פלתי/יורה דעה/קה

פלתי ‏ יורה דעה קה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) איסור שנשרה וכו' הט"ז תמה על או"ה שכתב כלי הנאסר בכבישה אין להשרות בתוכו היתר מעל"ע דהא אימת הוי כבוש סוף מעל"ע וכבר אי פגום וכ"כ הש"ך לעיל סי' ס"ט והפר"ח כתב דגמר כבישתו הוא בסוף מע"ל אבל פגום לא הוי עד אחר שכלה המע"ל וכבר קדמוהו המג"א בא"ח סי' תמ"ז ע"ש. אבל כל זה אינו מספיק דא"כ צריך להיות דזה יוצא האיסור. וזה נכנס ההיתר לתוך כלי בלי שהי' רגע אחת דאם ימתין עדיין הפגימה והכבישה באים כאחד וזהו אי אפשר לצמצם שלא יתמהמה אפילו רגע א'. ולכן עדיין לא עלתה תרופה לקו' זו. ומה שהיה נ"ל כי רחוק להשיג בחוש דבר צונן שהיה נכבש כ"ד שעות שכל כ"ד שעות עד רגע אחרונה לא יעשה פעולה כלל להבליע או להפליט כל דהוא וברגע אחרונה מכ"ד שעות יעשה פעולתו להבליע ולהפליט דבר זה אין השכל מחייבתו רק מוציא לאט לאט ומבליע לאט לאט רק אין טעם מורגש עד תשלום הכ"ד שעות אז נגמר הפעולה שהפליטה ובליעה טעם גמור וא"כ תו ליכא נטל"פ דכבר נפלט רוב הטעם מקודם וגם נבלע הטעם מקודם וניעור לבלוע לבל יהיה פגום כיון שנבלע בו מחדש וא"ש ולק"מ. ואחר כתבי זאת מצאתי כן בתשוב' חות יאיר דף ק' שכתב ג"כ סברה זו וע"ש ובהשמטות והדבר שכלי קרוב למציאות הטבע: איברא דלא ידעתי מנין למד זה האו"ה דכי יאמר זה מעצמו בלי ראיה מקדמונים ז"ל. ואמת כי יש להבין בתוס' חולין דף ח' ע"ב ד"ה השוחט וכן בע"ז וכן ברא"ש דדייקו הכל מן שמן של עכו"ם שהתירו ר"י הנשיא דס"ל נטל"פ מותר ש"מ דסתם כלים של עכו"ם אינו ב"י ע"ש. וקשה מנלן הא שמן שהתיר ר"י הנשיא לא היה שלוק דלקמן דף ל"ח ע"ב פליגי ר"ש ור"ס אי משחא שליקא אסור ש"מ שמן שהאיר ר"י הנשיא הי' סתם שמן בלי שלוק וא"כ מהיכי בלע וע"כ צ"ל דהיה נכבש לתוכו מע"ל וקשה קושי' הנ"ל לו יהי' דכלים של עכו"ם ב"י מ"מ טרם שנשלם הכבישה כבר עבר זמן הפגימה כקושי' הט"ז ובזו ודאי לא יספיק תי' הפר"ח דמנלן להוכיח דכלים של עכו"ם אינו ב"י דכולי האי לא חיישינן דנעשה הכל ברגע אחת וזהו כמעט אינו במציאות ומכ"ש דלא שכיח. איברא מתו' והרא"ש אין כ"כ ראיה כי נראה כי הביאו דעת רש"י ור"ת דלילת נילה פוגם רק הם להחמיר אמרו מע"ל וכמו שכתבו התוס' והמחמיר תע"ב. וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב וכל הדחוקים אם נשמע לדברי רבותינו אבל אם נאמר מע"ל א"צ לכל דחוקים והיינו להקל לא סמך אבל להחמיר ודאי ס"ל דאין לחלק אדברי רש"י ור"ת ולשיטתם א"כ אם הוציא האיסור מכלי אמצע הלילה וב' שעות אח"כ שרו היתר ונשרה עד ליל שני קודם אור היום א"כ הרי נשרה מע"ל והוי כמבושל ופגם לא הוי דהא לא עברה כל הלילה בשלימות וזהו ודאי דכל הלילה בעי כמש"ל בסי' ק"ג באריכות וששה שעות מלילה זו וששה שעות מלילה שני' אין מצטרפין למשוי לי' לפגם וא"כ ודאי דאסור כיון דאין דעתם להקל נגד רש"י ור"ת ובפרט התוס' סתמו כר"ת רק כתבו המחמיר תע"ב: איברא לא ראיתי באו"ה שהביא הט"ז הכרח כ"כ דמ"ש בכלל ב' דין ח' דכלי שנאסר בכבישה דמותר לכתחילה לשרות בו פ"א דהא אין שורין בו הבשר השנו מעת לעת אין ראי' לומר אילו שרו דבדיעבד הי' אסור. רק י"ל לכתחילה קאמר דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה וזה אפי' לכתחילה מותר הואיל ואין דרך להשרתו כ"כ זמן ולא החמיר אפילו מתחילה. ומ"ש כלל למ"ד דהיתר ששרוי בכלי איסור בת יומא דאסור ואין שריי' פחות מעת לעת וא"כ קשי' ב"י איך משכחת לי' י"ל כך דכל כוונתו לומר דכלי אוסר הנשרה בו מע"ל ואמרי' אף בכלי כבוש אף דצד חיצון אינו מוקף במים כהנ"ל בהלכות מליחה וגם לשיטת רי"ו דבכלי נחושת בעינן אור מהלך תחתיו קמ"ל דכבישה מועיל וישנו עכ"פ במציאות אם שרו חלב בכלי מע"ל ולאחר שכבר שרה בו החלב י"ב שעות הניחו ג"כ הבשר לתוך המים ונלקח סוף י"ב שעות החלב אבל הבשר נשאר כ"ד שעות ומי השריי' אינו נאסר עד שהם יאסרו הבשר דאיירי אחר ששרו חלב מעת לעת הוסיף עוד מים ודוק. וכהנה טובא וא"כ מחמת כבישת הבשר עם החלב לא נאסר דהא לא נכבשו יחד מעת לעת אבל מחמת כלי נאסר דנכבש בו מעת לעת והכל אינו נותן טעם לפגם דהא מעת הסרת החלב מתוך הכלי לא היה רק י"ב שעות והי' נכבש בו מע"ל וא"ש והאו"ה לא בא לכאן ללמדנו ענין נטל"פ ונ"ט לשבת דזהו ידוע רק כל כוונתו ללמדנו דכבישה מועיל בכלי כמו באוכלים ודו"ק: ומה שכ' האו"ה לומר כלי מתכות אין נאסרים בכבישה. ותמה הט"ז מהכ"ת לחלק נראה. דס"ל כרי"ו דפוסק כירושלמי דאין כלי נחושת בולע אא"כ האור מהלך תחתיו ואם כן מבואר דע"י כבישה אינו אוסר ועיין מה שכתבתי לקמן בזה:

(ב) וספק כבוש אסור וכו' דהוא ד"ת מדאמרינן חידוש הוא דאי תרו לי' וכו' ומזה למדו דין כבוש מע"ל ש"מ דהוא דאורייתא והכה"ג הביא בשם ד"א אשר אינו בידי לעיין בו כי הוא חוכך דמנלן דהוא דאורייתא ולא הבנתי דמה יאמר בראי' הנ"ל ואולי יאמר בכבוש בחומץ וציר שהוא רק בכדי שיתן על אור וזהו אפשר דלאו דאוריית' איברא הרמב"ם כתב הך דינא דכבוש כמבושל סתם ולא זכר כלל בספרו סוף פט"ו מהלכות מ"א דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו' דצריך להיות מאתים בזה הורה לנו דין כבוש מזה נראה דס"ל כבוש כמבושל כפירש"י בחומץ וציר דאלו ס"ל אף' במים ומע"ל היה לו לכתוב וכן בפ"ז דשביעית מפרש בפי' על הך משנה דורד חדש שכבשו בשמן ישן דטעם ורד נקלט ביותר בשמן ודוקא ורד ישן אבל לא חדש ש"מ דבעלמא לא אמרינן גבי שמן כבוש רק ורד שאני. וכן תני' חרובין ביין אוסרין דנותן טעם בו משמע שאר דברים כבושים ביין אינם אוסרין וכן בהלכות תרומת פט"ו הלכה ט' פסק בפירוש שכל ירקות תרומה הנכבשים עם ירקי חולין מותרים חוץ עם שומים ובצלים וחסית שהם חריפים כמו שכתב הכ"מ ש"מ דבעלמא לא אמרינן כבוש כמבושל ואולם הוא פ' כ"ב מהלכות שבת הלכה י' כת' הכובש בשבת אסור שהוא כמבשל ומשמע שם מהתורה ולכן יש מקום לומר דס"ל לרמב"ם לחלק בין כבישה לכבישה בין ציר למים על הנך פוסקים דס"ל לכל אופן כבוש מהתורה הך משנה דתרומת קשי' דקתני כל הנכבשים זא"ז חוץ מחסית מותרי' למה הא בולעים מתרומה כיון דכבוש כמבושל ומ"ש דבר חריף משאינו דבר חריף. שוב ראיתי דתיו"ט במשנה הקשה כן לשמואל דאמר מליח כרותח וכו' וכתב ג"כ דרמב"ם העתק כל נכבשים ובאמת לק"מ כאשר כתבתי דס"ל כרש"י ולחלק בין כבוש אבל להחולקים על רש"י. קשה ודוחק לומר דס"ל כירושלמי דתני' כבוש הרי הוא כשלוק וס"ל דשלוק גרע כחו מבישול אף דלפי' גמרא דידן שלוקה יותר מן מבושל כמ"ש התיו"ט ג"כ להדי' וצ"ל דס"ל הואיל תרומה דרבנן ותרומת ירק גם כן דרבנן הקלו החכמים ולא אסרוהו רק דבר חריף כבצל וחסית וכו':

(ג) אך מ"מ על המרדכי קשי' דטען על רש"י דס"ל דלא אמרינן כבוש רק בציר וחומץ מהא דורד שביעית שכבשו בשמן וכו' דאם כן יקשה לרבין אר"י בפרק כ"ה דף קי"א ע"ב דכבוש אינו כמבושל הך משנה כמ"ש התיו"ט באמת וצריך לומר כמו שכתב הרמב"ם דורד קולט תיכף משמן ועיין תוס' שם ד"ה מליח וכו' דמחלקו ג"כ לר"י בדגים דרפו קרמייהו וה"ה בורד וא"כ אף לרש"י לק"מ דבמקום דרפו לכ"ע אמרינן בכל דוכתי כבוש אפי' במים ושמן ודוחק ליישב וצ"ע. כללו של דבר כבוש בחומץ וציר יש לצדד להקל בספקו כיון דמשנה שלימה כל הנכבשים וכו' מותרים:

(ד) כבוש פי' דנכבש בתוכו ולא ידעינן אם נכבש יום שלם אסור הרב הט"ז בס"ק ג' תמה דמ"ש ממקוה שהוחזקה להיות מימיו מתמעטים וכו' ועל זה השיבו הנה"כ ופר"ח דכאן ריעותא לפניך דהאיסור בתוכו משא"כ שם ליכא ריעותא ויפה השיבו על טענתו אבל מה יאמרו ממש"ל בסימן הקודם דמוקמינן כל הטריפות אפילו נגלד המכה וריעותא דטריפות לפניך מ"מ בחזקת כשרות ואמרינן השתא דאיתרעו והאו"ה במצמו פוסק בגבינות כן וכתב ראי' ממקוה שנמדד ונמצא חסר דריעות' לפנינו ומ"מ אילו לא הוי סברה חסר ואתי חסר ואתי לא הוי מטמאין למפרע ואם כן כאן דלא שייך חסר ואתי למה נחזיק למפרנו ואו"ה. הכל לשיטתו דכל טמאות כשעת מציאתן כהנ"ל אף לחולין אבל לפי שכתבתי לעיל דזהו הכל לקדשים אבל בחולין בחזקת כשרות ואמרינן השתא דאתר' בכה"ג יש להכשיר ואיזה ספק כבוש שאמרו ספק אסור כגון שיש כאן ב' כלים א' היה בו מים כ"ד שעות ואחד לא ומוספקין נחנו באיזה כלי היה וכה"ג אנפי טובא דל"ל עכשיו דנפל אבל בספק כי האי אוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן עכשיו נפל ועכ"פ דין זו מחלוקת הפוסקים וברור דתלי' בהך דלעיל סי' פ"א וצ"ע:

(ה) או בתוך החומץ וכו' הרב בש"ך ס"ק ב' האריך להשיג דבחומץ בעינן מעת לעת והוכיח דין זה מדברי הרא"ש גבי עכברא בחלא דכתב דבעינן כבוש מעת לעת והנה תמהני איך החליט הדין להקל לו יהיה דדעת הרא"ש כך מ"מ הא רש"י לא ס"ל כלל הך כבישה בצונן וא"כ אף כבישה דמעת לעת לא ס"ל דכל זמנו של מעת לעת לעת ילפינן מהך דאי תרו לי' כולי יומא וזהו לרש"י ראיי' דע"כ אין הפי' מכבוש וא"כ ודאי כבוש בציר שיעור כמ"ש הרא"ש כדי שיתן על האור וירתיח ואם כן ה"ה לכבוש בחומץ דבכל דוכתי השווה רש"י ציר לחומץ גבי כבוש ורש"י דפירש בג"ה כבוש בחומץ ותבלין וכמו דכבוש בתבלין הוי תיכף דהוא ענין ציר כמו כן בחומץ דאין לחלק ברש"י ואלו בפסחים דף ל"ט פירש"י לא כבושין בחומץ וכן בדף ע"ו כיבוש בחומץ הרי הוא כמבושל ואם נכבשו הרי אסורין הרי אסורין הרי דלא גבל זמן כלל וסתמא היינו בכדי שירתיח תיכף אסור בחומץ ואע"פ שהמרדכי בפג"ה כתב דרש"י לא מדמה בפ"ב דע"ז חומץ לציר היינו לענין שתאסור במאתים כי אין טעמו כ"כ קשה וזה מוכח משמעת' דחומץ שנפל לגרסין אבנ לענין שיהי' בו כבישה ס"ל לרש"י דשווים והדבר מבואר. וכן מבואר ברמב"ם דס"ל חסא דבר חריף ומשוי כבישה כמש"ל בפי' המשנה ומכ"ש חומץ דכל איש יכיר דיש יותר חריפות בחומץ מן שומים ובצלים דנכללים בשם חסא כמ"ש הרמב"ם והלח"מ כתב על הרמב"ם דסתם עכברא דנפל לשכרא או לחלא דאוסר ולא כתב דצריך דישהה בו זמן משום דס"ל שכר וחומץ מתוך חריפתם מבליע טפי עכ"ל הרי דאפילו בשכר ס"ל לרמב"ם דהוי חריף ומכל שכן בחומץ דהוי חריף אין צריך מע"ל לכבישו והרי רש"י והרמב"ם מהמחמירים: ונראה דהוא גמ' בפסחים דף ע"ד ע"ב אומצא דאסמי' דפי' התוס' בד"ה אסמיק כו' בשם ריב"א וכן כתב הרא"ש בפרק ג"ה דמיירי בבשר חי שנתנו לתוך החומץ שיהיה הדם נצמא בתוכו אי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר הדם ממנו ונפלט לתוכו והוא וחיילי' אסור דהחומץ חוזר ומבליע בתוך הבשר ורבינא סבר דאפילו לא אסמיק חילי' אסור דא"א שלא יהי' שוריקי דדמא עכ"ל ואם אין כח בחומץ להבליע זולת כבישת מעת לעת מאין יהי' הבשר חוזר ונאסר דאף דיש לומר דכח ביד החומץ להוציא דם בטבע חומץ מאין יהי' כחו להבליע בחתיכה עד שאמרו אי חלא אסור איהו נמי אסור ואפילו בלי אסמיק לולי דהוא דבר מיעוט היה גם חתיכה אסורה כמ"ש התוס' ואם אין חמץ חריף איך יבליע בחתיכה ודוחק לחלק בין דם לשארי דברים כי מנלן לחלק ולהקל וגם הך דכ' הרא"ש בציר שיתן על האש וכ"כ ג"כ בדם ומ"מ ילפינן מיני' לשאר איסורים:

(ו) מזה נראה דאפילו חומץ יין גרוע ג"כ משוי כבוש רלא כמ"ח בא"ח סי' תמ"ז דרוצה לחלק בזה בין חומץ יין גרוע ובין יין משובח דהא בגמ' אמרינן דאפי' בחומץ גרוע מחליטין דאתא לקיוהי דפירא וסתם אמרינן חלא אי אסמיק דהחתיכה ג"כ אסור ש"מ דבכ"מ דאיתא לקיוהי מבליע והדבר מבואר: ומעתה אף דנימא כדעת הש"ך דהרא"ש דכתב על הך עכברא דנפל לחלא דבעינן כבישה מע"ל חולק. מ"מ להחמיר שומעין לאינך פוסקים אף גם י"ל ברא"ש חילק בין חלא דשכרא לחלא ואמת כי יש קצת ראיי' דחלא חריף דהא רבינא ביקש לשעורו בק"א ואמר לא גרע מתרומה וקשה אם אתה רוצה להחמיר להורות בו כדין תרומה שיבליע כדין תרומה בק"א דיו להיות כתרומה והא קיימ"ל כל הנכבשים זה עם זה מותרים ואף פה יהיה נכבש מותר כמו שאין תרומה אוסר וע"כ צריך לומר דהא שומים ובצלים אף בתרומה אוסר וחלא כ"כ חריף ודאי כשומים ובצלים וא"ש והדבר מוכרח:

(ז) ולכן יותר נראה ברא"ש דס"ל כרש"י דפי' הא דבעי בחלא מהו משום דלמא חוזק החלא מונע ליתן טעם לפגם וס"ל לרא"ש תרתי לא עבדי החורפא של החומץ לעכב הפגם ולהפיגו ולמהר הכבישה עד שלא יצטרך מע"ל כולי האי לא אמרינן ולכך פירש הרא"ש דהי' מעת לעת כך נ"ל בדברי הרא"ש אך יהי' דברי הרא"ש איך שיהיה עכ"פ ראיה ברורה הנ"ל מכרעת דחומץ הוי כציר לענין כבוש וא"כ י"ל דהמחבר להחמיר נקט אבל לעיל בלא"ה איכא ספיקא אולי אינו משביח כלל א"כ כולי האי לא רצה להחמיר בחומץ דהוי תרי ספיקא אי משביח ואי הוי כבוש כולי האי לא מחמירין אבל כאן פשטא להחמיר שומעין:

(ח) חום כלי ראשון כו' עיין ש"ך שהאריך בס"ק ה' בדיני עירוי וראשון תחלה נאמר דעת הש"ך דדעת ר"ת והכי קיימ"ל לחומרא דעירוי מבשל כ"ק ואפי' נפסק קלוח עכ"פ מבליע כדמוכח פרק כ"צ והא דכתב רמ"א לעיל סי' ס"ח. בדנפסק הקלוח מותר לערות על התרנגולת היינו דאינו מפליט ומבליע כאחד ולא הבנתי דבריו כי הלא רמ"א לעיל בסי' צ"ב ס"ז בהג"ה כ' להלכה והוא מתשובת מהר"ם דאם הלך קלוח מקדירה ונפסק הקלוח דלא הוי עירוי ואפילו קליפה לא צריך וזה דלא כש"ך. וברור הש"ך נתכוון להא דאמרינן שם בשר חם לתוך חלב צונן דבעי קליפה וכן דפריך מנטף מרוטבו וכו' והא כולה נפסק קלוח אבל עדיין לא הועיל דאם אמרינן דהך שמעת' דקתני קולף היינו לא מתורת עירוי ומ"מ בעי קליפה דאינו מבשל רק מבליע א"כ מנלן תו לומר לשיטות ר"ת דעירוי מבשל ומ"מ אינו מבשל יתר מכ"ק הלא לא מצינו זכר לזה ועל ראיי' דהך חם לתוך צונן קשה לחלק לומר דמבשל ומ"מ רק כדי קליפה וכל הדוחק הוא מהא דקיימא לן תתאי גבר וקליפה מיהו בעי וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ואם אמרינן דשם אינו עירוי דנפסק קלוח א"כ מנלן הא וכמ"ש באמת התוס' בזבחים כאשר נחתו לחלק בין נפסק הקלוח ומוקי להך דפסחים בנפסק הקלוח שפטו הך דעירוי מבשל לגמרי ע"ש. וגם לדעת ר"ת וסייעתו אין חילוק בין בלוע למבשל דמה דמבשל בולע ודאינו מבשל אינו מבליע כנראה להדיא מדברי תוס' דזבחים וכן ברשב"א דף צ"ב דמביא ראיה מהך דירושלמי דמה דבישל מבליע והוא דס"ל כ"ש בולע הוצרך לכנוס בדחוקים ע"ש ולשיטות הש"ך אף לר"ת בנפסק הקלוח צ"ל דמבליע וזה לא יתכן לר"ת דלדידי' ליכא חילוק בין בלוע לבישל ועל ראיי' הש"ך מהך חם לתוך צונן כבר כתבתי לעיל בסימן צ"ב דיש לומר דאיירי דבר גוש ומהך דנטף מרוטבו באמת לשמואל קשי' ולרב באמת אין נ"מ בין נפסק קלוח לאינו נפסק וכך צ"ל אף לשיטות הש"ך דהא בגמ' אמרינן לרב בנטף מרוטבו וכו' דמחמם לחרס והחרס מטוה לרוטב והוי צלי מחמת ד"א מבואר דאף מבשל ולא דמבליע לבד וצ"ל אף לשיטתו הבדל בין רב לשמואל:

(ט) איברא דקשי' לי מנלן למהר"ם הך חילוקא ולהקל בין נפסק הקלוח לאינו נפסק וכמש"ל דכל חרדה של תוס' היה כדי לומר לר"ת דעירוי מבשל בכולו וא"ש הך דחלה והגעלה אבל לפי דקיימא לי דעירוי לא מבשל יותר מכדי קליפה והיינו כמ"ש התוס' מהך דשמואל א"כ מנלן להקל תו בין נפסק ללא נפסק ולכן היה עולה ברוחי דזה קשיא לי' למהר"ם לרב דאמר עלאי גבר ומבשל כונו א"כ איך משכחת לי' כלי שני הנזכר בכל דוכתי דאם היה כלי צונן ונתן לתוכה רותחין מכלי ראשון חם כן עלאי גבר והוי לי' כ"ר כמו לשמואל דנתן צוננין לכני רותח מכלי ראשון דתתאי גבר. ודוחק לומר דאם הך רותחין שנתן לכלי צונן וגברו המים ודין חמין עליהם כדין עלאי חזר ועירה לתוך כלי צונן כולי האי לא אמרינן עלאי גבר ונדון ככלי שני דזה דוחק וגם קשה המשנה דנקט לתוך הקערה מותר לתת לתוכו תבלין הא בקערה מערין מן כלי ראשון ולרב דס"ל עלאי גבר הא מבשל לגמרי כדאמרינן גבי נטף מרוטבו שמחמם כ"כ להבליע על שהכלי חוזר ומבשל אותו ואם כן הרי כאן כלי ראשון לגמרי ולכך ס"ל למהר"ם כי ס"ל לרב עלאי גבר היינו בלי נפסק הקלוח והא דמותר לערות לתוך הקערה היינו בנפסק הקלוח א"כ מצינו אף לרב כ"ש:

(י) אלא הך קושיא מנותן לתוך הקערה וכו' עדיין קשה לתוס' זבחים דס"ל רב ושמואל פליגי בנפסק הקלוח ומ"מ סובר רב עלאי גבר ואם כן הקושיא במקומו לרב איך נותן לתוך הקערה ותמחוי והיה נראה דס"ל לתוס' דיש לומר דאף דס"ל לרב עלאי גבר מ"מ בתבלין שאני דס"ל לר' יהודא דאפי' בכלי ראשון אינו מתבשלים אם כן אף לרבנן מ"מ אינו מתבשל בכלי שני אף דעלאי גבר וא"ש. אך דמהר"ם לא ס"ל הך סברא לחלק ולכך הוצרך לחלק בין נפסק הקלוח וא"כ לק"מ דאף לרב יש הבדל הקושיא מנטף מרוטבו וכו' במקומו איך אמרינן לרב ניחא הא בנפסק הקלוח רב מודה. לכן נראה לחלק כי יש הבדל בין נפסק הקילוח היינו בדבר המתבשל בקערה וכלי דמפסיק בינו לבין האש ודופני הכלי מחזקי' החום ולכך כשמערה ונפסק הקילוח פסק חום הכלי מהאש ואין לו כח לבשל אבל צלי שאצל האש היא בעצמו קולט כח וחום אש וא"כ בכל מקום שינתק חומו בקרבו מחום אש והוי כמטלטל כלי ראשון ממקום למקום וא"כ שם בפסח דהוא צלי הוי כלא נפסק הקילוח כי תמיד על הרוטב שנצלה באש כח אש. ואם יפרד מעם הבשר הוי כשני קדירות ראשונות המופרדים זה מזה וכח אש בו וזהו ברור ונכון. וא"כ גם חם שנפל לתוך צונן יש לפרש כך חום צלי אלא דא"כ ה"ל לפרש ולא היה לו להרב לסתום דבר חם שנפל לתוך צונן דמיירי בחם צלי וצ"ע. ואפשר דזהו כוונת רמ"א צ"ל אדמיקר בלע קליפה בעי הוח חומרא בעלמא איירי בשנפסק קילוח: מיהו התוס' והרא"ש דהקשו בשבת דף ב' בנותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ופירש"י משום דתתאי גבר והקשה התוס' והרשב"א ורא"ש א"כ קשיא לרב דס"ל עילאה גבר וכן לשמואל הא קליפה בעי ונכנסו בדוחק וקשה מאי קושיא דלמא איירי בנפסק הקלוח אלא ש"מ דאף בנפסק הקילוח ס"ל דפליגי וכן משמע מכמה דוכתי והתוס' והר"ן דכתבו כן היינו דס"ל לר"ת בלא נפסק הקילוח מבשל לגמרי כנראה מלשונם אבל לפי דקיימא לן דמבשל רק כ"ק אין ראי' לנפסק הקילוח ולא מצינו לו לר"מ ממש חבר. וכן צ"ל בר"ן דאיהו מחלק בין נפסק הקילוח לאין נפסק ומ"מ הקשה בהך דחמין לתוך צונן קו' תוס' ולא תי' דמיירי דנפסק וברור. ודע הא דלעיל ס"ל להרבה פוסקים דבישל במקצת כלי צריך הגעלה בכל כלי בעירוי לא אמרינן כן דמהכ"ת יתפשט לאורך משך הכלי ולא בעובי הכלי עד דלא נאסר רק כ"ק א"ו בעירוי אינו מתפשט כלל ודו"ק:

(יא) והנה ס"ס ס"ח הביא הש"ך דעת מהרי"ו שנמשכו אחריו הרב ב"י והרמ"א דהכלי נחושת אין בולע אלא באור מהלך תחתיו. ותמה הש"ך דהא קתני במשנה אחד שבישל בו ואחד לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה וע"כ בכלי נחושת דאי בכלי חרס צריך שבירה. אך משום הא לא אריא די"ל לעולם בכ"ח איירי וכשיטות הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו דהד דכ"ח דבעי שביר' היינו בחטאת בעי אבל בשאר קדשים אפילו בק"ק טעון רק מריקה ושטיפה והך מתני' הכל בכ"ח ובשאר קדשים דדין כ"ח במריקה ושטיפה ואמת כי דברי הרמב"ם תמוהים כנודע וכמש"ל בכמה דוכתי. והרב הבה"ז כתב שיש לרמב"ם ראי' מירושלמי שהביא הסמ"ג בהלכות הגעלה ולא ראיתי משם ראייה כנראה שם. אבל מהך ירושלמי פרק הכיר' יש ראיה דקאמר דלעולם אין עירוי מבשל רק כ"מ בולע ופריך זה תניא אף בכלי נחושת כן ואית לך לומר כו' וקשה מה לו להביא ראי' מברייתא דקתני אף בכלי נחושת כן וכן המתרץ הראשון דתי' בכ"ח איך נעלם ממנו המשנה דקתני להדיא דצריך מריקה ושטיפה וע"כ בכ"נ דכ"ח צריך שביר' ומה צריך להקשות מברייתא וע"כ ל"ל דממשנה אין ראי' דמ"מ י"ל דאיירי בכ"ח וסגי במריק' ושטיפה בשאר קדשים ולכך בעי מברייתא. אמנם מהך ברייתא יפה קטען הש"ך בירושלמי דאף בכלי נחושת צריך מריק' ושטיפה בעירוי גרידא:

(יב) אך לא על רי"ו לבד קושיא שלו כי אם על הרשב"א ג"כ אשר הש"ך גופי' הביאו כי שם בתה"א דף צ"ב ע"ב כתב ומפירושו של הרמב"ן ז"ל אנו למדין דאפילו כלי נחושת שערו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני בלוע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו שלא להצריכו מריקה ושטיפה במערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא צריך הגעלה עכ"ל. וגם בזה קושי' הש"ך דהא להדיא קתני או שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה ומפורש בברייתא בכלי נחושת וגם לרמב"ן צ"ל דהמשנה דלא כרמב"ם דס"ל דמהני בכ"ח מריקה דמפרש בירושלמי על המשנה אחד וכו' דאיירי בכלי חרס ובולע וקשה למה צריך שבירה הא לרמב"ן בלוע בלי בישול א"צ מריק' וא"כ אף בכ"ח לא יצטרך שבירה וצ"ל דמ"מ בכ"ח לא מהני הגעלה ולכך צריך שבירה וזהו דלא כרמב"ם דלרמב"ם מהני הגעלה ) וכמו כן יש להבין בפסחים דף ע"ו בתוס' ד"ה בשלמא דהקשו דיהי' השפוד אוסר הפסח ותי' דאין שפוד של עץ קולט חום כ"כ כמו חרס וסולת. וקשה הא אפי' בכלי נחושת מבואר במשנה דעירוי לתוכו רותח צריך מריקה ש"מ דמקבל חום שמבשל ולדברי ר"ת בישול ובלוע חד הוא וא"כ איך לא יבשל עץ ודוחק לומר דזהו לשיטת רשב"ם דס"ל עירוי מבליע אבל לא מבשל א"כ יש לחלק אף דיש כח בעירו להבליע בכלי אבל שיהיה הכלי מקבל חום שיצלה האוכל לא דאינו מבשל כלל רק מבליע. ובזה יש ליישב קושי המהרש"א דהקשה למה הקשו התוס' לרב ולא לשמואל דלפמ"ש ניחא דבס"ד בלא"ה פריך הגמ' לשמואל ממשנה ומה יתן ומה יוסיף אם יוסיפו התוס' להקשות ולתי' הגמ' דמוקי ליה בחרס רותח לק"מ די"ל נ:מו עירוי רק מבליע ולא מחמם וא"צ לחלק בין כ"ח לשברי כלים ולק"מ אבל לרב דמוקי בס"ד בחרס צונן ומ"מ אמרינן דחרס מקבל חום וצולה הפסח א"כ שפיר הקשו לרב מי ניחא הא השפוד אוסר דלחלק בין כ"ח לעץ לא ס"ל לתוס' בקושי' כלל ותי' לחלק וא"ש. אלא דזה דחוק דר"י הוא דמתרץ כן ור"י ס"ל בפרק הכירה דף מ"ב כר"ת דמבשל ואין לחלק בין בלונע לבישול כלל ולכך לא שם מהרש"א לבו לתי' שכתבתי וא"כ הדרא קושיא הנ"ל למקומו:

(יג) לכן נראה דר"ת מפרש בגמ' דקאמר על עירוי לתוכו רותח בלוע בלא בישול היינו שכבר נתבשל בקדירה ראשונה ועירה לתוך כלי' שניי' ולא שייך בו בישול רק בלוע וא"כ לפ"ז קמ"ל הקרא ומשנה דלא תימא דווקא אם נתבשל בכלי זה הוא דצריך שבירה ומריקה אבל אם כבר נתבשל ואח"כ בא לכלי דלא נתבשל תו בתוכו דהא כבר מבושל ועומד ואין צריך מריקה קמ"ל דמ"מ צריך הואיל הכלי בולע ולפ"ז י"ל דמיירי כל המשנה מכלי העומד על החור באופן שהוא בולע דהיינו כ"נ שעומד על האור וכך הפי' אחד שבישל בתוכו ע"ג האור או שעיר' לתוכו רותח ע"ג האור אע"ג דכבר נתבשל מקדם ולא נתבשל כלל בכלי זה ולא שייך אשר תבושל בו מ"מ הואיל ובולע צריך מריקה וכו'. וא"ש הך דירושלמי דצריך דוקא אור מהלך תחתיו דזולת זה אינו בולע ומשנה איירי באור מהלך תחתיו וקמ"ל אף דנתבשל מקדם ולא ק"מ. וצ"ל הא דהוכיח תוס' בשבת דעירוי מבשל משום דקתני עירה לתוכו רותח דהא לפמ"ש אין כאן ראי' דבמשנה איירי באור מהלך תחתיו איירי דברי תוס' לתי' שני שכתב תוס' כאן אבל לתי' ראשון באמת אין מזה הוכחה רק ממקום אחר כמ"ש שם ראי' רבות ע"ש ובזה כל הקו' מיושבים:

(יד) עוד היה נראה דס"ל לרי"ו ורשב"א דמה דמספקא לי' בגמ' דידן פשיטא ליה לתלמודא דבני מערב' כאשר שכיח בבבלי איבעי דלא איפשיט ובירושלמי איפשט אזלינן בתר ירושלמי וס"ל דודאי בנותן לתוך כ"נ רותח אף דאין הכלי בולע דקשה לבלוע הואיל אין האור מהלך תחתיו מ"מ הבשר והמרק שבתוך כלי הם מתבשלים מיני' ובי' ומצומקים ומתבשלים וכמ"ש הרא"ש בפרק כירה ע"ש. וא"כ ה"ל בישול בלא בלוע וזהו הוא ג"כ איבעי' בש"ס דילן אי כה"ג צריך מריקה. ובהכי א"ש דביקש הגמ' לפשוט דבישול בלי בלוע צריך מריקה מדתנן שעירה לתוכו רותח ופירש"י דס"ל דכמו בלוע בלי בישול צריך מריקה הוא הדין איפכא נמי וזהו דוחק דמי ישקלן בפלס אחד דיטעון מריק' מה דלא בלע כלל ומה טיבו של מריקה זו אם לא בלע כלל להא דטען מריקה אם לא בלע בלא בישול דשם שפיר שייך לשון מריקה להוציא הבלוע:

(טו) אבל לפי הנ"ל ניחא דבס"ד ס"ל כירושלמי דאין כלי נחושת בולע אלא אם אור מהלך תחתיו וא"כ הא דקתני עירה לתוכו רותח היינו משום שהבשר ומרק מתבשלים כמ"ש ושפיר פשטנה דבישל בלי בלוע צריך מריקה ודחי הגמ' דלמא כאידך מ"ד דס"ל כלי נחושת בולע ואיירי דאין אור מהלך תחתיו ואם כן הך מ"ד בירושלמי ס"ל בישל בלי בלוע צריך מריקו' וא"כ שפיר י"ל אין כ"נ בולע רק הבשר ומרק מתבשלים ומצמקים והוי בישל בלי בלוע:

(טז) ובזה היה אפשר ליישב ג"כ קושי' הלח"מ על הרמב"ם דהעתיק המשנה נטף מרוטבו וכו' ולא פי' בחרס וסולת רותחת דהא קיימ"ל כשמואל וכבר כתבתי לעיל מזה ע"ש. ונראה דוודאי ס"ל לרמב"ם אם אמרינן קליפה מיהו בעי ל"ק כיון דרוטב נאסר כדי קליפה הוא בלע בפסח כדי נטילה וכן בסולת כדי קמיצה רק אם אמרינן בישול בלי בלוע צריך מריקה קשה למה לא קתני במשנה ואיך השמיט המשנה דזבחים הך דינא רבתא וצ"ל דבאמת קתני לי' או שעירה לתוכו רותח דאין עירוי אוסר כלל אפי' כדי קליפה וע"כ משום בישול בלי בלוע אבל למ"ד דאין צריך י"ל דעירוי מבשל כדי קליפה ולכך צריך עירוי משום בלוע. וא"כ א"ש הא דפריך הגמ' לשמואל אדמיקר לי' בלע קליפה מיהו בעי לא מסבר' טבעית דאולי תיכף מקרר לי' עד אפילו אין מבליע כדי קליפה (ועיין במ"א דהוא רק חומרא בעלמא וקשה מנלן להקשות דלמא אינו חומרא) רק קושי' הוא ממשנה דעירוי לתוכו רותח וכו' ול"ל משום בישול בלי בלוע דא"כ תפשוט וכו' וע"כ צ"ל דהוי בלוע אבל לעיל פריך הגמ' להיפוך דאי ס"ד דמוכח ממשנה דמ"מ חם כדי קליפה א"כ ע"כ בישול בלי בלוע אין צריך מריקה דאל"כ למה לא קתני לי' במשנה כמש"ל ואם קשה תפשוט דלא בעי מריקה ודחי הגמ' בחרס רותח אבל הרמב"ם דמספקא לי' אי בישל בלי בלוע צריך מריקה כמבואר בספרו ולכך פסק דחם לתוך צונן קולף וא"כ אף כאן להחמיר אפי' בחרס צונן וסולת צונן צריך נטיל' כמש"ל ודו"ק. ועכ"פ בררנו דאין מקום לקושי' הש"ך על רי"ו מכמה טעמים וקושי' על רשב"א ותוס' ודו"ק:

(יז) אם שניהם חמי' מכלי ראשון וכו' עי' ש"ך ס"ק ח' דהביא דעת מהרש"ל דבר גוש ואפי' אורז ודותן אם הם בכלי שני מ"מ דין כלי ראשון יש להם הואיל ליכא מחיצות המקררת והש"ך לא הכריע ואני לא הבנתי א"כ מנלן לתוס' בזבחים ובשבת להוכיח מהא דתני עירה לתוכו רותח דבכל עירוי מבשל כדי קליפה דלמא הכלי מקרר לדבר חם שנפל לתוכו עד שתיכף נצטנן ואין כח לבשל אפי' כ"ק והא דאמרינן בעירה לתוכו רותח דצריך מריקה שם מיירי דעירה בשר קדשים לכלי והוא דבר גוש ושומר חומו תמיד ואין הכלי צונן מקררו כלל והוא תמיד כלי ראשון ובזה ודאי דמבשל בכלי לפחות כדי קליפה אבל במערה דבר צלול המאבד חומו ע"י קירור הכלי דלמא תיכף מאבד חומו ואינו מבשל כלל ולכך שמואל דת"כ דס"ל קולף היינו בבשר שנפל לחלב והוא דבר גוש ואינו מאבד חומו כלל ונשאר תמיד כלי ראשון ואדרבה בזה יש ליישב דיוקא דמשנה דקתני שלא יתן לתוך כלי ראשון תבלין דמשמע דמותר לערות ובסיפא קתני אבל נותן לתוך הקערה משמע בעירוי אסור וכבר כתבו התוס' דדיוקים סותרים ולפי הנ"ל א"ש דלא פסיקא לי' דאיך יאמר דלא יערה עליהן דמשמע אפילו דבר צלול וזהו מותר דאינו מבשל וכן ל"מ לומר אבל מערה דבאורז ודותן ודכוותי' דבר גוש אסור לערות דזהו מבשל ולכך סתם התנא וע"כ צ"ל התוס' דלא תירץ כך דלא ס"ל לתוס' הך חילוק כלל ולכן צ"ע. ועיקר ראיי' מהרש"ל ממה שכתבו הפוסקים דאם עירה רותחין ובתוכו זבוב לקערה דזבוב אוסר ואינו בכלל כ"ש ומזה למד דינו ורמ"א דחה מטעם עירוי אוסר והש"ך בס"ק ח' נראה דלא ס"ל דלמה נקט זבוב כל עירוי אוסר ולפי מה שכתבתי ניחא דנפסק קלוח ולולי זבוב לא היה עירוי אבל זבוב כיון דהוא דבר גוש אף בנפסק קלוח אוסר וא"כ אזלא ראיי' שלו:

(יח) איסור שהניחו וכו' עיין ש"ך ס"ק י' שהביא דעת מהרש"ל דדעתו הואיל הכלי לית לי' פליטה מגופו א"כ לא שייך תתאי ועלאי ולעולם אוסר ונאסר כולו וכן דעת הרא"ה והש"ך השיגו וטען מסוגיא דפסחים דף ע"ו בסוגי' דנטף מרוטב על החרס דשם משמע דאף בכלי שייך עלאי ותתאי ע"ש. וח"ו לומר דהי' סוג' דגמ' במקומו בהעלם דבר אבל יש ליישב דס"ל דוודאי לענין בליעה ופליטה בזו י"ל בכלי הואיל כיון דלית לי' פליט' מגופו לא שייך ביה תתאי גבר דקל לפלוט ולבלוע וזהו לענין בליעה אבל שיהי' גוף כלי מקבל חום מן הדבר שנפל לתוכו עד שיהי' חומו ככלי א' ויחזור ויצלה להדבר הנופל ברוטבו בזו אין חילוק בין כלי לאוכל דמה ענין זה שיקבל בעצמתו חום להך דל"ל פליטה בעצמי' הלא אנו דנין על גוף ועצם הדבר אם מקבל חום ומשמר חומו כ"כ אולא וא"כ מה הבדל יש בכלי לאוכל וא"כ שם בפסחים קו' הגמ' מנטף מרוטבו על התנור דיהי' התנור מקבל חום ויהי' כ"כ שיחום ויצלה הדבר בזו אין הבדל בין כלי לאוכל ושפיר קדייק כרב דס"ל עלאי גבר ולק"מ:

(יט) אמנם שאר הראיי' שהביא הש"ך המה ראי' ברורים דמ"מ בכלי חרס יש מקום להחמיר ולא מטעם מהרש"ל דל"ל מגופו פליט' רק כמ"ש התוס' בזבחים דף צ"ה ע"ב ד"ה עירה הביאו בשם הירושלמי דביקש לומר דעירוי אינו מבשל כלל וה"ל ככלי שני וביקש להביא ראי' מהך משנה א' שעירה לתוכו ודחה אותו דתנן עירה לתוכו רותח וכו' בכלי חרס דכ"ח בולע טפי אפי' בכ"ש וא"כ כיון דסברה זו נזכר בירושלמי ותו' וגם דעת מהרש"ל נוטה להחמיר א"כ מנין לדחות ולהקל ומהא דפריך הגמ' מנטף מרוטבו על החרס וכו' אין כאן ראי' להיפוך די"ל דאף דממהר לבלוע אבל שיקבל חום ויחזור ויצלה הטיפה פשיטא דשוה לשאר דברים ושפיר פריך הגמ' אבל לענין מהירת הבליעה שפיר י"ל כמ"ש. ואמת דדעת הרמב"ן כמ"ש הרשב"א בשמו בת"ה דף צ"ב לא משמע כן דדייק מן האי פינכא דמלח' בי' דתברי' אף דמליח אינו מבשל וקשה האשם בכ"ח וממהר לבלוע אפי' בלי בישול וא"כ מה ראי' יש לשאר כלים אלא ש"מ דלא ס"ל כן ואפשר דהקושי' למה תברוהו יניח אותו למלוח בו שני' דאף דממהר לבלוע לפלוט לא שמענו וא"כ הרי מותר למלוח בו דאינו חם כלל אבל זה דוחק בכוונתו ופשוט דאיהו לא ס"ל לחלק רק לשיטתו דס"ל בליע ובישול תרי מילי נינהו ואם כן הא דמשני בירושלמי כ"ח בולע אין הכוונה דיש הבדל בין כלי חרס לשאר דברים רק בולע שאני ואי דאין צריך מריק' ושטיפה רק הגעלה כמ"ש הרמב"ן שם הא בכ"ח ליתא במציאות מריק' ושטיפה דס"ל כרש"י ותוס' דכ"ח אין בו הגעלה כלל ולכך פריך שם מכ"נ דאית בי' מריקה ש"מ דמבשל אבל לפי' תוס' שפיר משמע דבכ"ח יש להחמיר וא"כ דמהרש"ל והרא"ה בלא"ה מחמירין בכלי י"ל בכ"ח:

(כ) אסור לערות וכו' היינו בעליון צונן ותחתון חם דהבל אוסר אבל שניהם צוננים או שניהם חמין אף שתחתון יותר חם מ"מ מותר דדין זה לקוח ממשנה דפ"ה דמכשירין כדתנן משנה ב' המערה מצונן לצונן ומחם לצונן טהור מצונן לחם טמא וקיימ"ל כת"ק דדוקא צונן לתוך חם אסור וכ"כ הרמב"ם בהלכ' טומאת אוכלין ונתן הטעם הבל וזיעה עולה למעלה ומערבו אבל זולת זה מותר דאין באוסרין ניצוק וכמ"ש מהרי"ל בתשובה סי' ע"ב והט"ז נתן טעם משום ניצוק וא"כ אפי' בצוננין או שניהם חמין אסורי' ואינו רק בצונן לתוך חם:

(כא) שהחלב של בהמה כחושה וכו' ולזה נתכווין הרא"ש בפ' כל שעה והטור בא"ח סי' תס"ז שכתבו שחלב שנפל בחררה דאינו אוסר כל החררה כוונתו בחלב כחוש וצ"ע על דברי סה"ת הביא המרדכי ס"פ ג"ה בשמו דכתב דלכך פירש"י על האי כזית דתרבא דנפל בדיקולא שהוא קלחת דאלו הוא בלי רוטב. אפי' אותו חתיכה שנפל עליה לא היה נאסר רק כדי קליפה וצ"ע דהא חלב מפעפע ועכ"פ אותו חתיכה כולו אסור ואין כעת סה"ת לעיין בו וצ"ע:

(כב) והיתר שנצלה עמו שמינה וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ט בקושי' דברי הטור דהא פסק דאין הנאסר יכול לאסור. ותי' הש"ך לחלק בין גופו של איסור דהא נפטם מהיתר אבל לגבי הבלוע בזה לא אמרינן מפטם והרמ"א מחלק בד"מ בין חלב כחוש דבהא אמרינן מפטם ולא בשאר מילי. ותמה הט"ז עליו בס"ק י' דהא ילפינן הך דינא דפיטום מריחא מילתא דאמרינן היתר מפטם לאיסור ושם אינו מיירי בחלב רק בבשר ואמת כדבריו ומ"ש לדחות דברי הש"ך כבר יישבו הש"ך בנה"כ אבל על דברי הש"ך יש לדקדק ממ"ש התוס' דהא שומנו של גיד מפעפע ותי' דשומנו של גיד כחוש ועוד תי' דאין שומן אוסר יותר מגיד. וכיון דגיד אינו אוסר אף שומנו אינו אסור והיינו כדעת הריב"ם וכו' וכ"כ הרא"ש שם וקשה מה בכך לו יהי' השומן היתר גמור ולא נהגו בו איסור כלל מ"מ הא יש כאן שומן ומפטם לגיד שיתפשט בכל הירך. והא להך תי' לא אמרינן שומן הגיד כחוש וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה דחטה הנמצא בתרנגולת בפסח דאוסר כל תרנגולת מחמת גלגול שפיד מוליך הטעם בכולו אבל אם לא נתגלגל אינו אוסר רק כדי נטילה ולא מחלק בין אם התרנגולת שמינה או דזה ש"מ דלא ס"ל דמפטם אפילו לגופו של איסור וכן דייק המ"א בא"ח סי' תמ"ז ולכן צ"ל תי' באמת לחלק בין דבר שבטבע להיות פעמים שמן או כחוש כגון בשר בזהו אמרינן מפטם כהך דריח הנ"ל אבל גיד שבעצמתו כחוש ולא יתכן בו שמנונית וכן חמץ בפסח שבטבעו כחוש בזה לא אמרינן אזיל היתר וכו' וכל זה בגופו של איסור אבל באיסור הבלוע שומן לא אמרינן כן וכתי' הש"ך ולכך כתב הטור שני חתיכות בשר שנבלע איסור והיתר שנצלו יחד דאם איסור כחוש אף שהיתר שמן מ"מ אינו אוסר יותר מכדי קליפה דהואיל דאיסור בלוע אין השומן מפטם להוליך וכו' והיינו כתי' הש"ך אף דבשר יש בו לפעמים שומן ושני התירוצים מוכרחים והך דינא נלמוד דאם כן דבר הנחסר בקליפה יאסור עוד וכן לעולם. ולפי המחברים דאין הנאסר יכול לאסור וכו'. ועדיין קשה בשר שיש בו שומן הנאסר בקלופה יאסור זא"ז וא"כ עדיין קשה ירך שיש בו גיד כיון דיש שומן דגיד להך מ"ד דמיקרי שמן בשר הנאסר כדי קליפה מגיד יאסור מכאן והלאה וכן תרנגולת מחטה. וע"כ צ"ל כתי' הש"ך ג"כ ושניהם מוכרחים וזה ברור ובלא"ה דעת רשב"א כמ"ש הפר"ח להדיא דלא אמרינן כלל אזיל היתר מפטם לאיסור ולכן יש להקל ושני תי' כמ"ש אמת. דהא דכתב המ"מ בהל' פסח והעתיקו הש"ע סי' תמ"ז ס"א ככר חמץ שנגע בככר מצה ואין שם דבר המפעפע אינו אוסר רק כדי קליפה משמע ביש שומן מפעפע לאסור בכולו אף דחמץ בעצמתו כחוש מ"מ היתר מפטם לי' וכן דייק המ"א שם אפשר דמ"מ חולק והש"ע דהעתיקו אזל לשיטתו דכאן השמיט הך דינא דאין הנאסר וכו' וחשש לחומרא. אבל באמת בטל דעתו נגד דעת התוס' והרא"ש וטור והרשב"א שכתבתי ובפרט די"ל במ"ש המ"מ ואין שם דבר המפעפע אין כוונתו על שומן רק הפי' שהם בקדרה דאף דאין רוטב מ"מ אז הבל בקדרה ומפעפע הטעם בכולו דס"ל אפשר כר"ן ומילתא דפסיק' נקט ולכך לדינא העיקר כמ"ש:

(כג) או בשר בחלב הש"ך בס"ק טו"ב האריך אי הפי' בשר שבלוע מחלב ואותו בשר נצלה עם דבר אחר או הפי' בשר שצלאו עם חלב והוא הסכים להחמיר והנה במ"ש בקושי' מגמ' בלא ניעור וכיסוי הא לא פליט וקשה הא בלע מחלב ונעשה איסור בפ"ע ושפיר פלט על זה תירץ הב"פ דרצון דאינו מפליט בחתיכה ההיתר רק כדי קליפה או נטילה אבל כל חתיכה מהכ"ת יאסור. וכתב הש"ך דנכון הוא. ואני לא הבנתי דהא אותה חתיכה שנפלה על טפת חלב לרש"י מונחת בתוך הרוטב אבל לא כולה וא"כ חתיכה שתחתיה כולה בתוך הרוטב ולפרש"י היא כולה חוץ לרוטב אבל חתיכה שתחתיה חצי ברוטב ולר"י הוי ככולה בתוך הרוטב א"כ כיון דהוי אותו חתיכה ראשונה כאיסור מחמת עצמו ומבליע בחתיכה שני' הרי יש כאן רוטב דמוליך הבליעה בתוך ובכל החתיכה ועד כאן אמרינן נטילה היינו בצלי אבל חתיכה זו המונחת ברוטב פשיטא אם מקבל בלוע וטעם דמוליך הוי כנפלה תוך הרוטב וכמו כן להר"ן דס"ל בטפת חלב הטעם משום הבל הקדירה אף זו בהבל קדירה מתפשט בכל החתיכה ולכך כתב הר"ן להדיא וכ"כ המ"א דכל החתיכה אסורה ולא נעלם מהם דברי הב"ח דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה דכאן ליכא צלי וברור:

(כד) ואין כאן תי' רק כמ"ש הר"ן ורשב"א ומ"מ דבתר דאסיק חתיכה נעשה נבילה באמת אף בלי ניעור וכיסוי כלל הכל אסור לר"י וזהו דוחק כי לישנא דגמ' משמע דהך דקאמר אלמא קסבר אפשר לסוחטו אסור קאי אהך אוקימתא דלא ניעור בתחלה אלא לבסוף אבל לא דחזר לאוקימתא קמייתא דאיירי בלי ניעור כלל ול"ל לגמ' להביא הך אוקימתא כלל דלא ניעור בתחלה רק לבסוף וכי לא ידעינן דאם אינו נ"נ דלא שייך לאסור הכל מפני שהוא מינו וכי חלב מין בשר הל"ל תיכף הא לא בלע ולא פלט אלמא קסבר אפשר לסוחטו אסור ומיושב הכל ולמה לגמ' הך אוקימת' דאיירי בלא ניעור מתחילה רק לבסוף והדבר דחוק למאוד וגם לפי דברי הלכה דאמרינן דר"י אוסר אפילו בניעור מתחלה וכו' ורבנן שרי אפילו לא ניער בתחלה רק בסוף א"כ נ"ל דר"י בכל גונא שרי אי ר"י מיירי ג"כ כמ"ש הר"ן בלא ניעור כלל והכל שוה לאיסור א"כ חכמים דפליגי בכל גוונא ואמרו אינו אסור עד שתתן טעם ברוטב וכו' דבריהם הללו יש לו שני פירושים ותואמים בהבנתו דבהך גוונא דלא ניעור כלל א"כ מה בכך בכל הקדירה ס' מ"מ אותו חתיכה נשארת באיסור דהא לרבנן ה"ל איסור בלוע ואינו יוצא מאותו חתיכה כלל ולא מועילים שארי חתיכות להתירו ואינו נסחט הימנו האיסור כלל וא"כ צ"ל עד שתתן טעם וכו' היינו לאסור אחרת אבל אותה חתיכה אסורה ואילו בניעור וכסה לבסוף לחכמים אף אותו חתיכה מותרת דהא נסחט ומותרת וא"כ איך יתכן לומר בדברי חכמים שני פירושים אבל לפי החולקים ניחא דלא מיירי כלל דלא ניער כלל דזה אינו בסוג פלוגתא שלהם ולכ"ע אינו אוסר הקדירה רק מיירי בכיסה מתחלה או לבסוף ולכך לחכמים בכל גווני אף החתיכה מותרת וא"ש. ולכן יפה כתב המ"מ דבכל גווני אפי' בב"ח לא מיקרי איסור מחמת עצמו עיקר כי דחוק לי' הלשון:

(כה) וגם לפי הש"ך וסייעתו דמיקרי מחמת עצמו לא הבנתי באמת מה הבדל יש בין חנ"נ דבב"ח לשארי איסורים דבעלמא לענין חתיכה הראוי להתכבד שפיר יש הבדל דשם לוקה על אכילת בשר והרי כאן גופו של איסור משא"כ היתר בלוע מאיסור אינו לוקה וא"כ אין כאן היתר גופו של איסור אבל לענין זה שיהיה אוסר חתיכה אחרת בממ"נ אם אמרינן דאותו חתיכה נ"נ אפילו אם בא אליהו ואמר דנסחט האיסור לגמרי מ"מ אסור יא"כ פשיטא דאותו חתיכה אוסרת ולא שייך אין הנאסר יכול לאסור דמה בכך דאין האיסור הולך הא גוף חתיכה הולך כמ"ש הר"ן להדיא א"כ בכל אסורים כן כמ"ש הר"ן ואי אמרינן דאלו ברור לנו דנסחט הוא חוזר להתירו וא"כ כיון דאיסור יכול להתפשט מה בכך דהיתר מתפשט הרי נסחט א"כ אף בב"ח נימא כן ולומר הבדל דבב"ח אף דברור דנסחט החלב מ"מ הבשר אסור משא"כ בשארי איסורים אלו ברור דנסחט האיסור חוזר להתירו וא"כ א"ש. אך זהו דוחק דלא מצינו בשום פוסק (זולת בתשובת מהרי"ל שכתבתי לעיל בשמו סי' צ"ד) לחלק בין בב"ח לשאר איסורים לשיטת האומרי' בכל איסורים נעשה נבלה וא"כ אין מדברי הטור וש"ע ראי' אם הם סוברים דבשר בחלב אוסרים היינו דלא מוכח להו לומר הך סברה אין הנאסר יכול לאסור ול"ק קו' התוס' א"כ הקליפה יאסור עוד כ"ק דס"ל כר"א דלא אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשה נבילה ובב"ח לא שייך קליפה כמ"ש הר"ן וגם קליפה שלו הוי שאר איסורים ולא חתיכה נעשה נבילה לר"א וא"כ א"ש אבל לפי דקיימא לן חתיכה נעשה נבילה בכל איסורים וקשי' מן מלח וקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה וע"כ צ"ל דאין הנאסר וכו' א"כ אף בב"ח י"ל כן דמהכ"ת לחלק. ואפשר דמ"מ יש להחמיר דאנן קיי"ל כר"ת להחמיר אבל לא להקל דאולי אין הלכה כר"ת רק כר"א א"כ אזלא הך דאין הנאסר יכול לאסור וי"ל דכיון דנעשה נבילה אוסר כדעת הר"ן (ואף דמשמע לעיל סי' כ"ב כרא"ם דלא אמרינן בחצי חתיכה נעשה נבילה ואם כן אין כאן ראיי' דקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה מ"מ מהך דמלח קשי' כמ"ש המפורשים) אלא דזה דחוק דבלא"ה הך דמבלע וכו' קשיא להו כהנ"ל וכמ"ש:

(כו) והנה לכאורה הייתי אומר דדברי' הנ"ל מוכרחים בתוס' בפסחים דף ע"ה נחתך וכו' דהוכיחו דמקולס דווקא דהא אמרינן גבי חמשה שנתערב וכו' דנייתי כהן בהדי דאוכל חזה ושוק ואיך יעשה כן הא חזה ושוק דאסורים לזרים א"א לצלותו עם הפסח וצריך לחותכו ולא הוי מקולס אלא דבדיעבד אין צריך מקולס ע"ש. והדבר צריך תלמוד הא פסח צלי אש ובצלי הא מבואר בגמ' דחולין דאינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה וא"כ מה קו' ליקחו גדי כחוש שאין מפעפע ויצלו וחזה ושוק עם כדי נטילה יתנו לכהן הנמנה עמם והנשאר מותר לזרים בלי פקפוק. ולכן הייתי אומר לכאורה דס"ל כרבינו אפרים וא"כ י"ל דבר הנאסר בכדי נטילה יכול לאסור עד כדי נטילה וכן תמיד אלו אמרינן נעשה נבילה רק דלא אמרינן נ"נ רק בב"ח כהנ"ל ובזה לא שייך כן כמש"ל והנה רשב"א בת"ה כ' דלכך רק בב"ח נ"נ האוכל חצי זית חלב וחצי זית בשר לוקה משא"כ בשאר איסורים דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים וכ"כ המרדכי וא"כ משמע בקדשים דקיימ"ל היתר מצטרף לאיסור אף ר"א מודה דחתיכה נעשה נבלה. ובזהו הקושיא שפיר דיחזור הנטילה הנאסרת ונעשה נבלה לאסור כדי נפילה וכן תמיד עד שנאסר כל חתיכה וא"כ זהו דעת ריב"א דה"ל לאסור כל הפסח לזרים דנטילה הנאסר מחזה ושוק וחוזר ואוסר דה"ל היתר מצטרף לאיסור וכן תמיד כך עלתה בדעתו לכאורה. אך מהך דתנן בזבחים דף צ"ז רקיק שנגע ברקיק יטול מקומו ואמרינן שם בגמ' עד שיבלע בבשרה וע"ש ברש"י דכתב בהיתר מצטרף לאיסור ואמרינן דאינו אוסר רק מקום שבלע קשי' דהא כל חתיכה והרקיק יאסור כנ"ל ודוחק לומר הך אתי' כמ"ד לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה וה"ה בקדשים וקו' ריב"ח מה פריך הגמ' לקמן למה ליה לי' תקנה לייתי כהן וכו' מה קושי' דלמא ס"ל כהלכתה דחתיכה נ"נ דזה דוחק וצריך לומר אף לרבינו אפרים אין עיקר הטעם בב"ח משום היתר מצטרף לאיסור רק הואיל האי לחודא שרי' כמ"ש התוס' וזהו לא שייך בקדשים וא"ש וא"כ התמוה על ריב"א במקומו עומד וצ"ע:

(כז) איברא מדברי כולם שכתבו דלכך אין קליפה חוזר לאסור כ"ק דאין נעשה נבלה או אין הבלוע יוצא לא הבנתי משנה דנגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו דהא איירי בתנור חם כמ"ש תוס' שם בד"ה תנן כו' וא"כ צולה בחומו קליפת הפסח כמבואר שם בגמ' ואם כן הרי איסור גמור ונבלה גמור ולמה לא יאסור שני' כ"ק דהא הוא נבלה גמורה ותוס' שם תירץ דלכך סגי בקליפה ולא נטילה דהיא רוטב מעט אבל קושי' הנ"ל לא מיושב דקליפה יחזור ויאסור כדי קליפה ויהי' בעי פעמיים כ"ק ודוחק לומר הא דקתני יקלוף היינו מלבד קליפת הנגיעה דזהו דוחק וצ"ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.