פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/קה

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה קה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

איסור. עט"ז. קודם בואי לבאר דבריו. אחקור קצת בדיני כבוש:

א כבישה זו המוזכרת בפוסקים במה היא אם בלח דווקא ואימתי יהיה נקרא לח:

ב כמה זמן ישהה בתוכו ואם פנוהו תוך הזמן ואח"כ הניחו בתוכו והשלימו לזמן ואימתי בא הבליעה והפליטה:

ג אי בכלי שייך כבישה לאסור לגמרי או כ"ק מהכלי ואם יש חילוק בין חרס לעץ ומתכות:

ד כבוש בציר וחומץ ושאר דברים חריפים אי מהני לכלי כשיעור שירתיח א"ד בכלי אין אוסר כבוש כ"א מעל"ע:

ה כבישה זו המוזכרת אי ד"ת ואת"ל ד"ת בציר וחומץ כדי שירתיח אי ד"ת:

ו כבוש כמבושל אי ממש כמבושל או דהכוונה רק להפליט ולהבליע. גם אי מה שחוץ לכבישה אסור או מותר:

ואשיב בקצרה. דע כבישה לא שייך אלא דבר גוש בדבר צלול מפליט ומבליע מזה זה לא בשניהם לחים שזה מיד יתערבו ויאסרו זא"ז ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה אפי' יעמדו ימים רבים כן. וכמ"ש הד"מ בשם המרדכי פ"ב דביצה. וכ"כ או"ה כלל למ"ד דט"ו. ואפי' שומן ואיסור מונח בתוכו כל שהוא קשה לא הוה כבוש רק אם הוא רך כדאיתא בסימן ק"ד והוא בתשובת הרא"ש כלל כ' סימן א' ושם מבואר אם רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום כבוש מיקרי וכ"כ ז"ל. ואיסור או היתר הנכבש במים קרושים וכדומה המ"י בשו"ת סימן י"ד התיר ואמר דבקרח לא שייך כבוש וכן מסתבר דאין מתנענע וכ"ש שנעשה כאבן היבש בתוכו ולא מפליט אלא שבל"י בשו"ת וכאן אות א' כ' שבא"ז בה"ש ש"ך אות ז' כתב דהוה כבוש. ועיינתי שם וראיתי שכתב על מ"ש הלבוש ס"ט דמותר להניח ברד בחמה ולא הוה נולד דתורת משקין לכל דבר דשייך ביה כבוש. ובא"ר שם אות י"ב הניח בצ"ע דמשמע מאן דמתיר בקרח מתיר בשומן קרוש יע"ש אלמא לא מטעמא דתורת משקין לכ"ד כ"ה כוונתו ואני לא הבנתי מה ענין תורת משקין ל כ"ד לטומאה ולטבול בו (עיין ר"א סל"ג) ולא הוה נולד דשם א' להם תורת משקין משא"כ לענין כבוש דכל שהוא קשה לא שייך ביה כבישה וכ"נ להלכה בה"מ עכ"פ עיין מ"ש בס"ט. ויבש ביבש שהן לחים קצת אפי' נטילה אין צריך דיעבד ומעכבר בשומן אין ראיה דמאוס הוא ומכל מקום לכתחלה יטול כעובי אצבע עס"י ק"ד. ובשומן שם בה"ש נמי חד טעמא הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ולא אבדו שם העצם וכאמור:

כמה זמן ישהה מבואר מעל"ע. אלא שראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ג' ובב"י אות ה' דלהרנ"ח בקל"ח צידד דכבוש ג"י אלא בשל תורה אזלינן מספיקא לחומרא יע"ש משמע דחשיב ליה ספיקא דרבוותא וקשה א"כ בספק כבוש מעל"ע נתיר מס"ס שמא לא נכבש מעל"ע ושמא הנכה ג"י בעינן דעדיף מס"ס דמעשה. ובאו"ה מבואר כלל למ"ד ד"ג ספק מעל"ע אסור וע"כ כיון דהמחבר והר"ב הכריעו כן לא נכנס בגדר הספק כלל ועמ"י כלל כ"ד אות ב' דאם תוך מעל"ע שפכו המים ונתנו מים אחרים אף שהיה מעל"ע בצירוף או יותר מכל מקום בעינן מעת לעת בלי הפסק כ"כ משם הגאון מהרא"ש שפירא ז"ל יעוין שם ובה"מ ראוי להתיר כה"ג. והבליעה והפליטה בסוף תשלום מעת לעת ואפי' הכי שפיר כתבו הט"ז והש"ך כאן דהיתר הנשרה בכלי איסור נט"ל דכיון שהסירו האיסור ואחר כך שפכו היתר לתוכו תו הוה אחר מעת לעת ופשוט:

ואם בכלי שייך כבישה לגמרי כן הלכה וכמ"ש הת"ח כלל פ"ה ד"א והאו"ה כלל כ"ד ד"ט דלא כמ"ש בכלל ל"ז ד"א כ"כ הת"ח שם. וכ"כ הש"ך בצ"ח אות י"ג ובקל"ה אות ל"ג דאין ללמוד מיי"נ ע"ש. ואף שהט"ז כאן אות א' פקפק ע"ז מ"מ להלכה קיי"ל כבוש מעל"ע בכלי מפליט ומבליע בכולו: ואם יש חילוק בין חרס לעץ ומתכות הנה בט"ז צ"ג אות ב' דאם כ"ח ישן מעל"ע בולע וחדש משמע שבולע מיד וכ"כ הפר"ח כאן אות א' דלא כנה"כ בצ"ג יע"ש ובאמת בקל"ה ס"ד מבואר דכ"ח חדש בולע מיד וצ"ע על נה"כ בצ"ג ושם נתבאר והחוש יעיד דחדש בולע ולכן אף בה"מ אין לי להורות היתר אמנם כ"ח גלייזר"ט יראה לי להקל בהפסד קצת ואף דבקל"ה ס"ה יש להחמיר מ"מ הבו דלא לוסיף עליה. ומ"ש הש"ך מאו"ה כלל ב' ד"ח וכלל למ"ד ד"ט דחרס נמי מעל"ע י"ל בישן היינו פעם ג' או פ"א חצי יום ששבע כו' ועץ דינו מבואר דמעל"ע נאסר ובפחות די בהדחה. ומתכות הנה באו"ה כלל ב' ד"ח התי' והט"ז כאן אוסר ועס"י ס"ח בש"ך אות ל"ג בעירו בכ"מ לרי"ו אין אוסר וה"ה אפשר כבוש יע"ש ובת"ח כלל ל"ג והמ"י אות ו' בה"מ יש להתיר יע"ש מ"מ בכלל ג' אות ה' כתב דבקל"ה ס"ח מחמירין בשל מתכות ליי"נ ה"ה באיסורין דאו"ה למד איסורין מיי"נ יע"ש. ובכלל פ"ה אות י"ב כתב דזכוכית אין בולע בכבוש דביי"נ בקל"ה נמי פסק כן והקשה מא"ח תנ"א סכ"ו דהחמיר שם בזכוכית ותי' חומרא דחמץ יע"ש. ועמ"א שם ויש לעיין בזה. ועש"ך בקכ"א אט"ו. אמור מעתה ד' חילוקי כלים יש חרס בולע מיד בצונן וגלייזר"ט יש להקל אף שגליזר"ט שלנו אין דומה למצופה אבר. ועץ מעל"ע בולע בכולו ולא קודם לכן ומתכות יש מחלוקת ובכלי זכוכית המיקל בה"מ לא הפסיד:

וכבוש כשיעור שירתיח בדברים חריפים כמו ציר וחומץ בכלי איכא לעיונא ביה כמו שאגיד. בט"ז מ"א וש"ך ס"ח בסימן ס"ט מבואר דלהפליט מכלי אין מפליט כדי שירתיח ודוקא מעל"ע דלא כפרישה שם ונסתפקנו שם אי להבליע בכלי כדי שירתיח מהו דמש"ך שם הטעם דכדי שירתיח דינו כמליח דאין מפליט מכלי ולפ"ז להבליע שפיר מבליע והיינו בחומץ או ציר בכולו עצ"ח ולט"ז שם משמע דכבוש כדי שירתיח אין מועיל בכלי משמע אף להבליע. יע"ש ומפינכא דר"א בחולין קי"א דמוכיח מליח כרותח ומנלן דלמא דנשתהה שיעור כדי שירתיח י"ל דידוע היה שלא שהה כ"כ יע"ש. ובספר בית ישראל סימן צ"א הקשה איך מוכיח דמליח כרותח דהא ציר עדיף יע"ש ואי משום הא ל"ק דהא דכתב הר"ב דציר מבשר שנאכל מחמת מלחו מ"מ הציר אין נאכל מחמת מלחו א"כ אין חילוק בין בשר לציר ושפיר מוכיח שם. ומה דכתב בת"ח כלל פ"ה ד"א דאו"ה סותר עצמו מכלל כ"ד לכלל ל"ז י"ל בל"ז מיירי שיעור כבישה כדי שירתיח דאין מבליע בכלי יותר מכ"ק וכשיטת הט"ז והש"ך בס"ט אות מ"א וס"ח והבן. ויראה דחומץ לא עדיף מציר וכ"ש למ"ש הש"ך אות ב'. ויש כדמות ראיה ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ד ממ"א כבשין של עובד כוכבים שרי ומשמע אף בחומץ וציר כל שאין חשש יי"נ ולב"י סתם כ"ע ולהר"מ ב"י ואמאי היא מפליט ומשמע דהר"מ כשיעור שירתיח אית ליה אבל אי אינו מפליט מכלי א"ש ואף ד"ח נ"ט לשבח י"ל דהר"מ ז"ל דווקא קורט וכדומה ועיין בהרלנ"ח קל"ח ואין להאריך:

וכבישה זו האוסרת היא מ"ה כדמוכח מהא דאמרינן בב"ח חידוש ש"מ דבשאר איסורין מ"ה כ"כ ז"ל ומיהו בחומץ וציר אי הוה מ"ה בס' בית ישראל בק"ד כתב דהוה דרבנן ומש"ה כתב דפחות משיעור מעל"ע עכברא ספק משביח ספק דרבנן יע"ש ומש"ך אין ראיה דשפיר הקשה דזה לא הוה ספק כמ"ש הש"ך בק"ד אות ד'. ובכר"ו אות ב' מסופק בזה יע"ש ומ"ש מהר"מ ז"ל בה"ש פכ"ב ה"י ובש"ע א"ח שכ"א ס"ג הכובש אסור שהוא כמבשל אין ראיה דוודאי מבשל ממש שלא על ידי האור בחמה שרי אלא כעין מבושל הוא ומ"מ מאחר שסתמו הפוסקים וודאי אין להקל כדי שירתיח הוי דאורייתא:

וכבוש הוא רק מפליט ומבליע לא מבשל ממש ונ"מ דם היוצא ע"י כבישה דאורייתא ול"ד לדם שמלחו כדבעינן למימר קמן. ומה שחוץ לכבישה שרי כמ"ש הט"ז אות ב' והש"ך אות א' ושם יבואר בעזה"י. ומעתה אבוא לבאר דברי הט"ז:

הנה מ"ש שכר נט"ל עס"י צ"ט וקל"ה ומ"ש דנראה דאין לאסור מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה איסור מעל"ע ר"ל נשרה היתר בכלי איסור או נתבשל לאחר שהורק הכלי מעל"ע דל"ת דכבוש מבליע ביותר ולא הופג טעמא אף מעל"ע שהרי או"ה אוסר בנשרה היתר אח"כ לז"א דאינו כן ובכה"ג ובאורח מישור הבינו שנתבשל מיד שהורק ותמהו עליו יע"ש וז"א דהא סיים דנט"ל הוא אלא מדין נט"ל קאתינן עליה וא"מ כתב שמצא כתב יד של הט"ז כתב דאין כבוש מבליע בכלי אלא כ"ק ויש בתבשיל ס' נגד הקליפה עס"י קל"ה. ובצ"ג אות ב' החמיר הט"ז גופא בכבוש מעל"ע תוך כ"ח ישן ובתוך מעת לעת להורקה בישלו בשר אסור וכן הלכה דבכולי משערינן והשאר הדברים מבוארים וכדברירנא  :

ב

ויש מקילין. וכ"פ בת"ח כלל כ"ב (ד"ו) ט"ז דל"ת דהר"ב הביא דעה א' בסתם ובהר"ב ג"כ נוהג הדין דהלכה כדיעה א' בסתם כמ"ש הכה"ג בהגהות הטור אות ד' ועס"י רמ"ב. ודע דאם יש ס' בכל החתיכה נגד האיסור אז מה שחוץ לכבישה ממ"נ מותר ובתוך הכבישה אסור דאין מה שבחוץ מצטרף והוא הדין להיפך אם איסור נכבש בהיתר אם יש ס' בהיתר נגד האיסור שבתוך הכבישה שרי לי"מ שהוא עיקר ועיין באו"ה כלל למ"ד:

וראיתי להמ"י כלל כ"ב אות ט"ו דבר חידוש והוא פלא גדול בעיני וז"ל כתב או"ה כלל למ"ד ד"ד אי אישתהי מקצת החתיכה בתוך החלב מעל"ע ונתבשל צריך במקצת שחוץ לכבישה ס' וא"ל צריך ס' בקדירה נגד כל החתיכה דהוה דבוק משא"כ אי לא שהה מעל"ע אף אותו מקצת שרי אם יש ס' בקדירה נגד אותו מקצת (שתוך הכבישה) דלא נאסר מעולם. ופי' המ"י דה"ק דכל שלא שהה מעת לעת בולע מחלב צלול וע"י הדחה היטב יוצא ול"ד לכלל ט' דין ב' (בת"ח) דבר שצריך הדחה בדיעבד שרי בלא הדחה דהתם יבש ביבש ושניהם לחים משא"כ לח בולע הוא בצונן וע"י הדחה היטב יוצא והר"ב שהשמיט זה לרוב פשיטותו עכ"ל ואני מתפלא ע"ז דוודאי הדין הא' אי נשתהה מעת לעת צריך ס' במקצת שחוץ לכבישה זה אמת ויציב כדין איסור דבוק וזה השמיט הר"ב לרוב פשיטותו. ואפי' יש ס' המקצת שתוך הכבישה אפשר לסוחטו אסור אבל הדין הב' צ"ע טובא דמשמע מדוכתי טובא דפחות מעל"ע אין בולע כלל והדחה הוא רק שע"פ ועס"י צ"ג בט"ז בצונן אין בולע כלל. וא"כ דיעבד א"צ ס' כלל. ועוד לדידיה שכתב דבולע מלח אלא שמפליט על ידי הדחה מצינו הגעלה באוכלין לומר מש"ה לא הוה דבוק מיד שבא למים מפליט בהדחה ולא ממהרים לבלוע ועוד דהא בכלל כ"ח ד"ג כתב אי לא שהה מעת לעת מצטרף החתיכה וכל מה שבקדירה לבטל החלב שעליה הרי סותר למ"ש בל"ד בתרתי א' דכאן מצטרף החתיכה עצמה ושם צריך שאר הקדירה לא החתיכה והב' דחלב שעליה משמע לא הבלוע ע"כ נראה לדינא שא"צ ס' רק הלחלוחית שעליה כמ"ש כלל כ"ח ד"ג ואותה החתיכה מותרת וכמ"ש:

אמנם הא יש ללמוד מאו"ה כלל למ"ד ד"ד כתב אי שהה מעת לעת צריך ס' נגד המקצת ואי לאו הכל אסור דמאחר שאסרו חכמים הוה כשאר איסורים אלא שלא גזרו על הנאתן עכ"ל ויש לעיין הוא כוונתו כי לכאורה אמר כבוש דרבנן מותר בהנאה הא בורכא דעכשיו מבושל הוא ואי לומר דאיסור דבוק הוה בדרבנן יש לומר כה"ג בב"ח הוה איסור דבוק שלא גזרו על עד"מ חתיכה שדבוק בה חלב ואין ס' בחתיכה עצמה אף שיש ס' בכל הקדרה וודאי שאר החתיכות דרבנן דנ"נ בשאר איסורין דרבנן וחתיכה שחלב דבוק מ"ה שאני אומר שהיא ממהרת לבלוע או שמא פ"א חוץ לרוטב וצ"ע בזה דבוק כה"ג הוה מ"ה או חומרא בעלמא אנו מחמירין ועס"י ע"ב:

ויש לנו לומר או דידוע כמה חלב בלע ע"י כבישה ונגד חלב הבלוע במקצת יש בכל החתיכה ס' א"כ לא שייך ממהר לבלוע דע"י בישול מתפשט בכל החתימה וכל דרך הלוכו אף בב"ח לא נ"נ דאל"כ צא ופרנס ט"ח שנפל על גג החתיכה אם יש בחתיכה ס' ש"מ כל דרך הלוכו לא נ"נ עיין חולין ק' בתוס' גבי אוקי רב יע"ש ועיקר משום כבישה והוה דרבנן. או דבשאר הקדירה אין טעם חלב אלא מכח נ"נ תו הוה אותה חתיכה דין שאר איסורין והשאר הקדירה מותר בהנאה ומיהו אותה חתיכה אסורה בהנאה דיש בה טעם בב"ח:

עוד למדתי ממ"ש בהגהות שבסוף הספר דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה משמע חתיכה שבישלה בחלב כבר מותר לחזור ולבשלה מיהו בשר מבושל וחלב מבושל אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול ול"ד לשבת ואסור נמי בהנאה וכדבריו נראה בהלכות בשר בחלב אלא דכאן שהחתיכה בלועה מחלב אין איסור אלא במעיקרא כבוש והשתא בישול וגם זה צ"ע  :

ג

וספק. עיין ט"ז והם דברים פשוטים דבאו"ה כלל למ"ד ד"ב מבואר דספק כבוש היינו ספק אי נכבש מעל"ע (לא ספק ב' חתיכות או נכבש כ"ד שעות וכדומה) ואהא קשי' ליה אמאי לא אוקמי' אחזקה וראיה ממקוה שאע"פ שמימיו פעמים עולין ופעמים מתמעטין כל שלא הוחזק להיות מתמעטין פחות ממ' סאה כשר אף שטמא בחזקתו מ"מ חזקת טמא איתרע שהרי טבל וחזקת המקוה לא איתרע ומן הדין כשר בלי בדיקה אלא שכשר הדבר לברורי יע"ש בר"א וכ"ש הכא דליכא חזקה לאיסורא. ובנה"כ ופר"ח אות ג' והפ"ת וכה"ג בהגהות הטור אות ג' כולם חלקו עליו דהתם לא איתרע והכא איתרע וכן סיים או"ה וכבר איתרע חזקתיה יע"ש. והכר"ו אות ג' הקשה מגבינות פ"א דאף דנטרפה אמרינן השתא נטרפה אף דאיתרע ואי משום הא י"ל דאיכא רוב ונאמר השתא יצאה מרוב ומקודם מהרוב היה ואיכא נמי רובא וחזקה מחמת רובא משא"כ כאן עס"י א' בש"ך בשוחט שאיתרע ובד"מ פ"א ואמנם כן כי הדברים עמוקים וארוכים ורחבים מני ים ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר זה וכאן אדבר כמעט רגע:

דע מ"ש הט"ז לחלק בסימן צ"ח בנשפך לא ידענא מהו דהתם נמי נימא אוקי אחזקת כשרות והיה בו ס' וכן לקמן בקי"א נפל איסור לב' קדירות וא' איסור והאיסור מ"ה לא תלינן שאני אומר ולא אוקמי' אחזקה וכדומה הרבה ובההיא דצ"ח יש לדחוק ולומר דאיסור ברור שנפל וצריך אתה לידע אי יש ס' ומספק אסור הוא ואף שזה דוחק מ"מ בההיא דקי"א דספק אי נפל האיסור. לאיסור או להיתר אמאי לא נימא אוקמי' אחזקה. וסבור הייתי לומר דחזקה יליף לה מנגע עיין חולין י"א אף דאיתרע עתה דחסר מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא ולא עוד אף דאיכא חזקת הבית וחזקה דהשתא אמרינן חזקה דבית איתרע שהרי נראה נגע כב' גריסין וטמא וחזקה דהשתא כמאן דליתא דמי זולת מקוה שנמדד ונמצא חסר די"ל חסר ואתאי חזקה דהשתא אילימא כ"ז מתברר מתוס' חולין י"א ונדה ב' ב' יע"ש היטב ויש לומר דווקא כי התם דנהי שעתה איתרע מ"מ קודם לכן אין ריעותא ואמרינן בשעה שיצא מבית אביו היה כב' גריסין משא"כ שאנו דנין על שעת הריעותא וודאי אמרינן כיון דאתרע מן התורה לא אוקמיה אחזקה בספק השקול והא דכתבו התוס' יבמות ל"א וחולין מ"ג דרוסה אי ל"ש בספק היינו מתירין היינו דאיכא נמי רוב בהדה ועיין סי' נ' וההיא דפד"א ל"א תרי ותרי ספיקא דרבנן אף דאיתרע יש לומר דאוקי תרי להדי תרי וליכא עדות כלל ומש"ה מן התורה אוקמיה אחזקה משא"כ בריעותא בגוף המעשה ועיין בית שמואל א"ה סימן ג' ומ"ז שדבריו קצת סותרים ואל תשיבני ממ"ש הח"מ בא"ה סימן למ"ד ספק קרוב לה או לו היינו ב' כיתי עדים אבל כת א' מספיקא א"צ גט דאוקי אחזקה אלמא להפוך הוא יש לומר דטעמא רבא איכא דכל שעדים מסופקין אפי' נימא דקרוב לה מ"מ הוה כקידשה בלא עדים וזה שדייק ב"ש שם באות ט' ובמרדכי גופא סוף גיטין כ"כ בפי' דהוה כקידשה בלא עדים וכן בגירושין כה"ג עיין א"ה קל"ט. אלא שאחר העיון ליתא דהתוס' בחולין ט' ב' ד"ה התם ובהמדיר ע"ה ד"ה ספק כתבו היכא דאיתרע החזקה כמו באומר שא' מכם נטמא אפ"ה ברה"ר טהורים דאוקמיה אחזקה דמסוטה לא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה ובהמדיר אוקי לפלוגתייהו דרבנן ור"י בנזקק לטומאה ועיין פנים מאירות ח"א שאלה ט"ו יע"ש ובר"מ ז"ל פרק ב' מהל' ט"צ ובתי"ט פ"ד דנגעים ובקרית ספר דמוקי להא דהר"מ בחצי גריס כהר"ש שם ואין להאריך. ואיך שיהיה קשיא ההיא דקי"א ושם יבואר. ועיין פר"ח סימן כ"ט ול' ותב"ש שם ובפתיחה להלכות טריפות מ"ש וכאן אין להאריך ובספר שושנת העמקים ולקמן בקי"א וק"י בכללי ס"ס אבאר עוד מענין זה:

אמנם כן ראוי להודיע שמ"ש הר"ב דספק כבוש אסור אם הוא דווקא שעמד בכלי א' אבל לא בהורק מכלי אל כלי וכן בכלי א' אם טלטלו ממקום למקום עיין א"ח תס"ז סי"א וסי"ב ובמ"א אות י"ו וכ"ה ומור"ם לובלין ז"ל סימן ע"ח בכרוב דממקום למקום לא מחזקינן כו' ומזמן לזמן מחזקינן איסורא והמ"א באות כ"ה הביא ראיה מנדה ג' ב' דאם היתה קדירה חמה על הכירה והניחוהו על הקרקע ונצטננה ומצאו גרעין דלא מחזקינן ממקום למקום ועיינתי שם אהא דפלוגתא חזקיה ור' יוחנן בקופה ומסיק שטלטלו מזויות בית זה לזה חזקיה סבר לא מחזקינן ממקום למקום ור"י סבר מחזקינן ולכאורה דחזקיה רביה דר"י והלכה כוותיה ומש"ה מביא המ"א ראיה ואני תמה דהר"מ פי"ז מה' שא"ה ה"ב פסק כר"י יע"ש והפ"מ ח"א סימן ט"ו כתב ג"כ זה ולפמ"ש הלכה כר"י. ובהגש"ד ואו"ה כלל ל"ד דכ"ה בקערה חולבת בין בשר לא מחזקינן ריעותא דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום עס"י צ"ה בט"ז אות י"ד דכתב רק הטעם דס"ס יע"ש. ועיין פר"ח בסימן מ"א אות י"א וצ"ה אות ח"י כתב דאין לסמוך למעשה אטעם דכאן נמצא יע"ש:

אמנם בהורק מכלי אל כלי ומצאו בכלי האחרון ולא היה שם מעת לעת יש מקום להקל והראב"ד בפי"ז מה' שא"ה מודה דמכלי אל כלי לא מחזקינן אף לר"י יע"ש ועכ"ז י"ל בחמ"פ דאיסור משהו דרבנן סמכינן אזה ולא באיסור תורה וע"ש בר"מ ובר"א ז"ל ומשמע שם אף לחולין בקופה וכדומה מטמאין מזמן לזמן דלא כמ"ש התוס' ריש נדה ד"ה מעת לעת יע"ש:

אמנם כן לולי דמסתפינא וביותר שדרכי החכמה נעלמו ממני. הייתי אומר דודאי מזמן לזמן מחזקינן ריעותא כמבואר בא"ח תס"ז ובתנאי כמו שאגיד דוודאי כל שיש לומר עתה ממש נפלה החטה והאיסור לא מחזקינן למפרע אבל כל שיצאה מחזקה וא"א להגביל זמן עד"מ שהיה מכוסה הכלי חצי שעה תו מחזקינן למפרע שהרי הרשב"א בחידושיו דף י"א ובתה"א פ"ז א' בגבינות כתב דאם טרפות שאירע מקרוב ממש קודם שחיטה אמרינן עתה נטרפה משא"כ בהוגלד דיצאה זמן מה והביא ראיה מכתם יבש דמטמא למפרע כיון דא"א לומר עתה ממש דהא יבש הוא שוב אין מעמידין על חזקה ול"ד למומין בהמדיר דא"א שמיד נעשו התם מרשות לרשות עכ"ל והמעיין שם היטב ובהרא"ה יתבאר כמ"ש הט"ז בסימן פ"א אות ג' דהחילוק הוא כל שאפשר לומר עתה ממש ברגע זו איתרע החזקה כמו נגע דברגע אחד יכול להתחסר אין מחזיקין מזמן לזמן למפרע משא"כ בהוגלד דודאי ג' ימים יצאה מחזקתו וא"א לתת גבול מחזיקין למפרע. ולא כמ"ש במשמרת הבית יע"ש. והן אמת שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש מכתם יבש והא בנדה נ"ו ב' מבואר דר' שמעון לא פליג אלא אשרץ לח והתם נמי מטמא למפרע עד שעה שיוכל להיות לח ובכתם אף בלח מחזיקין למפרע ועיין בר"מ פ"ג מהל' משכב ומושב ה"ז ואין להאריך:

הנה ממקוה ריש נדה ב' אמרינן חסר ואתאי וי"ל הפירוש דמעט מעט רגיל להתחסר הלכך חזקה דמעיקרא לא אלימת' אמנם רש"י שם ד"ה חסר ואיתרע חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת ע"ש אלמא דכל שיצאה זמן מה וא"א לתת גבול לומר עתה ממש מחזיקין מדינא למפרע אף לחולין כההיא דמקוה ומן התורה כמ"ש התב"ש בסימן ב' אות ל"ב כדמוכח מתוס' חולין יו"ד ב' ד"ה ודלמא דלא כב"ח בתשובה סימן א' דכתב דמקוה לא הוה אלא מדרבנן יע"ש. וא"כ באמת כן הוא ורב הונא דהלכתא כוותי' בחולין יו"ד א' אף דלא חסר ואתאי יש ליישב בכמה אנפין או דדרך הסכין להתקלקל בחתיכה והוה חזקה העשויה להתקלקל לא אלימת' חזקה דמעיקרא או דסכין נמי מעט מעט דרכו להתקלקל ולפגום אח"כ ועמ"ש בסימן א' בשוחט שאיתרע וא"כ בגבינות בסימן פ"א דמכשירין בהוגלד משום דאיכא רוב בהמות ואומרין באותה שעה מהרוב היתה ועדיף טפי מחזקה דהשתא משא"כ היכא דליכא כ"א חזקה דמעיקרא ואיתרע השתא בהא וודאי אי יצאה זמן מה וא"א לתת גבול עכ"פ חזקה דהשתא שקול כמו חזקה דמעיקרא ומידי ספיקא לא נפקא ובאיסור תורה לחומרא. ומיהו מכלי לכלי או מרשות לרשות אף כה"ג י"ל דמי למומין אף שיצאה זמן מה כמ"ש הרשב"א בחדושיו ובתה"א פ"ז א':

ואי קשיא מא"ח תס"ז סי"ב ובמ"א שם אות ח"י י"ל דהתם ליכא כ"כ חזקה דמעיקרא דאין הכרוב והמים בדוקין כ"כ מחטה מש"ה מזמן לזמן מחזקינן ריעותא וכן כתב המ"ב שהמ"א העתיק לשונו שם. וזה לשון המ"ב בסימן ס"ט דבנדה לא אוקמי אחזקה והשתא חסירה אלא מטעם העמד המקוה על חזקתה משא"כ כאן דליכא חזקה חיישינן שמא במליגה היה עכ"ל. ויראה לפרש דבריו דה"ק במקוה שנמדד דאי לאו חסר ואתאי היינו מעמידין על חזקה דמעיקרא משום שיש לה חזקה טובה משא"כ מי מליגה וכרוב דמור"ם לובלין ז"ל סימן ע"ח אף דהיה בחזקת שאין בהם חמץ מ"מ חזקה אלימתא ומבוררת לא היה יע"ש:

העולה מכל מיני מעליותא דכתיבנא הוא באם מצאו איסור כבוש בהיתר וא"א לומר עתה ממש נפל בזה ודאי יש לאסור. ואם י"ל עתה נפל אם בדקו מקודם ולא ראו איסור לא מחזקינן וא"ל מחזקינן (ובאיסור דרבנן יש לעיין ושאני חמץ דהחמירו כמה חומרות ועס"י ק"י דאיסור דרבנן בחזקת איסור ושם יבואר) וכ"ז בכלי א' אבל מכלי לכלי או מרשות לרשות אף ביצאה זמן מה מחזקינן דומיא דמומין ומיהו זה בהיה בדוק מקודם וא"ל יש לעיין בזה והדברים ארוכים ולמעשה כל זה צ"ע:

ד

וראוי. עט"ז פסק כיש"ש ואבאר. מ"ש דאין מפליט ומבליע כאחד יש בו ב' פירושים. הא' דב' דברים גושים צוננים שבאן בכ"ש אין כח בכ"ש לחמם שניהם ולהפליט מזה ולהבליע בזה ומיניה הא איסור גוש להיתר גוש מחומם בכ"ש רצוני לומר שעירה מכ"ר לכלי היתר גוש בכה"ג מפליט ומבליע מזה לזה והמעיין ביש"ש פכ"ה סימן ע"א וסימן ס"ד יראה כן כמ"ש דאם מלגו תרנגולות הרבה וא' מהם טריפה בכ"ש אין איסור דאין כח בכ"ש להרתיח דבר צונן יעוין שם. ויש עוד לפרש דכל ששניהם גושים אפילו האחד על ידי עירוי ומחומם כבר אפילו הכי אחר כך אין כח בכ"ש להפליט ולהבליע מזה לזה וזה הוא הנקרא מפליט ומבליע כא' ועיין בסימן ס"ח ואין איסור ליש"ש בכ"ש אלא כשאחד מהם איסור צלול ואם היות נראה שפירוש הראשון עיקר מכל מקום לדעתי הפי' הב' עיקר כמו שאבאר:

הנה הש"ך בנה"כ השיג על היש"ש בתרתי חדא דאיך אפשר דכ"ש מפליט או מבליע בכולו וכי עדיף מעירוי שנפסק הקילוח דאמרינן בכיצד צולין ע"ו א' אדמיקר בלע ולא כולו ובתשובה פסק מהרש"ל רק כ"ק ובספרו יש"ש חזר והוא תמוה ועוד דכ"ק גופא קשיא דבגמרא אמר אדמיקר בלע משמע לאחר מכאן אפילו כ"ק אינו בולע כן הוא תוכן כוונת הנה"כ וליישב זה אני אומר ע"ז מ"ש יש"ש בג"ה סימן רנ"ה וכ"ה סימן ס' והש"ך הביאו באות יו"ד דבכלי לא שייך תתאה גבר שאין לו פליטה מגופו ואין מקרר העליון וכדבעינן למימר קמן בעזה"י. והשתא אתי שפיר דוודאי ב' דברים של מאכל א' קר וא' חם ונפל לתוך כלי צונן ובתוכו מאכל צונן אין נאסרים זה מזה כ"א כ"ק אדמיקר ליה בלע ולא יותר משא"כ כשעירו מכ"ר מאכל לכלי קר ואח"כ שהה קצת זהו הנקרא אחרי כן כלי שני מ"מ הכלי קר אין בו כח להתקרר למאכל לפי שיטת רש"ל וכאמור דלא כהר"ב בהג"ה לקמן סעיף ג' ונתחמם הכל וכיון שכן אם נפל תו איסור או היתר לתוכו אוסר כולו בכ"ש שהיס"ב כיון שהתחתון חם אף עליון קר וכאמור ואין קושיא מכיצד צולין. גם מ"ש יש"ש בפג"ה סי' מ"ה ובפכ"ה סי' ס' דבכלי לא שייך תתאה אף דהוא סובר כ"ש אוסר בכולו י"ל דאין מפליט ומבליע כא' משא"כ בכלי אף מפליט ומבליע כא' וזה כפירוש הב' שכתבתי לעיל ונתיישב הכל לפ"ז להט"ז דפסק באין ה"מ כיש"ש לאסור בכ"ש בכולו ה"ה וכל שכן עירוי דאוסר כולו אם אין ה"מ. וה"ה איסור בכלי היתר או להיפך נאסר הכל דזה בזה תלוי ובסי' ס"ח הארכנו בדיני עירוי וכ"ר וכ"ש וכאן באתי בקצרה. ומיהו אי ספק אי נפל איסור לכ"ש וכדומה מתירין אף באין הפסד מרובה דהוה וודאי ס"ס שמא הלכה דאין כ"ש מפליט דהא בה"מ מתירין והוא פשוט:

ומה שכתב הט"ז בפירוש הטור אעתיק דברי הטור. וז"ל כתב הרשב"א י"א שאין מפליט אלא כ"ר שהוא מבשל אבל כ"ש ועירוי אינו מפליט ולא נהירא שחום בית השחיטה וחלב הכסלים פולטים שהם פחותים מכ"ש אלא כל חום שע"י אש מפליט אפילו אין יד סולדת בו ע"כ ונראה שאין הנדון דומה לראיה שאין חום ביה"ש מפליט יותר מכ"ק ואפשר שר"ל דחום לתוך חום אין אוסר יותר מכ"ק וכן ראיתי לקצת מחברים ואינו כן אלא אוסר כולו אם יס"ב עכ"ל הטור. וקשה טובא (עב"י). א' מה"ת לומר דרשב"א לאסור כולו אומר (ובארוך כתב בפי' כ"ק והטור שלא ראה כ"א הקצר מ"מ איזה הכרח היה לו בתחלה). ב' מ"ש הטור חום לתוך חום מאן דכר שמיה לא היל"ל אלא ואולי כ"ק קאמר. ג' שכתב שראה לקצת מחברים כן ואין א' שיאמר חום כ"ר כ"ק ולכן תירץ הט"ז דהטור דקדק מדכייל הרשב"א משמע כ"ש בין יס"ב או אין יס"ב חד דינא אית להו וכ"ש שיה"ב אוסר כולו ה"ה אין יס"ב וע"ז הקשה דמחום ביה"ש אין ראיה והדר כתב אולי להיפך דהרשב"א סובר אף יס"ב ואף חום לחום דהוא היותר חמור בכ"ש רק כ"ק וראה לקצת מחברים שסוברים כ"ש כ"ק ואינו כן אלא יס"ב אוסר כולו:

ולענין הלכה העלה דבאין ה"מ יש לאסור כולו ולפ"ז אף באיכא ס' מ"מ קליפה בעי ובה"מ היקל ומשמע אפילו קליפה לא בעי ואף שכ"ק לא שייך ה"מ ואולי בדבר המתקלקל אם יקלפוהו ובאין יס"ב א"צ קליפה באין ה"מ. ואני תמה על מ"ש המ"י כלל ל"ג אות א' דהט"ז וש"ך באין ה"מ מצריכין קליפה והא הט"ז אוסר כולו כמ"ש יש"ש בספרו וכאמור. ומיהו באין יס"ב יראה דהש"ך באות ה' נמי כט"ז סובר דאין יס"ב א"צ רק הדחה והש"ך בכ"ר בהוסר החמיר באין יס"ב כ"ק וכ"מ בת"ח כלל כ"ג דהטור בק"ה אוסר כ"ק אפשר דכ"ש נמי באין יד ס"ב והת"ח לא הכריע כדבריו אלא בכ"ר דהא בכ"ש פסק בכלל ל"ג דאין אוסר כלל אפילו יס"ב ובכלל נ"ח כתב המ"י בכלל כ"ג אות ד' דלכלי אין מפליט כ"ק כ"ז שאין יס"ב בכ"ר אבל באוכל הרך ובכ"ר מפליט באין יס"ב ע"ש היטב ומיהו לכתחלה וודאי אסור אף אם אין יס"ב בכ"ש. אבל להניח בשר מלא קרח לכבוד אורחים התיר בסימן ס"ח סי"ג ואף היש"ש יודה לזה כמ"ש המ"י כלל ל"ג אות א' דע"י מליחה יוצא הדם וכ"כ בט"ז שם אות ו' דכ"ש אין מבשל אבל לאחר הדחה אחרונה דנסתמין נקבי הפליטה יש לעיין. ודע דכלי חרס סובר רש"ל דינו כאוכל ולא שאר כלים והמ"י כלל ל"ג אות ג' דשאר כלים יש תקנה בהגעלה הוה כלכתחלה אבל המאכל שנתבשל באותן כלים אין לאסור אף באין ה"מ ואלו כ"ח הבלוע מאיסור מכ"ש ובישל היתר באין ה"מ לט"ז אסור וכאמור. ועיין בצ"ד בט"ז אות י"ד דגוש דווקא ע"י דוחקא הוא דמפליט בכ"ש ונ"מ בה"מ או מפליט ומבליע כא' ובש"ך כאן אות ה' אבאר עוד ועיין בסימן ס"ט בט"ז אות כ"ב מליח וציר בכ"ש ונ"מ בה"מ אי מפליט ומבליע כאחד:

ה

ואם. עט"ז הנה דבריו מבוארים לאחר שאקדים הקדמה אחת וזו צורתה:

דע דאו"ה כלל כ"ט ד"ב כתב דאם מונחים זא"ז שניהם חמים אוסר כולו דלא כר"ף שמתיר בקליפה (הוא הגהת סמ"ק בר"ה וראייתו מזבחים חתיכה בחתיכה יקלוף וסובר אף שמן כן ואנן קיי"ל דהתם בכחוש דומיא דרקיק עפר"ח אות י"א וזבחים פרק דם חטאת) ואם א' צונן בין איסור או היתר הוה ליה חם בצונן ובקליפה סגי. וה"ה בשר וגבינה ואחת מהן חם דאמרינן תתאה גבר או זו בצד זו ושניהם חמין אוסר כולו עכ"ל. ומשם הועתק הגהת הר"ב כאן ומ"ש הטור דצונן צריך קליפה לאו דווקא אלא שניהם צריכין קליפה ודי בקליפה כמו שאבאר והנה הפ"ת אות ז' חקר בזה מנלן דזא"ז די בקליפה והשיב דמברייתא כ"צ ע"ו א' חם לחם או צונן לחם אוסר השתא צונן לחם כ"ש חם לחם אלא ה"ק צונן לחם תתאה גובר והוה הכל חם וממילא זא"ז אין אחד מגביר על חבירו ואין כח כ"א כ"ק והא דחם לצונן תתאה גבר הוא לאו דווקא דא"נ זה בחמימותו וזה בקרירותו אין בולע יותר מכ"ק יע"ש. אמנם היש"ש פכ"ה סימן ע' עמוד ד' כתב דזא"ז דין מליח יש לו בפרט לפי טעם הסמ"ק שמחלק בין חום אש לע"י מליחה יע"ש וכוונתו למ"ש הסמ"ק הביאו היש"ש בכ"ה סימן פ' וז"ל דבתולדות האור תתאה גבר לקרר ולחמם משא"כ ע"י מליחה אין כח במלוח לעשות חבירו מלוח וכן לבטל יע"ש ולפ"ז בזא"ז אין כח ג"כ בא' לבטל חבירו או להגביר עליו והוה דין מלוח עליו ויש בזה קולא וחומרא קולא דאיסור קר והיתר חם אין היתר צריך קליפה כמו טהור מליח וטמא תפל ואם האיסור חם והיתר קר אוסר כולו כמו במליח טמא מליח כו' וכתב יש"ש בסי' ע' דלקולא אין סומך ע"ז אלא זא"ז קליפה בעי להיתר חם ובאיסור חם אוסר כולו:

ועתה אבאר כי לפי דעת הר"ב ואו"ה (שממנו לוקחה הג"ה זאת) זא"ז אין א' מקרר חבירו ולא מרתיחו (ומיהו מההיא דדם חטאת חתיכה בחתיכה אין ראיה דבשניהם חמים אוסר כולו והתם בכחושה אלא כמ"ש הפ"ת) וא"כ בין איסור חם או היתר חם וה"ה בשר וגבינה כה"ג די בקליפה ובעי קליפה אפי' היתר חם ואיסור קר דל"ד לטהור מליח וטמא תפל שא"צ כלום וכאמור. אבל היש"ש סובר דדין מליח יש להם והלכך באיסור חם והיתר קר כולו אוסר שהחם פולט ומבליע בקר ואם היתר חם אין בו כח להפליט מקר ומ"מ לא רצה לסמוך לקולא והצריך קליפה בהיתר חם ואיסור קר והט"ז פסק כן באיסור חם לאסור כולו וה"ה בשר וגבינה וא' קר וא' חם הקר כולו אסור והחם כדי קליפה (ואפשר משום זה נקיט הטורי זהב ברישא באו"ה הצונן בקליפה) ולא הוה כתרתי דסתרי אהדדי דבמליחה פסק רמ"א בסימן י' דטהור מליח וטמא תפל דאוסר בנוגעין אם כן הוא הדין במונחים זא"ז דהחם נאסר כ"ק מקר ומיהו לא רצה להחמיר לאסור החם מהקר באין ה"מ כולו כמו במליחה. ומ"מ לשון דה"א במליח שכתב הט"ז לא יתישב שפיר. ולפ"ז מונחים זא"ז ואיסור קר וצלול והיתר חם נאסר כולו באין ה"מ להט"ז שפסק כיש"ש עס"י צ"א בט"ז אות י"א וש"ך אות י"ד:

ו

אסור. עט"ז ועש"ך אות י"א ובמ"י כלל כ"ג אות י"ב ובמכשירין פ"ה משנה יו"ד בר"מ ובר"ש וברע"ב ותוי"ט ובפ"ז מהל' ט"א ה"ה ויראה לי לפרש דאין כאן מחלוקת בין הר"מ והר"ש והר"ב דטעמא התם במערה מצונן לחם שהבל התחתון עולה עם הנצוק כיון דתתאה גבר מחמם לעליון להנצוק וגם למה שבכלי העליון קצת ותו הוה ליה זיעת המשקה טמאה כמשקה כמבואר בפ"ב ממכשירין משא"כ אי לא היה תתאה גבר והיה הנצוק קר לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא נטמאה משקם העליונה אלא כיון שהתחתון גובר הנצוק חם ויש כח בענני התחתון לעלות והבל וענן הוה כמשקה יע"ש היטב וה"ה לענין איסור דאסור לכתחלה מטעם נצוק ר"ל דע"י נצוק ההבל עולה למעלה ודא ודא ר"ל פירוש הט"ז והש"ך א' היא. אלא שמ"ש שם הר"מ דת"ק מטהר בחם לתוך חם דאין פעולת התחתון נכרת צ"ע אכתי ההבל עולה למעלה:

ודע דשם מבואר דת"ק מטהר בחם לתוך חם ומשמע ה"ה באיסור וכן כתב בה"י וצ"ע והכר"ו כתב דט"ז אוסר אף בצונן לצונן וז"א דבש"ע כתב לנר דולק וכאמור:

אם כפו כלי על נר דולק והזיע למעלה ויס"ב למעלה או כלי העליון חמה שיס"ב מכ"ר אוסר עס"י צ"ב ס"ח יע"ש. ומה שכתב הט"ז בשם הד"מ בשומן איסור לשומן קר אוסר זה פשוט דלא שייך תתאה גבר כיון שנמס ונתערב מידי דהוה שני דברים צוננים לחים שאסורין. אמנם ההיא דשומן בעכבר המבואר בסימן ק"ד אבאר ביה דבר א'. והוא דבסימן צ"א חלב רותח שנפל לבשר צונן או בשר רותח לחלב צונן הבשר צריך קליפה והחלב י"א ס' נגד קליפה וי"א שהוא מותר כיון דא"א בקליפה ובסי' ק"ד עירוי שומן אוסר אפילו העכבר מונח בשולי הכלי וע"כ צריך לחלק בין עירוי שלא נפסק הקילוח שאז העמוד היורד למטה הוא הנוגע תמיד לעכבר ונאסר כל משהו ממנו במקום נגיעתו ואפילו יש ס' נגד העכבר נ"נ לדידן ועמ"ש בסי' ק"ד משא"כ בסימן צ"א דנפסק הקילוח ומלת שנפל יורה ע"ז ומש"ה חלב רותח לבשר צונן אין החלב נאסר יותר מכ"ק עכ"פ וי"א דשרי לגמרי כיון דא"א לקלוף והמעיין בת"ח כלל כ"ג ובד"מ בסימן ק"ד יראה להדיא כדברי. ודע עוד אפילו נפל שנפסק הקילוח עכ"פ נאסר כ"ק ויבואר עוד היטב בש"ך אות ה' בעזה"י  :

ז

אינו. עט"ז יש בכאן ענין עמוק ושערוריה גדולה בדברי הפוסקים לכן ראיתי לבאר ויהיה קצת תועלת גם לתלמידים שידעו קצת מסוגיות המכריחות לפסקא דילן:

הנה הרשב"א בתה"א צ"ד וצ"ה וקי"א ובקצר דפוס קרימונה ל"ח א' ומ"ב ב' מבואר מדבריו דבר המפעפע ושמן אוסר במליחה וצליה מדינא בס' ואפ"ה צריך נטילה. ובכחוש במליחה וצליה כדי קליפה וי"א כ"נ וראוי להחמיר באיסור תורה זהו המבואר מדבריו והסוגיות שבחולין צ"ו ב' וצ"ז א' דל"ש נתבשל אבל נצלה קולף וחלב מפעפע אסור כולו וחלב כחוש אין מפעפע וקולף וכתי' א' בתוס' שם ד"ה ההוא כחוש ואין מפעפע יורה כפשטה דמפעפע כולו אסור וכחוש קצת כ"ק בצליה וה"ה במליחה דכחוש כ"ק ושמן מפעפע בכולו וראיה מצ"ז ב' הנהו אטמהתא דאימלח בג"ה רבינא אסר כו' מאי דעתיך מליח כרותח והא אמר שמואל נצלה קולף וכ"ת כרותח דמבושל והא כבוש כמבושל מכלל דמלוח כצלי אלמא רבינא הוה ס"ד דמליח עדיף מצלי ועכ"פ לא גרע לענין זה מצלי' כ"ה כוונת הרשב"א שם. ומה דהצריך נטילה במפעפע אף שיש ששים הוא ממשנה פסחים ע"ה ב' נגע בחרסו יקלוף נטף מרוטבו לחרס וחזר אליו יטול מקומו סכו בשמן כו' יקלוף מקומו. ומדתנן יטול אלמא נטילה בעי. ומריש הוה קא קשיא לי בשלמא להרשב"א ז"ל דפסק בכחוש סגי בקליפה כפשטא דחולין קולף שפיר מוכח דע"כ נטף מרוטב שמן משמע דאי כחוש קליפה סגי ואי בשמן לא די בנטילה וע"כ ביש ס' ואפ"ה בעי נטילה משא"כ להמחבר כאן דפסק אפילו שומן הגיד כחוש ואיסור דרבנן דבעי נטילה כי"א שהביא הרשב"א בתה"א צ"ה וסיים וראוי להחמיר בשל תורה (ועיין ת"ח כלל ל"ז ובמ"י אות י') ואנן אפילו בדרבנן בעינן נטילה א"כ אין ראיה מפסחים ולזה יש לנו לומר דסתם רוטב ובפרט דסתמא תנן משמע אף בשמן וע"כ ביש ס' ואפילו הכי בעינן נטילה וכן משמע ממ"ה שם קי"א ב' יע"ש. עוד הוה קשיא לי דסכו בשמן יקלוף דפריך נאסר כולו וע"כ דשמן חשיב מפעפע או גדי שומן מפעפע ומפטם כו' ותירץ סיכה משהו עבדי ליה והיינו שיש ס' נגדו אכתי נטילה ליבעי ולא קליפה ולהרשב"א נמי קשה כאמור דמפעפע סובר דבעי נטילה וע"כ סיכה משהו היינו כיון דמועט הוא אין בו כח להתפשט יותר מקליפה יותר יורה כמ"ש הש"ך בסימן צ"ד אות כ"ט וכמ"ש הפר"ח שם אות כ"ה (יע"ש דיש לעיין בדבריו) ולט"ז אות י"ג שם קשה וצ"ע:

ואי קשיא הא קשיא להמחבר והר"ב שפסקו דצליה אוסר כדי נטילה בכחוש אפילו איסור דרבנן וכחוש לגמרי (ודבר שיש חשש שמנונית לדידן א"א בקיאין) והוציאו כן מפסחים דנטף יטול מקומו כמ"ש התוס' חולין צ"ו ב' ד"ה עד והרא"ש שם והא אנן קיימין דפסחים משום שמנונית וביש ס' ואפ"ה מתפשט כ"נ ונשאר רושם שם אבל בכחוש מנלן ולזה י"ל דבלא"ה כתבו שם דאין להתיר צליה כ"ק מסברא ומש"ה הוציאו הסוגיא דחולין דאמר קולף לאו דוקא כיון דבלא"ה לאו דוקא יע"ש היטב. זהו שיטת המחבר והר"ב עפ"י סברת הרשב"א וכי"א דצלי נטילה בעי ואפי' באיסור דרבנן וכחוש שאין בו שום שמנונית ואנן א"א בקיאין בין כחוש לשומן ובעינן ס' וכפי מה שיתבאר בסוף הסימן בש"ך:

אמנם היש"ש בכ"ה סימן ע' שיטה אחרת יש לו. דכל מליחה וצליה בס' אפילו כחוש לגמרי וכן כתבו השערים ומדינא ואפילו להטור הא מודה בשמן וא"א בקיאין והרשב"א נמי אוסר בכולו אלא שמחמיר במפעפע אף שיש ס' כ"נ וראיה מנטף על החרס וי"ל דהתם צלי אש וכ"נ נצלה מד"א עכ"ל. הנה סובר מדינא צריך ס' שכחוש גמור שאין בו דררא דשמנונית וצריך ליישב הסוגיא דחולין דנצלה קולף היינו ג"ה שאין בו כח לפעפע ושומנו לא עדיף ממנו וההוא כחוש הוה כתי' ב' של תוס' דיש ס' כו' וכן הנהו אטמתא כה"ג הוא בשומן הגיד לא אסרו במליחה בס' הא שאר איסור אוסר בס' ומה שיחס זה לשערים היינו בשער ל"ח יע"ש ברנ"ש במ"ש שפי' בו ב' פירושים. וכתב דלהטור ורשב"א אוסר עכ"פ בשומן בס' א"כ א"א בקיאין אבל היש"ש גופא סובר דמדינא בכחוש ס'. והא דאמר מליח כרותח דצלי היינו לענין ג"ה ושומן דיליה כו' וכדומה לשאר דברים. ומה שדחה מנטף מרוטבו דהתם לאו משום דנשאר רושם הבלוע יותר בכ"נ הוא דבעי נטילה אלא דעד כ"נ נצלה מחום הרוטב שנפל עליו קשיא לי וכי עדיף חום זה מנגע בחרסו של תנור רותח דלא נצלה כי אם כ"ק ואולי י"ל וצ"ע:

והנך רואה שהיש"ש והר"ב כאן פליגי וכהר"ב נוהגין העולם וכמו שיתבאר בסוף הסימן בש"ך ועמ"י כלל כ"ג אות ט' ובכלל ל"ז ול"ח ששם הביא הת"ח י"א דכל מליחה וצליה בס' ובד"מ כאן כתב דבכחוש לא היה חולק על הגמרא וכבר התבאר מה שיש ליישב שיטת כ"א וא' עיין יש"ש פג"ה סימן כ"ח באורך:

ח

ולא. עט"ז כאן ובצ"ב אות ל"ג ושם נתבאר באורך יע"ש:

ט

לרש"י עט"ז. וכבר הוגה כן בספרים ועמ"ש בסי' צ"ב וכאן בפרישה וכן הגיה הש"ך יע"ש:

י

ואפילו עט"ז. ובנה"ך החזיק תי' זה דיש חילוק בין איסור גופו בעין דהיתר מפטם לאיסור ובין בלוע דאין היתר מפטם וכ"ז בצליה אבל במליחה אפילו איסור בעין אין היתר מפטם לאיסור כמו חתיכה חציה בציר סימן ע' דאפילו חתיכה שמן אין מפטם לציר לאסור חוץ לציר עש"ך שם אות מ"ה וכן הלכה והפר"ח אות י"ט הסכים להט"ז והפ"ת ט' וכר"ו י' הסכימו לאסור וכן ראוי לנהוג לאסור והט"ז באות כ"ו הביא דברי יש"ש בג"ה סימן כ"ח דבמליחה אין היתר מפטם כו' ושם יבואר וכאן אין להאריך וע' סימן כ"ח בפרק גיד הנשה ביש"ש ועמ"ש באות ז' באורך:

יא

צריך. עט"ז והנה בתה"א קי"א הוא הטעם דאף דמפעפע בכולו מ"מ כ"נ יש שם רושם יותר כדי טעם ומוכח מפסחים ע"ה נטף מרוטבו לחרס וחזר אליו יטול מקומו וכמ"ש באות ז' אמנם או"ה כלל י"ד ד"ג מספק דשמא הלכה כ"נ יע"ש. וסיים אם בישלה אח"כ א"צ באותה חתיכה ס' נגד הנטילה דמ"מ עושין כראב"ן במליחה בס' כחומריהון וכקוליהון עכ"ל בקצרה. והנה זה בשמן משא"כ בכחוש אלא שא"א בקיאין ודאי דצריך ס' בחתיכה נגד נטילה כדין איסור דבוק וזה סיוע למ"ש הלבוש בסימן צ"ו עש"ך שם אות ט' וט"ז ו' דסברי דכ"נ לא אמרינן דבוק ונהי חתיכה נעשה נבילה אמרינן יע"ש וצ"ע:

ודע דהמ"כ בח"ש פ"ד פ"ט א' דבשמן שיש ס' הנטילה חומרא וכל שלא נודע מקומו א"צ ליטול מסביב וכן כתב הפר"ח אות כ' ובכחוש דמדינא נטילה סגי אלא שאנו מחמירין בס' פשיטא דאם א"י דצריך מספק ליטול מסביב וכ"מ לשון הרשב"א בנודע מקומן ולשון המחבר ידוע למקום ועמ"ש בש"ך אות ל"ד ועמ"י כלל ל"ז אות א' והנה אם ספק אי נגע או לאו ויש ס' החתיכה ממ"נ מותר אף בא"מ ונטילה אינו צריך השתא א"י באיזה מקום כ"ש בא"י אי נגע ובכחוש בעי נטילה דחלב בבשר אינו מינו וספיקו מ"ה:

יראה לי אם נגע כחוש בהיתר והיה ידוע באיזה מקום ואח"כ שכח וא"י אם יש רוב בקליפת היתר נגד מעט הקליפה שנאסרה ובטל ברוב ובתנאי שירבה אח"כ עד ס' וכאמור ועיין לקמן ס"ט במליחה ובש"ך אבאר עוד:

יב

דשייך. עט"ז ובאות ז' מ"ש ועמ"ש בש"ך באות ל"ח להלכה לדידן דא"א בקיאין בין כחוש לשמן:

יג

או. עט"ז ועס"י צ"ב ועמ"ש בש"ך אות ט"ז דנראה לאסור בב"ח מהא דכתב הר"מ בפ"ט ממ"א אפר בב"ח אסור יע"ש. ומיהו הא ודאי לעיין בלוע גם אנו בקיאין בין כחוש לשמן:

יד

אפילו. עט"ז אל תטעה לומר דאין כח בבלוע להפליט ולהבליע אלא אפילו באם היתר שאצלו צלול דאין כח בבלוע לצאת כלל בלי רוטב ואף לדידן חנ"נ מ"מ כשנפרד לגמרי שרי דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם ובב"ח כה"ג מחלוקת הוא ועש"ך אות ט"ז. ודע עוד דקליפה לא בעי משמע הא הדחה בעי ואפשר לחומרא בעלמא:

והנה בלוע אין יוצא בלי רוטב אפילו משהו ונ"מ בחמץ בפסח ודשיל"מ וכדומה ומה שקשה לזה מא"ח תס"ז יבואר שם אי"ה עיין פרישה כאן וביש"ש סימן מ"ה פג"ה מבואר כן דאפילו משהו אין יוצא יע"ש:

טו

אבל. עט"ז ועמ"ש בצ"ב. ומה שהקשה בס"ט הוא באות כ"ב דשם משמע בדברים המפעפעים נמי אין יוצא בלי רוטב יע"ש. ועמ"ש בנה"ך ויבואר שם. ואל תטעה בלשון נה"ך לקמן דלחומרא חייש לומר דשמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב דליהוי ספיקא דדינא אי כהרשב"א בארוך דמפעפע בשמן או כדעת שאר פוסקים שאבאר באות כ"ב דאין מפעפע אף בשמן וא"כ באיסור דרבנן או בס"ס להתיר ח"ו לומר כן אלא כיון דהב"י והר"ב הכריעו דשמן מפעפע ליכא ספק דפלוגתא כלל ועיקר הפי' דמ"מ להמחבר אין מצטרפין כל החתיכות לס' דשמא אין מתחלק בשוה ושם יבואר:

טז

אבל. עט"ז יש קושי' ההבנה בדבריו ואבאר. הנה מלח בכשא"מ הכלי נאסר כמבואר סימן ס"ט וכוונתו אם נאסר הבשר במלחו בכשא"מ או כבד שאין תקנה במליחה ונגע לכלי חם או ה"ה הבשר והכבד חמים אין אוסרים הכלי דבלוע אין יוצא בלי רוטב וה"ה בשר שלא נמלח כלל כמו כבד ולישא דלקמן סימן ר"ח אות א' דשם מבואר דם כחוש הוא ואף שא"א בקיאין מ"מ בבלוע אנו בקיאין שהרי הר"ב אומר כן שלא הגיה אהמחבר כלום וכמ"ש הש"ך באות י"ז י"ח. ואמנם ראוי שתדע דזה ע"י חם אבל מליחה וצליה פולט הוא דם של עצמו כמבואר בסימן ע' וכמ"ש הש"ך כאן אות ח"י וטעמא דהמליחה והצליה פועלים זה להוציא דמו של עצמו וא"כ הוה כאיסור עצמו. ומיהו דם שבלע ממקום אחר אף ע"י מליחה וצליה הוה בלוע וטעמא רבה איכא ביה דם ממקום אחר לא אמרינן ביה במליחה וצליה כבכ"פ וכמבואר סימן ס"ט וע' א"כ הוה שפיר איסור בלוע אף במליחה וצליה ואין יוצא במליחה וצליה לאסו' אחרות וא"צ אפילו קליפה. ומיניה בחם ע"י אש לאחר שהוסר מאש או כלי חם שנגע בחתיכה בלתי מליחה אין אוסרת אף דם של עצמה כיון שלא ע"י מליחה וצליה הוא תו הוה ליה בלוע כחוש דאין יוצא ע"י רוטב וז"ש הש"ך באות ח"י דם ש"ע ע"י מליחה וצליה הוה איסור מגופא הא בחום בישול ובלי רוטב אין פולט ומיניה בחתיכה בלוע מאיסור כחוש של איסור אחר אף ע"י מליחה וצליה אין יוצא דלא כיש"ש דסוב' על ידי מליחה וצליה כל איסור יוצא דדברי או"ה והר"ב עיקר וכמ"ש הש"ך אות ח"י. וראיתי להמ"י כלל כ"ח אות ה' כתב דע"י מליחה וצליה דם ש"ע כיון דדרך המלח להפליט הוה איסור מגופא לא בלוע אבל חתיכה שנאסרה בדם ש"ע ע"י בישול כיון דחי מותר וע"כ שיצא ונבלע הוה בלוע לא הבנתי דנימא פי' בפנים ממקום למקום עס"י ס"ט ולפי דבריו אם יש ס' נגד החתיכה או כדומה מה הוא ולדידן א"ש דע"י חום הבישול או צליה וסילקו מאש תו לא הוה ליה בלוע אף בדם של עצמו ושאני מליחה וצליה דפעולתם להוציא דם של עצמה ותו לא הוה בלוע בדם של עצמה וכאמור והיינו בעודו על האש והדם נוטף על כלי וכדומה. ועיין בט"ז סימן ס"ה אותב' בכבד על נייר לצלות יע"ש. ובסי' ע"ו וע"ז כתבנו כבד צלויה ע"ג אש ונגעה בקדירה שיש בה תבשיל חם שיש לצדד להתיר התבשיל דנורא מישב שייב כמו שפוד וכמו במילוי וכ"ש הפר"ח בע"ו אות ב' אף שמאכל הרך אין בולע ה"ה כלי חרס ואף מאי דאוסר בשפוד י"ל דמונח בפנים בתוך הבשר ועוד מליחה וצליה כחוש כו' וא"א בקיאין א"כ כה"ג יש להתיר התבשיל ומיהו נטילה רוחב אגודל בעינן אלא משאר טעמים דכתיבנא יש להתיר והקדירה יראה באין הפסד קצת לאסור ובק"ח בט"ז אות ז' אבאר עוד:

יש לחקור אם חתיכה שנמלחה והוציא כל דמה וקודם הדחה בלעה ממקום אחר דפולטת תוך י"ב שעות אם נוגעת באחרות מבושלים וכדומה אמאי לא אוסרת כיון דע"י המליחה יוצא דם ממקום אחר תוך י"ב שעות וכאמור וצ"ע  :

יז

ויש אוסרים. עט"ז בחולין צ"ז כחוש הוה כוליא בחלבה הוא כילכית כו' ולהלכה מחמירין שמא שאר תירוצם עיקר ועוד דהיה צריך לראות אם לא נפסק הקרום:

יח

וה"ה. עט"ז ועמ"ש בס"ט:

יש בכאן הערה על מ"ש המחבר כ"ק בכוליא וגם הטור והא סוברים דבצלי כ"נ אסור וקולף לאו דווקא ה"ה כאן ושוב ראיתי בפ"ת אות י"ג הרגיש בזה ומ"מ י"ל דקרום מפסיק ואי משום קרום גופא כחוש מאוד הוא ומעט החלב אשר בו אין אוסר רק כ"ק ועס"י ס"ד סעיף כ' ונכון הוא אלא שצ"ע ממ"ש המחבר בסעי' ט' קרומת נטילה בעי וסותר לכוליא ולמ"ש בסימן ס"ד ס"ך דעכ"פ קליפה סגי והפר"ח אות ל"ב והפ"ת אות י"ד הערו בזה ולקמן יבואר:

יט

ואם הוא שומן הגיד. לטעמיה אזיל בס"ה דחלב כחוש אין מפעפע ט"ז כוונתו דבחולין צ"ו אמר ההוא כחוש הוה ויש ב' פירושים א' כחוש אין מפעפע ב' שהיה ס' יע"ש בתוס' ד"ה ההוא והמחבר בס"ה סובר כתי' א' דחלב כחוש אין מפעפע וה"ה שומן הגיד וקרומים דין חלב כחוש יש להם ומש"ה די בנטילה ושלש דינין יש במליחה כחוש גמור קל פה חלב כחוש נטילה חלב ממש ס' והנך רואה שגירסא שלו בש"ע "ואם" בוי"ו וכמ"ש הש"ך באות כ"ז והמ"י בכלל ל"ח אות ט' כתב דבספרי הט"ז כתוב "אם" בלא וי"ו ואינו נראה כן דאי שומן הגיד בקליפה הואיל והוא איסור דרבנן לא היה להט"ז לציין זה על שומן הגיד אלא אקרומים ובש"ך אבאר אי"ה באורך בזה. שוב ראיתי שאין הכרע דכוונת הט"ז ממ"ש המחבר אח"כ דהבשר שנמלח עמו שומן אפילו בשומן הגיד מפטם ש"מ דשומן הגיד עצמו כחוש וי"ל:

כ

ואם. עט"ז לכאורה דווקא דבוק מפטם הא מחתיכה לחתיכה אין ההיתר מפטם לאיסור במליחה וז"א דהא בסימן ע' ס"ד מבואר דמחתיכה לחתיכה ההיתר מפטם לאיסור אפילו במליחה וכ"כ הש"ך אות כ"ט והפר"ח אות ל"ו דה"ה מונח אצלו יע"ש. אלא בא לאפוקי חתיכה שמינה היתר שנגעה בחלב שנאסרה כולה אם חתיכה אחרת נוגע לחתיכה זו דשרי דאין הבלוע מפעפע לחתיכה אף הבלוע שמינה וה"ה כה"ג ע"י פיטום עמ"ש באות כ"ב ומה שקשה מא"ח תס"ז חטה בתרנגולת דאין מפטם אבאר בש"ך:

כא

אם. עט"ז הנה המחבר תפס סברת מהר"ם מרוטנבורק שהובא בב"י וכמו שציין באר הגולה וכדבעינן למימר לקמן באות כ"ב ואפילו נגעו כל החתיכות בחלב גופא צריך בכל א' ס' דשמא אין חילוק הטעם בשוה ול"ד לרוטב שמוליך הבלוע מא' לחבירו ומחלק בשוה משא"כ מליחה אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה אפילו בלוע שמן כמ"ש באות כ"ב ומש"ה יש לחוש שמא קיבל חתיכה אחד טעם יותר מהשניה משא"כ אי היינו אומרים שחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה א"כ פעולת המליחה עושה כמו רוטב והיה לנו להתיר בצירוף שיש ס' בכולן דאף אי א' קיבלה טעם יותר מ"מ כח המליחה מחלק בשוה ואפילו לדידן דחנ"נ בשאר איסורין מ"מ כל דרך הילוכו לא נ"נ (כמו שזכרנו בפתיחה ועיין חולין ק' והבן):

כב

דאין. עט"ז הנה מהר"ם הביאו המרדכי ספג"ה והב"י סובר דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כלל ונמשך קולא אם אחרות לא נגעו בחלב אלא בצד הבשר הם מותרות וחומרא אף שכולן נגעו בחלב צריך ס' בכ"א דשמא אין חולק הטעם בשוה ול"ד לבישול וז"ש המחבר דאין מפעפע כו' טעמא קיהיב למילתיה דמש"ה אין מצטרפין יחד דאין מפעפע כו' ול"ד לבישול שאין חולק בשוה וה"ה דנמשך ממילא קולא. ועפר"ח אות ל"ז ומ"כ ח"ב פ"ז צ"ד ב' ביארו יפה זה יע"ש. וע"ז תמה הט"ז דלעיל בס"ז פסק כהרשב"א דבלע מהדברים המפעפעין יוצא מחתיכה לחתיכה וכאן במליחה פסק כמהר"ם דאין יוצא. ומ"ש הט"ז דחלב כחוש אמאי צריך ס' בכ"א ירצה כ"נ סגי בכחוש להמחבר והכה"ג לא פי' כן וא"י למה. ומ"ש הט"ז דמליחה וצלי' שוין הנה בכמה דברים חלוקין ועוד צלי נטילה בכחוש ומליחה קליפה אלא כוונתו כיון דפסק כהרשב"א דבשמן יוצא בצליה ואיהו לא מחלק בין מליחה לצליה כמבואר תה"א צ"ה וק' וקי"א ומהר"ם לא מחלק ג"כ וסובר בשתיהן אין יוצא וקשיא על המחבר כמאן פסק. ואמנם הפר"ח שם והמ"כ שם פירשו בהמחבר דבצלי' פסק כהרשב"א ובמליחה כמהר"ם ולפ"ז להמחבר בצליה קולא וחומרא ובמליחה ג"כ. בצליה אוסרת נוגעין זה בזה הא חומרא קולא שכולן מצטרפין ואף החתיכה שדבוקה שרי וכ"ש כשכולן נוגעין בחלב דמצטרפין ואלו במליחה קולא שאין האחרות אסורות אם נגעו זה בזה לא בחלב חומרא אף שכולן נגעו בחלב צריך בכ"א ס' וכ"ש שאין נוגעין אלא זה בזה שהראשון עכ"פ אסורה והשאר מותרות כ"ז להמחבר ובנה"ך כתב דהמחבר פסק בין צליה ומליחה לחומרא דאף נוגעין זו בזו כולן אסורות דלהחמיר אמרינן מפעפע ומ"מ לקולא לא ואף בצליה ואף אי נגעו כולן בחלב שמא אין חולק הטעם בשוה וז"ש דאין חלב מפעפע ר"ל כמו ברוטב להיות מתחלק בשוה. ועמ"ש בש"ך:

כג

אפי'. עט"ז ופשוט אפי' לדידן דנ"נ לא הוה ר"ל רק בב"ח אפי' ע"י מליחה מיקרי ר"ל כמו בשר עוף ועמ"ש בס"ז:

כד

וי"א. עט"ז תראה שחלוק עם הש"ך אות ל"ד דסובר דרמ"א מצדד לומר דהרבה פוסקים אף בשומן מליחה בקליפה אלא דראוי להחמיר בשמן בס' והיה לנו להקל עכ"פ בכחוש דאף שא"א בקיאין מ"מ הוה חומרא יתירא לז"א הר"ב שא"א בקיאין כלל א"כ ודאי אף בשמן יקילו וע"כ לא חלקו והחמירו אף בכחוש באין ה"מ בס' אבל הש"ך באות ל"ד והפר"ח באות מ"ד דהעיקר כסברא א' ולפי כו' קאי אדלעיל דמשום דא"א בקיאין נוהגין אף בכחוש כו' והמעיין בתשובת הר"ב כ"ח וצ' וצ"ה וקי"א ות"ח ל"ח ד"ג יראה כמ"ש הט"ז ובש"ך אות ל"ד אבאר:

כה

ואע"פ. עט"ז פי' אופן הקולא בג' פנים א' בחלב דבוק הכל מצטרפין ב' חתיכה א' נגע בחלב ושאר זו בזו כולן מצטרפין הג' אם כולן נגעו בחלב להמחבר בכ"א ס' ולדידן הכל מצטרף. והטעם שאנו מקילין בכ"ז משום דכחוש וודאי אין להחמיר כולי האי ושוב א"א לחלק כי א"א בקיאין וע"כ להקל סומכין אדעת ראבי"ה דסובר בשמן נמי במליחה כ"ק ועכ"פ מתירין בהצטרף הכל יחד בס'. ומ"מ יש לתמוה על הפן הא' שהרי הר"ב אומר בהיפוך דאותה חתיכה אסורה וצריך ס' נגד כל החתיכה. ויש ליישב זה בב' אנפי. א' כמ"ש בת"ח כלל ל"ח ד"ג ובמ"י אות ד' דמליחה אם ידוע שכולן נמלחו בבת א' לא אמרינן דבוק ואבאר בקיצור. הנה איסור דבוק יש ב' טעמים. א' שממהר לבלוע. הב' שמא היה פ"א חוץ לרוטב עס"י ע"ב וצ"ב ובמליחה כתב הר"ב בתשובה צ"ה סעיף יו"ד הטעם דמסתמא נמלחה לבדה וכ"כ בת"ח והמ"י שם דאי ידעינן וודאי שנמלחו יחד לא בעינן ס' נגד כל החתיכה יע"ש ונראה לי דלא חיישינן למהר לבלוע במליחה כיון דיש פוסקים (הוא הראבי"ה) דמקיל בקליפה וכמ"ש בתשובה צ"ה. עוד כתב הת"ח דבה"מ אף נמלחה לבדה אפ"ה א"צ ס' נגד כל החתיכה והמ"י שם אות ה' כתב דהר"ב בש"ע כאן חזר מזה ואוסר בה"מ בשמן אם אין ס' נגד החתיכה והט"ז יסבור כמ"ש הש"ך בצ"ב אות י"ו דאין כאן חזרה ובה"מ ביש ס' בין הכל שאר החתיכות מותרת ואותה חתיכה אסורה דאפשר לסוחטו אסור עס"י ק"ו. ובידוע שנמלחו הכל יחד אפשר אף אותה חתיכה בה"מ שרי דלא חיישינן למהר לבלוע במליחה ולענין דינא אבאר בש"ך. ומ"מ צ"ע שסתם מאד:

כו

כגון. עט"ז הציר מפטם לדם ול"ד לחטה בתרנגולת בא"ח תס"ז שאבאר בש"ך דציר המעורב עמו בתולדה עם הדם שייך ביה טפי פיטום:

ומה שכתב בשם רש"ל נתבאר לעיל ואמנם מ"ש בשמו דבמליחה אין היתר מפטם לאיסור צ"ע דליש"ש כפי הנראה בכחוש אוסר מדינא בס' וא"כ אין צורך לפטם ואולי לדידן בה"מ קאמר דאין היתר מפטם במליחה ויתבאר בש"ך:

כז

ויש חולקין. עט"ז ואבאר בש"ך אות מ"א ומ"ש ליישב קושית הב"י לא הבינותי כלל ומ"מ גם הוא ז"ל כתב דאף הרשב"א בחתיכה א' וכחוש אף במליחה אין אוסר יותר מכ"ק ולדידן יבואר בש"ך אות נ"ח באורך:

כח

וה"ה. עט"ז וכן הלכה דאין מליחה לכלים ולהפליט כלל אבל יש מליחה להבליע רק כ"ק עס"י צ"ח:

כט

והמחמיר. עט"ז ועס"י צ"ח אות ח"י ושם מבואר:

ל

אע"פ. עט"ז והם דברים פשוטים דהטור כתב דעה א' דמלח הבלוע מדם בס' סגי דנותנין למלח דין האוסר ודיעה שני' סוברת דדין מלח איסור יש לו ומ"ש דמשערין נגד המלח ר"ל דוודאי גרגיר ביורה גדולה שרי ודעביד לטעמא לא בטיל היינו יותר מס' וכ"ז שמרגישין טעמו וכ"כ רמ"א בצ"ח ס"ח כ"ז שמרגישין טעמו יע"ש. ומיהו אנן כמ"ש המחבר כאן כדיעה א' דדין דם יש לו ובס' סגי ובמלח איסור מע"ז וכדומה כ"ז שמרגישין טעמו לא בטיל הא גרגיר ביורה גדולה בטל וע"ש בש"ך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.