחלפו דעות בני אדם קצתם יאמרו שהטוב הוא הערב והרע הפכו. וקצתם יאמרו שהטוב הוא המועיל והרע הפכו. וקצתם ישימו הטוב הכבוד והקלון הפכו. ולכן כשרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הניח להם נימוס תוריי להשלימם באמונת התוריות ע"ד הקבלה שעץ החיים היא למחזיקים בה ולהגדיל ולסדר ידיעת הטוב והרע כפי הכמות והאיכות הראוי לו שלא יעיק ולא ימנע השלמות הנפשיי וזה היא תכלית הספור הנכבד הזה שבא בתחלת התורה כי הנה אחרי שספרה בריאת העולם ואדם הראשון שבמינו זכר טבע האנושית ומה שיקרה לו בבקשת השלמות ומניעתו ללמדנו צורך התור' האלהית במצות השמעיות והמעשיות באומ' הקדושה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו וישתקע במפורסמות יותר מן הראוי ויחסר מידיעת האמתיות אם לא שהתורה עזרתו והגבילתו בכל זה. וכבר כוונו הקדושים בכל זה באמרם בויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור רמז לתורה האלהית הכתובה על גוילים של עור ולכן אמרו בב"ר (פרשה כ') שבספרו של רבי מאיר כתוב כתנות אור שרמז בזה לתורה האלהית כי נר מצוה ותורה אור וכן תרגם אנקלוס לבושין דיקר כי הלבושים והכתנות ההם היו אור מאיר לחשכתם ולכסות את ערותם בטוב וברע ולפי זה יהיה אמרו וילבישם מלשון ורוח לבשה את עמשי צדק לבשתי וילבישני שהרצון בו ההתעצמות והדבקות בתורה. ומסכים לזה אמרו ג"כ בב"ר יצחק רביא אומר בגדיו של אדם הראשון היו חלקים כצפורן ונעים כמרגליות שרמז ג"כ על כתנות האור הקדוש התוריי שיש בהם חלקים כצפורן. החלק שיראה שאין בו תועלת כספור ותמנע היתה פלגש ודומיהם אין הדבר כן כי אותם הספורים כאשר יובנו על אמתתם הם נאים כמרגליות. ופה נשלם מה שראיתי לבארו ברמזי הספור הזה ע"ד המחקר והשלמתי הרמז בכל הספור וחלקיו בקשורו ואין ספק שכבר יפול עלי מזה לזות שפתים שאני כפורץ גדר ישכנו נחש כפי מה שאסרו במסכת חגיגה בדרישה במעשה בראשית בשנים ואף כי לכתבו על ספר במקהלות ורבבות עם ישראל ואיך אם כן אתנצל מהיותי שולח פי ולשוני בדברים שכסה אותם עתיק יומין ולהיות רכיל מגלה סוד אבל התנצלותי מבואר לעיני כל בעל כנף שאם לא קדמוני חכמים בגלוי רב וביאור רחב בצורת והרמזים בספור הזה לא הייתי פוצה פה ומצפצף. אבל אחרי שראיתי הרב המורה והראב"ע גלו טפח והרלב"ג ומפרשי ספר המורה ומפרשי פי' התור' להראב"ע וגם יתר המחברים בגלוי גדול מבלי העלם כלל שתו בשמים פיהם וביארו הסודות ההם כנפשם לעין כל ולא מצאו דרך אל הרמוזים כי אם בהכחשת פשוטי הכתובים וגם ברמזים ההם אשר עשו היו דרכיהם עקשים ונלוזים במעגלותם קנא קנאתי לה' אלהי הצבאות ולכבוד תורתו וכדי להרים מכשול מדרך עמי אחרי אשר כבר נתפרסמו הרמזים וחדל הכסוי ונגלו הסודות בדרכים לא טובים כי מלאתי מלין הציקתני רוח בטני אמרתי עת לעשות לה' ולכבוד תורתו אפרש הפסוקים כלם על פי פשוטם מבלי ספק ולא ערעור ושאלה. ולמי שירצה להעמיק עוד בהם רמזים וצורות מדעיות בחרתי בהם דרך סלולה משוללת מהספקות והוריות שיתחייבו לאשר קדמוני בזה להוכיח כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.